.

מחפשת מילים לגשר על הפער:  על "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

ליאור הוכמן

.

לספרה של הדס גלעד, מעל אופק השכמות, נחשפתי לראשונה בביתה של חברה שהייתה בחופשת לידה עם ילדה הרביעי. בעודה מניקה היא נדה בראשה אל עבר הספר שעל המדף ואמרה לי: "תסתכלי בו. קניתי מתנה לעצמי, כי רציתי ספר שירים על אימהות שמחות [ככותרת הביקורת על הספר, מאת אלי הירש, במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, 5.3.2021]. חיפשתי ספר שיעזור לי להסתכל על החוויה כולה ולראות את הטוב."

הסתקרנתי והצצתי. קראתי ודפדפתי, ובבית המשכתי לקרוא, חשבתי עליו וציטטתי ממנו לחברות. אמנם ניתן למצוא בספר לרגעים אימהות מאושרות, אך אני מצאתי בו בעיקר חוויה של אימהוּת מפוכחת, של מישהי שרואה את המחירים ובוחרת לשלם אותם. מסתכלת על הקשיים ומאמצת אותם לחיקה, מוצאת גם ברגעים האגביים והמלוכלכים ביותר – שטיפת הרצפה בסוף יום ארוך, לילות ללא שינה, אמא ששואלת ילד, "אתה צריך קקי?" – טעם לשירה. הכרה אמוּנית כמעט שאלו החומרים שמהם עשויים החיים.

 

… מִי הָיָה מַאֲמִין, בַּסּוֹף אַתְּ כְּמוֹ כֻּלָּם, אָה?

כֵּן, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי, מִי הָיָה מַאֲמִין

שֶׁהַדָּבָר הֶעָצוּם הַזֶּה הוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל אֲנָשִׁים כֹּה רַבִּים –

(מתוך "אחותי")

 

הדס גלעד כותבת על חוויית הורות. אבל לא רק. היא כותבת על נשיות בוגרת, על זוגיות וחיי משפחה ועל החיים בעולם תזזיתי, תחרותי ועמוס. על חלומות מול מציאות. היא אינה מעמידה פנים שהיא חווה משהו יוצא דופן. להפך. היא מכירה בכך שגם היא, בסוף, כמו כולם, ועם זאת היא אינה מוותרת על התייחסות ל"דבר העצום הזה". לאושר הספציפי, הפרטי, הקשה והמיוחד שלה. והאושר הזה מלא בסתירות. ברגעים עצובים, בגעגועים, בהתעלות וביצירה. פשוט ככה. בלי שורה תחתונה.

בשיר "במרחק העומד בין השכמות" כותבת גלעד:

 

אֲנַחְנוּ רָצִים

כָּל אֶחָד עִם כֵּלָיו הַכְּבֵדִים

פַּטִּישׁ, מַטְלִית לַחָה, רִשְׁרוּשׁ דַּפִּים.

בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ

שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ

אֲבָל מַפֹּלֶת סְלָעִים

הֵסִיתָה אֲפִלּוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לִפְעָמִים

בַּלֵּילוֹת שֶׁלּאֹ רָטַט מֵעֲלֵיהֶם מִכְסֶה הַבֹּקֶר,

בַּמֶּרְחָק שֶׁעָמַד בֵּין הַשְּׁכָמוֹת

כְּשֶׁכַּף יָד נְטוּלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד,

בַּבִּטָּחוֹן הַשָּׁקֵט שֶׁהָאֲחֵרוּת שֶׁלָּנוּ

הַמַּבְדִּילָה בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ

תּוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל צָרָה.

אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים מִדֵּי פַּעַם

כְּדֵי לִכְבּשׁ לָנוּ רֶגַע,

עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ

סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים

מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה.

 

גלעד משתמשת בחיים הפרטיים שלה כמין משל לחיים בתקופה המודרנית. היא כותבת בגוף ראשון רבים, אולי על עצמה ועל בן זוגה, ומזמינה את הקוראת להיכנס לאינטימיות הזו של "אנחנו". היא לא משאירה לקוראת ברירה אלא לחשוב גם על עצמה ביחס לדברים. גלעד מתארת כיצד אנשים רבים מעבירים את החיים בריצה עם "כלים כבדים" (כלומר, ממשיים להחריד): פטיש, מטלית לחה, דפים. "בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ / שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ", היא כותבת, כמו כדי להדגיש שהמתבונן מבחוץ על פעולת הבהייה, ההשתהות, עלול לקבל רושם מוטעה. מבחוץ בהייה נראית אולי כמו בזבוז, אבל אנחנו בתוכנו יודעים את האמת. רק "מפולת סלעים" בלתי נמנעת מסיחה את דעתנו מהאמת הזאת. אנחנו נזכרים בלילות שהיו פתוחים ללא "מכסה הבוקר" – שהבקרים לא איימו עליהם בממשיות ובתובענות שלהם. כשהיה לנו ביטחון שהאחרוּת שלנו תושיע אותנו מהסביבה ואולי גם מעצמנו, שאנחנו נהיה אלו שניבדל מההמון וניבדל לחיים טובים. אך כל אותן מחשבות יפות ותמימות התרחשו לפני שהחיים הלמו בנו בעוצמה שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ולא משנה עד כמה הוא מיוחד וכמה מחשבותיו מייצרות בתוכו אור וחושך.

מעניין השימוש החוזר של גלעד בשכמות. בשיר הזה הן כמו מייצגות את גבולות העיקר, את ליבת הדברים, כאילו מה שנמצא ביניהן, במרחק שבין השכמות, הוא הוא מה שחשוב. בסיום, בהשלמה, גלעד חוזרת ונאחזת בקונקרטי ונפרדת מהיופי המשוחרר והבלתי מושג – "עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ / סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים / מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה". דווקא מתחת לעץ, מתחת לטבע היציב שאינו בא בדרישות, שהוא נגיש וזמין, במרחק נגיעה, אנחנו נשבים שוב בקטנוניות הטלפון. קושרים את עצמנו בקשרים ארציים, מחייבים, ומלווים במבט את הציפור שעפה. נפרדים מחיים חלופיים ומשוחררים, אחרים, שהולכים ומתרחקים.

מעל רבים משיריה של גלעד מרחפות מחשבות קיומיות, פואטיות, שמתכנסות אל תוך עניינים קונקרטיים המתוארים ללא קישוטים. במילים פשוטות וברורות. האסוציאציות החופשיות של המשוררת מתחברות ומונגשות ונוצר מרחב פוטנציאלי להוסיף טוויסט של עומק כמעט לכל מעשה יומיומי. כך למשל, השיר "בתי, סיבוב ראשון" עוסק בנושא קטנטן לכאורה – הוא מוקדש להתהפכות הראשונה של תינוקת. אירוע קטן־גדול כזה. התיאורים מפורטים עד כדי גיחוך: אגרופים מכונסים במאמץ לדחוק גוף זעיר כנגד שמיכת הפרחים, שיער משיי דקיק, ושוב על הגב, התינוקת מנופפת בזעם ידיים ורגליים. אולם אז מפעילה גלעד את קסמי הסמליות – כמה כוח יש לתינוקת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. כמה תנועות ומאבקים עוד מצפים לה. והנשימה לרגע נעתקת. איך לא שמנו לב עד היום למאבק הקיומי ההירואי המתגלם בניסיון של תינוקת בת חודש להתהפך. זה לא מקורי, זה קורה כמעט בכל בית שיש בו תינוק, והרי כל אחד מאיתנו למד פעם להתהפך. אבל כשמסתכלים מקרוב, כשמקשיבים באמת לאירוע, הרי שמדובר בדבר עצום. כמה טוב שמישהי כתבה על זה שיר:

 

אַתְּ דּוֹחֶפֶת אֶת עַצְמֵךְ בִּמְלוֹא הָרִכּוּז

מִתְגַּבֶּרֶת עַל כָּל מָה שֶׁהִכַּרְתְּ עַד כֹּה וּמַרְחִיקָה אֶת גַּבֵּךְ מַעֲלָה

הָלְאָה מִמֵּךְ. הִנֵּה אַתְּ עוֹשָׂה אֶת זֶה — אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת.

…

הוֹ כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ לָךְ

אַתְּ הוֹפֶכֶת אֶת הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

לאְפֶשְׁרִָי

כַּמָּה תְּנוּעוֹת עוֹד יִהְיֶה עָלַיִךְ לִצְלחַֹ

 

בשיר "שלושה חדרים", הילד מאיר את המציאות האפרורית באור חדש. אור סקרן ומבטיח. "מַכְרִיז עַל בּוֹא הַבֹּקֶר". "מָה זֶה עוֹלָם, שׁוֹאֵל יַלְדֵּנוּ / זֶה הַכֹּל, אַתָּה אוֹמֵר, וּמוֹנֶה: עַצְמֵנוּ, הַבַּיִת, הָעִיר, הָאָרֶץ, הַחַיּוֹת, הַשָּׁמַיִם". החומרי והשמימי שוב מתערבבים – "בִּזְמַן הַמֶּדִיטַצְיָה, בָּרְחוֹב / אֵם שׁוֹאֶלֶת אֶת בְּנָהּ: אַתָּה צָרִיךְ קָקִי?". שאלות גדולות וחשובות על מהות העולם נשאלות בזמן שעושים דברים יומיומיים. לאורך כל השיר נפגשים דמיונות רחוקים עם מציאות של כאן ועכשיו: "תִּרְצֶה מָרָק בְּקַעֲרַת נָהָר אוֹ בְּקַעֲרַת יָם?". "מָה זֶה אָסוֹצְיַאצְיָה / אַתָּה מַסְבִּיר דָּבָר / שֶׁמַּזְכִּיר דָּבָר". וזרם התודעה ממשיך וזורם ומתפתל בין החלומות לבין הנוכחות, כשברקע "וּבכְלָ הַזמְַּן הַזהֶּ שֶׁאֲניִ מְמַהֶרֶת / מִישֶׁהִי צוֹמַחַת בְּתוֹכִי בְּשֶׁקֶט / מוֹדֶדֶת אֶת הַהִשְׁתַּנּוּת בִּפְעִימוֹת." האם מדובר על היריון חדש? על תינוקת חדשה בבטן? או שמא על המשוררת עצמה? זו שאמנם במציאות החיצונית רצה וממהרת ממקום למקום, אך בתוך־תוכה ממשיכה לגדול, קשובה לאיזה מקצב פנימי שקט? אין לדעת. אך ההשתנות, כך או כך, נמדדת בפעימות עדינות.

ומנגד, ובמקביל ותוך כדי, בשיר "מעגל אימהות" גלעד דווקא מגמדת את המעשים הקטנים שמרכיבים את השגרה, ומזכירה, אולי במבט אירוני: "הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר / אִם לאֹ הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ / בְּקִפּוּל בְּגָדִים, בְּנִגּוּב דְּמָעוֹת, בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים / וּבְאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים."

גלעד מכירה בכך שמפרספקטיבה מסוימת נדמה שיש דברים חשובים יותר מהתבוננות בילדים גדלים, אך היא גם סלחנית, חומלת ומזדהה עם כל מי שמחליטה לעשות כן ולהקדיש את עצמה למלאכת הגידול. היא מוצאת בזה הרבה טעם ויופי, ומציגה כיצד בתוך המיקרוקוסמוס הפרטי זו לפעמים מהות הכול.

בשיר "לולאות" גלעד מתמללת את המשך המאבק הזה שבין ההירואי לבנאלי, וכותבת על דברים גדולים שרצינו לעשות:

 

… לְהַתִּיז זֹהַר

לִהְיוֹת מוֹלִיכִים לַיֹּפִי. רָצִינוּ לְהַשְׁפִּיעַ

וּבַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ שׁוֹטְפִים אֶת רִצְפַּת הַבַּיִת

 

למרות החלומות הגדולים אנחנו נשאבים למלוכלך, לקונקרטי. אבל בלולאות האלו, שהעניקו לשיר את שמו, אלו שמחברות את התקוות הגדולות למציאות הקטנה, היומיומית, בין "סְפָרִים שֶׁלּאֹ נִקְרָא / טִפּוֹת הֲקָלָה לִכְאֵבֵי גְּדִילָה, אַטְמֵי אָזְנַיִם", אנחנו מושיטים ידיים, מביטים זה בזו ויודעים. כאלו הם החיים. גם הדברים הקטנים הם בעצם דברים גדולים. ואולי, למרות שדמיינו אחרת, אנחנו דווקא מגשימים את החלום. מוליכים יופי בצורות לא צפויות.

 

האומץ לחולין

בֹּקֶר רָגִיל הוּא בֹּקֶר

בִּלְתִּי רָגִיל וַאֲנַחְנוּ

מְחַפְּשִׂים מִלִּים כְּדֵי לְגַשֵּׁר

עַל הַפַּעַר הַזֶּה.

מִבֵּין כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, נוֹלַדְנוּ אֲנַחְנוּ.

מִבֵּין הַכֹּל — הוֹלַדְנוּ.

דַּוְקָא כָּךְ. בְּדִיּוּק כָּךְ —

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת

כָּל הַזְּמַן

מְשִׁיחוֹת הָרָגִיל עוֹלוֹת

וּמְכַסּוֹת בְּצֶבַע עַז

אֶת זְהָבוֹ הֶעָדִין שֶׁל הַנֵּס

רְשִׁימוֹת, חֶשְׁבּוֹנוֹת, טִקְסֵי לַיְלָה.

לוּחוֹת זְמַנִּים, סִדְרֵי עֲדִיפֻיּוֹת וּמָה

שֶׁבְּעַל־פֶּה. שָׁלוֹשׁ אֲרוּחוֹת בְּיוֹם. כֵּלִים.

דִּבְרֵי הַיָּמִים. חַיֵּינוּ

הַקְּדוֹשִׁים. הַחַד־פַּעֲמִיּוּת

הִיא חִידָה

 

גלעד אינה מייפה את המציאות, להפך, היא מישירה אליה מבט, ומבחינה באור המשתקף וחוזר אליה מתוכה –  גם הרגיל הוא בלתי רגיל.

היא מתבוננת בחמלה על פגמים, על אי-דיוקים וצרימות שבשגרה – רשימות, חשבונות, טקסי לילה – ומתארת אותם באופן הטוען אותם ביופי ובמשמעות. גלעד מחוברת ליומיום, מכירה בכך ש"אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת כָּל הַזְּמַן", ועם זאת, בעין טובה, בעדינות ובתבונה היא מחפשת מילים "כְּדֵי לְגַשֵּׁר עַל הַפַּעַר הַזֶּה" ומצליחה להצביע על איזה היגיון פנימי וסדר באי־סדר הכללי ובשגרה הכיאוטית. משהו שמצדיק את המאבק הסיזיפי, ואף מעניק מעט שקט. והמבט מפוכח אך מלא הכרת הטוב: "אֵינֶנּוּ תְּמִימִים. טְרָדוֹת חוֹלְפוֹת מֵעַל רָאשֵׁנוּ / כְּלַהֲקַת בַּרְחָשִׁים, עָנָן תְּזָזִיתִי בָּא וְהוֹלֵךְ / גַּם הָאשֶׁר חוֹלֵף לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְשָׁב", ועם זאת: "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּחֶלְקֵנוּ … נוֹצָה וּמְאֻבָּן שֶׁאָסַפְנוּ אֶל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינֵינוּ הַמְּהִירוֹת לְהִתְרַגֵּשׁ וְלִדְמֹעַ / סִימָנֵי אֶצְבְּעוֹתֵינוּ בַּסְּפָרִים / וּמָה שֶׁנהְִּיהָ מֵאִתָּנוּ / הַילֶּדֶ. / כַּמָּה יְקָרִים." ("אושר מקומי").

 

"אֵיךְ נִתְעַקֵּשׁ לִרְאוֹת יֹפִי?" גלעד שואלת בשיר "מעל אופק השכמות", שנתן לספר את שמו, ומשיבה:

נָרִים עֵינַיִם כְּבֵדוֹת

מֵעַל לְאֹפֶק הַשְּׁכָמוֹת.

נַקְשִׁיב לְקוֹנְצֶרְט הֶעָלִים בָּרוּחַ

כָּךְ בְּדִיּוּק רוֹחֵשׁ הַיֵּשׁ.

 

היופי אינו בא ומציג את עצמו לפנינו. צריך לחפש אותו. להרים את המבט. גלעד יודעת שזו משימה לא פשוטה. העיניים כבדות, היומיום מתיש ולעיתים מכריע. כאן השכמות מייצגות כמדומה את מה שמעליהן. את נטל החיים המוטל עליהן, ואולי – את הפעולה והחשיבה הנובעים מהראש. גלעד בכתיבתה חוזרת ומדגימה כיצד ברגע שמרימים את המבט מעבר להן, מעבר לכל מה שהגיוני ומכביד ומעסיק את המחשבות, מעל לאופק השכמות, ולרגע מקשיבים באמת לרעש הלבן הזה שמרכיב את החיים, לקונצרט העלים ברוח, מתגלה אמת פשוטה – כך רוחשים החיים. וזו סימפוניה קקופונית ופיוטית מאין כמותה.

.

ליאור הוכמן, בעלת תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בחינוך ממכללת בית ברל. עבדה בעבר ככלכלנית, ככתבת בעיתון כלכליסט, וכרכזת חינוכית־טיפולית בפנימיות לילדים ונוער בסיכון. בימים אלו עמלה על השלמת כתב יד לרומן ראשון.

.

הדס גלעד, "מעל אופק השכמות", לוקוס, 2021.

 

» הדס גלעד קראה שירים מספרה ושוחחה איתנו על אימהות, חשיפה ועל הרגע המיסטי שבו נכתב השיר, בפודקאסט המוסך.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאר פוטשניק על "ארמון הטרמיטים" מאת מירלה משה-אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עץ חום שבלע פיל

טלי עוקבי

.

1.

העונות מתחלפות בזריזות ומתוך התפרצות האביב מגיע קיץ. אנחנו מבקרים באופן קבוע בגן הבוטני. יש שם עץ חום שנראה כאילו הוא בלע פיל. בכל פעם שאני מגיעה אל הגן אני מביטה בעץ ארוכות. התרגלתי למחשבה שבתוך העץ יש פיל והיו פעמים שהרגשתי אותו זז כמו שמרגישים תינוק שזז בבטן. אני חושבת שהפיל אף פעם לא יֵצא מהעץ אבל הוא זז בתוכו בצורה כזו שגורמת לי לחשוב שעוד רגע זה קורה ואני אהיה מי שתוכל להעיד על כל התהליך מכיוון שהתבוננתי בעץ שנים וראיתי את הפיל שחי בתוכו: מתכווץ, מתנפח ובסוף יוצא אל העולם. נקשרתי אל העץ ואל הפיל שבתוכו כמו שאנשים נקשרים אל סיפורי הילדות שלהם, גם אל הסיפורים המתועבים ביותר – הסיפורים שגורמים למילים להתקלקל. כשהייתי קטנה הייתי פראית כמו סוס יאור. לקחתי גרזן שהיה זרוק איפשהו בחצר (בילדות מהסוג הזה תמיד אפשר יהיה למצוא גרזינים על הדשא) ודפקתי ברשת של השכנים. הרשת נקרעה. ככה שיחקו בנות פראיות – דפקו גרזינים על חלונות ורשתות. אני לא זוכרת כיצד ניצלתי מעונש. אני זוכרת את המבטים מהמבוגרים: בעתה, רחמים והסתייגות גדולה. פעם פתחתי חלון והזכוכית התנפצה. לא נפצעתי אבל הבחנתי בכל התולעים שיצאו ממסגרת העץ האכולה. זה היה בסוף הקיץ, באור המסוים של חמש אחר הצהריים. הייתי לבד בבית בכפר, אחר כך בערב באו כולם. ישבנו בחוץ ושוחחנו על דברים אחרים שלכאורה לא קשורים לחלון ולעניינים של פנים מול חוץ. למחרת נסעתי בחזרה אל העיר. זה לא היה הבית שלי. הנסיעה ארכה שעתיים ובזמן הזה חשבתי שקיימות בעולם מעט שיחות שאינן קשורות בעניינים של פנים וחוץ. חשבתי על כך וראיתי בעיני רוחי את התולעים שיצאו מהעץ האכול של מסגרת החלון (הזנחה היא גם תמונת התנגדות, אמירה פנימית ביחס לעולם, הוצאה החוצה). בכל מקרה הגעתי אל העיר והרעשים השכיחו ממני את כל התמונות, את האור של סוף הקיץ ואת המחשבות על גבולות.

.

2.

בגן הבוטני אנחנו מתיישבים על ספסל מול העץ שבלע פיל. הקלסר של העבודה האקטואלית שלך בחקר הפרפרים תמיד איתך, "פרפר – בין צמח לחיה, מטמורפוזות". למרות זאת אתה מקריא לי קטעים על פילים מתוך הרצאות שונות של הוגים מתחילת המאה העשרים, אנכרוניסטים אבל פואטיים, תציין בקריצה: "החלקים הקשים של החיה קשורים לעפר. לפיל עור עבה ומשום כך הוא באמת מרגיש עצמו מוקף באדמה כל חייו, כלומר, האדמה שבעורו… והוא מרגיש טוב כשהוא מוקף בעורו. בתוך עורו הפיל גוסס בהתמדה. כאשר המוות מתקרב הוא מרגיש זאת בעוצמה מיוחדת משום או בזכות העור העבה. האינסטינקט של  הפילים גורם להם ללכת לתוך המערות". אתה עוצר וממשיך: "אם זבוב מתיישב לכם על העין אתם פועלים כך: אתם מנפנפים אותו הלאה מבלי להקדיש לכך מחשבה. אנשי המדע, שיש להם כל מיני כינויים לדברים, קוראים לזה תנועה רפלקסיבית. אתם פשוט משתמשים בסוג של אינסטינקט, תנועה מגוננת, לסלק משהו שעלול לפגוע בכם. אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, המוח אינו מעורב כלל בפעולות שכאלו, כשמישהו פשוט מגרש זבוב. רק העצבים ההולכים אל חוט השדרה מעורבים.

״אני חושב שאתם יודעים שכאשר אדם חושב על משהו זה מתרחש כך: כאן למעלה נמצא המוח, וכאשר הוא רואה משהו, למשל, העצב האופטי הולך למוח ומהמוח עובר אימפולס הרצון לעשות משהו לשאר האורגניזם. אבל כשמישהו פשוט מגרש זבוב שהתיישב עליו העצב אינו הולך אל המוח כלל אלא ישירות לחוט השדרה, והזבוב מורחק מבלי שניתנת לכך כל מחשבה מצד המוח. לנו בני האדם אין עור עבה, לפחות במובן הפיזי. יש לנו עור דק מאוד. העור שלנו כה דק שהוא למעשה שקוף.

"לפעמים אדם צריך להשתוקק יותר מכל להיות פיל, כדי שירכוש תובנה פנימית. אם לאדם הייתה דרך חשיבה אנושית וגם נפש של פיל, הוא היה כה פיקח שאין מילים לתאר את פיקחותו. משום שהפיל סגור לחלוטין בתוך עצמו, התנועות הרפלקסיביות שלו, התנועות המגוננות שלו, איטיות. הן מתרחשות במשך זמן רב. אם זבוב מתיישב עליך ואין לך אינסטינקט מהיר לנפנף אותו, הזבוב יעוף לדרכו מרצונו שלו לפני שתגרש אותו. אצל הפיל זה כך: הוא יניח לזבוב, כי העסק של גירוש הזבוב יגיע בוודאי שעה מאוחר יותר, כה איטי הוא הרפלקס של תנועה מגוננת. ומה שהפיל עושה עם החדק שלו אינו אלא תנועה רפלקסיבית שכזו, רק שהיא נמשכת זמן רב יותר".

אחר כך אנחנו מטיילים בשתיקה. זיכרונות צפים במוחי כמו זבובים ואני פיל עם חדק פגום, אין לי כוח לסלק אותם.

.

3.

 החלון בבית הילדות שלי היה חלון של פרצים וקיץ, כזה שאף פעם לא נועלים אלא תמיד הרשת עומדת בתוכו, מבדילה בין הפנים והחוץ, מכניסה שרב בשעות הצהריים ורוח קרירה בלילה. ביום חמישי, יומיים לפני שעלית על האופנוע לתמיד, ישנו יחד בחדר הילדות, עם שתי מיטות נוער נפרדות, עם החלון שהפריד את הזמנים. שוחחנו עד שהחושך החל לרדת ופרפר נצמד אל הרשת ולא הרפה, פשוט נשאר שם. את אמרת: "הביטי, הנה הפרפר בא לבשר את מותי". אני אמרתי – שטויות. את אמרת זאת שוב ונרדמת. אני לא נרדמתי והמשכתי להביט בך זמן ארוך אחר כך, לחשוב על מה שאמרת. הפרפר נשאר גם זמן ארוך, עד שנרדמנו. בבוקר כשהתעוררנו הפרפר לא היה ולא דיברנו יותר, פשוט קמנו כל אחת לעיסוקיה. יומיים אחר כך נסעת על האופנוע לנסיעה האחרונה שלך. הבטתי בך מאותו חלון של הילדות עם הרשת בלי פרפר. הייתה זו שעת צהריים והרוח החמה החלה להיכנס לחדרים הפנימיים, הבטתי בך עד קצה הרחוב, עד שלא ראיתי אותך יותר. בערב באו ואמרו לנו, קרענו חולצה שחורה. חיפשתי בארון חולצה שחורה שאפשר לקרוע.

את מאמינה שעברו כבר למעלה משלושים שנה? בחלומות היית באה ומלמדת אותי איך שורדים בחיים. אם נכנסים למערבולת למשל, ופוחדים לטבוע במי האוקיינוס צריך להרפות לגמרי ולהאמין שהגלים יישאו אותך עד החוף. וכך היה: הרפיתי לגמרי והגלים הביאו אותי בבטחה אל החוף. בחיים נתקעתי בקירות ולא הגעתי בבטחה אל שום חוף.

.

4.

 נובמבר הוא חודש חשוך. אם נכנס קצת אור הוא צהוב כמו מחלה. כמו בכל ימי שני, מהצהריים חיכיתי לרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. קראתי שוב את "אלו הם מים" של דיוויד פוסטר וואלאס, חשבתי על הדגים ועל שחייה עיוורת לכיוונים שונים. מה זה לעזאזל מים?

אחרי חודש בעבודה במוסד לילדים מופרעים קיבלתי מכתב פיטורים. השם שנתנו למוסד מתחת למים הוא "ילדים טעוני טיפוח" או "ילדים עם צרכים מיוחדים". מעבר לתדהמה ולהפתעה הפרוורטית צחקתי קצת: לקבל מכתב פיטורים בפעם הראשונה בחיי מוסיף צבע חדש. כתם זר שאיני מזהה לא את טבעו, לא את צבעו, ולא את הרמזים שהוא נושא עימו לעתיד לבוא. בכל מקרה, אותי המורה שאצלה עבדתי העיפה. היא לא סבלה אותי וכנראה הרגישה שאני שוחה בכיוונים הפוכים ומשתינה קבוע בתוך המים. שבועיים לפני מכתב הפיטורים היא החטיפה סטירה לילד שהתפרע. אני לא יודעת אם מלאו לו כבר שבע. יש לו אימא אבל היא נרקומנית והוא רגיל לנדוד בין מוסדות. כשסיפרתי לממונים על הסטירה הם אמרו שיטפלו בעניין, יציעו לה עזרה, תמיכה רגשית. "כנראה היא לחוצה נורא אם הגיעה למצב כזה", אמר הממונה בקול מהורהר. ישאלו אותה: מה את צריכה? למה את זקוקה כדי שתוכלי לבצע את עבודתך? הודו לי שדיווחתי והצטערו בשבילי על הפיטורים.

אמרתי להם: היא פיטרה מכיוון שהייתי עדה לסטירה, הייתי איתה בחדר, היחידה שראתה. היא ניסתה להקריא אגדה של האחים גרים. הילדים היו חסרי שקט. ישבנו במעגל. הילד התפרע וירק עליי. היא לקחה אותה אליה והמשיכה עם האגדה. הילד ירק לה בפרצוף והיא העיפה לו סטירה. מהם מים? האם מים הם עדות של חיים שדימינו לעצמנו שנצליח לחיות אחרת? נובמבר הוא חודש רטוב. אני הולכת בתוכו הרבה שנים וכפות רגליי נרקבות. הפסקתי להתפלל למלאכים אבל אני אוהבת לקרוא אגדות בסתר. יש לי אקווריום עם שני דגים עיוורים. לפעמים אני נכנסת לתוכו והופכת קש לזהב.

.

5.

יש אנשים שזוכרים אירועים לפי עונות. אני זוכרת את הכיסא שבו ישבתי כשאמרנו אחד לשני את הדברים סופית. על הקיר ממול טיפס עכביש דק וארוך. אתה לקחת כוס זכוכית והוצאת אותו בעדינות החוצה.

חרב מילים שחתכה חיים שלמים ורגלי עכביש דקות ביום שישי אחר הצהריים – זה יהיה תאריך הפרידה מהחיים שהכרנו עד כה. בבוקר שלמחרת לא הפסיק לרדת גשם. בדשא ממול הבחנתי בארנב. אני מכירה אותו, אנחנו חברים ומתבוננים כבר הרבה שנים מרחוק. בכל אפריל הוא מופיע ואנחנו מתבוננים מרחוק בתנועת האדם-חיה. השנה הוא הופיע באפריל ופתאום גם היום. כך הוא מלמד אותי עדינות ואמון. כך אנחנו לומדים משהו על מרחב ושותפות. אחריו אני מבחינה בשני עורבים חגים מעל הצמרות, פשוש עם חזה כתום ולפני שאני מספיקה לתפוס מחשבות מגיח עכבר קטן ורץ קרוב אליי. חיים שלמים מצויים מחוץ לכאב, צירי זמן. אהבה שלמה המתקיימת רק למען האהבה. שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?

אני מדפדפת בקלסר העבודה שלך ששכחת אצלי: "…עובדה זו מוכיחה שלחיות יש הרבה יותר מושג על התקרבות המוות משיש לבני אדם, במיוחד חיות המוקפות בעור עבה, אבל גם חיות קטנות יותר כמו חרקים, לדוגמה. ואתם רואים, כשאנו מגיעים לחיות קטנות אלו עלינו לומר: לא רק שהן חשות את המוות מתקרב, הן גם עושות כל מיני סידורים כשמגיע מותן, כך שהמוות יתרחש במקום הטוב ביותר עבורן. כמה חרקים פורשים לתוך האדמה כדי לחוות את המוות שם. אתם רואים, עם בני האדם המצב הוא כזה שהם משלמים עבור חירותם בכך שיש להם מעט מאוד אינטואיציה. לחיות אין חירות, כל דבר בהן נטול חופש. אבל יש להן כוחות אינטואיטיביים גדולים. כידוע לכם, כאשר מאיימת סכנה, לדוגמה רעידת אדמה, החיות בורחות, בעוד שבני האדם נתפסים לחלוטין לא מוכנים במאורעות שכאלה".

אני מחייכת לעצמי, אכן לכל רעידות האדמה בחיי הגעתי לא מוכנה. אני חושבת על הפיל בתוך העץ החום בגן הבוטני: האם יצליח להיוולד? עור העולם מתקלף דרכי, עור העצים והרחובות.

מישהו אמר לי פעם שהוא מודד חברויות לפי סנטימטרים. מודד את המרחק העומד בין הנשמות. אני מבינה שקִרבה נפשית היא לא בהכרח צפיפות, ייתכן שהיא ההפך מצפיפות.

.

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת, בהם הו!, המוסך, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (2017), ו”בלוטת האושר" (2018). הסיפור שכאן – מתוך נובלה בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עונשו של האסיר הוא הזמן: קריאה בשיר מאת ססאר ואייחו

עמוס נוי

.

שיר מס' 2 / סֶסָאר ואייֶחוֹ

מספרדית: טל ניצן

 II

זְמַן זְמַן.

צָהֳרַיִם בְּלוּמִים בֵּין טְלָלִים.

מַשְׁאֵבָה מְשֻׁעֲמֶמֶת מֵהַמַּחֲנֶה מַקְטִינָה

זְמַן זְמַן זְמַן זְמַן.

…………הָיָה הָיָה.

תַּרְנְגוֹלִים מִזְדַמְרִים, מְנַקְּרִים לַשָּׁוְא.

פִּי הַיּוֹם הַבָּהִיר הַמַּטֶּה* אֶת

הָיָה הָיָה הָיָה הָיָה.

…………מָחָר מָחָר.

מְנוּחָה שֶׁעוֹדֶנָּה חַמָּה מִיֶּשְׁנוּת.

חוֹשֵׁב הַהֹוֶה שְׁמֹר אוֹתִי לְ

מָחָר מָחָר מָחָר מָחָר.

…………שֵׁם שֵׁם.

אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶשֶׁסוֹמֵר** אוֹתָנוּ?

קוֹרְאִים לוֹ אוֹתוֹדָּבָר כְּמוֹ לַסּוֹבֵל מִ

שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

* "הַמַּטֶּה" במובן של הטיית הפועל.

** "סוֹמֵר" – במקור ניאולוגיזם המשלב 'פוצע' עם 'מְסמר' (שיער).

.

קשה קשה

המשורר, המחזאי והעיתונאי הפרואני סֶסָאר ואייֶחוֹ (1938–1892) הוא מהקשים שבמשוררים, אולם אין זה מונע ממנו להיות משורר פופולרי ואהוב בקרב ציבור רחב בעולם דובר הספרדית, והוא אף נחשב לאחד המחדשים הגדולים בשירת המאה העשרים. ספרו השני, טְרִילְסֶה (Trlice), שראה אור ב־1922, הוא ככל הנראה הקשה שבספריו. ובין שירי הספר, השיר הזה – חסר הכותרת כמו כל שירי המחזור, שבו הוא "שיר מס' שתיים" אבל כאן אקרא לו "זמן זמן" בעקבות השורה הראשונה – הוא אחד הקשים ביותר. הוא נכתב, או לפחות התגבש, בשנת 1921, במהלך כמה חודשים שבהם היה ואייחו אסיר פוליטי, בעוון "הסתה". לאחר מאסרו גלה ואייחו לפריז, ובה חי ומת.

את הספר תרגמה לעברית טל ניצן, והוא יצא לאור בהוצאת אבן חושן בשנת 2006. המתרגמת – שממילא לקחה על עצמה משימה כמעט בלתי אפשרית – הוסיפה ביאור לצד כל שיר. זהו ז׳אנר בפני עצמו, כזה שנוסף על אחרית דבר כללית ולמדנית, מרחיב את הרקע הביוגרפי והפרוגרמטי של השיר היחיד, מספק פרשנות אישית, ומשתף בקשיי התרגום ובעמימויות ובאביזרים הפואטיים של המקור.

ואייחו הוא כאמור מהקשים שבמשוררים, אבל הקַשְׁיוּת הזו שלו היא מעבר לקושי בקריאה, בהבנה ובפרשנות מהסוג המאפיין את השירה המודרנית בכלל, זה שעורר בו־זמנית דחייה ומשיכה, ביקורת והתפעמות כלפיה בעת שהתגבשה בתחילת המאה העשרים, כשהציבה משוכה של אי־מובנות, שיבשה ציפיות ומוסכמות ופירקה דרכי הבעה מקובלות ומסורות שיריות ולשוניות.

אצל ואייחו אין גם סוג הקסם ששירה מודרנית מעוררת לעיתים למרות ״חוסר הקומוניקטיביות״ המפורסם שלה (בין שהוא נתפס כגנאי, ידוע־לשמצה, ובין שהוא נחשב חידוש מרענן) – קסם, שלמרות הפליאה המוחלטת שבה הוא מתקבל, אנחנו עדיין יודעים וחשים כי אי שם מתקיימים עולמות אפשריים של שפה וחוויה שבהם יש לו הסבר שאולי לא נבין לעולם, אבל קיומו, שאנחנו מנסים לדמיין אותו כמו נוף בערפל, הוא חלק מממשותו. קסמו של חלום, שלמרות מוזרותו, הוא עדיין מרמז על היגיון פנימי כלשהו ועל אפשרות של משמעות המסתתרת בצלליו.

לא אצל ואייחו בספר הזה, שבו הוא משיל מעליו כמעט לחלוטין את הקונבנציות המודרניסטיות עצמן, שאת השליטה שלו בהן הפגין בספרים קודמים. הוא כבר אינו זקוק לשיבוש, לצרימה, לפירוק ולהרכבה הפועלים כנגד דרכי הבעה שיריות מסורתיות. השיבוש כבר אינו אמצעי העומד כנגד ולעומת. הוא העולם עצמו, שבו שפה ומשמעות מותכים יחד.

היה היה

במסה מחשבות על הצילום (כתר, 1988; תרגם דוד יניב) מגדיר רולן בארת את המושג פונקטום: זהו אותו רגע ופרט ביצירה שכולו טלטלה, החורג מהקריאה המיומנת והאינטלקטואלית. גם בשירה יש פונקטום. עבורי, הפונקטום של השיר הזה, מה שהיכה בי בקריאה ראשונה וממשיך להכות אותי בתדהמה בכל קריאה נוספת, מה ש"חודר ושובר" (בשפתו של בארת), שמפליא ומפעים אותי עד היום ומשמש מפתח לקושי וליופי של שירתו של ואייחו בכללותה, ובוודאי בטְרִילְסֶה, הוא השורות:

.

פִּי הַיּוֹם הַבָּהִיר הַמַּטֶּה אֶת

הָיָה הָיָה הָיָה הָיָה.

.

המלה "מַטֶּה" כאן היא במובן של הטיה דקדוקית בלבד: אלו אינם חוקי הלשון הפועלים (ומשתבשים) במהלך ייצוגה של המציאות; זו המציאות הפועלת באמצעות חוקי הלשון והטיית הפועל. בניגוד לצפוי ולמקובל, בשפת השירה ובשימוש היומיומי גם יחד, זה אינו ה"זמן" המעביר את הימים, אלא להפך: פיו של היום הבהיר אינו מבטאו הסביל והסמלי של מהלך הזמן, אלא הוא מטה את הפועל "היה" באופן פעיל. זו תמצית הפואטיקה של ואייחו: הערפול שבין מציאות ושפה, היפוך הכיוון שבין המסומן ובין אופני הסימון שלו, בין החוק הטבעי והדקדוקי – השיבוש המהותי הוא בין שפה ומשמעות, בין מציאות וייצוגיה, בין סיבה ותוצאה, בין מטפורה ומסומניה.

ג'ורג' לייקוף, חוקר הבלשנות הקוגניטיבית, רואה במטפורות הרבה יותר מאמצעי פואטי בעל איכויות אסתטיות; הוא רואה בהן מנגנון מרכזי וחיוני לחשיבה אנושית בכללותה. אחת הדוגמאות שהוא מביא (למשל בספר Metaphors We Live By מ־1980, שכתב עם מרק ג'ונסון) היא תיאורי הזמן, הטבועים עמוק בתוך השפה והמחשבה: הזמן כתנועה מוחשית, הנהר שבו אי אפשר לטבול פעמיים: זה הנע לקראתנו, זה ש"בא" ו"עובר", זה ש"מביא בכנפיו" ו"חולף על פנינו". שורה של דימויים פואטיים חזותיים, שהפכו לאידיומים קולנועיים כמעט קלישאיים, מבטאים את המטפורה הזו. מִדפי לוח השנה המתעופפים ומחוגי השעון הנעים, ועד תמונת העיר או הטבע המוקרנת במהירות מואצת אגב חילופי עונות – כולם מסמלים את חלוף הזמן באמצעות תנועה דינמית של מייצגיו.

ואייחו מבצע היפוך מוחלט של התבנית הזו: הזמן הוא סביל, המציאות מניעה אותו באופן מכני, היא מַטָּה את הפועל "להיות" והופכת את ההווה לעבר דקדוקי.

זהו נושאו של השיר, ומקור הקושי שהוא מציב: זמנו של האסיר. עונשו של האסיר, מוואייחו ועד סיזיפוס, אינו מצוי במגבלות ובקשיים שהושתו עליו וצמצמו את חירותו. עונשו של האסיר הוא הזמן: זה אינו הזמן החי, הפועל, הנע, האוטונומי, היוצר (הברגסוני) של בן־החורין. זהו זמן דקדוקי נפעל: זמן מכני, שמציאות חדגונית מטה מֵהווה לעבר, מ־מָחָר ל־הָיָה.

.

שם שם

בדברי ההסבר הקצרים שלה לשיר, ניצן עומדת יפה על המבנה המרובע ועל החזרתיות, המייצרות דחיסות ותחושת מחנק של תא כלא והמרחב שהוא תוחם. היא גם מיטיבה להעביר את המצלול שכולו חבטות מונוטוניות, כמו בשורה השנייה – מַשְׁאֵבָה מְשֻׁעֲמֶמֶת מֵהַמַּחֲנֶה מַקְטִינָה (ובמקור: Bomba aburrida del cuartel achica).

האמצעים האלה – השבר והשיבוש – אינם באים לידי ביטוי באמצעות דרכי ההבעה. ובניגוד למשוררים קשים אחרים (כמו פאול צלאן המאוחר, ובעברית זרחי לפרקים ואבות ישורון), תחושת הקשיות הזו אינה ביטוי של מאבק, שיקוף של חריש מפרך בשדה טרשים לשוני ומעקשים מילוליים שאינם נענים בקלות, של ניסיון נואש להשתחרר ממה שצלאן עצמו קרא לו "סורג־שפה"; להפך, לעיתים נדמה שעבור ואייחו אלה שפה ודרך הבעה טבעיות, כמעט מובנות לו מאליהן, ושהוא לגמרי אינו מודע לקשיים שהוא מערים בדרכם של קוראים וקוראות. הקושי הזה הוא חלק מעולמו של ואייחו, עולם שחומריו הבסיסיים, ולא רק ייצוגיו, הם קשים.

הבית האחרון הוא מוקשה במיוחד, מפני שהוא כבר משתמש במילים שהמשורר ממציא (או מתיך יחד), ובאות רבתי –

.

אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶשֶׁסוֹמֵר אוֹתָנוּ?

קוֹרְאִים לוֹ אוֹתוֹדָּבָר כְּמוֹ לַסּוֹבֵל מִ

שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

כך עשוי להתפענח הבית האחרון, המקשר בין השמות והזמן: מכיוון ששמות העצם יכולים להתקיים רק מתוקף העצמיות הקבועה של מסומניהם על רקע זמן־השינוי־החי שבו הם נטועים, הרי הזמן החדגוני, שדבר לא קורה בו מלבד ההטיה הדקדוקית המכנית, גם מפרק את השמות: לכל הדברים יש אותו שם. שמו של זה שמסמר ופוצע (שני פעלים שוואייחו כאמור מתיך לאחד) הוא "אוֹתוֹדָּבָר" כמו שמו של הסובל. ואפילו האות הגדולה, המשמשת בשפות כמו ספרדית לסימון תחילת משפט או לציון שמות פרטיים, מופיעה דווקא בסוף המילה האחרונה של השיר: בזמנו של האסיר אין שמות לדברים, ואין כיוון לדיבור. יש רק ההקשה חסרת המשמעות של משאבה משועממת – nombre nombre nombre nombre. שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

סוף סוף

זו התחושה העזה שמשאירים בי שיריו של ואייחו בכלל והשיר הזה בפרט – לא הנוף האפלולי והסבוך המסתתר בצללים של רמזים, עמימויות ודימויים רבי משמעות, וממתין למבט פרשני שינסה לשפוך אלומות מזדמנות של אור על פינותיו הנעלמות, אלא משהו אחר לגמרי – חשוף עד כאב אך בלתי מובן, שטוף באכזריות באורה של שמש זרה ומוזרה. זהו נופו של כוכב לכת מרוחק.

.

ד"ר עמוס נוי הוא חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור השנה בהוצאת עולם חדש.

.

סֶסָאר ואייֶחוֹ, "טרילסה", אבן חושן, 2006. מספרדית: טל ניצן.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עינה ארדל קוראת בשיר "לסי שובי הביתה" מאת אהרן אלמוג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלוש סונטות / קלוד מק'קיי (Claude McKay)

מאנגלית: לי שיר

.

מעשה לינץ'

רוּחוֹ הִיא עָשָׁן שֶׁעָלָה לְגַן עֵדֶן.

אָבִיו, דֶּרֶךְ כְּאֵב אַכְזָר מִכֹּל,

קָרָא לוֹ לָשׁוּב לְחֵיק כֹּל יָכוֹל;

חֵטְא נוֹתָר בִּלְתִּי נִסְלָח כְּקֶדֶם.

כָּל הַלַּיְלָה, כּוֹכָב זוֹהֵר בָּדָד

(אוּלַי זֶה שֶׁהִנְחָהוּ כָּל הַזְּמַן,

אַךְ הִסְגִּירוֹ לִידֵי גּוֹרָל גַּחְמָן)

נִתְלָה רַחוּם מֵעַל לָאוּד הַנָּד.

עִם אוֹר, קָהָל רַב־גּוֹנִי בָּא לַחֲזוֹת

בַּגּוּף הַמַּבְעִית הַנָּד בַּחַמָּה:

נָשִׁים נִקְהֲלוּ, אַךְ אַף לֹא דִּמְעָה

נִרְאֲתָה בְּעֵינֵי פְּלָדָה תְּכֻלּוֹת;

וּנְעָרִים, עוֹשֵׂי־לִינְץ' עֲתִידִים,

חָגוּ סְבִיב הַחֵפֶץ בְּגִיל זֵדִים.

.

The Lynching

His spirit is smoke ascended to high heaven.
His father, by the cruelest way of pain,
Had bidden him to his bosom once again;
The awful sin remained still unforgiven.
All night a bright and solitary star
(Perchance the one that ever guided him,
Yet gave him up at last to Fate's wild whim)
Hung pitifully o'er the swinging char.
Day dawned, and soon the mixed crowds came to view
The ghastly body swaying in the sun:
The women thronged to look, but never a one
Showed sorrow in her eyes of steely blue;
And little lads, lynchers that were to be,
Danced round the dreadful thing in fiendish glee.

.

אם עלינו למות

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – אַל נֵלֵךְ כַּחֲזִירִים

שֶׁנִּצּוֹדוּ וְכֻתְּרוּ לְמָקוֹם מְחֻלָּל,

לְטֵרוּף נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים הָרְעֵבִים

הַלּוֹעֲגִים לְגוֹרָלֵנוּ הַמְּקֻלָּל.

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – הוֹ, נָמוּת בְּרֹב הָדָר,

כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁפֹּךְ אֶת יְקַר־דָּמֵנוּ

לַשָּׁוְא; אָז מִפְלְצוֹת אוֹיְבֵנוּ מִשֶּׁכְּבָר

יֵאָלְצוּ לָתֵת לָנוּ כָּבוֹד בְּמוֹתֵנוּ!

הוֹ, בְּנֵי־דָּמִי! הָבָה נֵצֵא לִקְרַאת צַר מְדַכֵּא;

וְנַרְאֶה, לַמְרוֹת מִעוּט כּוֹחֵנוּ, עֹז רוּחַ,

וְעַל אֶלֶף מַכּוֹתָיו מַכַּת־מָוֶת נַכֶּה!

וּמָה אִם מְחַכֶּה לָנוּ קֶבֶר פָּתוּחַ?

כִּגְבָרִים נַעֲמֹד מוּל מְרַצְּחִים מֻכֵּי־אֵימָה,

דְּחוּקִים לַקִּיר, גּוֹוְעִים, אַךְ מְשִׁיבִים מִלְחָמָה!

.

If We Must Die

If we must die, let it not be like hogs
Hunted and penned in an inglorious spot,
While round us bark the mad and hungry dogs,
Making their mock at our accursèd lot.
If we must die – oh, let us nobly die,
So that our precious blood may not be shed
In vain; then even the monsters we defy
Shall be constrained to honor us though dead!
Oh, Kinsmen! We must meet the common foe;
Though far outnumbered, let us show us brave,
And for their thousand blows deal one deathblow!
What though before us lies the open grave?
Like men we'll face the murderous, cowardly pack,
Pressed to the wall, dying, but fighting back!

.

אל הזֵדים הלבנים

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֵינִי זֵד וּפֶרֶא כְּמוֹתָם?

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁלֹּא אֶקַּח לִי רוֹבֶה לַיָּד

וְאוֹרִיד עֲשָׂרָה מִכֶּם עַל כָּל אֶחָד

מֵאַחַי הַשְּׁחֹרִים שֶׁיְּדֵיכֶם שָׁפְכוּ דָּמָם?

אַל תִּטְעוּ, כִּי אוּכַל עַל פִּשְׁעֵיכֶם כֻּלָּם

לְהִתְעַלּוֹת: וְכִי אֵינִי בֶּן־אַפְרִיקָה מוּלָד

שָׁחֹר מֵאֶרֶץ־שְׁחוֹר שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ שְׁחֹר־עַד?

אֲבָל הַכֹּל־יָכוֹל שָׁאַב מֵחֶשְׁכַת עוֹלָם

נִשְׁמָתִי וְאָמַר: גַּם אַתָּה תִּהְיֶה אוֹר

לִבְעֹר מְעַט עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה

פָּנֶיךָ הַכֵּהִים אָשִׂים בֵּין לִבְנֵי־עוֹר

כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלֶּה לָהֶם בִּמְלוֹא עֶרְכְּךָ;

לִפְנֵי שֶׁאֲכַסֶּה עוֹלָם בְּלֵיל שָׁחֹר,

תִּהְיֶה מָאוֹר קָטָן: לֵךְ לְךָ, לֵךְ לְךָ!

.

To the White Fiends

Think you I am not fiend and savage too?
Think you I could not arm me with a gun
And shoot down ten of you for every one
Of my black brothers murdered, burnt by you?
Be not deceived, for every deed you do
I could match – out-match: am I not Africa's son,
Black of that black land where black deeds are done?
But the Almighty from the darkness drew
My soul and said: Even thou shalt be a light
Awhile to burn on the benighted earth,
Thy dusky face I set among the white
For thee to prove thyself of highest worth;
Before the world is swallowed up in night,
To show thy little lamp: go forth, go forth!

 

.

קלוד מק'קיי (18891948), משורר וסופר אפריקני־אמריקני. מהיוצרים החשובים של הרנסנס של הארלם בשנות העשרים. הסונטות נכתבו בעקבות אירועי "הקיץ האדום": מהומות על רקע גזעני שהתרחשו ברחבי ארצות הברית בין ינואר לספטמבר 1919, והביאו למותם של מאות שחורים.

.

ד"ר לי שיר, מרצה לספרות אנגלית ואמריקנית במכללת בית ברל. ספר שיריה, "תרגיל בהפשרת שלגים", יצא לאור בשנת 2018 בהוצאת עיתון 77.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: מבחר שירים של משוררי תור הזהב ברוסיה, בתרגום מקסים אוסצקי־פלדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך