.

גיא מדרר

מה שהאוֹפֶה אמר

אֲבַק דְּרָכִים. שֵׂכֶל יָשָׁר

אֲדַבֵּר עַל:

הָרוּחַ הַנֶּחְסֶמֶת

בְּגַב הַכָּנָף.

 

כְּלוֹמַר

הָנַח לְכָךְ. כְּלוֹמַר צְעַד

הָאוֹפֶה אָמַר

הַקְּשׁוֹת אֲבַק דְּרָכִים

הִיא –

הַתַּנּוּר שֵׂכֶל יָשָׁר.

 

בְּבַיִת אַחֵר:

הַדַּף חִיֵּךְ לָאִישׁ

הַנֵּרוֹת שָׁרוּ שִׁיר

 

אֵיזֶה רֶגַע

יָפֶה חָלְקוּ

דְּחוּיֵי הָעִיר

– –

עוֹד דָּבָר אֶתְוַדֶּה כָּאן

שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם

הַכֹּל לוֹמַר:

אַשְׁרֵי הַהֵלֶךְ

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

הַמִּתְרוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְשָׁר.

.

גיא מדרר, חייל, עוסק בתחומים שונים של אמנות פלסטית, בעיקר במתכת ובעץ, ומתרגם שירה מצרפתית לעברית. זהו פרסום הביכורים שלו בשירה.

.

.

צביה ליטבסקי

עלה צפצפה, ביוגרפיה

נִיחוֹחַ דַּק יִלֵּד אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹת הָרוּחַ.

קֵפֶל חָפוּי נִפְתָּח לְאִטּוֹ,

מְשַׁלֵּחַ בֶּהָרוֹת תּוֹהוֹת שֶׁל אוֹר.

 

הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֹּאת

מִנַּיִן הִיא בּוֹקַעַת –

פְּתָחִים סְמוּיִים

צוֹהֲלִים

עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים

כְּנַחֲשֵׁי רְקָק שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ,

מִשְׁתָּאִים

מָה גָּדוֹל הָעוֹלָם –

 

זֶה עַתָּה גִּלִּיתִי אֶת הַחֹטֶר,

הֶעָנָף, אֶת עֻבְּרֵי הַיָּרֹק הָרַכִּים הַמַּפְקִיעִים

לְאָרְכּוֹ הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

 

הַגֶּזַע

טַח בְּמַבָּטִי.

מִלִּבּוֹ שֶׁל מִי נִשְׁכַּחְתִּי?

 

שְׁלוּחַת תְּשׁוּקָתִי הַדַּקָּה

מִשְׁתַּהָה.

קָצֶהָ נָסוֹג.

אֶחָד אֲנִי בֵּין רְבָבוֹת.

מָה נוֹאַלְתִּי לַחֲשֹׁב שֶׁבִּי טְמוּנָה הַשֶּׁמֶשׁ.

 

הַמֶּרְחָב אֵינוֹ עַרְשִׂי עוֹד.

בְּדִידוּתִי הוּא.

 

בְּשָׂרִי קֵהֵה-תְּחוּשָׁה, מִתְקַשֵּׁחַ,

חָשׂוּף

לְמַהֲלוּמוֹת הָרוּחַ.

הַהִתְפַּשְּׁטוּת חָדְלָה מִכְּבָר.

רִקְמוֹתַי מִדַּקְּקוֹת

אֶל עוֹרְקִים מִתְעַבִּים, מַצְהִיבִים,

שֶׁאֵינָם פּוֹעֲמִים עוֹד.

 

תַּק.

נִתַּק

קְנֵה קִיּוּמִי,

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָתַתִּי עָלָיו דַּעְתִּי.

 

הֶהָפַכְתִּי צִפּוֹר?

הֲשָּׁבָה הָרוּחַ לִהְיוֹת לִי לְאֵם?

חָפוּן רַכּוֹת בְּנוֹעַ-חֲלָלֶיהָ,

אַט

נִשְׁמָט

מִכַּף יָד אֶל כַּף יָד.

 

מִדְרָכָה.

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה, קְטַנָּה, דָּרְכָה עָלַי בִּמְרוּצָתָהּ.

כָּךְ נוֹדְעָה לִי הִתְמַסְּרוּת לָרִאשׁוֹנָה.

 

תָּאֵי הָאַיִן הַסּוּמִים מִתְפַּשְּׁטִים אֶל תַּרְדֵּמָה גְּדוֹלָה.

נִיצוֹצוֹת צָהֳלָה אַחֲרוֹנִים

כּוֹסְסִים בִּקְצוֹתֵיהֶם.

 

וּבְעוֹד אֲנִי נָפוֹג אֶל פְּנִים,

מַשִּׁיר הַמֶּרְחָב

מַטָּה מַטָּה

אֶת גַּגּוֹת הַבָּתִּים, גּוֹאֶה מְלֹא

שְׁקִיפוּתוֹ.

.

צביה ליטבסקי, זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין, מבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עתיד לראות לאור בהוצאת כרמל. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 46 של המוסך.

.

.

דן אלבו

הנביא האחרון מת מזמן

I.

דָּבָר וְעוֹד דָּבָר,

לֹא עֲשׂוּיִים בְּהֶכְרֵחַ מֵאוֹתוֹ דָּבָר.

לַאֲנָשִׁים חַדֵּי עַיִן אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר

כִּי בְּהִתְלַקֵּחַ הָאֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה

מִפִּיהֶם נִמְלֶטֶת תָּמִיד הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה.

 

II.

לָרֹעַ דְּפוּסֵי פְּעֻלָּה הֶגְיוֹנִיִּים לְגַמְרֵי,

כְּפִי שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית יָצְאָה מֵרַחְמָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ,

הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה תֵּצֵא מֵרַחְמָהּ שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית.

כְּאָז גַּם עַתָּה, יְרִי צַלָּפִים וְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת פִּגְזֵי אַרְטִילֶרְיָה בְּכָל עֵבֶר

גְּוִיּוֹת וּפְגָרִים, מִיתָה וְעוֹד מִיתָה,

בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל הָאֵלֶּה

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמֵתָה לְאִטָּהּ לְאִטָּהּ

 

III.

הַנָּבִיא הָאַחֲרוֹן מֵת מִזְּמַן, וְזֶה

שֶׁאָמוּר הָיָה לָבוֹא אַחֲרָיו מֵת עוֹד לְפָנָיו,

הַגְּאֻלָּה טֶרֶם בָּאָה וְאִם תִּקְרַב, תִּפְחַד לָבוֹא יֵשׁ לְהָנִיחַ.

 

VI.

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים

בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁתַּגְּעִים בְּסוֹף אוֹגוּסְט,

בְּהַגִּיעְךָ לְפִתְחָהּ, אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה בָּאתָ,

מִכָּל עֵבֶר אַתָּה שׁוֹמֵעַ "עִם הַזְּמַן זֶה יַעֲבֹר",

"הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ", "יוֹם אֶחָד זֶה יִגָּמֵר",

"לָבֶטַח הוּא יַגִּיעַ"

וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה תָּחֵל לְחַפֵּשׂ עַל הַצּוּקִים הַקֵּרְחִים,

עַל הָעֵצִים וּבֵין הֶעָלִים הַמִּשְׁתַּעֲלִים בַּחֲשֵׁכָה.

 

דן אלבו הוא משורר, חוקר תרבות ודוקטור להיסטוריה. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. בתחילת שנות התשעים ייסד וערך את כתב העת "שלם" עם המשוררת גבריאלה אלישע. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון (כרמל, 2010) והיה תסריטאי־שותף בהפקת סרט תיעודי על חייה. שיריו תורגמו לשפות שונות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליונות 13 ו־65 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: אסופת שירי קיץ מאת עמוס נוי, מאיה ויינברג, הדר לוטן, ענת לוין, יונתן קונדה, מירלה משה אלבו, שחר ברם וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

העיר העילית

מיכל בן־נפתלי

.

המכתב חיכה לה בתיבת הדואר האלקטרוני. "גבי יקרה, היום נתקלתי בשמך ובשם אמך במודעת האבל ולא יכולתי שלא להגיב," כתבה לה. "אני משתתפת בצערך. נזכרתי שבטקס סיום קורס מש"קיות ת"ש, כשקראו לך לקבל תעודת הצטיינות, אמך, שעמדה עם יתר ההורים מול הרחבה, פיהקה. אני זוכרת שהפיהוק שלה העציב אותך, אבל גם שהבנת לליבה."

היא קראה את המכתב כמה פעמים, בערבו של אותו יום ומדי ערב בערב לאורך השבעה, בכל פעם שהותרה קמעא חגורת האנשים הדקה שהרחיקה אותה מעצמה. בתערובת של תשישות ופליאה קראה, תוהה הכיצד אותו מראה נושן של פי אמה נפער בעל־כורחו – חלפו כבר למעלה משלושים שנה – מערה אל תוכו אוויר בשקיקה ממושכת ושב ופולט אותו בחטף, נחרט בתודעת המפקדת שעמדה ככל הנראה בגבה אל אמה וקרוב לוודאי שמעה על הסיפור מפי גבי עצמה. אבל כעת שאלה את עצמה מדוע הניחה דווקא אצל המפקדת את מה שלא יכלה אלא לראות בו את סודה, ואולי אף את סודן, שלה ושל אמה, ומדוע אותה אפיזודה נשכחת הנעוצה בתגובה גופנית ספונטנית בלתי רצונית של לאות משועממת, שבה והתייצבה לפתע, אך כבר לא בינה לבין אמה, שסופה המוחלט מהל את הכול במיץ ההחמצה הבלתי נמנעת, אלא בינה לבינה.

למחרת השבעה חזרה לצעוד עם הכלבים דרך הפסאז' המוזנח שנחצב כמנהרה בתוך בניין וחיבר בין הכביש הראשי לרחוב הפנימי. כשרק עברה לגור בסביבה עוד היו פה חנויות סדקית, כלי בית, בדים לווילונות ובזאר, שהוליכו בחשיכה עד למספרה ולפיצוחייה של האחים ברחוב הראשי. אבל גם כשחלק מהחנויות הומר במשרדי נדל"ן נשמר בו, אפילו לאורך היום ובחודשי הקיץ הארוכים, אותו יסוד לילי צונן שספח אליו סירחון ולכלוך. בעלי החנויות טאטאו רק מעבר לדלת הכניסה הפרטית שלהם, ופועלי הניקיון לא העזו לפלוש למה שנדמה להם כחוץ פנימי מדי. על כיסא גלגלים מחוץ לחנות החשמל ישב המוכר והקדיר את הקירות הדהויים בענני עשן. גם המספרה פיזרה על שפת הרחוב שלושה כיסאות מתקפלים. שתי נשים ניצלו את התאורה העמומה כדי לשבת בראשים צבועים, מגבות מוכתמות על כתפיהן, ידן האחת מאפרת והשנייה אוחזת בפלאפון. על כיסא שלישי, ליד הפיצוחייה, נמנמה חסרת הבית, גבה כפוף על הליכון האלומיניום, כמעט כורעת, עומדת להישבר. שערה הלבן המפוצל לחוטים דקים חשף את בשר הקרקפת שכמו נשפך מקרביה.

רצועות הכלבים הסתבכו בין ידיה. היא קשרה אותן לפקעת וניסתה לגרור אותם בעקבותיה בקצב אחיד ללא הצלחה, כך שימהרו לחצות את הפסאז' ולא יתפתו להשתין עד הגיעם לגדר המשורגת ברחוב הפנימי. ארוך הזנב טלטל את זנבו אנה ואנה, חובט ברגלה. קצוץ הזנב שב והתחכך בה מצידו האחורי כמנסה למצוא את זנבו האבוד. היא הגבירה את קולה המאיץ בהם לזוז, שחררה מעט את הרצועה של הפודל האפרפר כדי שירחרח בקבוק מפלסטיק שנח על המדרכה, והידקה לעברה במשיכה קלה את הכלבה הזקנה שהתעכבה שעה ארוכה מול גוש צואה מפואר ונשכבה לבסוף לידו. גבי אחזה ברצועות בתקיפות, לסתה מתקשחת מחזונות בעתה, וכדי לפייס את נהמות המחאה שהשמיעו הוציאה מתרמילה חפיסת גבינה צהובה וקילפה פרוסה אחר פרוסה. הכלבה הזקנה התרצתה וקמה על רגליה הכושלות.

היא קיבלה את העבודה לפני כמה חודשים. אף אחד לא שאל אותה מה ההכשרה המוקדמת שלה. את קורות החיים שהחזיקה בכיסה למקרה שמישהו יבקש לא זכתה לשלוף. לימודיה, עברה, כל זה לא נחשב. היו שהכירו אותה מפגישה חטופה ברחוב, בקיוסק או בשופרסל. היא הניחה את דעתם של חמישה אנשים. זה היה מספיק כדי לחתום את הלהקה. היא סיכמה את התנאים: סיור בן שעה בצהריים ובערב. היא נהגה להקדים, כיוון ששמה לב שחישוב הזמן שלה לקוי. לראשונה בחייה החלה לאחר.

כשנכנסו לגינת מלץ, שחררה את יוחי. הוא דילג כמרחף לכיוון הגדר וחדר מבעד לסבכים, נעלם ובא במרוצה מן העבר האחר, מכשכש בזנבו. מאחר שפחד אפילו מצללים, היה הכלב היחיד שלא הפיל אימה על המטפלות הפיליפיניות שישבו על ספסלים מסביב לשולחן העץ וידע לעקוף בערמומיות את הקשישים שרבצו בצייתנות בכיסאות הגלגלים לצד המתקנים. הכלבה הזקנה תחבה את אפה אל בין ברכיה, ליקקה את ידה במרץ כמתחננת שתשחרר גם אותה. פעם אחת התירה את הקולר והכלבה דידתה לכביש וכמעט נדרסה. היא פיתתה אותה בעוד פרוסת גבינה צהובה. הכלבה נענתה ועצמה את עיניה מתמכרת לשמש. ארוך הזנב הזדקף, נקש נקישות קצובות על הקרקע וחג סביבה במעגלים עד שמצא את הנקודה והשתטח. קצוץ הזנב ליקק בשקדנות את משטח האבן והניח את לסתו בתוך ביצת הריר, עוצם את עיניו חזק. לפעמים דימתה שהוא קורץ לה, שהוא רק עושה את עצמו ישן. כלבים יכולים להעמיד פנים? היא שאלה את עצמה.

עכשיו נזכרה. "אני חושבת שאני הולכת להתאבד," אמרה אז למפקדת. היא דפקה על דלת חדרה לעת לילה, כמה שעות לאחר הטקס. המפקדת הזמינה אותה פנימה, עטופה בשמיכת צמר על הפיז'מה. "פעם ראשונה שאני שומעת שמתאבדים מהצלחה," ענתה לה מיוזעת, גרונה יבש. השולחן הקטן שאליו ישבו כמו התפתל תחת כובד זרועותיה. היא הרימה את כפות רגליה התפוחות על הכיסא ליד גבי. "זה מפריע לך?" שאלה בהיסוס. "לך זה מפריע," השיבה במבוכה. המפקדת מזגה לעצמה כוסית קוניאק וגבי סיפרה לה על הפיהוק. היא אמרה שחיפשה את אמה בתוך קהל הצופים, ובשעה שכל העיניים היו נשואות אליה, החניכה המצטיינת, פנה מבטה של האם אל מקום אחר עד שתשומת הלב שלה־עצמה התפזרה וכשניתן האות להצדיע, פסס, לחשה המפקדת, התרוממה כף ידה בהססנות לעבר הרקה ונתקעה באמצע הדרך. ואז לתדהמתה הניחה המפקדת את הכוסית ואמרה, "אל תשקרי," ואף על פי שמיהרה לסתור את דבריה, נצרב בתוכה דבר השקר שלה מבלי שתוכל להסירו. שכן במובן מסוים צדקה. בתום הטקס, לפני שכולם הסתלקו לבתים, ניגשה אליה אמה, אימצה אותה לליבה ואמרה: "את כמו פרח," הגבירה את קולה כשהגתה את המילה 'פרח' כבוחנת אותה מן הצד בסבילות, כמעט בחוסר אונים, כפשׂע בין שגשוג לבין היתלשות, מועידה אותה מכאן ואילך לתנודות המטוטלת לבדה, בלי תומך.

עכשיו, ביושבה בגינה, ראתה כל דבר מנקודת מבט כפולה, את עצמה, נערה, ואת אמה המביטה בה, והפיצול הזה כיווץ את בטנה.

אחר הצהריים צעדה באותו מסלול, חצתה עם הכלבים את המדרכות הסדוקות בפתחי הבתים, השהתה את מבטה על קרחות הדשא שהתמלאו ערמות חצץ או סנדות, והניפה את עיניה אל הגגות, מחפשת להיתלות במשהו, סימנים, כלים להבנה, מרגישה בנוזל איטי נמסך לתוכה, מפזר את ריחות חדרי המדרגות וקירותיהם המאוכלים. היא גילתה את העיר העילית נבנית בחשאי, שוברת את הקווים האופקיים, הגלויים, מערערת את תחושת המוכרות. בגינה לעת ערב התקהלו הכלבים סביבה רדומים לצל העצים, גיפפו את רגליה במסירות, הניחו לה ללטף את פרוותם החמימה. ארוך הזנב התרומם והניח שתי כפות חמדניות על ברכיה. ילדה קטנה התיישבה על הנדנדה. מישהי שנראתה כמו סבתה אחזה בשני החבלים, ביד אחת העיפה אותה מעלה ובאחרת אחזה בלולאה בנוקשות כמבקשת לבלום את התנועה פן תעוף. "תחזיקי חזק," אמרה לה במתח. "עוד, עוד," צעקה הילדה שרצתה להגיע לשמיים. חיוורת, ראשה סחרחר, התאמצה הסבתא להישאר יציבה. "זו זכותי," קראה הילדה. "כבר יש לך זכויות?" אמרה הסבתא, "ומה עם החובות שלך?" גבי פרשה את שתי ידיה אל על כמו כדי לראות עד היכן הן יכולות לטפס והרגישה את המאמץ בבטנה. לרגע נדמה לה שהגוף נקרע לשניים. היא עצמה את עיניה. בתוך האדמה הרועדת נכרה בור ומבלי משים הידרדרה לתוכו. היא חשה את נועם הנפילה והקיצה, רגליה קרות. השמש עמדה לשקוע. הגינה נעשתה שוממה. משפת הרחוב לא שוער עומקה המסתורי. כבדות מאיימת עלתה מן העצמים שחדלו מפעילות וניצבו דוממים, הנדנדות, המגלשות, ערוגות החול. גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים. עכשיו זו כבר לא הייתה תחושת מחסור או געגוע אלא אי־נוחות גופנית שאיבדה את מקורותיה וליוותה אותה כמו מטרד. עכשיו לא היו אלה הוריה שנמוגו, מותירים מאחוריהם סימני דרך חסרי חיות, אלא כיליון רחב ועקרוני יותר, מוחלט ומרוקן מתקווה. ואף על פי כן, ידעה, זה המקום, אלה חומריו, רכים, לא עקשנים, לא מתנגדים. הכול עשוי עוד לצמוח.

בדרך הביתה, אחרי שהחזירה את הכלבים, עצרה אותה עוברת אורח, עגלתה מלאה שקיות. פניה נראו לה מוכרים. "תני לי כסף," פקדה עליה. היא שלפה את ארנקה מהתרמיל והחלה נוברת. האישה הציצה לתוכו. "כמה יש לך?" שאלה בתקיפות. "אין לי מטבעות," אמרה בקול קטן. "כמה יש לך?" התעקשה עוד. היא החזירה את הארנק לתיק ומיהרה את צעדיה הביתה, טיפסה במדרגות ונעלה את הדלת אחריה פעמיים. היא רצה לחלון לוודא שלא עקבה אחריה, נכנסה למקלחת, שטפה את עצמה וחזרה אל החלון, עמדה כשמגבת לגופה ואז שמטה אותה לפני האישה שעמדה בחוץ, עורה מוכתם, פיה פעור לרווחה.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016, וספרה "בגד מאש" (כתר) נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019. לאחרונה ראה אור הספר "הקבוצה", בהוצאת כתר. "השליח", סיפור קצר פרי עטה, התפרסם בגיליון 74 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "גוף זר", סיפור מאת רות קינן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן