וּבְעִבְרִית | אל הזֵדים הלבנים

שלוש סונטות מאת המשורר האפריקני־אמריקני קלוד מק'קיי, בתרגום לי שיר

נון, נוּרא, אש. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1999; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2021. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

שלוש סונטות / קלוד מק'קיי (Claude McKay)

מאנגלית: לי שיר

.

מעשה לינץ'

רוּחוֹ הִיא עָשָׁן שֶׁעָלָה לְגַן עֵדֶן.

אָבִיו, דֶּרֶךְ כְּאֵב אַכְזָר מִכֹּל,

קָרָא לוֹ לָשׁוּב לְחֵיק כֹּל יָכוֹל;

חֵטְא נוֹתָר בִּלְתִּי נִסְלָח כְּקֶדֶם.

כָּל הַלַּיְלָה, כּוֹכָב זוֹהֵר בָּדָד

(אוּלַי זֶה שֶׁהִנְחָהוּ כָּל הַזְּמַן,

אַךְ הִסְגִּירוֹ לִידֵי גּוֹרָל גַּחְמָן)

נִתְלָה רַחוּם מֵעַל לָאוּד הַנָּד.

עִם אוֹר, קָהָל רַב־גּוֹנִי בָּא לַחֲזוֹת

בַּגּוּף הַמַּבְעִית הַנָּד בַּחַמָּה:

נָשִׁים נִקְהֲלוּ, אַךְ אַף לֹא דִּמְעָה

נִרְאֲתָה בְּעֵינֵי פְּלָדָה תְּכֻלּוֹת;

וּנְעָרִים, עוֹשֵׂי־לִינְץ' עֲתִידִים,

חָגוּ סְבִיב הַחֵפֶץ בְּגִיל זֵדִים.

.

The Lynching

His spirit is smoke ascended to high heaven.
His father, by the cruelest way of pain,
Had bidden him to his bosom once again;
The awful sin remained still unforgiven.
All night a bright and solitary star
(Perchance the one that ever guided him,
Yet gave him up at last to Fate's wild whim)
Hung pitifully o'er the swinging char.
Day dawned, and soon the mixed crowds came to view
The ghastly body swaying in the sun:
The women thronged to look, but never a one
Showed sorrow in her eyes of steely blue;
And little lads, lynchers that were to be,
Danced round the dreadful thing in fiendish glee.

.

אם עלינו למות

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – אַל נֵלֵךְ כַּחֲזִירִים

שֶׁנִּצּוֹדוּ וְכֻתְּרוּ לְמָקוֹם מְחֻלָּל,

לְטֵרוּף נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים הָרְעֵבִים

הַלּוֹעֲגִים לְגוֹרָלֵנוּ הַמְּקֻלָּל.

אִם עָלֵינוּ לָמוּת – הוֹ, נָמוּת בְּרֹב הָדָר,

כְּדֵי שֶׁלֹּא נִשְׁפֹּךְ אֶת יְקַר־דָּמֵנוּ

לַשָּׁוְא; אָז מִפְלְצוֹת אוֹיְבֵנוּ מִשֶּׁכְּבָר

יֵאָלְצוּ לָתֵת לָנוּ כָּבוֹד בְּמוֹתֵנוּ!

הוֹ, בְּנֵי־דָּמִי! הָבָה נֵצֵא לִקְרַאת צַר מְדַכֵּא;

וְנַרְאֶה, לַמְרוֹת מִעוּט כּוֹחֵנוּ, עֹז רוּחַ,

וְעַל אֶלֶף מַכּוֹתָיו מַכַּת־מָוֶת נַכֶּה!

וּמָה אִם מְחַכֶּה לָנוּ קֶבֶר פָּתוּחַ?

כִּגְבָרִים נַעֲמֹד מוּל מְרַצְּחִים מֻכֵּי־אֵימָה,

דְּחוּקִים לַקִּיר, גּוֹוְעִים, אַךְ מְשִׁיבִים מִלְחָמָה!

.

If We Must Die

If we must die, let it not be like hogs
Hunted and penned in an inglorious spot,
While round us bark the mad and hungry dogs,
Making their mock at our accursèd lot.
If we must die – oh, let us nobly die,
So that our precious blood may not be shed
In vain; then even the monsters we defy
Shall be constrained to honor us though dead!
Oh, Kinsmen! We must meet the common foe;
Though far outnumbered, let us show us brave,
And for their thousand blows deal one deathblow!
What though before us lies the open grave?
Like men we'll face the murderous, cowardly pack,
Pressed to the wall, dying, but fighting back!

.

אל הזֵדים הלבנים

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁאֵינִי זֵד וּפֶרֶא כְּמוֹתָם?

חֲשַׁבְתֶּם שֶׁלֹּא אֶקַּח לִי רוֹבֶה לַיָּד

וְאוֹרִיד עֲשָׂרָה מִכֶּם עַל כָּל אֶחָד

מֵאַחַי הַשְּׁחֹרִים שֶׁיְּדֵיכֶם שָׁפְכוּ דָּמָם?

אַל תִּטְעוּ, כִּי אוּכַל עַל פִּשְׁעֵיכֶם כֻּלָּם

לְהִתְעַלּוֹת: וְכִי אֵינִי בֶּן־אַפְרִיקָה מוּלָד

שָׁחֹר מֵאֶרֶץ־שְׁחוֹר שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ שְׁחֹר־עַד?

אֲבָל הַכֹּל־יָכוֹל שָׁאַב מֵחֶשְׁכַת עוֹלָם

נִשְׁמָתִי וְאָמַר: גַּם אַתָּה תִּהְיֶה אוֹר

לִבְעֹר מְעַט עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה

פָּנֶיךָ הַכֵּהִים אָשִׂים בֵּין לִבְנֵי־עוֹר

כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּלֶּה לָהֶם בִּמְלוֹא עֶרְכְּךָ;

לִפְנֵי שֶׁאֲכַסֶּה עוֹלָם בְּלֵיל שָׁחֹר,

תִּהְיֶה מָאוֹר קָטָן: לֵךְ לְךָ, לֵךְ לְךָ!

.

To the White Fiends

Think you I am not fiend and savage too?
Think you I could not arm me with a gun
And shoot down ten of you for every one
Of my black brothers murdered, burnt by you?
Be not deceived, for every deed you do
I could match – out-match: am I not Africa's son,
Black of that black land where black deeds are done?
But the Almighty from the darkness drew
My soul and said: Even thou shalt be a light
Awhile to burn on the benighted earth,
Thy dusky face I set among the white
For thee to prove thyself of highest worth;
Before the world is swallowed up in night,
To show thy little lamp: go forth, go forth!

 

.
קלוד מק'קיי (18891948), משורר וסופר אפריקני־אמריקני. מהיוצרים החשובים של הרנסנס של הארלם בשנות העשרים. הסונטות נכתבו בעקבות אירועי "הקיץ האדום": מהומות על רקע גזעני שהתרחשו ברחבי ארצות הברית בין ינואר לספטמבר 1919, והביאו למותם של מאות שחורים.

.

ד"ר לי שיר, מרצה לספרות אנגלית ואמריקנית במכללת בית ברל. ספר שיריה, "תרגיל בהפשרת שלגים", יצא לאור בשנת 2018 בהוצאת עיתון 77.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: מבחר שירים של משוררי תור הזהב ברוסיה, בתרגום מקסים אוסצקי־פלדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

פרוזה | הבריחה הנועזת

"שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה." סיפור קצר מאת מיכל זכריה

ענקי לאזם. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1992; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2020. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

ארומה

מיכל זכריה

.

פני שלד צהובים מביטים בְּמלכה מתחת לקסדת פלדה. השלד רוכב על סוס לבן עם עין אדומה כמו תמרור אזהרה. שמש עגולה שוקעת מאחורי זוג מצבות אפורות, או אולי זוג מגדלים? מלכה חושבת על מגדלי התאומים. בתחתית הקלף המצויר כתוב באותיות גדולות באנגלית – מ ו ו ת.

אל תקפצי למסקנות, טובה אומרת לה. זה לא אומר מה שאת חושבת.

מלכה מסתכלת על הגבות של טובה כדי לאמוד את חומרת המצב. המסכות שנכפו עליהן בקפיטריה מקשות עליה לקרוא את הבעת פניה, וטובה מצידה נהנית מהמסתורין. השׂערות הבודדות שנשארו לה מתכווצות זו לקראת זו מעל גשר האף כמו כנפיים קטנטנות על גבו של מלאך. היא הופכת עוד קלף ועוד קלף והקלפים מפליקים על הפורמייקה עד שנהיה למלכה לא נעים. היא מציצה שוב בגולגולת הצהובה כמו שיניים של מעשן. המוות עצמו כבר לא מפתיע אותה. כשהתיישבה ליד טובה בהרצאה על מורשת הלדינו של יהדות ספרד ביום הראשון שלה בבית גיל פז טובה אמרה לה: לא סתם בנו את הבית־זקנים בין שני בתי קברות. אנשים נופלים פה כמו זבובים.

בהתחלה מלכה הצליחה להתעלם. כשעברה ליד מודעות האבל המתחלפות על לוח השעם שבלובי היא הלכה מהר והסתכלה על הרצפה. כשהבריכה נסגרה לחצי יום כי פסח חטף התקף לב תוך כדי שחייה היא הלכה לפלדנקרייז. אבל המגיפה הביאה איתה חידלון שלא היה אפשר לפספס. הבית נסגר למבקרים והטלפונים הפסיקו לצלצל. יציאות הכרחיות נוטרו בקפדנות. את אנשי הצוות היא בקושי זיהתה מרחוק, מתחת למסכות, ובין הדיירים הצליחה להבחין בעיקר לפי קווי המתאר של גבנונים והליכונים. העיתונים עדיין הגיעו ודיווחו בשחור ואדום על מניין המתים. טובה אמרה שזה עניין של זמן עד שהווירוס יחדור לבניין ולא צריך להתנהג כמו תינוקות לגבי זה. ובכל זאת, עכשיו, כשהיא מסתכלת למוות בחורים של הגולגולת, כמו אביר על סוס לבן שבא לקחת אותה מהחיים האלה, היא מרגישה דגדוג לא בדיוק נעים. דגדוג פנימי שמזכיר לה ריח של תפוזים בחושך מוחלט וגרביים רטובים.

הקלף הזה, טובה מצמידה אצבע לפרסת הסוס, שבדיוק עומדת לרמוס אפיפיור, מסמן התחלה חדשה.

את בטוחה? זה נראה כמו ההפך, מלכה אומרת ומתחרטת מיד. היא לא זו שלמדה קלפים.

אבל נראה שטובה במצב רוח טוב ולא הולכת לגעור בה. כן, היא אומרת, ואני גם יודעת בדיוק איזו.

נו, מלכה נעתרת למבט המצפה של טובה.

שמונה חודשים אנחנו סגורות פה וכל העיר פתוחה, טובה אומרת. כמה אפשר? מחר אנחנו הולכות לארומה.

אבל זה אסור, מלכה אומרת. היא רוצה להגיד שזה גם מסוכן, אבל זה מסוג הדברים שרק ירגיזו את טובה.

את זה תשאירי לי, טובה אומרת. את רוצה התחלה חדשה או לא?

.

*

.

בלילה מלכה מושכת את השמיכה מעל הראש. גם מתחת לשמיכה היא לא מצליחה להפסיק להריח את התפוזים. היא אומרת לעצמה שניקו את החדר עם ספונג׳ה בריח הדרים כשלא הייתה בו, אבל יודעת שזה לא נכון. כשהיא עוצמת עיניים היא רואה את החיוך הצהוב וחסר השפתיים של השלד, את הלחיים המחייכות של אחותה אורה בבוהק הפנס. מלכה הייתה בת אחת־עשרה ואורה התערבה שאין לה אומץ להיכנס לפרדס בלילה ולחכות שם עשר דקות לבד. אורה תמיד המציאה התערבויות כאלה. בואי נתערב שאין לך אומץ ללטף את כלב השמירה של השכנים. בואי נתערב שאין לך אומץ לטפס על מגדל המים.

גם את עשית את זה? היא שאלה. התפוזים השחורים נתלו מהענפים השחורים.

מלא פעמים, אורה אמרה.

זה לא מה שהיא רצתה לשמוע.

אל תהיי תינוקת, אורה אמרה וסנוורה אותה עם הפנס. אני אספור עשר דקות ואבוא לקחת אותך. ואז היא הקליקה בפנס, האור כבה, ומלכה שמעה צעדים מתרחקים בריצה.

מלכה עמדה בחושך. היא הקשיבה לתנים רחוקים וחשבה על מסתננים ועל רוחות של חיילים בריטים. הריח החזק של התפוזים צבט לה באף. אורה בטח לא הלכה רחוק, היא חשבה. היא דמיינה את הפנס נדלק פתאום ומציף באור את הפרצוף של אחותה הגדולה, שאומרת לה, הייתי כאן כל הזמן. כמה זמן עבר? היא זזה מרגל לרגל והרגישה את הבטן נלחצת אל כפתור המכנסיים. היא צריכה פיפי. אורה לא באה. בפעם הבאה שאורה תציע להתערב איתה היא תגיד לא, היא החליטה ומיד ידעה שלא תעמוד בהחלטה. בלי אורה היא לא הייתה עושה כלום חוץ מללכת לבית הספר ולעזור לאמא שלהן לייבש כלים. ככה לפחות יש לה משהו לספר, למרות שהיא אף פעם לא מספרת. העצים הצטופפו. למלכה נדמה שיללות התנים הולכות ומתקרבות. התפוזים תססו על העצים, הפרדס נשם, והחושך מילא לה את הגרון. היא הרגישה זרם חם במורד הרגל, מרטיב את הגרב ונספג בסוליית הנעל.

מלכה מתעוררת. הסדין חם ורטוב ומריח מתפוזים. לא. זה ריח אחר. היא דוחפת מעליה את השמיכה ומסתכלת עמוק אל תוך החושך. היא תגיד לטובה שבשום פנים ואופן לא.

.

*

.

בבוקר טובה מחכה לה בקפיטריה ומסתירה תיק צד של קואץ׳ מתחת לשולחן. מלכה רואה אותה מתקנת את האודם שלה במראה קטנה לפני שהיא מחזירה את המסכה למקום. את מוכנה? טובה אומרת, אמרתי להם שאני מלווה אותך לקולונוסקופיה.

מלכה עומדת ליד השולחן ולוקחת אוויר.

אל תגידי לי שחטפת רגליים קרות, טובה אומרת. מלכה מרגישה הקלה שהיא לא צריכה להיות זו שאומרת את זה.

שמעתי על מישהי שבגלל קורונה נזקקה להשתלת ריאות כפולה, היא אומרת.

מה לא השתילו לי, טובה אומרת.

בכל זאת, מלכה אומרת.

מספיק, טובה אומרת, הזמנתי לנו ספיישל. אנחנו יוצאות?

הן חוצות את הלובי ומלכה מביטה בתחינה בפקידת הקבלה רויטל. אבל רויטל לא עוצרת אותן. טובה פותחת את דלת הזכוכית ומסמנת לה – אחרייך. מלכה וטובה עומדות ברחוב ומחכות למונית. מלכה נושמת עמוק דרך המסכה ומתרווחת אל תוך תחושת הכניעה המוכרת. היא תעשה מה שטובה תגיד לה. האוויר בחוץ מרגיש אחרת מבתוך גיל פז, היא חושבת בלי לדעת אם זה טוב או רע, וממלאת את ריאותיה בחמצן העירוני של נובמבר.

.

מיכל זכריה, חוקרת ספרות, מלמדת באוניברסיטת שיקגו. מאמריה הופיעו במגזינים Psyche ו-The Rumpus. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת מעין, הבה להבא ואחרים, ותרגומים – בכתב העת הו! ובאתר ״אנחנו שמעבר לגדר״. 

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "נשימה עמוקה", סיפור קצר מאת בר בן־יוסף

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | הדרך לנוּן סיטי

"היו לו רעיונות משלו על איך נערים 'אמיתיים' צריכים להיראות, והנער הזה איכשהו העליב אותם. הוא היה יפה מדי, עדין מדי ובעל עור בהיר." פרק ראשון מתוך הרומן הראשון שכתב טרומן קפוטה, "קולות אחרים, חדרים אחרים", בתרגום חדש מאת רחל פן

אסתר כהן, ענק לאזם שעורים ונעמן, עט כדורי על נייר, קוטר: 36 ס"מ, 2015. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

פרק ראשון מהרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" / טרומן קפוטה

מאנגלית: רחל פן

.

הנוסע לנוּן סיטי חייב להשתמש באמצעים הטובים ביותר שהוא יכול, מפני שאין אוטובוסים ורכבות שנוסעים בכיוון ההוא, אף על פי ששישה ימים בשבוע טנדר של חברת הטרפנטין צ'וּבֵּרי אוסף דואר ומצרכים בעיירה השכנה פַּרַדַייס צֵ'אפֶּל. אדם הנוסע לנון סיטי יכול לפעמים לתפוס טרמפ עם הנהג של הטנדר, סֵם רדקליף. זאת דרך קשה ולא משנה איך אתה מגיע, כי הכבישים האלה, שנראים כמו קרש כביסה, יפרקו די מהר אפילו מכוניות חדשות לגמרי, וטרמפיסטים אומרים תמיד שהנסיעה קשה. כמו כן, זהו חבל ארץ נידח. בעמקים דמויי הביצות, היכן שפורחות ליליות מנומרות בגודל של ראש אדם, ובולי עץ בירוק זרחני זוהרים מתחת למי הביצה הכהים כמו גופות טבועות. לעתים קרובות התנועה היחידה בנוף היא של עשן חורפי שמסתלסל ועולה מארובה של איזו חווה עלובה, או של ציפור נוּקשת־רוח, שקטה ועיניה חץ, החגה מעל ליער האורנים הנטוש.

שני כבישים חוצים את פני היבשה ומובילים לנון סיטי; האחד מצפון, והשני מהדרום. האחרון, המוכר בשם פראדַיס צ'פל, הוא הטוב יותר מבין השניים, אבל אפשר להגיד ששניהם במצב דומה למדי. קילומטרים שוממים של ביצה ושדה ויער משתרעים לאורך שני הכבישים, באופן רציף, פרט לכמה שלטים שמפרסמים סיגרים רֶד דוׄט בחמישה סנט, דוקטור פפר, משקאות של NEHI, טוניק גרוב'ס צ'יל, וחברת הבקר 666. גשרי עץ, המתוחים מעל נחלים מליחים ונקראים בשמות של שבטים אינדיאניים שנעלמו כבר מזמן, רועמים כמו סערה רחוקה מתחת לגלגל חולף. עדרי חזירים ופרות משוטטים על הכבישים כאוות נפשם. משפחת חוואים מפסיקה מדי פעם את עבודתה כדי לנפנף למכונית שחולפת ביעף, ועוקבת אחריה בעצבות עד שהיא נעלמת באבק האדום.

יום לוהט אחד בתחילת יוני הנהג של חברת הטרפנטין, סֵם רדקליף, איש מקריח גדול, מעל מטר ושמונים, ובעל פנים גבריות נוקשות, לגם בירה בבית הקפה מורנינג סטאר שבפרדייס צ'אפל כשבעל המקום ניגש אליו מחבק בזרועו נער זר.

"מה שלומך, סם," אמר בעל בית הקפה, בחור בשם סידני כץ. "יש לי כאן ילד שיודה לך אם תיתן לו טרמפ לנון סיטי. הוא מאתמול מנסה להגיע לשם. אתה חושב שתוכל לעזור?"

רדקליף בחן את הנער מעל לשולי כוס הבירה שלו, מבלי להתייחס במיוחד למראה שלו. היו לו רעיונות משלו על איך נערים "אמיתיים" צריכים להיראות, והנער הזה איכשהו העליב אותם. הוא היה יפה מדי, עדין מדי ובעל עור בהיר. כל אחד מתווי פניו היה מעוצב בדיוק רגיש, ורכות נשית ריככה את עיניו, שהיו גדולות מאוד ובצבע חום. שערו החום היה קצר, ובעל גוונים של צהוב טהור. פניו הרזות הוּסווּ על ידי מין הבעת עייפות מתחננת, וכתפיו היו שמוטות באופן לא־צעיר. הוא לבש מכנסיים לבנים מפשתן, ארוכים ומקומטים, חולצה בצבע תכלת, שצווארונה פתוח, ונעלים חומות שחוקות.

רדקליף ניגב שפם קצף משפתו העליונה ואמר: "איך קוראים לך, ילד?"

"ג'ואֶל. ג'ו־אל ה־רי־סון נוקס." הוא הפריד בין ההברות באופן ברור, כאילו חשב שהנהג חירש, אבל קולו היה עדין באופן בלתי־רגיל.

"באמת?" משך רדקליף את צלילי התנועות, כשהוא מניח את כוס הבירה הריקה על הדלפק. "שם מפואר מאוד, מר נוקס."

הנער הסמיק ופנה אל בעל המקום, שהתערב מיד: "זה ילד מובחר, סם. חכם ופיקח. יודע מילים שאתה ואני לא שמענו עליהן."

רדקליף התעצבן. "הנה, כץ," הוא פקד, "תמלא אותה." לאחר שבעל המקום התרחק כדי להביא בירה נוספת, אמר סם בחביבות, "לא התכוונתי להתגרות בך, ילד. מאיפה אתה?"

"מניו אורלינס," הוא אמר. "יצאתי משם ביום חמישי והגעתי לכאן ביום שישי… ויכולתי להתקדם רק עד לכאן. אף אחד לא בא לפגוש אותי."

"כן," אמר רדקליף. "מבקר משפחה בנון סיטי?"

הנער הנהן. "את אבא שלי, אני הולך לגור איתו."

רדקליף הרים את עיניו אל התקרה ומלמל "נוקס" כמה פעמים, אחר כך נענע בראשו במבוכה. "לא, אני לא חושב שאני מכיר מישהו בשם הזה. בטוח שאתה במקום הנכון?"

"כן," אמר הנער ללא בהלה. "תשאל את מר כץ, הוא שמע על אבא שלי, והראתי לו את המכתבים ו… רגע." הוא הלך לאחור במהירות בין השולחנות של הקפה העגמומי, ושב בחזרה גורר מזוודה ענקית, שלפי הפרצופים שלו היא היתה כבדה נורא. המזוודה היתה צבעונית עם מדבקות־מזכרת ממקומות רחוקים על כדור הארץ: פריז, קהיר, ונציה, וינה, נאפולי, המבורג, בומביי, וכן הלאה. היא היתה דבר מוזר לעין ביום חם בעיירה בגודל של פרדייס צ'אפל.

"היית בכל המקומות האלה?" שאל רדקליף.

"לא־א־א," אמר הילד, מנסה לפתוח את חגורת העור השחורה ששמרה על המזוודה שלא תיפתח. "היא שייכת לסבא שלי, מייג'ור נוקס, קראת עליו בספרי היסטוריה, אני מניח. הוא היה דמות בולטת במלחמת האזרחים. בכל אופן, זוהי המזוודה שהוא השתמש בה במסע החתונה שלו סביב העולם."

"סביב העולם, אה?" אמר רדקליף המתרשם. "הוא בטח היה נורא עשיר."

"זה היה מזמן." הוא חיטט בין חפציו הארוזים באופן קפדני עד שמצא חבילה דקה של מכתבים. "הנה זה," הוא אמר, ובחר אחד עם מעטפה בצבע ירוק מימי.

רדקליף מישש את המכתב לרגע לפני שפתח אותו. אבל עד מהרה ובאופן מסורבל, שלף דף נייר ירוק דמוי־טישו, וקרא כשהוא מזיז את שפתיו:

אד' ר' סנסום, אסקוויי

סקָליז לֵנדינג

18 במאי …19

אֶלן קֶנדול יקירתי,

רוב תודות על שענית מהר כל כך למכתבי, שנשלח בדואר. כן, זה בוודאי היה מוזר לשמוע ממני לאחר שתים־עשרה שנים, אבל אני מבטיח לך שהיתה סיבה מספקת לשתיקה הארוכה הזאת. אולם, כשקראתי ב"טיימס פיקָיוּן", שאנחנו מנויים למהדורת יום ראשון שלו, על מותה של אשתי המנוחה, אלוהים ישמור על נשמתה, מיד חשבתי שהדבר המכובד לעשות יכול להיות רק לקבל שוב על עצמי את תפקידי האב, שנזנחו, אללי, לפני שנים רבות. גברת סנסום הנוכחית ואני שמחים (לא, מאושרים!) לשמוע שאת מוכנה לקיים את רצוננו, אף על פי, שכפי שציינת, זה ישבור את לבך. אה, כמה שאני מזדהה עם העצב שכרוך בהקרבה כזאת, לאחר שהתנסתי ברגשות דומים כאשר, לאחר הרומן הנוראי האחרון, נאלצתי לעזוב את בני היחיד, היקר לי, כשהיה עוד תינוק. אבל כל זה שייך לעבר. היי רגועה, גברתי הטובה, יש לנו כאן בלנדינג בית יפה, אוכל בריא, ואווירה תרבותית להעניק לבני. ובאשר לנסיעה: אנחנו משתוקקים שג'ואל יגיע לכאן לא יאוחר מאחד ביוני. כשהוא יוצא מניו אורלינס הוא צריך לנסוע ברכבת לבּילוֺקסי, שם הוא חייב לרדת מהרכבת ולקנות כרטיס לאוטובוס לפרדייס צ'אפל, עיירה במרחק של כשלושים קילומטר דרומית לנון סיטי. אין לנו עכשיו רכב מכני, לכן אני מציע שהוא יישאר ללון בפרדייס צ'אפל, שם יש חדרים להשכרה מעל לקפה מורנינג סטאר, עד שיימצא סידור מתאים. מצורף בזאת צ'ק המכסה את כל ההוצאות הכרוכות בכך.

בכבוד רב, שלך,

אד' ר' סֵנסום

.

טרומן קפוטה, "נבל העשב; קולות אחרים, חדרים אחרים", הוצאת פן, 2021. מאנגלית: רחל פן.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת אנעאם כצ'אצ'י

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עלייתו ונפילתו של קולנוע רקס

לבית הקולנוע הזה בירושלים הגיעו כולם: יהודים, ערבים וחיילים בריטים, אז מדוע הוא עלה בלהבות פעמיים?

משמאל: קולנוע רקס בתחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראלי. מימין: קולנוע רקס עולה בלהבות, 1937. צילום: אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

אֲנִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ רֶקְס בְּיוֹמִיּוֹת
וּמֵרָחוֹק פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת

מתוך שירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן"

רחוב שלומציון המלכה בירושלים משמש כיום כציר המרכזי בדרך לשדרת אלרוב ממילא ולחנויות היוקרתיות בה. בסופי שבוע וחגים ניתן לראות ישראלים רבים יורדים ברחוב, עוצרים בבתי הקפה וממשיכים לעבר השדרה. לפני 80 שנים היה הרחוב אחד הרחובות המרכזיים של הממשל הבריטי בירושלים. ערבים ויהודים כאחד היו מגיעים אליו, לבושים במיטב המחלצות ולפי צו האופנה, לשבת בבתי הקפה – ובעיקר כדי לצפות בהצגות היומיות בקולנוע "רקס" ששכן בתחתית הרחוב.

"איך היה הסרט?", שאלנו לא פעם. "הסרט – לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף!". כך מתאר אליהו נאוי, מספר הסיפורים הירושלמי המוכר, את הביקורים בקולנוע "רקס" ברחוב "הנסיכה מרי" בירושלים המנדטורית – כפי שקראו לו אז. הוא מתאר כיצד בתום סרט בו כיכבו עבד אל ווהאב, הזמר הערבי, לצד לילה מוראד היהודייה, החלה תגרה בין יהודים וערבים סביב הקונפליקט בין הדמויות בסרט.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. ינואר, 1941. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

קולנוע רקס נהרס מזמן ורחוב הנסיכה מרי הפך להיות רחוב שלומציון המלכה, אבל יודעי חן עדיין זוכרים את ההקרנות היומיות בבית הקולנוע המפואר בממילא, ממנו לא נותר זכר. אמנם נאוי זוכר לטובה את התגרות שלאחר ההקרנות, אולם האלימות לא נעצרה בכך, ולאחר שתי התקפות של האצ"ל על המקום – יש שיקראו להן פיגועים – בית הקולנוע המפואר, בו היו 1,300 מקומות ישיבה, חרב וננטש. לימים הוקם על חורבותיו קניון האחים ישראל, שעומד במקומו עד היום.

קולנוע רקס התבלט בנוף בתי-הקולנוע בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בעוד שאר בתי-הקולנוע שפעלו באותה תקופה – ציון, אדיסון ועדן – היו בבעלות יהודית, קולנוע רקס הוקם על-ידי ג'וזף פסקל אלבינה, איש עסקים ערבי-נוצרי. אלבינה שיתף פעולה עם יהודים רבים בפרויקטים שונים, פעמים רבות נגד דעת הוועד הערבי העליון. בין היתר הייתה בבעלותו חברת קולנוע בשם "סרטי הנילוס", ואת קולנוע רקס הקים גם כדי להקרין את סרטיו. הקבלן שנבחר לבנות את בית הקולנוע היה היהודי יונה פרידמן, ולאחר סיום הפרויקט, אלבינה מצא כי חסר לו הכסף לשלם לפרידמן על עבודתו והכניסו בתור שותף בבית הקולנוע במקום. ב-6 ביוני 1938 נפתח קולנוע רקס (בלטינית: "מלך"), והוקרנו בו סרטים ערביים – בעיקר מצריים – לצד מערבונים ולהיטים אירופאיים. הקהל הורכב ברובו מערבים ירושלמיים ואנשי מנהל בריטיים, אבל גם יהודים פקדו את המקום לא פעם.

קולנוע רקס, תחילת שנות ה-40. צילום: פיקיויקי ישראל

הפיגוע הראשון

במאי 1939, פחות משנה לאחר שנפתח קולנוע רקס, פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את "הספר הלבן" הידוע לשמצה, ובו פורסמו ההגבלות על עליית היהודים לארץ ישראל. הצעד נתפס בתור התקפה ישירה על היישוב היהודי בארץ, והאצ"ל הגיב במהרה בפיגוע נגד. בזכרונותיו מספר ישקה אליאב, מפקד פעולות האצ"ל דאז ולימים מפקד הלח"י, שקולנוע רקס נבחר בזכות היותו "בתוך השטח של מוסדות השלטון הבריטי (…) ובזכות מקומו ובניינו החדיש משך הקולנוע את צמרת השלטון, וכן את שמנה וסלתה של האוכלוסייה הערבית. התנקשות בקולנוע זה נועדה לפגוע בראשי השלטון הצבאי, האזרחי והמשטרתי הבריטי כמו גם בקהל הנמנה על ראשי הציבוריות הערבית ותומכי הכנופיות". ישקה אליאב קיבל מהבריטים את הכינוי "הטרוריסט בעל עיני הקטיפה".

עיתון "הבקר" מדווח על הפיצוצים בקולנוע רקס. 30 במאי, 1939

ב-29 במאי חדרו אנשי האצ"ל לבית הקולנוע בעת ששודר שם הסרט "טרזן", מלכדו אותו במעיל מלא בחומר נפץ ובמטעני חבלה שהוסוו בתוך בונבוניירות, ועזבו את המקום. בשעה 20:30, ממש בעת שהאריה המפורסם של חברת הסרטים גולדן-מאייר שאג את שאגתו בתחילת הסרט, התפוצצו המטענים כמתוכנן. ההמון המבוהל ברח מבית הקולנוע, רק כדי לגלות שאנשי האצ"ל המתינו בסמוך לבית-הקברות המוסלמי בממילא, טמנו להם מלכודת ופתחו באש לעבר הנמלטים. חמישה נהרגו, כולם ערבים, ו-18 נפצעו: שישה בריטים, עשרה ערבים ושני יהודים. הרס רב נגרם למקום, שעלה באש, והמתקפה הפכה לשיחת היום בעיר. בעקבות המתקפה על בית הקולנוע הוציא המפקד הצבאי הבריטי בירושלים צו-סגירה לכל בתי הקולנוע בירושלים, לצד מוסדות תרבות נוספים. בעוד שהאצ"ל המשיך בהתקפותיו על מטרות שונות בעיר, נדמה היה שהקיץ הקץ על קולנוע רקס, אולם דווקא פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתחדשותו. אנשי צבא בריטיים רבים הגיעו לעיר, והצורך בבית-קולנוע דובר אנגלית התחדש. בעלי המקום מיהרו לשפצו, וקולנוע רקס חזר לעבוד במלוא התנופה.

שנות האופוריה ושברן

לאורך שנות ה-40 שימש קולנוע רקס מקום מפגש בין ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. בניגוד לאמור בזכרונותיהם של אנשי האצ"ל, לפיהם הקולנוע לא שימש את האוכלוסייה היהודית של ירושלים, נראה כי יהודים רבים אכן הגיעו לבית הקולנוע. כרזות ופרסומים אודות סרטים פורסמו בעברית בעיתוני היהודים, לצד ברכות שנה טובה בראש השנה, וב-1946, נוכח שמועות שהשותפים היהודים עזבו את בית הקולנוע, יצאה ההנהלה בהבהרה מיוחדת כי אין אמת בשמועה.

כרזה לסרט בקולנוע רקס. מאי, 1940. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

רחוב הנסיכה מרי היה אחד הרחובות המודרניים והקוסמופוליטיים ביותר בתקופת המנדט, ו"רקס" היה הקולנוע היחיד במרכז העיר שהיה פתוח בשבת. בקומה העליונה של המבנה פעל בית קולנוע נוסף, בוטיקי וקטן, בשם "סטודיו". במאמר ב"על המשמר" מתאר גבריאל שטרן את האווירה בירושלים בשנות ה-40, וכותב שבאופן פרדוקסאלי, שנות המלחמה היו שנים של התקרבות בין שני העמים בירושלים, ושנים של שלום יחסי. מיקומו של הקולנוע הפך אותו למקום מפגש בלתי-אמצעי לאוכלוסיות השונות. בתקופת האמצע בין הספר הלבן לבין פרוץ מלחמת העצמאות ב-47', הרגישו עצמם היהודים די בנוח במקום, בייחוד בערבי שבת וחג. על תקופה זו שר יוסי בנאי, בזוכרו את ההצגות היומיות בקולנוע אליהן הלך יחד עם האחים סימון ומואיז. היומיות תמיד היו זולות יותר מהצגות הערב… כך המשיכה האופוריה בקולנוע רקס, עד לערב כ"ט בנובמבר 1947.

לאחר ההכרזה באו"ם ובמחאה על החלטת החלוקה, יזם הוועד הערבי העליון שביתה של שלושה ימים בקרב הציבור הערבי בארץ. האווירה בקרב הציבור הערבי בירושלים הייתה סוערת ומתוחה, ולבסוף הגיעה לכדי פיצוץ. בבוקר ה-2 בדצמבר 1947 התקיף המון ערבי את המרכז המסחרי בממילא, שרוב החנויות בו היו שייכות ליהודים. הכוחות הבריטיים שאמורים היו להגן על המקום עסקו בעיקר ברדיפת כיתת הכוננות של אנשי "ההגנה", והפורעים, רובם מצויד באלות גרזנים וסכינים, העלו באש את המרכז המסחרי ותקפו את הסוחרים. בתגובה, שבו אנשי האצ"ל ותקפו את קולנוע רקס, והפעם העלו אותו באש. בניגוד לפיגוע הראשון שביצע האצ"ל בבית-הקולנוע, שתוכנן בקפידה רבה, הפעם ההתקפה הייתה ספונטנית הרבה יותר. בעיתון "חרות" פורסם סיפור ההתקפה, כפי שפירט משה סלומון ("נתן"), המפקד שיזם אותה: "לא קיבלנו כל הוראה לכך, היינו בסך הכל 5 אנשי אצ"ל (…). הגענו ל"רקס", פרצנו את הדלתות והתחלנו במלאכת ההשמדה, כפי שראינוה מעבר המרכז המסחרי. העלינו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין (…). לאחר הפעולה הודעתי עליה לממונים עלי באצ"ל והם אישרו אותה בדיעבד".

קולנוע רקס עולה בלהבות. דצמבר, 1947. אוסף רודי גולדשטיין, ביתמונה

בית הקולנוע נשרף כליל, שכן סרטי-ההקרנה העשויים ניטריט היוו חומר דליק מאוד. עננות העשן היתמרו גבוה-גבוה ונראו היטב בכל העיר, ואף נתפסו בעדשות המצלמה של כמה צלמים. באותו יום נסתם הגולל על קולנוע רקס, ששירת ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. המקום עמד בחורבותיו עד שנות ה-60, אז הוקם במקום הקניון שעומד שם עד היום.

 

לקריאה נוספת

דאוד אל נאטור – סיפורי המזרח התיכון הישן, חוכמה זימה ומוסר השכל, סיפר אליהו נאווי, הוצאת תמוז

מבוקש – יעקב (ישקה) אליאב, "במחתרת" ירושלים, מהדורת ספרי מעריב

ירושלים – ממילא – גאות שפל והתחדשות, דוד קרויאנקר, הוצאת כתר

הקולנוע שהוחרב פעמיים – עמרם קליין, מקור ראשון