ביקורת | חידת הבת האובדת

"המִדבּוּר וההַשְׁממה של כל פרט מידע שיש בו כדי להעיד על חיוניות ותשוקה בהיבט כלשהו בחייה של יואלה מבליט על דרך הניגוד את הזיקה הנפשית העמוקה שיש לה לטקסטים ספרותיים ועיוניים מתרבות עולם." אסתי אדיבי־שושן על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום

קמע ליולדת. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1990; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2020. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

"היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה": על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום

אסתי אדיבי־שושן

.

יחסי אימהות־בנות הם מרחב טעון ביותר שרובנו מצויות בו במהלך חיינו, מרצוננו או בעל כורחנו. יחסים מורכבים ודחוסים אלה תוארו ועוצבו זה מכבר בספרות העולם ובספרות העברית, הן מזווית ראייתה של האם והן מזווית ראייתה של הבת. כך למשל, במיתוס היווני על דמטר ופרספונה מתוארים מאמציה הבלתי נלאים של דמטר וירידתה לשאול כדי למצוא את בתה שנחטפה ולהשיבה אל חיקה; וכך למשל, בנובלה בדמי ימיה של עגנון, תרצה מתחקה אחרי כתבי לאה אמהּ, וכל פעולותיה כנערה צעירה מוחתמות־מוכתמות בדמות האם. באיך לאהוב את בתך הילה בלום מטילה את מלוא עוצמתו הרגשית של העיסוק בנושא זה כבר בכותרת פרובוקטיבית המנוסחת כשאלה המופנית לקוראת – ואולי גם משקפת תהייה מצד הסופרת כיצד תעסוק היא בנושא הנפוץ והנפיץ של יחסי אימהות־בנות. התמונה המוצגת בכריכת הספר מנוגדת באביזרים שבה ובמשמעות העמומה העולה ממנה לבוטות הכותרת. אין בתמונה אם ובת; הן מומרות בשלושה אביזרים קונקרטיים וסמליים: פינת מיטה המכוסה בשמיכת פוך בציפה לבנה, משקפי ראייה ורודים ומנורה המטילה אלומת אור – לא תחתיה ממש כי אם סביב המשקפיים. היחס בין הכותרת הבוטה לעמימות הפרטים המטונימיים מבשר את מה שיימצא בספר גופו: המספרת נעה בין גילוי לב ואמירות מפורשות הנוגעות למורכבות הרגשית של מצבה, ובין עמימות, מיסוך והתחבאות, למשל באמצעות שימוש רב בטקסטים מן הספרות.

הספר כולו הוא מסע נפשי ופיזי של יואלה, אם המבקשת את בתה היחידה לאה, שפנתה לה עורף ובנתה את חייה הבוגרים הרחק ממנה, מחוץ לטווח ראייתה וחייה. פתיחת הספר, הנמסרת מפי המספרת־הסבתא בגוף ראשון, כמו הספר כולו, מכילה את סיפור אסונה בזעיר אנפין: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונת הפרוורים של חרוניגן החלונות גדולים ונמוכים … גם אני הייתי חסרת הגנה". בעוד הנכדות נמצאות בלב הבית, לב האור, בסלון הבית המוכר, בעיר הולדתן חרוניגן שבהולנד, עסוקות בפעולות השגרה של חייהן, סבתן מביטה בהן בגנבה מהרחוב החשוך הזר לה, תלושה משגרת חייה ומביתה בישראל. הסבתא המתבוננת מן החוץ חוצה את הכביש, מתקרבת אל בית בתהּ ובנותיה, אך אסורה ומנועה מלעשות את הטבעי והספונטני – להקיש בדלתו ולהיכנס לתוכו.

לאחר הנכחת המרחק הפיזי והנפשי שבין המספרת לבתה ולנכדותיה בפתח הספר, המספרת סוקרת בהתבוננות לאחור אירועים יומיומיים מתהליך התבגרותה של בתה בתא המשפחתי הקטן והאוהב, בחיק אביה ואמה. ההתבוננות זו, ולמעשה שחזור מדוקדק, כפייתי, של התרחשויות, נעשית מתוך הווה כאוב ומיוסר המלווה בתחושת חוסר אונים ובעיקר חוסר פשר ומובן, ותכליתה למצוא סיבות להתרחקותה של הבת ולסילוק המוחלט שסילקה את אמה מחייה. כך למשל האם משחזרת את תהליך הירדמותה של הבת בהיותה תינוקת, את עיצוב החדר לילדה הפעוטה, את מראה הבת בגיל שלוש, את הופעתה לפני חברותיה של האם בעבודה, את חוג הבלט ועוד ועוד. מהלך זה מגלם כמובן את עיסוקה האובססיבי – והמובן – של האם בבתה, אבל עלול בה בעת לייגע את הקוראת; הקריאה בספר אינה מספקת תחושה של התקדמות במהלך אפשרי כלשהו, אלא הילכדות חוזרת במעגל של שחזור פרטי עבר, שאין להם משמעות של ממש עבור הקוראת, שכן לא נוצרת לאורך הספר כל זיקה רגשית בינה ובין הבת המתנכרת, וספק אם נוצרת זיקה כזו כלפי האם.

אחד ממאפייניו של הספר – עניין חדש יחסית בספרות בת־זמננו – הוא עיצוב דמות הסבתא גם כמספרת בגוף ראשון וגם כמי שנמצאת בליבה וליבתה של השושלת הנשית המוצגת בספר: הן כאמה של הבת, הן כבת לאמה שלה, הן כסבתן של נכדותיה. יואלה מתוארת כאישה חיונית ופעילה: עובדת, יוצרת זוגיות שנייה לאחר שהתאלמנה, בעלת מיומנות רבה בשימוש ברשתות החברתיות ובעלת יכולת תנועה במרחב הציבורי, שבזכותה היא יכולה להגיע לכל מקום שתחפץ. בכך מצטרפת דמות זו לדמויות נשים מבוגרות אחרות הממוקמות ופועלות במרחב הציבורי נוסף למרחב הביתי, למשל אלו שבשטוקהולם מאת נעה ידלין (כנרת זמורה־דביר, 2016)  ובארבע מדברות ואחת שותקת מאת גבריאלה אביגור־רותם (כנרת זמורה־דביר, 2020). דמות זו של יואלה כאישה פעילה ונמרצת המתפקדת ללא כל קושי במרחב הציבורי מנפצת את סטריאוטיפ הסבתא הזקנה, חסרת יכולת התפקוד, שיש להגלותה למוסד מפוקח, כאותן דמויות הזקנות והזקנים בספרו רב התפוצה וההשפעה של יהושע קנז, בדרך אל החתולים (עם עובד, 1991).

הספר איך לאהוב את בתך כתוב במינימליזם הניכר במבנה, בלשון, בעיצוב הדמויות ובוויתור המוחלט על עלילה. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, ממוספרים, היוצרים לינאריות טכנית, אולי כתחליף ללינאריות הנעדרת מהאירועים המסופרים. שפתה של המספרת היא שפה דיבורית, יומיומית, נטולת כל פיוטיות, התייפייפות או מורכבות. כל עיסוקיה ושגרת יומה של יואלה מעוצבים כמרחבים מדבריים ריקים ושוממים המותירים רק את שחזור חיי הבת כמרחב נפשי דינמי וחי.

המדבּוּר וההַשְׁממה של כל פרט מידע שיש בו כדי להעיד על חיוניות ותשוקה בהיבט כלשהו בחייה של יואלה מבליט על דרך הניגוד את הזיקה הנפשית העמוקה שיש לה לטקסטים ספרותיים ועיוניים מתרבות עולם, שאותם היא משבצת בסיפורה. "שתיקה", סיפורה של אליס מונרו (מתוך בריחה, כנרת זמורה־דביר, 2007; תרגמה עדה פלדור), הוא טקסט תשתית עיקרי לרומן זה של בלום. כך למשל, כשיואלה נמצאת ב"אזור הנוחות" שלה, במיטה הזוגית, בביתה המוכר, ולצידה ישן אַרט, חברהּ לחיים, היא חוזרת ולוקחת לידיה את ספר הסיפורים המוכר לה, מגוללת את עלילתו, מצטטת את משפט ההבטחה של הבת פנלופה לאמה ג'ולייט: "מקווה לראות אותך ביום ראשון אחר הצהריים, הגיע זמן", מגוללת עוד, מצטטת את פסקאות הפתיחה שלו, המתארות את מסעה של ג'ולייט לפגישה המיוחלת עם בתה במרכז לאיזון רוחני, את השיחה האקראית המקדימה את המפגש ואת השיחה בינה לבין אחת מאנשי הצוות במרכז שמתעתדת לספר לג'ולייט "דבר שישבור את לבה". בנקודה זו, על סף שחזור נקודת האימה, המשותפת לשתי האימהות, עוצרת יואלה את תיאור עלילת "שתיקה" לפי סדרה, ופונה לצטט את דברי ההגנה העצמית של ג'ולייט הננטשת, המבטאים גם את תחושתה של יואלה: "האמת היא שלא עשיתי משהו כל כך נורא. למה אני בוכה כל הזמן שזאת אשמתי? היא חידה, זה הכל. אני חייבת להתמודד עם זה".

ה"חידה" מוצגת בשתי היצירות כהסבר־שאינו־מסביר להתנהגותן של בנות אהובות מתנכרות. הגדרת ההתנהגות הלא מובנת כ"חידה" קושרת בין שלוש נשים (ואולי ארבע?) המוטלאות־שזורות ברומן של בלום: לאה, כפי שאומרת עליה יואלה אמה ("היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה"; ושמה, לאה, מהדהד את לאה, האם החידתית מבדמי ימיה); פנלופה בתה של ג'ולייט, בדברים שמצטטת יואלה הקוראת בסיפור של מונרו כאמור; ופנלופה "המקורית", אשתו של אודיסאוס, שמהססת־מסרבת להכיר באדם העומד לפניה כבעלה שנעלם מחייה עשרים שנה קודם לכן.

העיסוק במערכת היחסים בין אימהות ובנות הוא כאמור נושא אוניברסלי, ובלום עוסקת בו בהימנעות מוקפדת מכל עיגון בישראל. אין בו כל אזכור קל שבקלים של הכאן ועכשיו הישראלי. בעוד חרוניגן, שמה הזר של שכונת הפרוורים ההולנדית, מקום מגוריה של לאה בבגרותה, חוזר ומוזכר שוב ושוב, מקום הולדתה בישראל, כמו גם מקום מגוריה של יואלה, אינם מוזכרים כלל. גם שמיכת הטלאים הספרותית שבלום מעצבת מציטוטים ואזכורים מפורטים של יצירות ספרותיות של יוצרות שונות נעדרת במובהק כל אזכור של טקסט ישראלי (כפי שמלמדת גם רשימת המקורות בסוף הספר). תופעה זו של ריחוק ובידול מהכאן ועכשיו הישראלי, ובכללם הספרותי, בולטת שבעתיים לאור עיסוקה המרכזי של בלום כעורכת של סופרים מרכזיים כמו אתגר קרת ואשכול נבו, הידועים בעיסוקם העקבי והממושך בכאן ועכשיו ישראלי זה.

סיומו של הספר עומד בניגוד גמור לסיפור "השתיקה" של מונרו. בעוד שבסיפורה של מונרו האם נאלצת להשלים עם הפניית העורף של בתה, יואלה מסרבת לעשות כן, כפי שעולה מפעולתה וממחשבותיה: "הטחתי את הספר בקיר. … שלטון היחיד של המספרת בגורלה של ג'ולייט ואי יכולתי לשנות את רוע הגזירה – על זה לא התגברתי". בפרק החותם את איך לאהוב את בתך יואלה מכינה את ביתה לביקור מיוחל. הבית ש"תמיד מסודר ונקי" מתנער מסימני "בלאי, התיישנות וחולי", וכאשר נשמע מהחלון, הפתוח לרחוב, אב השואל את בתו: "תסבירי לי למה את בוכה? למה את בוכה?", יואלה, הסבתא והאם רוויית הכאב, קמה ו"סוגרת את החלונות".

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "שלוש מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם התפרסמה בגיליון 94 של המוסך.

.

הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן על קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | הדרך לנוּן סיטי

"היו לו רעיונות משלו על איך נערים 'אמיתיים' צריכים להיראות, והנער הזה איכשהו העליב אותם. הוא היה יפה מדי, עדין מדי ובעל עור בהיר." פרק ראשון מתוך הרומן הראשון שכתב טרומן קפוטה, "קולות אחרים, חדרים אחרים", בתרגום חדש מאת רחל פן

אסתר כהן, ענק לאזם שעורים ונעמן, עט כדורי על נייר, קוטר: 36 ס"מ, 2015. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

פרק ראשון מהרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" / טרומן קפוטה

מאנגלית: רחל פן

.

הנוסע לנוּן סיטי חייב להשתמש באמצעים הטובים ביותר שהוא יכול, מפני שאין אוטובוסים ורכבות שנוסעים בכיוון ההוא, אף על פי ששישה ימים בשבוע טנדר של חברת הטרפנטין צ'וּבֵּרי אוסף דואר ומצרכים בעיירה השכנה פַּרַדַייס צֵ'אפֶּל. אדם הנוסע לנון סיטי יכול לפעמים לתפוס טרמפ עם הנהג של הטנדר, סֵם רדקליף. זאת דרך קשה ולא משנה איך אתה מגיע, כי הכבישים האלה, שנראים כמו קרש כביסה, יפרקו די מהר אפילו מכוניות חדשות לגמרי, וטרמפיסטים אומרים תמיד שהנסיעה קשה. כמו כן, זהו חבל ארץ נידח. בעמקים דמויי הביצות, היכן שפורחות ליליות מנומרות בגודל של ראש אדם, ובולי עץ בירוק זרחני זוהרים מתחת למי הביצה הכהים כמו גופות טבועות. לעתים קרובות התנועה היחידה בנוף היא של עשן חורפי שמסתלסל ועולה מארובה של איזו חווה עלובה, או של ציפור נוּקשת־רוח, שקטה ועיניה חץ, החגה מעל ליער האורנים הנטוש.

שני כבישים חוצים את פני היבשה ומובילים לנון סיטי; האחד מצפון, והשני מהדרום. האחרון, המוכר בשם פראדַיס צ'פל, הוא הטוב יותר מבין השניים, אבל אפשר להגיד ששניהם במצב דומה למדי. קילומטרים שוממים של ביצה ושדה ויער משתרעים לאורך שני הכבישים, באופן רציף, פרט לכמה שלטים שמפרסמים סיגרים רֶד דוׄט בחמישה סנט, דוקטור פפר, משקאות של NEHI, טוניק גרוב'ס צ'יל, וחברת הבקר 666. גשרי עץ, המתוחים מעל נחלים מליחים ונקראים בשמות של שבטים אינדיאניים שנעלמו כבר מזמן, רועמים כמו סערה רחוקה מתחת לגלגל חולף. עדרי חזירים ופרות משוטטים על הכבישים כאוות נפשם. משפחת חוואים מפסיקה מדי פעם את עבודתה כדי לנפנף למכונית שחולפת ביעף, ועוקבת אחריה בעצבות עד שהיא נעלמת באבק האדום.

יום לוהט אחד בתחילת יוני הנהג של חברת הטרפנטין, סֵם רדקליף, איש מקריח גדול, מעל מטר ושמונים, ובעל פנים גבריות נוקשות, לגם בירה בבית הקפה מורנינג סטאר שבפרדייס צ'אפל כשבעל המקום ניגש אליו מחבק בזרועו נער זר.

"מה שלומך, סם," אמר בעל בית הקפה, בחור בשם סידני כץ. "יש לי כאן ילד שיודה לך אם תיתן לו טרמפ לנון סיטי. הוא מאתמול מנסה להגיע לשם. אתה חושב שתוכל לעזור?"

רדקליף בחן את הנער מעל לשולי כוס הבירה שלו, מבלי להתייחס במיוחד למראה שלו. היו לו רעיונות משלו על איך נערים "אמיתיים" צריכים להיראות, והנער הזה איכשהו העליב אותם. הוא היה יפה מדי, עדין מדי ובעל עור בהיר. כל אחד מתווי פניו היה מעוצב בדיוק רגיש, ורכות נשית ריככה את עיניו, שהיו גדולות מאוד ובצבע חום. שערו החום היה קצר, ובעל גוונים של צהוב טהור. פניו הרזות הוּסווּ על ידי מין הבעת עייפות מתחננת, וכתפיו היו שמוטות באופן לא־צעיר. הוא לבש מכנסיים לבנים מפשתן, ארוכים ומקומטים, חולצה בצבע תכלת, שצווארונה פתוח, ונעלים חומות שחוקות.

רדקליף ניגב שפם קצף משפתו העליונה ואמר: "איך קוראים לך, ילד?"

"ג'ואֶל. ג'ו־אל ה־רי־סון נוקס." הוא הפריד בין ההברות באופן ברור, כאילו חשב שהנהג חירש, אבל קולו היה עדין באופן בלתי־רגיל.

"באמת?" משך רדקליף את צלילי התנועות, כשהוא מניח את כוס הבירה הריקה על הדלפק. "שם מפואר מאוד, מר נוקס."

הנער הסמיק ופנה אל בעל המקום, שהתערב מיד: "זה ילד מובחר, סם. חכם ופיקח. יודע מילים שאתה ואני לא שמענו עליהן."

רדקליף התעצבן. "הנה, כץ," הוא פקד, "תמלא אותה." לאחר שבעל המקום התרחק כדי להביא בירה נוספת, אמר סם בחביבות, "לא התכוונתי להתגרות בך, ילד. מאיפה אתה?"

"מניו אורלינס," הוא אמר. "יצאתי משם ביום חמישי והגעתי לכאן ביום שישי… ויכולתי להתקדם רק עד לכאן. אף אחד לא בא לפגוש אותי."

"כן," אמר רדקליף. "מבקר משפחה בנון סיטי?"

הנער הנהן. "את אבא שלי, אני הולך לגור איתו."

רדקליף הרים את עיניו אל התקרה ומלמל "נוקס" כמה פעמים, אחר כך נענע בראשו במבוכה. "לא, אני לא חושב שאני מכיר מישהו בשם הזה. בטוח שאתה במקום הנכון?"

"כן," אמר הנער ללא בהלה. "תשאל את מר כץ, הוא שמע על אבא שלי, והראתי לו את המכתבים ו… רגע." הוא הלך לאחור במהירות בין השולחנות של הקפה העגמומי, ושב בחזרה גורר מזוודה ענקית, שלפי הפרצופים שלו היא היתה כבדה נורא. המזוודה היתה צבעונית עם מדבקות־מזכרת ממקומות רחוקים על כדור הארץ: פריז, קהיר, ונציה, וינה, נאפולי, המבורג, בומביי, וכן הלאה. היא היתה דבר מוזר לעין ביום חם בעיירה בגודל של פרדייס צ'אפל.

"היית בכל המקומות האלה?" שאל רדקליף.

"לא־א־א," אמר הילד, מנסה לפתוח את חגורת העור השחורה ששמרה על המזוודה שלא תיפתח. "היא שייכת לסבא שלי, מייג'ור נוקס, קראת עליו בספרי היסטוריה, אני מניח. הוא היה דמות בולטת במלחמת האזרחים. בכל אופן, זוהי המזוודה שהוא השתמש בה במסע החתונה שלו סביב העולם."

"סביב העולם, אה?" אמר רדקליף המתרשם. "הוא בטח היה נורא עשיר."

"זה היה מזמן." הוא חיטט בין חפציו הארוזים באופן קפדני עד שמצא חבילה דקה של מכתבים. "הנה זה," הוא אמר, ובחר אחד עם מעטפה בצבע ירוק מימי.

רדקליף מישש את המכתב לרגע לפני שפתח אותו. אבל עד מהרה ובאופן מסורבל, שלף דף נייר ירוק דמוי־טישו, וקרא כשהוא מזיז את שפתיו:

אד' ר' סנסום, אסקוויי

סקָליז לֵנדינג

18 במאי …19

אֶלן קֶנדול יקירתי,

רוב תודות על שענית מהר כל כך למכתבי, שנשלח בדואר. כן, זה בוודאי היה מוזר לשמוע ממני לאחר שתים־עשרה שנים, אבל אני מבטיח לך שהיתה סיבה מספקת לשתיקה הארוכה הזאת. אולם, כשקראתי ב"טיימס פיקָיוּן", שאנחנו מנויים למהדורת יום ראשון שלו, על מותה של אשתי המנוחה, אלוהים ישמור על נשמתה, מיד חשבתי שהדבר המכובד לעשות יכול להיות רק לקבל שוב על עצמי את תפקידי האב, שנזנחו, אללי, לפני שנים רבות. גברת סנסום הנוכחית ואני שמחים (לא, מאושרים!) לשמוע שאת מוכנה לקיים את רצוננו, אף על פי, שכפי שציינת, זה ישבור את לבך. אה, כמה שאני מזדהה עם העצב שכרוך בהקרבה כזאת, לאחר שהתנסתי ברגשות דומים כאשר, לאחר הרומן הנוראי האחרון, נאלצתי לעזוב את בני היחיד, היקר לי, כשהיה עוד תינוק. אבל כל זה שייך לעבר. היי רגועה, גברתי הטובה, יש לנו כאן בלנדינג בית יפה, אוכל בריא, ואווירה תרבותית להעניק לבני. ובאשר לנסיעה: אנחנו משתוקקים שג'ואל יגיע לכאן לא יאוחר מאחד ביוני. כשהוא יוצא מניו אורלינס הוא צריך לנסוע ברכבת לבּילוֺקסי, שם הוא חייב לרדת מהרכבת ולקנות כרטיס לאוטובוס לפרדייס צ'אפל, עיירה במרחק של כשלושים קילומטר דרומית לנון סיטי. אין לנו עכשיו רכב מכני, לכן אני מציע שהוא יישאר ללון בפרדייס צ'אפל, שם יש חדרים להשכרה מעל לקפה מורנינג סטאר, עד שיימצא סידור מתאים. מצורף בזאת צ'ק המכסה את כל ההוצאות הכרוכות בכך.

בכבוד רב, שלך,

אד' ר' סֵנסום

.

טרומן קפוטה, "נבל העשב; קולות אחרים, חדרים אחרים", הוצאת פן, 2021. מאנגלית: רחל פן.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת אנעאם כצ'אצ'י

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עלייתו ונפילתו של קולנוע רקס

לבית הקולנוע הזה בירושלים הגיעו כולם: יהודים, ערבים וחיילים בריטים, אז מדוע הוא עלה בלהבות פעמיים?

משמאל: קולנוע רקס בתחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראלי. מימין: קולנוע רקס עולה בלהבות, 1937. צילום: אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

אֲנִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ רֶקְס בְּיוֹמִיּוֹת
וּמֵרָחוֹק פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת

מתוך שירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן"

רחוב שלומציון המלכה בירושלים משמש כיום כציר המרכזי בדרך לשדרת אלרוב ממילא ולחנויות היוקרתיות בה. בסופי שבוע וחגים ניתן לראות ישראלים רבים יורדים ברחוב, עוצרים בבתי הקפה וממשיכים לעבר השדרה. לפני 80 שנים היה הרחוב אחד הרחובות המרכזיים של הממשל הבריטי בירושלים. ערבים ויהודים כאחד היו מגיעים אליו, לבושים במיטב המחלצות ולפי צו האופנה, לשבת בבתי הקפה – ובעיקר כדי לצפות בהצגות היומיות בקולנוע "רקס" ששכן בתחתית הרחוב.

"איך היה הסרט?", שאלנו לא פעם. "הסרט – לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף!". כך מתאר אליהו נאוי, מספר הסיפורים הירושלמי המוכר, את הביקורים בקולנוע "רקס" ברחוב "הנסיכה מרי" בירושלים המנדטורית – כפי שקראו לו אז. הוא מתאר כיצד בתום סרט בו כיכבו עבד אל ווהאב, הזמר הערבי, לצד לילה מוראד היהודייה, החלה תגרה בין יהודים וערבים סביב הקונפליקט בין הדמויות בסרט.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. ינואר, 1941. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

קולנוע רקס נהרס מזמן ורחוב הנסיכה מרי הפך להיות רחוב שלומציון המלכה, אבל יודעי חן עדיין זוכרים את ההקרנות היומיות בבית הקולנוע המפואר בממילא, ממנו לא נותר זכר. אמנם נאוי זוכר לטובה את התגרות שלאחר ההקרנות, אולם האלימות לא נעצרה בכך, ולאחר שתי התקפות של האצ"ל על המקום – יש שיקראו להן פיגועים – בית הקולנוע המפואר, בו היו 1,300 מקומות ישיבה, חרב וננטש. לימים הוקם על חורבותיו קניון האחים ישראל, שעומד במקומו עד היום.

קולנוע רקס התבלט בנוף בתי-הקולנוע בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בעוד שאר בתי-הקולנוע שפעלו באותה תקופה – ציון, אדיסון ועדן – היו בבעלות יהודית, קולנוע רקס הוקם על-ידי ג'וזף פסקל אלבינה, איש עסקים ערבי-נוצרי. אלבינה שיתף פעולה עם יהודים רבים בפרויקטים שונים, פעמים רבות נגד דעת הוועד הערבי העליון. בין היתר הייתה בבעלותו חברת קולנוע בשם "סרטי הנילוס", ואת קולנוע רקס הקים גם כדי להקרין את סרטיו. הקבלן שנבחר לבנות את בית הקולנוע היה היהודי יונה פרידמן, ולאחר סיום הפרויקט, אלבינה מצא כי חסר לו הכסף לשלם לפרידמן על עבודתו והכניסו בתור שותף בבית הקולנוע במקום. ב-6 ביוני 1938 נפתח קולנוע רקס (בלטינית: "מלך"), והוקרנו בו סרטים ערביים – בעיקר מצריים – לצד מערבונים ולהיטים אירופאיים. הקהל הורכב ברובו מערבים ירושלמיים ואנשי מנהל בריטיים, אבל גם יהודים פקדו את המקום לא פעם.

קולנוע רקס, תחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראל

הפיגוע הראשון

במאי 1939, פחות משנה לאחר שנפתח קולנוע רקס, פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את "הספר הלבן" הידוע לשמצה, ובו פורסמו ההגבלות על עליית היהודים לארץ ישראל. הצעד נתפס בתור התקפה ישירה על היישוב היהודי בארץ, והאצ"ל הגיב במהרה בפיגוע נגד. בזכרונותיו מספר ישקה אליאב, מפקד פעולות האצ"ל דאז ולימים מפקד הלח"י, שקולנוע רקס נבחר בזכות היותו "בתוך השטח של מוסדות השלטון הבריטי (…) ובזכות מקומו ובניינו החדיש משך הקולנוע את צמרת השלטון, וכן את שמנה וסלתה של האוכלוסייה הערבית. התנקשות בקולנוע זה נועדה לפגוע בראשי השלטון הצבאי, האזרחי והמשטרתי הבריטי כמו גם בקהל הנמנה על ראשי הציבוריות הערבית ותומכי הכנופיות". ישקה אליאב קיבל מהבריטים את הכינוי "הטרוריסט בעל עיני הקטיפה".

עיתון "הבקר" מדווח על הפיצוצים בקולנוע רקס. 30 במאי, 1939

ב-29 במאי חדרו אנשי האצ"ל לבית הקולנוע בעת ששודר שם הסרט "טרזן", מלכדו אותו במעיל מלא בחומר נפץ ובמטעני חבלה שהוסוו בתוך בונבוניירות, ועזבו את המקום. בשעה 20:30, ממש בעת שהאריה המפורסם של חברת הסרטים גולדן-מאייר שאג את שאגתו בתחילת הסרט, התפוצצו המטענים כמתוכנן. ההמון המבוהל ברח מבית הקולנוע, רק כדי לגלות שאנשי האצ"ל המתינו בסמוך לבית-הקברות המוסלמי בממילא, טמנו להם מלכודת ופתחו באש לעבר הנמלטים. חמישה נהרגו, כולם ערבים, ו-18 נפצעו: שישה בריטים, עשרה ערבים ושני יהודים. הרס רב נגרם למקום, שעלה באש, והמתקפה הפכה לשיחת היום בעיר. בעקבות המתקפה על בית הקולנוע הוציא המפקד הצבאי הבריטי בירושלים צו-סגירה לכל בתי הקולנוע בירושלים, לצד מוסדות תרבות נוספים. בעוד שהאצ"ל המשיך בהתקפותיו על מטרות שונות בעיר, נדמה היה שהקיץ הקץ על קולנוע רקס, אולם דווקא פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתחדשותו. אנשי צבא בריטיים רבים הגיעו לעיר, והצורך בבית-קולנוע דובר אנגלית התחדש. בעלי המקום מיהרו לשפצו, וקולנוע רקס חזר לעבוד במלוא התנופה.

שנות האופוריה ושברן

לאורך שנות ה-40 שימש קולנוע רקס מקום מפגש בין ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. בניגוד לאמור בזכרונותיהם של אנשי האצ"ל, לפיהם הקולנוע לא שימש את האוכלוסייה היהודית של ירושלים, נראה כי יהודים רבים אכן הגיעו לבית הקולנוע. כרזות ופרסומים אודות סרטים פורסמו בעברית בעיתוני היהודים, לצד ברכות שנה טובה בראש השנה, וב-1946, נוכח שמועות שהשותפים היהודים עזבו את בית הקולנוע, יצאה ההנהלה בהבהרה מיוחדת כי אין אמת בשמועה.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. מאי, 1940. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

רחוב הנסיכה מרי היה אחד הרחובות המודרניים והקוסמופוליטיים ביותר בתקופת המנדט, ו"רקס" היה הקולנוע היחיד במרכז העיר שהיה פתוח בשבת. בקומה העליונה של המבנה פעל בית קולנוע נוסף, בוטיקי וקטן, בשם "סטודיו". במאמר ב"על המשמר" מתאר גבריאל שטרן את האווירה בירושלים בשנות ה-40, וכותב שבאופן פרדוקסאלי, שנות המלחמה היו שנים של התקרבות בין שני העמים בירושלים, ושנים של שלום יחסי. מיקומו של הקולנוע הפך אותו למקום מפגש בלתי-אמצעי לאוכלוסיות השונות. בתקופת האמצע בין הספר הלבן לבין פרוץ מלחמת העצמאות ב-47', הרגישו עצמם היהודים די בנוח במקום, בייחוד בערבי שבת וחג. על תקופה זו שר יוסי בנאי, בזוכרו את ההצגות היומיות בקולנוע אליהן הלך יחד עם האחים סימון ומואיז. היומיות תמיד היו זולות יותר מהצגות הערב… כך המשיכה האופוריה בקולנוע רקס, עד לערב כ"ט בנובמבר 1947.

לאחר ההכרזה באו"ם ובמחאה על החלטת החלוקה, יזם הוועד הערבי העליון שביתה של שלושה ימים בקרב הציבור הערבי בארץ. האווירה בקרב הציבור הערבי בירושלים הייתה סוערת ומתוחה, ולבסוף הגיעה לכדי פיצוץ. בבוקר ה-2 בדצמבר 1947 התקיף המון ערבי את המרכז המסחרי בממילא, שרוב החנויות בו היו שייכות ליהודים. הכוחות הבריטיים שאמורים היו להגן על המקום עסקו בעיקר ברדיפת כיתת הכוננות של אנשי "ההגנה", והפורעים, רובם מצויד באלות גרזנים וסכינים, העלו באש את המרכז המסחרי ותקפו את הסוחרים. בתגובה, שבו אנשי האצ"ל ותקפו את קולנוע רקס, והפעם העלו אותו באש. בניגוד לפיגוע הראשון שביצע האצ"ל בבית-הקולנוע, שתוכנן בקפידה רבה, הפעם ההתקפה הייתה ספונטנית הרבה יותר. בעיתון "חרות" פורסם סיפור ההתקפה, כפי שפירט משה סלומון ("נתן"), המפקד שיזם אותה: "לא קיבלנו כל הוראה לכך, היינו בסך הכל 5 אנשי אצ"ל (…). הגענו ל"רקס", פרצנו את הדלתות והתחלנו במלאכת ההשמדה, כפי שראינוה מעבר המרכז המסחרי. העלינו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין (…). לאחר הפעולה הודעתי עליה לממונים עלי באצ"ל והם אישרו אותה בדיעבד".

קולנוע רקס עולה בלהבות. דצמבר, 1947. אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

בית הקולנוע נשרף כליל, שכן סרטי-ההקרנה העשויים ניטריט היוו חומר דליק מאוד. עננות העשן היתמרו גבוה-גבוה ונראו היטב בכל העיר, ואף נתפסו בעדשות המצלמה של כמה צלמים. באותו יום נסתם הגולל על קולנוע רקס, ששירת ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. המקום עמד בחורבותיו עד שנות ה-60, אז הוקם במקום הקניון שעומד שם עד היום.

 

לקריאה נוספת

דאוד אל נאטור – סיפורי המזרח התיכון הישן, חוכמה זימה ומוסר השכל, סיפר אליהו נאווי, הוצאת תמוז

מבוקש – יעקב (ישקה) אליאב, "במחתרת" ירושלים, מהדורת ספרי מעריב

ירושלים – ממילא – גאות שפל והתחדשות, דוד קרויאנקר, הוצאת כתר

הקולנוע שהוחרב פעמיים – עמרם קליין, מקור ראשון

 

שירה | ומפות כוכבים נופלות

שירים מאת תום הדני נוה, דין אהרוני רולנד ושני כץ

מירי נשרי, מתוך הסדרה "מוטלת בספק", רישום בקפה, דבק ואקוורל על נייר מיילר, 50X40 ס"מ, 2015

.

תום הדני-נוה

 

(*)

.

בַּתּוֹר לְרוֹפְאַת נָשִׁים

מְמֻסְגָּר בַּתְּמוּנָה

רִמּוֹן בָּתוּק בַּסְּתָו.

.

(*)

.

בֵּין גַּלֵּי הָאוּלְטְרָסָאוּנְד

נֶחְשָׂף דֹּפֶק –

.

כּוֹכָבִית מְנַצְנֶצֶת

צָפָה בְּסוֹגְרַיִם.

.

אפלה מתקנת

סְבִיב מְנוֹרַת הַכְּנִיסָה יוֹתֵר מְעוֹפְפִים מִמָּה שֶׁתִּבְלַע

לְטָאַת הַקִּיר. הָלְאָה, שָׁטִיחַ מְמַלֵּא גֻּמּוֹת שֶׁהוֹתִירוּ

רַגְלֵי כִּסֵּא. הָלְאָה, תִּינוֹק יָשֵׁן עַל עוֹרוֹ כְּטָלֶה עַל

צֶמֶר. הָלְאָה, אִמּוֹ לְיָדוֹ, אֲנִי לְיָדָהּ. הֶעָבָר נָח

לְרֶגַע, אֲנִי מַפְסִיק לְחַפֵּשׂ

אֶת צוּרַת הַסַּכִּין

דֶּרֶךְ צוּרַת הַפֶּצַע.

.

קריסת המושבות

אֵלּוּ לֹא שׁוּרוֹת שִׁיר עַל קְרִיסַת הַמּוֹשָׁבוֹת

אוֹ עַל מוֹת הַדְּבוֹרִים בַּסֵּתֶר, אֶלָּא עַל

תִּינוֹק הַשָּׁקוּעַ בְּאַרְגַּז צַעֲצוּעִים

כִּדְבוֹרָה הָעֲמֵלָה עַל צוּף בְּפֶרַח סִגָּלוֹן,

לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ.

דְּבַשׁ נִגְזָל

וּמֻחְלָף בְּמֵי סֻכָּר.

.

*

שָׁמַיִם נֶאֱסָפִים אֶל הָעַיִן כְּשֵׂעָר דֶּרֶךְ גּוּמִיָּה.

.

יָרֵחַ שֶׁל אֶמְצַע חֹדֶשׁ

(פֶּרַח כְּרוּבִית עַל עֲלֵה עָנָן)

מֵטִיל אֶת כֹּבֶד אוֹרוֹ.

.

הַאִם אַתָּה רוֹאֶה כָּל כָּךְ רָחוֹק

.

תום הדני־נוה הוא פסיכולוג ומשורר. הוציא עד כה שני ספרי שירה: "פרא בית החזה" (בארד, 2011) ו"מפי התן" (קשב לשירה, 2015). השירים הם מתוך ספר בכתובים, העתיד לראות אור השנה. שירים פרי עטו התפרסמו במוסך בגיליונות 22 ו־80.

.

.

דין אהרוני רולנד

על שפת הים השחור

יַלְדָּתִי מִתַּאֲוָה לְאֹכֶל

וַאֲנִי מַגִּישָׁה לָהּ בְּצַלַּחַת

בֶּהָלָה

.

נוֹגֶסֶת וּמְקַנַּחַת בִּשְׁאֵלָה

יַלְדָּתִי?

.

אֲנִי מְצַיֶּדֶת אוֹתָהּ

בְּכַרְטִיסֵי זִכָּרוֹן

וַעֲדָשׁוֹת, שֶׁתּוּכַל לִרְאוֹת

חֲצוּבָּה וּמְיַצֵּב לִכְשֶׁתִּגְדַּל

.

קְוֻצּוֹת קְוֻצּוֹת

אֲנִי מְכַסָּה

יַלְדָּתִי רוֹצָה לִישֹׁן

וַאֲנִי לֹא

.

עוֹצֶמֶת עַיִן עַד

שֶׁיִּטֶּה הַיָּם

אֶל מִפְעָם

נְשִׁימוֹתֵינוּ

 

דין אהרוני רולנד היא צלמת, משוררת, אמנית רב־תחומית ויזמת. ספר הביכורים שלה, "שוט ויסקי ושמלה מנייר", ראה אור בשנת 2019 (אש קטנה 77). זכתה במענק מפעל הפיס ליצירת מופע רב־תחומי המבוסס על ספר שיריה, והוא הוצג ביולי 2021. שיריה פורסמו בבמות שונות. השיר שכאן לקוח מתוך ספר בכתובים.

.

.

שני כץ

ג׳ונם

נָשִׁים כָּמוֹנוּ מְהַלְּכוֹת שָׁנִים בְּתוֹךְ קִמְטֵי הַלַּיְלָה

מְבַשְּׁלוֹת בְּתוֹךְ סִירִים גְּדוֹלִים אֶת דַּלּוּת הַבָּשָׂר

רֶחֶם, רֶחֶם טָבוּל

בְּיָרֹק סַבְּזִי שֶׁל בִּשּׁוּלֵי אִמּוֹתֵינוּ

וְגוּפֵנוּ פֶּרֶא וַעֲשָׂבֵינוּ יְרֻקִּים־כֵּהִים

 

הַלְּבָנָה עוֹדֶנָּה

אִם יִפְעַר הָעוֹלָם אֶת פִּיו יוּכַל לִטְעֹם אֶת

בְּכִי הַסִּירִים שֶׁלָּנוּ

הוּא יִלְחַשׁ בְּעוֹדוֹ חוֹתֵךְ בַּבָּשָׂר

.

צַלָּקוֹת לֵדָה מִתְבַּהֲרוֹת מִדּוֹר לְדוֹר גַּם אִם

אֵינָן נֶעֱלָמוֹת

.

קָרָאת לִי גּ'וּנַם

גּ'וּנַם

אַךְ הַיָּדַיִם לֹא יָדְעוּ לֶאֱחֹז

.

*

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה,

מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִצְחֹק, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

מַמְצִיאָה פְּעָלִים, מְפִיצָה לְכָל עֵבֶר

מְדַבְּקוֹת שֶׁל פְּרָחִים, אַבְקָה שֶׁל צְחוֹקָהּ

.

אוּלַי נְתַפֵּז? הִיא שׁוֹאֶלֶת.

וּבַמָּקוֹם לִישֹׁן לְמַרְפֵּס הִיא דּוֹרֶשֶׁת.

.

סַרְבָנִית, יַלְדָּתִי, כְּשֵׁן חָלָב אַחֲרוֹנָה.

.

מוֹנָה בְּעַל־פֶּה אֶת כָּל זַנֵּי הַמַּנְגּוֹ,

מְדַקְלֶמֶת בְּקוֹלָהּ הַבָּטוּחַ פּוֹאֵמוֹת עַתִּיקוֹת,

יוֹנֶקֶת כַּצּוּף כָּל מַבָּט, כָּל חִיּוּךְ,

מְשַׁכֶּרֶת

מְשַׁקֶּרֶת

לֹא יוֹדַעַת לִישֹׁן, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

.

אֲנִי מְמַלֵּאת אֶת חַדְרָהּ בִּצְמָחִים יְרֻקִּים,

מְלַמֶּדֶת אוֹתָהּ לִנְשֹׁם.

אַתְּ אוֹהֶבֶת עֵצִים, אֲנִי מַזְכִּירָה לָהּ,

מַדּוּעַ לֹא תָּנוּחִי בְּצִלּוֹ שֶׁל קִיקָיוֹן?

.

בְּתַחְתִּית הָעוֹלָם, בְּקִצּוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה

מִסְתּוֹבֶבֶת כְּמוֹ חוֹנִי, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה

מְשׁוֹטֶטֶת הִיא בֵּין גַּרְמֵי־הַשָּׁמַיִם

וּמַפָּוֹת כּוֹכָבִים נוֹפְלוֹת לִפְנֵי רַגְלֶיהָ

מְסָרֶבֶת לִישֹׁן, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה,

.

אֲנִי מַבִּיטָה בָּהּ וְהִיא

רַכָּה

כְּדוֹנַג

מַבִּיטָה בָּהּ וְהִיא

עַקְשָׁנִית

כְּאִמָּהּ

.

תַּאֲמִינִי.

.

בַּסּוֹף הִיא עוֹד תּוֹרִיד פֹּה גֶּשֶׁם

.

שני כץ היא אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, איור, וידאו־ארט, צילום ועבודות מיצב. סטודנטית בתוכנית ההמשך ללימודי אומנות של  ביה"ס "הקובייה", חברה בסטודיו ״שאננות״ בימין משה. שירים פרי עטה הופיעו בגיליון 57 של המוסך. השירים שכאן לקוחים מתוך ספר ביכורים בכתובים.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא מדרר, צביה ליטבסקי ודן אלבו
 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן