.
פרק ראשון מהרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" / טרומן קפוטה
מאנגלית: רחל פן
.
הנוסע לנוּן סיטי חייב להשתמש באמצעים הטובים ביותר שהוא יכול, מפני שאין אוטובוסים ורכבות שנוסעים בכיוון ההוא, אף על פי ששישה ימים בשבוע טנדר של חברת הטרפנטין צ'וּבֵּרי אוסף דואר ומצרכים בעיירה השכנה פַּרַדַייס צֵ'אפֶּל. אדם הנוסע לנון סיטי יכול לפעמים לתפוס טרמפ עם הנהג של הטנדר, סֵם רדקליף. זאת דרך קשה ולא משנה איך אתה מגיע, כי הכבישים האלה, שנראים כמו קרש כביסה, יפרקו די מהר אפילו מכוניות חדשות לגמרי, וטרמפיסטים אומרים תמיד שהנסיעה קשה. כמו כן, זהו חבל ארץ נידח. בעמקים דמויי הביצות, היכן שפורחות ליליות מנומרות בגודל של ראש אדם, ובולי עץ בירוק זרחני זוהרים מתחת למי הביצה הכהים כמו גופות טבועות. לעתים קרובות התנועה היחידה בנוף היא של עשן חורפי שמסתלסל ועולה מארובה של איזו חווה עלובה, או של ציפור נוּקשת־רוח, שקטה ועיניה חץ, החגה מעל ליער האורנים הנטוש.
שני כבישים חוצים את פני היבשה ומובילים לנון סיטי; האחד מצפון, והשני מהדרום. האחרון, המוכר בשם פראדַיס צ'פל, הוא הטוב יותר מבין השניים, אבל אפשר להגיד ששניהם במצב דומה למדי. קילומטרים שוממים של ביצה ושדה ויער משתרעים לאורך שני הכבישים, באופן רציף, פרט לכמה שלטים שמפרסמים סיגרים רֶד דוׄט בחמישה סנט, דוקטור פפר, משקאות של NEHI, טוניק גרוב'ס צ'יל, וחברת הבקר 666. גשרי עץ, המתוחים מעל נחלים מליחים ונקראים בשמות של שבטים אינדיאניים שנעלמו כבר מזמן, רועמים כמו סערה רחוקה מתחת לגלגל חולף. עדרי חזירים ופרות משוטטים על הכבישים כאוות נפשם. משפחת חוואים מפסיקה מדי פעם את עבודתה כדי לנפנף למכונית שחולפת ביעף, ועוקבת אחריה בעצבות עד שהיא נעלמת באבק האדום.
יום לוהט אחד בתחילת יוני הנהג של חברת הטרפנטין, סֵם רדקליף, איש מקריח גדול, מעל מטר ושמונים, ובעל פנים גבריות נוקשות, לגם בירה בבית הקפה מורנינג סטאר שבפרדייס צ'אפל כשבעל המקום ניגש אליו מחבק בזרועו נער זר.
"מה שלומך, סם," אמר בעל בית הקפה, בחור בשם סידני כץ. "יש לי כאן ילד שיודה לך אם תיתן לו טרמפ לנון סיטי. הוא מאתמול מנסה להגיע לשם. אתה חושב שתוכל לעזור?"
רדקליף בחן את הנער מעל לשולי כוס הבירה שלו, מבלי להתייחס במיוחד למראה שלו. היו לו רעיונות משלו על איך נערים "אמיתיים" צריכים להיראות, והנער הזה איכשהו העליב אותם. הוא היה יפה מדי, עדין מדי ובעל עור בהיר. כל אחד מתווי פניו היה מעוצב בדיוק רגיש, ורכות נשית ריככה את עיניו, שהיו גדולות מאוד ובצבע חום. שערו החום היה קצר, ובעל גוונים של צהוב טהור. פניו הרזות הוּסווּ על ידי מין הבעת עייפות מתחננת, וכתפיו היו שמוטות באופן לא־צעיר. הוא לבש מכנסיים לבנים מפשתן, ארוכים ומקומטים, חולצה בצבע תכלת, שצווארונה פתוח, ונעלים חומות שחוקות.
רדקליף ניגב שפם קצף משפתו העליונה ואמר: "איך קוראים לך, ילד?"
"ג'ואֶל. ג'ו־אל ה־רי־סון נוקס." הוא הפריד בין ההברות באופן ברור, כאילו חשב שהנהג חירש, אבל קולו היה עדין באופן בלתי־רגיל.
"באמת?" משך רדקליף את צלילי התנועות, כשהוא מניח את כוס הבירה הריקה על הדלפק. "שם מפואר מאוד, מר נוקס."
הנער הסמיק ופנה אל בעל המקום, שהתערב מיד: "זה ילד מובחר, סם. חכם ופיקח. יודע מילים שאתה ואני לא שמענו עליהן."
רדקליף התעצבן. "הנה, כץ," הוא פקד, "תמלא אותה." לאחר שבעל המקום התרחק כדי להביא בירה נוספת, אמר סם בחביבות, "לא התכוונתי להתגרות בך, ילד. מאיפה אתה?"
"מניו אורלינס," הוא אמר. "יצאתי משם ביום חמישי והגעתי לכאן ביום שישי… ויכולתי להתקדם רק עד לכאן. אף אחד לא בא לפגוש אותי."
"כן," אמר רדקליף. "מבקר משפחה בנון סיטי?"
הנער הנהן. "את אבא שלי, אני הולך לגור איתו."
רדקליף הרים את עיניו אל התקרה ומלמל "נוקס" כמה פעמים, אחר כך נענע בראשו במבוכה. "לא, אני לא חושב שאני מכיר מישהו בשם הזה. בטוח שאתה במקום הנכון?"
"כן," אמר הנער ללא בהלה. "תשאל את מר כץ, הוא שמע על אבא שלי, והראתי לו את המכתבים ו… רגע." הוא הלך לאחור במהירות בין השולחנות של הקפה העגמומי, ושב בחזרה גורר מזוודה ענקית, שלפי הפרצופים שלו היא היתה כבדה נורא. המזוודה היתה צבעונית עם מדבקות־מזכרת ממקומות רחוקים על כדור הארץ: פריז, קהיר, ונציה, וינה, נאפולי, המבורג, בומביי, וכן הלאה. היא היתה דבר מוזר לעין ביום חם בעיירה בגודל של פרדייס צ'אפל.
"היית בכל המקומות האלה?" שאל רדקליף.
"לא־א־א," אמר הילד, מנסה לפתוח את חגורת העור השחורה ששמרה על המזוודה שלא תיפתח. "היא שייכת לסבא שלי, מייג'ור נוקס, קראת עליו בספרי היסטוריה, אני מניח. הוא היה דמות בולטת במלחמת האזרחים. בכל אופן, זוהי המזוודה שהוא השתמש בה במסע החתונה שלו סביב העולם."
"סביב העולם, אה?" אמר רדקליף המתרשם. "הוא בטח היה נורא עשיר."
"זה היה מזמן." הוא חיטט בין חפציו הארוזים באופן קפדני עד שמצא חבילה דקה של מכתבים. "הנה זה," הוא אמר, ובחר אחד עם מעטפה בצבע ירוק מימי.
רדקליף מישש את המכתב לרגע לפני שפתח אותו. אבל עד מהרה ובאופן מסורבל, שלף דף נייר ירוק דמוי־טישו, וקרא כשהוא מזיז את שפתיו:
אד' ר' סנסום, אסקוויי
סקָליז לֵנדינג
18 במאי …19
אֶלן קֶנדול יקירתי,
רוב תודות על שענית מהר כל כך למכתבי, שנשלח בדואר. כן, זה בוודאי היה מוזר לשמוע ממני לאחר שתים־עשרה שנים, אבל אני מבטיח לך שהיתה סיבה מספקת לשתיקה הארוכה הזאת. אולם, כשקראתי ב"טיימס פיקָיוּן", שאנחנו מנויים למהדורת יום ראשון שלו, על מותה של אשתי המנוחה, אלוהים ישמור על נשמתה, מיד חשבתי שהדבר המכובד לעשות יכול להיות רק לקבל שוב על עצמי את תפקידי האב, שנזנחו, אללי, לפני שנים רבות. גברת סנסום הנוכחית ואני שמחים (לא, מאושרים!) לשמוע שאת מוכנה לקיים את רצוננו, אף על פי, שכפי שציינת, זה ישבור את לבך. אה, כמה שאני מזדהה עם העצב שכרוך בהקרבה כזאת, לאחר שהתנסתי ברגשות דומים כאשר, לאחר הרומן הנוראי האחרון, נאלצתי לעזוב את בני היחיד, היקר לי, כשהיה עוד תינוק. אבל כל זה שייך לעבר. היי רגועה, גברתי הטובה, יש לנו כאן בלנדינג בית יפה, אוכל בריא, ואווירה תרבותית להעניק לבני. ובאשר לנסיעה: אנחנו משתוקקים שג'ואל יגיע לכאן לא יאוחר מאחד ביוני. כשהוא יוצא מניו אורלינס הוא צריך לנסוע ברכבת לבּילוֺקסי, שם הוא חייב לרדת מהרכבת ולקנות כרטיס לאוטובוס לפרדייס צ'אפל, עיירה במרחק של כשלושים קילומטר דרומית לנון סיטי. אין לנו עכשיו רכב מכני, לכן אני מציע שהוא יישאר ללון בפרדייס צ'אפל, שם יש חדרים להשכרה מעל לקפה מורנינג סטאר, עד שיימצא סידור מתאים. מצורף בזאת צ'ק המכסה את כל ההוצאות הכרוכות בכך.
בכבוד רב, שלך,
אד' ר' סֵנסום
.
טרומן קפוטה, "נבל העשב; קולות אחרים, חדרים אחרים", הוצאת פן, 2021. מאנגלית: רחל פן.
.
.
» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת אנעאם כצ'אצ'י
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
