.

עץ חום שבלע פיל

טלי עוקבי

.

1.

העונות מתחלפות בזריזות ומתוך התפרצות האביב מגיע קיץ. אנחנו מבקרים באופן קבוע בגן הבוטני. יש שם עץ חום שנראה כאילו הוא בלע פיל. בכל פעם שאני מגיעה אל הגן אני מביטה בעץ ארוכות. התרגלתי למחשבה שבתוך העץ יש פיל והיו פעמים שהרגשתי אותו זז כמו שמרגישים תינוק שזז בבטן. אני חושבת שהפיל אף פעם לא יֵצא מהעץ אבל הוא זז בתוכו בצורה כזו שגורמת לי לחשוב שעוד רגע זה קורה ואני אהיה מי שתוכל להעיד על כל התהליך מכיוון שהתבוננתי בעץ שנים וראיתי את הפיל שחי בתוכו: מתכווץ, מתנפח ובסוף יוצא אל העולם. נקשרתי אל העץ ואל הפיל שבתוכו כמו שאנשים נקשרים אל סיפורי הילדות שלהם, גם אל הסיפורים המתועבים ביותר – הסיפורים שגורמים למילים להתקלקל. כשהייתי קטנה הייתי פראית כמו סוס יאור. לקחתי גרזן שהיה זרוק איפשהו בחצר (בילדות מהסוג הזה תמיד אפשר יהיה למצוא גרזינים על הדשא) ודפקתי ברשת של השכנים. הרשת נקרעה. ככה שיחקו בנות פראיות – דפקו גרזינים על חלונות ורשתות. אני לא זוכרת כיצד ניצלתי מעונש. אני זוכרת את המבטים מהמבוגרים: בעתה, רחמים והסתייגות גדולה. פעם פתחתי חלון והזכוכית התנפצה. לא נפצעתי אבל הבחנתי בכל התולעים שיצאו ממסגרת העץ האכולה. זה היה בסוף הקיץ, באור המסוים של חמש אחר הצהריים. הייתי לבד בבית בכפר, אחר כך בערב באו כולם. ישבנו בחוץ ושוחחנו על דברים אחרים שלכאורה לא קשורים לחלון ולעניינים של פנים מול חוץ. למחרת נסעתי בחזרה אל העיר. זה לא היה הבית שלי. הנסיעה ארכה שעתיים ובזמן הזה חשבתי שקיימות בעולם מעט שיחות שאינן קשורות בעניינים של פנים וחוץ. חשבתי על כך וראיתי בעיני רוחי את התולעים שיצאו מהעץ האכול של מסגרת החלון (הזנחה היא גם תמונת התנגדות, אמירה פנימית ביחס לעולם, הוצאה החוצה). בכל מקרה הגעתי אל העיר והרעשים השכיחו ממני את כל התמונות, את האור של סוף הקיץ ואת המחשבות על גבולות.

.

2.

בגן הבוטני אנחנו מתיישבים על ספסל מול העץ שבלע פיל. הקלסר של העבודה האקטואלית שלך בחקר הפרפרים תמיד איתך, "פרפר – בין צמח לחיה, מטמורפוזות". למרות זאת אתה מקריא לי קטעים על פילים מתוך הרצאות שונות של הוגים מתחילת המאה העשרים, אנכרוניסטים אבל פואטיים, תציין בקריצה: "החלקים הקשים של החיה קשורים לעפר. לפיל עור עבה ומשום כך הוא באמת מרגיש עצמו מוקף באדמה כל חייו, כלומר, האדמה שבעורו… והוא מרגיש טוב כשהוא מוקף בעורו. בתוך עורו הפיל גוסס בהתמדה. כאשר המוות מתקרב הוא מרגיש זאת בעוצמה מיוחדת משום או בזכות העור העבה. האינסטינקט של  הפילים גורם להם ללכת לתוך המערות". אתה עוצר וממשיך: "אם זבוב מתיישב לכם על העין אתם פועלים כך: אתם מנפנפים אותו הלאה מבלי להקדיש לכך מחשבה. אנשי המדע, שיש להם כל מיני כינויים לדברים, קוראים לזה תנועה רפלקסיבית. אתם פשוט משתמשים בסוג של אינסטינקט, תנועה מגוננת, לסלק משהו שעלול לפגוע בכם. אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, המוח אינו מעורב כלל בפעולות שכאלו, כשמישהו פשוט מגרש זבוב. רק העצבים ההולכים אל חוט השדרה מעורבים.

״אני חושב שאתם יודעים שכאשר אדם חושב על משהו זה מתרחש כך: כאן למעלה נמצא המוח, וכאשר הוא רואה משהו, למשל, העצב האופטי הולך למוח ומהמוח עובר אימפולס הרצון לעשות משהו לשאר האורגניזם. אבל כשמישהו פשוט מגרש זבוב שהתיישב עליו העצב אינו הולך אל המוח כלל אלא ישירות לחוט השדרה, והזבוב מורחק מבלי שניתנת לכך כל מחשבה מצד המוח. לנו בני האדם אין עור עבה, לפחות במובן הפיזי. יש לנו עור דק מאוד. העור שלנו כה דק שהוא למעשה שקוף.

"לפעמים אדם צריך להשתוקק יותר מכל להיות פיל, כדי שירכוש תובנה פנימית. אם לאדם הייתה דרך חשיבה אנושית וגם נפש של פיל, הוא היה כה פיקח שאין מילים לתאר את פיקחותו. משום שהפיל סגור לחלוטין בתוך עצמו, התנועות הרפלקסיביות שלו, התנועות המגוננות שלו, איטיות. הן מתרחשות במשך זמן רב. אם זבוב מתיישב עליך ואין לך אינסטינקט מהיר לנפנף אותו, הזבוב יעוף לדרכו מרצונו שלו לפני שתגרש אותו. אצל הפיל זה כך: הוא יניח לזבוב, כי העסק של גירוש הזבוב יגיע בוודאי שעה מאוחר יותר, כה איטי הוא הרפלקס של תנועה מגוננת. ומה שהפיל עושה עם החדק שלו אינו אלא תנועה רפלקסיבית שכזו, רק שהיא נמשכת זמן רב יותר".

אחר כך אנחנו מטיילים בשתיקה. זיכרונות צפים במוחי כמו זבובים ואני פיל עם חדק פגום, אין לי כוח לסלק אותם.

.

3.

 החלון בבית הילדות שלי היה חלון של פרצים וקיץ, כזה שאף פעם לא נועלים אלא תמיד הרשת עומדת בתוכו, מבדילה בין הפנים והחוץ, מכניסה שרב בשעות הצהריים ורוח קרירה בלילה. ביום חמישי, יומיים לפני שעלית על האופנוע לתמיד, ישנו יחד בחדר הילדות, עם שתי מיטות נוער נפרדות, עם החלון שהפריד את הזמנים. שוחחנו עד שהחושך החל לרדת ופרפר נצמד אל הרשת ולא הרפה, פשוט נשאר שם. את אמרת: "הביטי, הנה הפרפר בא לבשר את מותי". אני אמרתי – שטויות. את אמרת זאת שוב ונרדמת. אני לא נרדמתי והמשכתי להביט בך זמן ארוך אחר כך, לחשוב על מה שאמרת. הפרפר נשאר גם זמן ארוך, עד שנרדמנו. בבוקר כשהתעוררנו הפרפר לא היה ולא דיברנו יותר, פשוט קמנו כל אחת לעיסוקיה. יומיים אחר כך נסעת על האופנוע לנסיעה האחרונה שלך. הבטתי בך מאותו חלון של הילדות עם הרשת בלי פרפר. הייתה זו שעת צהריים והרוח החמה החלה להיכנס לחדרים הפנימיים, הבטתי בך עד קצה הרחוב, עד שלא ראיתי אותך יותר. בערב באו ואמרו לנו, קרענו חולצה שחורה. חיפשתי בארון חולצה שחורה שאפשר לקרוע.

את מאמינה שעברו כבר למעלה משלושים שנה? בחלומות היית באה ומלמדת אותי איך שורדים בחיים. אם נכנסים למערבולת למשל, ופוחדים לטבוע במי האוקיינוס צריך להרפות לגמרי ולהאמין שהגלים יישאו אותך עד החוף. וכך היה: הרפיתי לגמרי והגלים הביאו אותי בבטחה אל החוף. בחיים נתקעתי בקירות ולא הגעתי בבטחה אל שום חוף.

.

4.

 נובמבר הוא חודש חשוך. אם נכנס קצת אור הוא צהוב כמו מחלה. כמו בכל ימי שני, מהצהריים חיכיתי לרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. קראתי שוב את "אלו הם מים" של דיוויד פוסטר וואלאס, חשבתי על הדגים ועל שחייה עיוורת לכיוונים שונים. מה זה לעזאזל מים?

אחרי חודש בעבודה במוסד לילדים מופרעים קיבלתי מכתב פיטורים. השם שנתנו למוסד מתחת למים הוא "ילדים טעוני טיפוח" או "ילדים עם צרכים מיוחדים". מעבר לתדהמה ולהפתעה הפרוורטית צחקתי קצת: לקבל מכתב פיטורים בפעם הראשונה בחיי מוסיף צבע חדש. כתם זר שאיני מזהה לא את טבעו, לא את צבעו, ולא את הרמזים שהוא נושא עימו לעתיד לבוא. בכל מקרה, אותי המורה שאצלה עבדתי העיפה. היא לא סבלה אותי וכנראה הרגישה שאני שוחה בכיוונים הפוכים ומשתינה קבוע בתוך המים. שבועיים לפני מכתב הפיטורים היא החטיפה סטירה לילד שהתפרע. אני לא יודעת אם מלאו לו כבר שבע. יש לו אימא אבל היא נרקומנית והוא רגיל לנדוד בין מוסדות. כשסיפרתי לממונים על הסטירה הם אמרו שיטפלו בעניין, יציעו לה עזרה, תמיכה רגשית. "כנראה היא לחוצה נורא אם הגיעה למצב כזה", אמר הממונה בקול מהורהר. ישאלו אותה: מה את צריכה? למה את זקוקה כדי שתוכלי לבצע את עבודתך? הודו לי שדיווחתי והצטערו בשבילי על הפיטורים.

אמרתי להם: היא פיטרה מכיוון שהייתי עדה לסטירה, הייתי איתה בחדר, היחידה שראתה. היא ניסתה להקריא אגדה של האחים גרים. הילדים היו חסרי שקט. ישבנו במעגל. הילד התפרע וירק עליי. היא לקחה אותה אליה והמשיכה עם האגדה. הילד ירק לה בפרצוף והיא העיפה לו סטירה. מהם מים? האם מים הם עדות של חיים שדימינו לעצמנו שנצליח לחיות אחרת? נובמבר הוא חודש רטוב. אני הולכת בתוכו הרבה שנים וכפות רגליי נרקבות. הפסקתי להתפלל למלאכים אבל אני אוהבת לקרוא אגדות בסתר. יש לי אקווריום עם שני דגים עיוורים. לפעמים אני נכנסת לתוכו והופכת קש לזהב.

.

5.

יש אנשים שזוכרים אירועים לפי עונות. אני זוכרת את הכיסא שבו ישבתי כשאמרנו אחד לשני את הדברים סופית. על הקיר ממול טיפס עכביש דק וארוך. אתה לקחת כוס זכוכית והוצאת אותו בעדינות החוצה.

חרב מילים שחתכה חיים שלמים ורגלי עכביש דקות ביום שישי אחר הצהריים – זה יהיה תאריך הפרידה מהחיים שהכרנו עד כה. בבוקר שלמחרת לא הפסיק לרדת גשם. בדשא ממול הבחנתי בארנב. אני מכירה אותו, אנחנו חברים ומתבוננים כבר הרבה שנים מרחוק. בכל אפריל הוא מופיע ואנחנו מתבוננים מרחוק בתנועת האדם-חיה. השנה הוא הופיע באפריל ופתאום גם היום. כך הוא מלמד אותי עדינות ואמון. כך אנחנו לומדים משהו על מרחב ושותפות. אחריו אני מבחינה בשני עורבים חגים מעל הצמרות, פשוש עם חזה כתום ולפני שאני מספיקה לתפוס מחשבות מגיח עכבר קטן ורץ קרוב אליי. חיים שלמים מצויים מחוץ לכאב, צירי זמן. אהבה שלמה המתקיימת רק למען האהבה. שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?

אני מדפדפת בקלסר העבודה שלך ששכחת אצלי: "…עובדה זו מוכיחה שלחיות יש הרבה יותר מושג על התקרבות המוות משיש לבני אדם, במיוחד חיות המוקפות בעור עבה, אבל גם חיות קטנות יותר כמו חרקים, לדוגמה. ואתם רואים, כשאנו מגיעים לחיות קטנות אלו עלינו לומר: לא רק שהן חשות את המוות מתקרב, הן גם עושות כל מיני סידורים כשמגיע מותן, כך שהמוות יתרחש במקום הטוב ביותר עבורן. כמה חרקים פורשים לתוך האדמה כדי לחוות את המוות שם. אתם רואים, עם בני האדם המצב הוא כזה שהם משלמים עבור חירותם בכך שיש להם מעט מאוד אינטואיציה. לחיות אין חירות, כל דבר בהן נטול חופש. אבל יש להן כוחות אינטואיטיביים גדולים. כידוע לכם, כאשר מאיימת סכנה, לדוגמה רעידת אדמה, החיות בורחות, בעוד שבני האדם נתפסים לחלוטין לא מוכנים במאורעות שכאלה".

אני מחייכת לעצמי, אכן לכל רעידות האדמה בחיי הגעתי לא מוכנה. אני חושבת על הפיל בתוך העץ החום בגן הבוטני: האם יצליח להיוולד? עור העולם מתקלף דרכי, עור העצים והרחובות.

מישהו אמר לי פעם שהוא מודד חברויות לפי סנטימטרים. מודד את המרחק העומד בין הנשמות. אני מבינה שקִרבה נפשית היא לא בהכרח צפיפות, ייתכן שהיא ההפך מצפיפות.

.

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת, בהם הו!, המוסך, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (2017), ו”בלוטת האושר" (2018). הסיפור שכאן – מתוך נובלה בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלוש סונטות / קלוד מק'קיי (Claude McKay)

מאנגלית: לי שיר

.

מעשה לינץ'

רוּחוֹ הִיא עָשָׁן שֶׁעָלָה לְגַן עֵדֶן.

אָבִיו, דֶּרֶךְ כְּאֵב אַכְזָר מִכֹּל,

קָרָא לוֹ לָשׁוּב לְחֵיק כֹּל יָכוֹל;

חֵטְא נוֹתָר בִּלְתִּי נִסְלָח כְּקֶדֶם.

כָּל הַלַּיְלָה, כּוֹכָב זוֹהֵר בָּדָד

(אוּלַי זֶה שֶׁהִנְחָהוּ כָּל הַזְּמַן,

אַךְ הִסְגִּירוֹ לִידֵי גּוֹרָל גַּחְמָן)

נִתְלָה רַחוּם מֵעַל לָאוּד הַנָּד.

עִם אוֹר, קָהָל רַב־גּוֹנִי בָּא לַחֲזוֹת

בַּגּוּף הַמַּבְעִית הַנָּד בַּחַמָּה:

נָשִׁים נִקְהֲלוּ, אַךְ אַף לֹא דִּמְעָה

נִרְאֲתָה בְּעֵינֵי פְּלָדָה תְּכֻלּוֹת;

וּנְעָרִים, עוֹשֵׂי־לִינְץ' עֲתִידִים,

חָגוּ סְבִיב הַחֵפֶץ בְּגִיל זֵדִים.

.

The Lynching

His spirit is smoke ascended to high heaven.
His father, by the cruelest way of pain,
Had bidden him to his bosom once again;
The awful sin remained still unforgiven.
All night a bright and solitary star
(Perchance the one that ever guided him,
Yet gave him up at last to Fate's wild whim)
Hung pitifully o'er the swinging char.
Day dawned, and soon the mixed crowds came to view
The ghastly body swaying in the sun:
The women thronged to look, but never a one
Showed sorrow in her eyes of steely blue;
And little lads, lynchers that were to be,
Danced round the dreadful thing in fiendish glee.

.

אם עלינו למות

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – אַל נֵלֵךְ כַּחֲזִירִים

שֶׁנִּצּוֹדוּ וְכֻתְּרוּ לְמָקוֹם מְחֻלָּל,

לְטֵרוּף נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים הָרְעֵבִים

הַלּוֹעֲגִים לְגוֹרָלֵנוּ הַמְּקֻלָּל.

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – הוֹ, נָמוּת בְּרֹב הָדָר,

כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁפֹּךְ אֶת יְקַר־דָּמֵנוּ

לַשָּׁוְא; אָז מִפְלְצוֹת אוֹיְבֵנוּ מִשֶּׁכְּבָר

יֵאָלְצוּ לָתֵת לָנוּ כָּבוֹד בְּמוֹתֵנוּ!

הוֹ, בְּנֵי־דָּמִי! הָבָה נֵצֵא לִקְרַאת צַר מְדַכֵּא;

וְנַרְאֶה, לַמְרוֹת מִעוּט כּוֹחֵנוּ, עֹז רוּחַ,

וְעַל אֶלֶף מַכּוֹתָיו מַכַּת־מָוֶת נַכֶּה!

וּמָה אִם מְחַכֶּה לָנוּ קֶבֶר פָּתוּחַ?

כִּגְבָרִים נַעֲמֹד מוּל מְרַצְּחִים מֻכֵּי־אֵימָה,

דְּחוּקִים לַקִּיר, גּוֹוְעִים, אַךְ מְשִׁיבִים מִלְחָמָה!

.

If We Must Die

If we must die, let it not be like hogs
Hunted and penned in an inglorious spot,
While round us bark the mad and hungry dogs,
Making their mock at our accursèd lot.
If we must die – oh, let us nobly die,
So that our precious blood may not be shed
In vain; then even the monsters we defy
Shall be constrained to honor us though dead!
Oh, Kinsmen! We must meet the common foe;
Though far outnumbered, let us show us brave,
And for their thousand blows deal one deathblow!
What though before us lies the open grave?
Like men we'll face the murderous, cowardly pack,
Pressed to the wall, dying, but fighting back!

.

אל הזֵדים הלבנים

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֵינִי זֵד וּפֶרֶא כְּמוֹתָם?

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁלֹּא אֶקַּח לִי רוֹבֶה לַיָּד

וְאוֹרִיד עֲשָׂרָה מִכֶּם עַל כָּל אֶחָד

מֵאַחַי הַשְּׁחֹרִים שֶׁיְּדֵיכֶם שָׁפְכוּ דָּמָם?

אַל תִּטְעוּ, כִּי אוּכַל עַל פִּשְׁעֵיכֶם כֻּלָּם

לְהִתְעַלּוֹת: וְכִי אֵינִי בֶּן־אַפְרִיקָה מוּלָד

שָׁחֹר מֵאֶרֶץ־שְׁחוֹר שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ שְׁחֹר־עַד?

אֲבָל הַכֹּל־יָכוֹל שָׁאַב מֵחֶשְׁכַת עוֹלָם

נִשְׁמָתִי וְאָמַר: גַּם אַתָּה תִּהְיֶה אוֹר

לִבְעֹר מְעַט עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה

פָּנֶיךָ הַכֵּהִים אָשִׂים בֵּין לִבְנֵי־עוֹר

כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלֶּה לָהֶם בִּמְלוֹא עֶרְכְּךָ;

לִפְנֵי שֶׁאֲכַסֶּה עוֹלָם בְּלֵיל שָׁחֹר,

תִּהְיֶה מָאוֹר קָטָן: לֵךְ לְךָ, לֵךְ לְךָ!

.

To the White Fiends

Think you I am not fiend and savage too?
Think you I could not arm me with a gun
And shoot down ten of you for every one
Of my black brothers murdered, burnt by you?
Be not deceived, for every deed you do
I could match – out-match: am I not Africa's son,
Black of that black land where black deeds are done?
But the Almighty from the darkness drew
My soul and said: Even thou shalt be a light
Awhile to burn on the benighted earth,
Thy dusky face I set among the white
For thee to prove thyself of highest worth;
Before the world is swallowed up in night,
To show thy little lamp: go forth, go forth!

 

.

קלוד מק'קיי (18891948), משורר וסופר אפריקני־אמריקני. מהיוצרים החשובים של הרנסנס של הארלם בשנות העשרים. הסונטות נכתבו בעקבות אירועי "הקיץ האדום": מהומות על רקע גזעני שהתרחשו ברחבי ארצות הברית בין ינואר לספטמבר 1919, והביאו למותם של מאות שחורים.

.

ד"ר לי שיר, מרצה לספרות אנגלית ואמריקנית במכללת בית ברל. ספר שיריה, "תרגיל בהפשרת שלגים", יצא לאור בשנת 2018 בהוצאת עיתון 77.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: מבחר שירים של משוררי תור הזהב ברוסיה, בתרגום מקסים אוסצקי־פלדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

"היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה": על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום

אסתי אדיבי־שושן

.

יחסי אימהות־בנות הם מרחב טעון ביותר שרובנו מצויות בו במהלך חיינו, מרצוננו או בעל כורחנו. יחסים מורכבים ודחוסים אלה תוארו ועוצבו זה מכבר בספרות העולם ובספרות העברית, הן מזווית ראייתה של האם והן מזווית ראייתה של הבת. כך למשל, במיתוס היווני על דמטר ופרספונה מתוארים מאמציה הבלתי נלאים של דמטר וירידתה לשאול כדי למצוא את בתה שנחטפה ולהשיבה אל חיקה; וכך למשל, בנובלה בדמי ימיה של עגנון, תרצה מתחקה אחרי כתבי לאה אמהּ, וכל פעולותיה כנערה צעירה מוחתמות־מוכתמות בדמות האם. באיך לאהוב את בתך הילה בלום מטילה את מלוא עוצמתו הרגשית של העיסוק בנושא זה כבר בכותרת פרובוקטיבית המנוסחת כשאלה המופנית לקוראת – ואולי גם משקפת תהייה מצד הסופרת כיצד תעסוק היא בנושא הנפוץ והנפיץ של יחסי אימהות־בנות. התמונה המוצגת בכריכת הספר מנוגדת באביזרים שבה ובמשמעות העמומה העולה ממנה לבוטות הכותרת. אין בתמונה אם ובת; הן מומרות בשלושה אביזרים קונקרטיים וסמליים: פינת מיטה המכוסה בשמיכת פוך בציפה לבנה, משקפי ראייה ורודים ומנורה המטילה אלומת אור – לא תחתיה ממש כי אם סביב המשקפיים. היחס בין הכותרת הבוטה לעמימות הפרטים המטונימיים מבשר את מה שיימצא בספר גופו: המספרת נעה בין גילוי לב ואמירות מפורשות הנוגעות למורכבות הרגשית של מצבה, ובין עמימות, מיסוך והתחבאות, למשל באמצעות שימוש רב בטקסטים מן הספרות.

הספר כולו הוא מסע נפשי ופיזי של יואלה, אם המבקשת את בתה היחידה לאה, שפנתה לה עורף ובנתה את חייה הבוגרים הרחק ממנה, מחוץ לטווח ראייתה וחייה. פתיחת הספר, הנמסרת מפי המספרת־הסבתא בגוף ראשון, כמו הספר כולו, מכילה את סיפור אסונה בזעיר אנפין: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונת הפרוורים של חרוניגן החלונות גדולים ונמוכים … גם אני הייתי חסרת הגנה". בעוד הנכדות נמצאות בלב הבית, לב האור, בסלון הבית המוכר, בעיר הולדתן חרוניגן שבהולנד, עסוקות בפעולות השגרה של חייהן, סבתן מביטה בהן בגנבה מהרחוב החשוך הזר לה, תלושה משגרת חייה ומביתה בישראל. הסבתא המתבוננת מן החוץ חוצה את הכביש, מתקרבת אל בית בתהּ ובנותיה, אך אסורה ומנועה מלעשות את הטבעי והספונטני – להקיש בדלתו ולהיכנס לתוכו.

לאחר הנכחת המרחק הפיזי והנפשי שבין המספרת לבתה ולנכדותיה בפתח הספר, המספרת סוקרת בהתבוננות לאחור אירועים יומיומיים מתהליך התבגרותה של בתה בתא המשפחתי הקטן והאוהב, בחיק אביה ואמה. ההתבוננות זו, ולמעשה שחזור מדוקדק, כפייתי, של התרחשויות, נעשית מתוך הווה כאוב ומיוסר המלווה בתחושת חוסר אונים ובעיקר חוסר פשר ומובן, ותכליתה למצוא סיבות להתרחקותה של הבת ולסילוק המוחלט שסילקה את אמה מחייה. כך למשל האם משחזרת את תהליך הירדמותה של הבת בהיותה תינוקת, את עיצוב החדר לילדה הפעוטה, את מראה הבת בגיל שלוש, את הופעתה לפני חברותיה של האם בעבודה, את חוג הבלט ועוד ועוד. מהלך זה מגלם כמובן את עיסוקה האובססיבי – והמובן – של האם בבתה, אבל עלול בה בעת לייגע את הקוראת; הקריאה בספר אינה מספקת תחושה של התקדמות במהלך אפשרי כלשהו, אלא הילכדות חוזרת במעגל של שחזור פרטי עבר, שאין להם משמעות של ממש עבור הקוראת, שכן לא נוצרת לאורך הספר כל זיקה רגשית בינה ובין הבת המתנכרת, וספק אם נוצרת זיקה כזו כלפי האם.

אחד ממאפייניו של הספר – עניין חדש יחסית בספרות בת־זמננו – הוא עיצוב דמות הסבתא גם כמספרת בגוף ראשון וגם כמי שנמצאת בליבה וליבתה של השושלת הנשית המוצגת בספר: הן כאמה של הבת, הן כבת לאמה שלה, הן כסבתן של נכדותיה. יואלה מתוארת כאישה חיונית ופעילה: עובדת, יוצרת זוגיות שנייה לאחר שהתאלמנה, בעלת מיומנות רבה בשימוש ברשתות החברתיות ובעלת יכולת תנועה במרחב הציבורי, שבזכותה היא יכולה להגיע לכל מקום שתחפץ. בכך מצטרפת דמות זו לדמויות נשים מבוגרות אחרות הממוקמות ופועלות במרחב הציבורי נוסף למרחב הביתי, למשל אלו שבשטוקהולם מאת נעה ידלין (כנרת זמורה־דביר, 2016)  ובארבע מדברות ואחת שותקת מאת גבריאלה אביגור־רותם (כנרת זמורה־דביר, 2020). דמות זו של יואלה כאישה פעילה ונמרצת המתפקדת ללא כל קושי במרחב הציבורי מנפצת את סטריאוטיפ הסבתא הזקנה, חסרת יכולת התפקוד, שיש להגלותה למוסד מפוקח, כאותן דמויות הזקנות והזקנים בספרו רב התפוצה וההשפעה של יהושע קנז, בדרך אל החתולים (עם עובד, 1991).

הספר איך לאהוב את בתך כתוב במינימליזם הניכר במבנה, בלשון, בעיצוב הדמויות ובוויתור המוחלט על עלילה. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, ממוספרים, היוצרים לינאריות טכנית, אולי כתחליף ללינאריות הנעדרת מהאירועים המסופרים. שפתה של המספרת היא שפה דיבורית, יומיומית, נטולת כל פיוטיות, התייפייפות או מורכבות. כל עיסוקיה ושגרת יומה של יואלה מעוצבים כמרחבים מדבריים ריקים ושוממים המותירים רק את שחזור חיי הבת כמרחב נפשי דינמי וחי.

המדבּוּר וההַשְׁממה של כל פרט מידע שיש בו כדי להעיד על חיוניות ותשוקה בהיבט כלשהו בחייה של יואלה מבליט על דרך הניגוד את הזיקה הנפשית העמוקה שיש לה לטקסטים ספרותיים ועיוניים מתרבות עולם, שאותם היא משבצת בסיפורה. "שתיקה", סיפורה של אליס מונרו (מתוך בריחה, כנרת זמורה־דביר, 2007; תרגמה עדה פלדור), הוא טקסט תשתית עיקרי לרומן זה של בלום. כך למשל, כשיואלה נמצאת ב"אזור הנוחות" שלה, במיטה הזוגית, בביתה המוכר, ולצידה ישן אַרט, חברהּ לחיים, היא חוזרת ולוקחת לידיה את ספר הסיפורים המוכר לה, מגוללת את עלילתו, מצטטת את משפט ההבטחה של הבת פנלופה לאמה ג'ולייט: "מקווה לראות אותך ביום ראשון אחר הצהריים, הגיע זמן", מגוללת עוד, מצטטת את פסקאות הפתיחה שלו, המתארות את מסעה של ג'ולייט לפגישה המיוחלת עם בתה במרכז לאיזון רוחני, את השיחה האקראית המקדימה את המפגש ואת השיחה בינה לבין אחת מאנשי הצוות במרכז שמתעתדת לספר לג'ולייט "דבר שישבור את לבה". בנקודה זו, על סף שחזור נקודת האימה, המשותפת לשתי האימהות, עוצרת יואלה את תיאור עלילת "שתיקה" לפי סדרה, ופונה לצטט את דברי ההגנה העצמית של ג'ולייט הננטשת, המבטאים גם את תחושתה של יואלה: "האמת היא שלא עשיתי משהו כל כך נורא. למה אני בוכה כל הזמן שזאת אשמתי? היא חידה, זה הכל. אני חייבת להתמודד עם זה".

ה"חידה" מוצגת בשתי היצירות כהסבר־שאינו־מסביר להתנהגותן של בנות אהובות מתנכרות. הגדרת ההתנהגות הלא מובנת כ"חידה" קושרת בין שלוש נשים (ואולי ארבע?) המוטלאות־שזורות ברומן של בלום: לאה, כפי שאומרת עליה יואלה אמה ("היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה"; ושמה, לאה, מהדהד את לאה, האם החידתית מבדמי ימיה); פנלופה בתה של ג'ולייט, בדברים שמצטטת יואלה הקוראת בסיפור של מונרו כאמור; ופנלופה "המקורית", אשתו של אודיסאוס, שמהססת־מסרבת להכיר באדם העומד לפניה כבעלה שנעלם מחייה עשרים שנה קודם לכן.

העיסוק במערכת היחסים בין אימהות ובנות הוא כאמור נושא אוניברסלי, ובלום עוסקת בו בהימנעות מוקפדת מכל עיגון בישראל. אין בו כל אזכור קל שבקלים של הכאן ועכשיו הישראלי. בעוד חרוניגן, שמה הזר של שכונת הפרוורים ההולנדית, מקום מגוריה של לאה בבגרותה, חוזר ומוזכר שוב ושוב, מקום הולדתה בישראל, כמו גם מקום מגוריה של יואלה, אינם מוזכרים כלל. גם שמיכת הטלאים הספרותית שבלום מעצבת מציטוטים ואזכורים מפורטים של יצירות ספרותיות של יוצרות שונות נעדרת במובהק כל אזכור של טקסט ישראלי (כפי שמלמדת גם רשימת המקורות בסוף הספר). תופעה זו של ריחוק ובידול מהכאן ועכשיו הישראלי, ובכללם הספרותי, בולטת שבעתיים לאור עיסוקה המרכזי של בלום כעורכת של סופרים מרכזיים כמו אתגר קרת ואשכול נבו, הידועים בעיסוקם העקבי והממושך בכאן ועכשיו ישראלי זה.

סיומו של הספר עומד בניגוד גמור לסיפור "השתיקה" של מונרו. בעוד שבסיפורה של מונרו האם נאלצת להשלים עם הפניית העורף של בתה, יואלה מסרבת לעשות כן, כפי שעולה מפעולתה וממחשבותיה: "הטחתי את הספר בקיר. … שלטון היחיד של המספרת בגורלה של ג'ולייט ואי יכולתי לשנות את רוע הגזירה – על זה לא התגברתי". בפרק החותם את איך לאהוב את בתך יואלה מכינה את ביתה לביקור מיוחל. הבית ש"תמיד מסודר ונקי" מתנער מסימני "בלאי, התיישנות וחולי", וכאשר נשמע מהחלון, הפתוח לרחוב, אב השואל את בתו: "תסבירי לי למה את בוכה? למה את בוכה?", יואלה, הסבתא והאם רוויית הכאב, קמה ו"סוגרת את החלונות".

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "שלוש מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם התפרסמה בגיליון 94 של המוסך.

.

הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן על קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ארומה

מיכל זכריה

.

פני שלד צהובים מביטים בְּמלכה מתחת לקסדת פלדה. השלד רוכב על סוס לבן עם עין אדומה כמו תמרור אזהרה. שמש עגולה שוקעת מאחורי זוג מצבות אפורות, או אולי זוג מגדלים? מלכה חושבת על מגדלי התאומים. בתחתית הקלף המצויר כתוב באותיות גדולות באנגלית – מ ו ו ת.

אל תקפצי למסקנות, טובה אומרת לה. זה לא אומר מה שאת חושבת.

מלכה מסתכלת על הגבות של טובה כדי לאמוד את חומרת המצב. המסכות שנכפו עליהן בקפיטריה מקשות עליה לקרוא את הבעת פניה, וטובה מצידה נהנית מהמסתורין. השׂערות הבודדות שנשארו לה מתכווצות זו לקראת זו מעל גשר האף כמו כנפיים קטנטנות על גבו של מלאך. היא הופכת עוד קלף ועוד קלף והקלפים מפליקים על הפורמייקה עד שנהיה למלכה לא נעים. היא מציצה שוב בגולגולת הצהובה כמו שיניים של מעשן. המוות עצמו כבר לא מפתיע אותה. כשהתיישבה ליד טובה בהרצאה על מורשת הלדינו של יהדות ספרד ביום הראשון שלה בבית גיל פז טובה אמרה לה: לא סתם בנו את הבית־זקנים בין שני בתי קברות. אנשים נופלים פה כמו זבובים.

בהתחלה מלכה הצליחה להתעלם. כשעברה ליד מודעות האבל המתחלפות על לוח השעם שבלובי היא הלכה מהר והסתכלה על הרצפה. כשהבריכה נסגרה לחצי יום כי פסח חטף התקף לב תוך כדי שחייה היא הלכה לפלדנקרייז. אבל המגיפה הביאה איתה חידלון שלא היה אפשר לפספס. הבית נסגר למבקרים והטלפונים הפסיקו לצלצל. יציאות הכרחיות נוטרו בקפדנות. את אנשי הצוות היא בקושי זיהתה מרחוק, מתחת למסכות, ובין הדיירים הצליחה להבחין בעיקר לפי קווי המתאר של גבנונים והליכונים. העיתונים עדיין הגיעו ודיווחו בשחור ואדום על מניין המתים. טובה אמרה שזה עניין של זמן עד שהווירוס יחדור לבניין ולא צריך להתנהג כמו תינוקות לגבי זה. ובכל זאת, עכשיו, כשהיא מסתכלת למוות בחורים של הגולגולת, כמו אביר על סוס לבן שבא לקחת אותה מהחיים האלה, היא מרגישה דגדוג לא בדיוק נעים. דגדוג פנימי שמזכיר לה ריח של תפוזים בחושך מוחלט וגרביים רטובים.

הקלף הזה, טובה מצמידה אצבע לפרסת הסוס, שבדיוק עומדת לרמוס אפיפיור, מסמן התחלה חדשה.

את בטוחה? זה נראה כמו ההפך, מלכה אומרת ומתחרטת מיד. היא לא זו שלמדה קלפים.

אבל נראה שטובה במצב רוח טוב ולא הולכת לגעור בה. כן, היא אומרת, ואני גם יודעת בדיוק איזו.

נו, מלכה נעתרת למבט המצפה של טובה.

שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה.

אבל זה אסור, מלכה אומרת. היא רוצה להגיד שזה גם מסוכן, אבל זה מסוג הדברים שרק ירגיזו את טובה.

את זה תשאירי לי, טובה אומרת. את רוצה התחלה חדשה או לא?

.

*

.

בלילה מלכה מושכת את השמיכה מעל הראש. גם מתחת לשמיכה היא לא מצליחה להפסיק להריח את התפוזים. היא אומרת לעצמה שניקו את החדר עם ספונג׳ה בריח הדרים כשלא הייתה בו, אבל יודעת שזה לא נכון. כשהיא עוצמת עיניים היא רואה את החיוך הצהוב וחסר השפתיים של השלד, את הלחיים המחייכות של אחותה אורה בבוהק הפנס. מלכה הייתה בת אחת־עשרה ואורה התערבה שאין לה אומץ להיכנס לפרדס בלילה ולחכות שם עשר דקות לבד. אורה תמיד המציאה התערבויות כאלה. בואי נתערב שאין לך אומץ ללטף את כלב השמירה של השכנים. בואי נתערב שאין לך אומץ לטפס על מגדל המים.

גם את עשית את זה? היא שאלה. התפוזים השחורים נתלו מהענפים השחורים.

מלא פעמים, אורה אמרה.

זה לא מה שהיא רצתה לשמוע.

אל תהיי תינוקת, אורה אמרה וסנוורה אותה עם הפנס. אני אספור עשר דקות ואבוא לקחת אותך. ואז היא הקליקה בפנס, האור כבה, ומלכה שמעה צעדים מתרחקים בריצה.

מלכה עמדה בחושך. היא הקשיבה לתנים רחוקים וחשבה על מסתננים ועל רוחות של חיילים בריטים. הריח החזק של התפוזים צבט לה באף. אורה בטח לא הלכה רחוק, היא חשבה. היא דמיינה את הפנס נדלק פתאום ומציף באור את הפרצוף של אחותה הגדולה, שאומרת לה, הייתי כאן כל הזמן. כמה זמן עבר? היא זזה מרגל לרגל והרגישה את הבטן נלחצת אל כפתור המכנסיים. היא צריכה פיפי. אורה לא באה. בפעם הבאה שאורה תציע להתערב איתה היא תגיד לא, היא החליטה ומיד ידעה שלא תעמוד בהחלטה. בלי אורה היא לא הייתה עושה כלום חוץ מללכת לבית הספר ולעזור לאמא שלהן לייבש כלים. ככה לפחות יש לה משהו לספר, למרות שהיא אף פעם לא מספרת. העצים הצטופפו. למלכה נדמה שיללות התנים הולכות ומתקרבות. התפוזים תססו על העצים, הפרדס נשם, והחושך מילא לה את הגרון. היא הרגישה זרם חם במורד הרגל, מרטיב את הגרב ונספג בסוליית הנעל.

מלכה מתעוררת. הסדין חם ורטוב ומריח מתפוזים. לא. זה ריח אחר. היא דוחפת מעליה את השמיכה ומסתכלת עמוק אל תוך החושך. היא תגיד לטובה שבשום פנים ואופן לא.

.

*

.

בבוקר טובה מחכה לה בקפיטריה ומסתירה תיק צד של קואץ׳ מתחת לשולחן. מלכה רואה אותה מתקנת את האודם שלה במראה קטנה לפני שהיא מחזירה את המסכה למקום. את מוכנה? טובה אומרת, אמרתי להם שאני מלווה אותך לקולונוסקופיה.

מלכה עומדת ליד השולחן ולוקחת אוויר.

אל תגידי לי שחטפת רגליים קרות, טובה אומרת. מלכה מרגישה הקלה שהיא לא צריכה להיות זו שאומרת את זה.

שמעתי על מישהי שבגלל קורונה נזקקה להשתלת ריאות כפולה, היא אומרת.

מה לא השתילו לי, טובה אומרת.

בכל זאת, מלכה אומרת.

מספיק, טובה אומרת, הזמנתי לנו ספיישל. אנחנו יוצאות?

הן חוצות את הלובי ומלכה מביטה בתחינה בפקידת הקבלה רויטל. אבל רויטל לא עוצרת אותן. טובה פותחת את דלת הזכוכית ומסמנת לה – אחרייך. מלכה וטובה עומדות ברחוב ומחכות למונית. מלכה נושמת עמוק דרך המסכה ומתרווחת אל תוך תחושת הכניעה המוכרת. היא תעשה מה שטובה תגיד לה. האוויר בחוץ מרגיש אחרת מבתוך גיל פז, היא חושבת בלי לדעת אם זה טוב או רע, וממלאת את ריאותיה בחמצן העירוני של נובמבר.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. מאמריה הופיעו במגזינים Psyche ו-The Rumpus. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מעין, הבה להבא ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "נשימה עמוקה", סיפור קצר מאת בר בן־יוסף

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן