.

קריאה ב"ארמון הטרמיטים" למירלה משה־אלבו

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

אם כבר אימה, לפחות שתהיה מרהיבה. אם כבר שואה, לפחות שתהיה פיוטית. ואם כבר שואה פיוטית, לפחות שיהיה בה צדק.

בארמון הטרמיטים, ספרה השני של מירלה משה־אלבו, אנחנו מקבלות את כל אלה במלואם. זוהי נבואת חורבן וקינה כאחד, על כדור הארץ המובל לאבדון, קינה ונבואת חורבן שאוצרות בתוכן איכות מקראית.

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון, "ארמון הטרמיטים", נותן את רשות הדיבור לטבע. מירלה משה־אלבו בוחרת לפתוח בתיאור נפלא ומסחרר של החורבן האקלימי והסביבתי. היא עוד לא מונה באוזנינו את חטאינו; תורם של אלה יבוא אחר כך. קודם כול היא פותחת את האוזניים האטומות ואת הלב החסום אל הגעש המתפרץ של הארץ המותקפת.

הקובץ נפתח בתיאור עליית האוקיינוסים וחדירתם אל לב התרבות האנושית:

.

קֹדֶם יוּצְפוּ עָרֵי הַחוֹף

קוֹמוֹת רִאשׁוֹנוֹת יַבְהִיקוּ בְּתוֹךְ הַכָּחֹל

וּלְאַט יַצְחִין כֵּהֶה וְשֻׁמָּנֵי הַיָּם.

תַּנִּינִים בְּמֶרְכְּזֵי קְנִיּוֹת יַצְלִיפוּ בִּזְנָבָם

אוֹ יָצוּפוּ

כְּמוֹ גּוֹנְדּוֹלוֹת הֲפוּכוֹת,

שִׁלְטֵי חֲנֻיּוֹת יְנַצְנְצוּ

בְּעֵינֵיהֶם הַצְּהַבְהַבּוֹת.

שׁוֹשַׁנּוֹת יָם יִפְרְשׁוּ זְרוֹעוֹת אֶל אִצְטְרֻבְּלֵי בְּרוֹשִׁים,

מְכָלִיּוֹת יִסְחֲפוּ,

מֶדוּזוֹת יְרַחֲפוּ כְּמוֹ פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים.

הַסְּפִינָה 'סָנְטָה מַרִיָה'

תִּתְרַסֵּק אֶל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה וְתֵעָצֵר.

…

(מתוך “Global Warming”)

.

כדי לשבות אותנו, כדי שנסכים הפעם להקשיב – ולא רק להקשיב, אלא גם להיסחף בזרם, תיאורי האימה לא יכולים להיות פרוזאים. תוכחות והפחדות נוסח כתבות ארכניות במוסף סוף השבוע לא יועילו. על האימה להיות מפתה, חושנית. את החושניות והתאוותנות המאפיינות את כתיבתה של משה־אלבו ככלל, אנחנו פוגשות גם כאן, בספר שעניינו משבר האקלים. זהו לכאורה עניין לעיתונאים, מדענים ומדינאים, אבל בכתיבתה הציורית משה־אלבו מאפשרת לנו לגעת בחזיון החורבן, לשהות בתוכו, לטעום אותו ולחוש אותו. היא מושכת אותנו אליו כמו בנגינת הקסם של החלילן מהמלין. עוצמתו של הספר נובעת בראש ובראשונה מהשירים שבהם שזור כוח הפיתוי שלה. פיתוי, כמו שאנחנו יודעות, כרוך לעיתים באלימות, בתשוקה לאלימות, שהרי את חטאינו אנחנו יודעות ועתה אנחנו משתוקקות ומצפות לעונש. התרגלנו בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, לנרטיב ההאנשה של הטבע כמי שמשיב לבני האדם כגמולם, נוקם בהם על מה שעוללו לו (ודי להיזכר בכל הקלישאות על מה שבאה הקורונה "ללמד אותנו"). משה־אלבו לא מעוניינת בנרקיסיזם הזה, הוא ממנה והלאה. היא כותבת את הטבע כפי שהיא שומעת אותו – ולא כפי שהיא שומעת את עצמה, או את בני האנוש, ומשיבה אליו את פראותו נטולת האנושיות, את החושניות המשוחררת מתרבות. הנקמה המענגת של הטבע מגיעה כשהוא שוצף ומטביע, פשוטו כמשמעו, את התרבות האנושית.

.

הלובר

לֹא שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מוּזָר בְּבַרְבּוּר שָׁט

לְאֹרֶךְ אֲגַף הַ"רֶנֶסַנְס"

נֹכַח הָעֻבְדָּה שֶׁהֶסֶן הוּא נָהָר וְחֻקֵּי הַטֶּבַע

חָלִים עָלָיו

גַּם בְּאוּלַמּוֹת מוּזֵאוֹן מוּצָפִים.

גַּם אִם יִשְׁדֹּד בֹּץ אֶת הַשָּׁטִיחַ, אֶת הַדְּיוֹקָנִים

לִיזָה מְחַיֶּכֶת

עֵינֶיהָ עִם הַבַּרְבּוּר הַיְּפֵיפֶה

עַד שֶׁיְּעֵלָם

בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת הַמַּיִם, מַעְלָה

אֶל מֵעֵבֶר לְכָל הִגָּיוֹן,

אֶל הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.

שִׂמְלָתָהּ כְּבָר סְפוּגָה אוּלָם יָדֶיהָ נָחוֹת בַּשַּׁלְוָה.

בְּאֵין רַגְלַיִם בְּאֵין סְנַפִּירִים

עֲגוּנָה הִיא

בְּצִבְעֵי שֶׁמֶן

לְדוֹבְרַת עֲצֵי צַפְצֵפָה.

.

אבל לא רק טבע נוקם ושוצף יש בספר הזה, גם קינות יפות ונוגעות ללב על כל קורבנותיהם של השיטפונות והשרפות יש בו, למשל קינה על פרפרי הדנאית הנודדים והנכחדים וקינה ללואיס הקואלה המשתאה אל מול עולמה העולה באש, במחווה נהדרת ללואיס של יאיר הורביץ, כששעת ההתבהרות הופכת לשעת ההתאיידות וארץ הצל הופכת לרמץ הצל.

עניינו של הספר כולו הוא במשבר האקלים ומניה וביה בטבע. לצד השירים הארוכים יותר, שבהם התיאורים שופעים וציוריים, חושניים ונדיבים, הספר משובץ לכל אורכו גם בשירים קצרים, דומים לשירי הייקו. אולי הבחירה לפנות לסגנון כזה, ההתייחסות למסורת הזו, נובעת מעצם העיסוק בטבע והבחירה המפורשת בהתבוננות החוצה ולא בעיסוק בעצמי. אבל נדמה לי שטבעו המהורהר והמרוחק של אופן הכתיבה הזה לא מתאים לאופיו התאטרלי של הספר. למרות זאת, בטובים שבשירים הקצרים הללו משה־אלבו מצליחה  ללהטט ולשזור את האימה והדרמה אל תוך השורות הקצרות:

.

כְּשֶׁגִּשְּׁשָׁה אַחַר מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

פַּקָּח אֶת שֵׁשׁ עֵינָיו

אַרְסָן חוּם

בְּתָא הַכְּפָפוֹת.

.

בשער השני, "הגורם האנושי", עוברת משה־אלבו מנבואת החורבן אל התוכחה, מתיאור האפוקליפסה הפוסט־אנושית אל מה שגרם לה, אל חטאי האנושות, ומתארת אותם באותה חדות ציורית. היא מפיחה חיים בתמונות שקית הפלסטיק החונקת את הדגים בים, עוקבת אחר הצבים והלוויתנים האובדים בפסולת הנפט, אחר עגלי החלב המעונים בתאיהם, אחר ארנבות המעבדה, אחר הדוב הניצוד ואחר התנינים ההופכים לתיקים. לא ניתן להישאר אדישים נוכח החיוּת והעוצמה שיש בתיאורים האלה, הם מהפכי קרביים ולב. אבל המבט של משה־אלבו הופך להיות חד ופוצע במיוחד כאשר הוא מופנה אל המעוולים – אל בני האדם. בדיוק מרהיב היא מתארת את האכזריות, האדישות ובעיקר את הריכוז העצמי וההתענגות העצמית של בני האנוש – אדוני הארץ שבאדנותם ממיטים עליה את חורבנה.

…

וְעַל פִּסְגַּת אֲרָרַט

עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג

בְּרֶכֶב וְתִינוֹק נִשְׁכַּח

נוֹשֵׂא עֵינָיו אֶל הַשְּׁמָשׁוֹת.

.

(מתוך "שעון שמש")

.

אחד השירים מצמיתי הלב ביותר בספר הוא "האנושי", המביא את סיפורו של התצלום "הנשר והילדה הקטנה" שצילם קווין קרטר בסודן ב־1993, וזכה עליו בפרס פוליצר. הסיפור שמאחורי התצלום מזקק באופן חד ומר את ההתענגות העצמית, האובייקטיפיקציה של הזולת, הגאווה, הרהב והחרטה המאוחרת מדי, שגם ממנה לא נעדר הנרקיסיזם, ובשורות מעטות ומדויקות משה־אלבו מצליחה למסור אותו כולו – תיאור צורב של התצלום ושל הסיפור שמאחוריו.

…

הַפָּעוֹטָה מְנַסָּה לִזְחֹל

כֹּה קְרוֹבָה לְמַחֲנֵה חֲלֻקַּת הַמָּזוֹן

אַךְ גַּפֶּיהָ הַכְּחוּשׁוֹת אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אֶת גּוּפָהּ

וְהַנֶּשֶׁר מַמְתִּין. יֵשׁ לוֹ זְמַן. הַשֶּׁמֶשׁ

אֵינָהּ נוֹטָה לְשׁוּם צַד

וְהַצַּלָּם עֶשְׂרִים דַּקּוֹת

תְּמִימוֹת

צִפָּה

שֶׁהַדּוֹרֵס יִפְרֹשׂ כָּנָף וְיֵעָלֵם

לְבַסּוֹף וִתֵּר

וְדַוְקָא צִלּוּם אִיקוֹנִי, פּוּלִיצֶר.

.

אני שואלת את עצמי אם השער החותם את הספר, "דובדבנים של נוחם", נועד להציע נחמה לקוראת, אחרי כל התוכחות ונבואות החורבן. אני לא בטוחה שנחמה אפשרית, אני כלל לא בטוחה שהיא אפילו רצויה, גם לא בעיני המשוררת, ובכל זאת את השער השלישי והאחרון מאפיין שקט מינורי המנוגד לנימה של שני החלקים הראשונים של הספר. הנחמה שמציעה לנו משה־אלבו היא הנחמה שמציעים אוצרות הזיכרון של כדור הארץ עצמו. לא בכדי היא פונה בשער הזה למאובני החיים שקפאו בפומפי, לעצמות אוהבים ירויים בחץ שנחשפו בחפירה ארכאולוגית. הנחמה טמונה בכך שהאדמה עצמה תזכור אותנו לאחר שניעלם מכאן בשרפות ובמבול, באסון שאנחנו ממיטים עליה ועל עצמנו. לכן כאן פונה משה־אלבו לראשונה בספר אל האישי, אל הזיכרון הפרטי, אל האבל הפרטי וכותבת על מות אביה. וגם על מלאכת האבל הזו מנצח בשקט – הטבע:

.

תיקון חצות

עוֹרְבָנִי שְׁחֹר כִּפָּה

מַבִּיט בִּי

סַמְכוּתִי וְנִרְגָּן, כְּמוֹ מְנַהֵל

בֵּית יְתוֹמִים.

הַיּוֹם קָבַרְנוּ אֶת אַבָּא. יוֹם הֻלַּדְתּוֹ.

הַיּוֹשְׁבִים נָמִים.

חִזּוּר צְפַרְדֵּעִים וְצִרְצָרִים

גּוֹאֶה לַבַּלְקוֹן הֶחָשׁוּךְ בְּבֵית הוֹרַי.

סִימְפוֹנְיָה לֹא גְּמוּרָה

וַעֲדַיִן

מֻשְׁלֶמֶת.

.

אני מוצאת את עצמי מתקשה לצמצם את  הספר הזה, שהוא יצירה לכידה אחת שלמה לכותרת, "שירת מחאה" או "שירה פוליטית", לא משום שאלה נעדרות ממנו – הרי הוא עוסק בעכשווי, בפוליטי, בקונקרטי עד אימה, והזעקה, הכאב והמחאה נוכחים בו במלוא עוזם. עם זאת מדובר, לתחושתי, ביצירה ייחודית, בפואטיקה שלה, בשדה השירה הפוליטית. יותר מכול זוהי נבואה: שירה דחוסת מבע ועמוסת רגש האוחזת את הקוראת קודם כול בלכידותה הפואטית, בלשונה המסחררת. במידה רבה זוהי כאמור נבואת חורבן, תוכחה וקינה גם יחד. וכנהוג לא פעם בנבואות חורבן משה־אלבו בחרה לחתום את דבריה בהציעה שביב תקווה, גם אם התקווה כתובה בטון מינורי, קטן ומהוסס לעומת הדי החורבן הפרושים לאורך הספר. אנסה גם אני כאן ללכת בעקבותיה ולאמץ את הצעתה:

…

אַתְּ צְרִיכָה הִתְחַלָּה, לוּאִיזָה

כֻּסְבָּרָה, בּוֹנְסַאי, אֲפִלּוּ עַרְעָר.

אַתְּ צְרִיכָה פָּרַח מִשֶּׁלָּךְ

(מתוך "לואיזה")

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

מירלה משה־אלבו, "ארמון הטרמיטים", עתון 77, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך:  שי שניידר־אילת על "במקדש הזה היחיד, בבשר" מאת קים מידן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פרק מתוך "הסוררת" / אִנעאם כּצ'אצ'י

מערבית: יותם בנשלום

.

1

 רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ . העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?

 קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה – ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה – גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.

 כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?

תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.

כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה – משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר. "אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"

"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."

היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.

בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" – פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.

 היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.

האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר – אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.

 מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב־1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…

.

אִנעאם כּצ'אצ'י, "הסוררת", פרדס ומכון ון ליר, סדרת מכתוב, 2021. מערבית: יותם בנשלום.

"הסוררת" הוא הרומן הרביעי של אִנעאם כּצ'אצ'י, סופרת ועיתונאית עיראקית שחיה כיום בפריז. הוא ראה אור בשנת 2017 והגיע לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי בשנת 2019.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת מור קדישזון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן