.
"היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה": על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום
אסתי אדיבי־שושן
.
יחסי אימהות־בנות הם מרחב טעון ביותר שרובנו מצויות בו במהלך חיינו, מרצוננו או בעל כורחנו. יחסים מורכבים ודחוסים אלה תוארו ועוצבו זה מכבר בספרות העולם ובספרות העברית, הן מזווית ראייתה של האם והן מזווית ראייתה של הבת. כך למשל, במיתוס היווני על דמטר ופרספונה מתוארים מאמציה הבלתי נלאים של דמטר וירידתה לשאול כדי למצוא את בתה שנחטפה ולהשיבה אל חיקה; וכך למשל, בנובלה בדמי ימיה של עגנון, תרצה מתחקה אחרי כתבי לאה אמהּ, וכל פעולותיה כנערה צעירה מוחתמות־מוכתמות בדמות האם. באיך לאהוב את בתך הילה בלום מטילה את מלוא עוצמתו הרגשית של העיסוק בנושא זה כבר בכותרת פרובוקטיבית המנוסחת כשאלה המופנית לקוראת – ואולי גם משקפת תהייה מצד הסופרת כיצד תעסוק היא בנושא הנפוץ והנפיץ של יחסי אימהות־בנות. התמונה המוצגת בכריכת הספר מנוגדת באביזרים שבה ובמשמעות העמומה העולה ממנה לבוטות הכותרת. אין בתמונה אם ובת; הן מומרות בשלושה אביזרים קונקרטיים וסמליים: פינת מיטה המכוסה בשמיכת פוך בציפה לבנה, משקפי ראייה ורודים ומנורה המטילה אלומת אור – לא תחתיה ממש כי אם סביב המשקפיים. היחס בין הכותרת הבוטה לעמימות הפרטים המטונימיים מבשר את מה שיימצא בספר גופו: המספרת נעה בין גילוי לב ואמירות מפורשות הנוגעות למורכבות הרגשית של מצבה, ובין עמימות, מיסוך והתחבאות, למשל באמצעות שימוש רב בטקסטים מן הספרות.
הספר כולו הוא מסע נפשי ופיזי של יואלה, אם המבקשת את בתה היחידה לאה, שפנתה לה עורף ובנתה את חייה הבוגרים הרחק ממנה, מחוץ לטווח ראייתה וחייה. פתיחת הספר, הנמסרת מפי המספרת־הסבתא בגוף ראשון, כמו הספר כולו, מכילה את סיפור אסונה בזעיר אנפין: "בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונת הפרוורים של חרוניגן החלונות גדולים ונמוכים … גם אני הייתי חסרת הגנה". בעוד הנכדות נמצאות בלב הבית, לב האור, בסלון הבית המוכר, בעיר הולדתן חרוניגן שבהולנד, עסוקות בפעולות השגרה של חייהן, סבתן מביטה בהן בגנבה מהרחוב החשוך הזר לה, תלושה משגרת חייה ומביתה בישראל. הסבתא המתבוננת מן החוץ חוצה את הכביש, מתקרבת אל בית בתהּ ובנותיה, אך אסורה ומנועה מלעשות את הטבעי והספונטני – להקיש בדלתו ולהיכנס לתוכו.
לאחר הנכחת המרחק הפיזי והנפשי שבין המספרת לבתה ולנכדותיה בפתח הספר, המספרת סוקרת בהתבוננות לאחור אירועים יומיומיים מתהליך התבגרותה של בתה בתא המשפחתי הקטן והאוהב, בחיק אביה ואמה. ההתבוננות זו, ולמעשה שחזור מדוקדק, כפייתי, של התרחשויות, נעשית מתוך הווה כאוב ומיוסר המלווה בתחושת חוסר אונים ובעיקר חוסר פשר ומובן, ותכליתה למצוא סיבות להתרחקותה של הבת ולסילוק המוחלט שסילקה את אמה מחייה. כך למשל האם משחזרת את תהליך הירדמותה של הבת בהיותה תינוקת, את עיצוב החדר לילדה הפעוטה, את מראה הבת בגיל שלוש, את הופעתה לפני חברותיה של האם בעבודה, את חוג הבלט ועוד ועוד. מהלך זה מגלם כמובן את עיסוקה האובססיבי – והמובן – של האם בבתה, אבל עלול בה בעת לייגע את הקוראת; הקריאה בספר אינה מספקת תחושה של התקדמות במהלך אפשרי כלשהו, אלא הילכדות חוזרת במעגל של שחזור פרטי עבר, שאין להם משמעות של ממש עבור הקוראת, שכן לא נוצרת לאורך הספר כל זיקה רגשית בינה ובין הבת המתנכרת, וספק אם נוצרת זיקה כזו כלפי האם.
אחד ממאפייניו של הספר – עניין חדש יחסית בספרות בת־זמננו – הוא עיצוב דמות הסבתא גם כמספרת בגוף ראשון וגם כמי שנמצאת בליבה וליבתה של השושלת הנשית המוצגת בספר: הן כאמה של הבת, הן כבת לאמה שלה, הן כסבתן של נכדותיה. יואלה מתוארת כאישה חיונית ופעילה: עובדת, יוצרת זוגיות שנייה לאחר שהתאלמנה, בעלת מיומנות רבה בשימוש ברשתות החברתיות ובעלת יכולת תנועה במרחב הציבורי, שבזכותה היא יכולה להגיע לכל מקום שתחפץ. בכך מצטרפת דמות זו לדמויות נשים מבוגרות אחרות הממוקמות ופועלות במרחב הציבורי נוסף למרחב הביתי, למשל אלו שבשטוקהולם מאת נעה ידלין (כנרת זמורה־דביר, 2016) ובארבע מדברות ואחת שותקת מאת גבריאלה אביגור־רותם (כנרת זמורה־דביר, 2020). דמות זו של יואלה כאישה פעילה ונמרצת המתפקדת ללא כל קושי במרחב הציבורי מנפצת את סטריאוטיפ הסבתא הזקנה, חסרת יכולת התפקוד, שיש להגלותה למוסד מפוקח, כאותן דמויות הזקנות והזקנים בספרו רב התפוצה וההשפעה של יהושע קנז, בדרך אל החתולים (עם עובד, 1991).
הספר איך לאהוב את בתך כתוב במינימליזם הניכר במבנה, בלשון, בעיצוב הדמויות ובוויתור המוחלט על עלילה. הספר מחולק לפרקונים קצרצרים, ממוספרים, היוצרים לינאריות טכנית, אולי כתחליף ללינאריות הנעדרת מהאירועים המסופרים. שפתה של המספרת היא שפה דיבורית, יומיומית, נטולת כל פיוטיות, התייפייפות או מורכבות. כל עיסוקיה ושגרת יומה של יואלה מעוצבים כמרחבים מדבריים ריקים ושוממים המותירים רק את שחזור חיי הבת כמרחב נפשי דינמי וחי.
המדבּוּר וההַשְׁממה של כל פרט מידע שיש בו כדי להעיד על חיוניות ותשוקה בהיבט כלשהו בחייה של יואלה מבליט על דרך הניגוד את הזיקה הנפשית העמוקה שיש לה לטקסטים ספרותיים ועיוניים מתרבות עולם, שאותם היא משבצת בסיפורה. "שתיקה", סיפורה של אליס מונרו (מתוך בריחה, כנרת זמורה־דביר, 2007; תרגמה עדה פלדור), הוא טקסט תשתית עיקרי לרומן זה של בלום. כך למשל, כשיואלה נמצאת ב"אזור הנוחות" שלה, במיטה הזוגית, בביתה המוכר, ולצידה ישן אַרט, חברהּ לחיים, היא חוזרת ולוקחת לידיה את ספר הסיפורים המוכר לה, מגוללת את עלילתו, מצטטת את משפט ההבטחה של הבת פנלופה לאמה ג'ולייט: "מקווה לראות אותך ביום ראשון אחר הצהריים, הגיע זמן", מגוללת עוד, מצטטת את פסקאות הפתיחה שלו, המתארות את מסעה של ג'ולייט לפגישה המיוחלת עם בתה במרכז לאיזון רוחני, את השיחה האקראית המקדימה את המפגש ואת השיחה בינה לבין אחת מאנשי הצוות במרכז שמתעתדת לספר לג'ולייט "דבר שישבור את לבה". בנקודה זו, על סף שחזור נקודת האימה, המשותפת לשתי האימהות, עוצרת יואלה את תיאור עלילת "שתיקה" לפי סדרה, ופונה לצטט את דברי ההגנה העצמית של ג'ולייט הננטשת, המבטאים גם את תחושתה של יואלה: "האמת היא שלא עשיתי משהו כל כך נורא. למה אני בוכה כל הזמן שזאת אשמתי? היא חידה, זה הכל. אני חייבת להתמודד עם זה".
ה"חידה" מוצגת בשתי היצירות כהסבר־שאינו־מסביר להתנהגותן של בנות אהובות מתנכרות. הגדרת ההתנהגות הלא מובנת כ"חידה" קושרת בין שלוש נשים (ואולי ארבע?) המוטלאות־שזורות ברומן של בלום: לאה, כפי שאומרת עליה יואלה אמה ("היא לא בסדר, היא חידה, בתי היא חידה"; ושמה, לאה, מהדהד את לאה, האם החידתית מבדמי ימיה); פנלופה בתה של ג'ולייט, בדברים שמצטטת יואלה הקוראת בסיפור של מונרו כאמור; ופנלופה "המקורית", אשתו של אודיסאוס, שמהססת־מסרבת להכיר באדם העומד לפניה כבעלה שנעלם מחייה עשרים שנה קודם לכן.
העיסוק במערכת היחסים בין אימהות ובנות הוא כאמור נושא אוניברסלי, ובלום עוסקת בו בהימנעות מוקפדת מכל עיגון בישראל. אין בו כל אזכור קל שבקלים של הכאן ועכשיו הישראלי. בעוד חרוניגן, שמה הזר של שכונת הפרוורים ההולנדית, מקום מגוריה של לאה בבגרותה, חוזר ומוזכר שוב ושוב, מקום הולדתה בישראל, כמו גם מקום מגוריה של יואלה, אינם מוזכרים כלל. גם שמיכת הטלאים הספרותית שבלום מעצבת מציטוטים ואזכורים מפורטים של יצירות ספרותיות של יוצרות שונות נעדרת במובהק כל אזכור של טקסט ישראלי (כפי שמלמדת גם רשימת המקורות בסוף הספר). תופעה זו של ריחוק ובידול מהכאן ועכשיו הישראלי, ובכללם הספרותי, בולטת שבעתיים לאור עיסוקה המרכזי של בלום כעורכת של סופרים מרכזיים כמו אתגר קרת ואשכול נבו, הידועים בעיסוקם העקבי והממושך בכאן ועכשיו ישראלי זה.
סיומו של הספר עומד בניגוד גמור לסיפור "השתיקה" של מונרו. בעוד שבסיפורה של מונרו האם נאלצת להשלים עם הפניית העורף של בתה, יואלה מסרבת לעשות כן, כפי שעולה מפעולתה וממחשבותיה: "הטחתי את הספר בקיר. … שלטון היחיד של המספרת בגורלה של ג'ולייט ואי יכולתי לשנות את רוע הגזירה – על זה לא התגברתי". בפרק החותם את איך לאהוב את בתך יואלה מכינה את ביתה לביקור מיוחל. הבית ש"תמיד מסודר ונקי" מתנער מסימני "בלאי, התיישנות וחולי", וכאשר נשמע מהחלון, הפתוח לרחוב, אב השואל את בתו: "תסבירי לי למה את בוכה? למה את בוכה?", יואלה, הסבתא והאם רוויית הכאב, קמה ו"סוגרת את החלונות".
.
ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "שלוש מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם התפרסמה בגיליון 94 של המוסך.
.
הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", כנרת זמורה־דביר, 2021.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: ריקי כהן על קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד
.