.
שישה שבועות וארבעה ימים
יעל בארי
.
שישה שבועות וארבעה ימים, בדיוק מאז שקבעתי אותו, שכנעתי את עצמי בנחישות ובהתמדה לא לבטל את התור לרופא השיניים. זה מסוג הדברים שצריך לעשות. את כבר גדולה, אני אומרת לעצמי ונכנסת לאפליקציה של הקוּפה, קובעת תור שנתי לרופאת נשים, כירורגית שד, גסטרו, מחדשת מרשמים קבועים.
כשהגיע היום, מהרגע שהתעוררתי, התחיל המאבק. למה ללכת בעצם, האם יש טעם להתאמץ בשביל מפגש שאורכו יימדד בדקות, הרי ברור שהכול בסדר אצלי, בשיניים הלבנות הגדולות והישרות, בפה שצורתו נוטה מטה, המשווה לי הבעה עצובה או משועממת גם אם לא התכוונתי, בשפתיים שתמיד פתוחות קצת במצב מנוחה, מסרבות להיסגר, חוסר האיזון בין שיני הבינה שנעקרו מצד שמאל ונותרו כלואות בימין, הטראומה מרעש הקדיחה וההרדמה שלא עבדה ניצחו את הצורך בסימטריה. השיניים האלה שלי, שיחד עם שׂער ראשי הבריא עם הגוון הנהדר שמסתדר בקלות, גורמות לי להרגיש שאולי בכל זאת אני קצת יפה.
לא הייתי בבדיקה למעלה משלוש שנים; הרופא שבדק את שיניי בעקביות מאז שצמחו חלה בסרטן והפסיק לקבל מטופלים. מדי פעם אני תוהה מה איתו, אם הוא חי, אם הבריא, למה הפסיק לטפל בי והותיר אותי לחפש רופא חדש, שאין לו במרפאה שעון של גארפילד ותמונה גדולה מדי של מייקל ג'ורדן. אני לא יודעת אם הוא יצא מזה. חשוב באמת לשמור על הבריאות. אז הלכתי. ארבעים וחמש דקות לפני התור עקרתי את עצמי מפינת העבודה שהפכה למקומי הקבוע בבית, וידאתי שיש איתי מה שצריך, כרטיס קופת חולים, מפתח לאוטו. לא הבטתי במראה כי ידעתי שלא אוהב את מה שאראה. יצאתי.
את כל הטקס הזה הרגשתי שאני מבצעת בחגיגיות, אם כי בתנועות שאינן אלגנטיות במיוחד; הצפירות בכביש, הקללות שיוצאות מפי והאיחולים, אני באמת רוצה שתמות בתאונה כי עקפת אותי מימין, החיפוש הקדחתני אחר חניה. זמן הטיפול מתקרב והדקות העודפות שחישבתי לביטחון אוזלות. פעם ידעתי להעריך זמנים כל כך טוב, וגם הייתי דייקנית, לאחרונה הכול מתעקם לי.
הטקס ממשיך עם מציאת חניה וסטייה חדה מהנתיב לכיוונה, כשלפתע מגיע רכב אחר לחנות באותה החניה בדיוק. נדמה שכל העולם רעד מזעקות השבר שלי שלוו בהוצאת היד מהחלון בפרפור נואש, כדי לסמן שזו החניה שלי; ובבת אחת משתתקות הצרחות ומפנות את מקומן לזרמים של הקלה ואכזבה, מתפתלים מתפשטים מתערבבים זה בזה כשהרכב ההוא נוסע והחניה נותרת פנויה. העולם לא זע. נותרתי סתם אישה שנכנסת לחניה ברוורס לא חינני, עם כתמים ראשונים של זיעה בבית השחי, אבל היה לי קר קודם, לא מורידה את משקפי השמש גם בצל, יש פה יותר מדי אנשים, הולכת כעיוורת סביב המרכז המסחרי, תועה מדלת אל דלת, מתקשרת בזעם אל המרפאה כדי להבין איפה היא נמצאת, למען השם, ומגלה שטעיתי בכתובת.
רופא השיניים חיכה לי במקום אחר ולא הגעתי. אני לא יודעת איזה שעון תלוי במרפאה שלו או אם יש על הקיר תמונה גדולה מדי של ספורטאי עבר. לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה, עם הלסת שמשמיעה קולות מכניים צורמים בלעיסה, מדי פעם אחי הקטן מרים גבות ממקומו בשולחן, עד לכאן אני שומע את הלסת שלך, מה זה, זה כואב לך? ואני מסבירה לו שאני חיה עם זה בשלום, מחבקת בהשלמה את התרופפות הגוף שלי, את התנערותו מהאחריות עליי, את תשישותו המוקדמת.
אני לא יודעת בשביל מה זה היה טוב. בשביל מה לצאת ממכנסי הפיג'מה לטובת הג'ינס המתגרה בי, שלוש שנים שכב בארון, יצא מהאופנה מזמן, חיכה בסבלנות כשהסתכלתי עליו מרזוני, מותירה אותו מקופל במקומו יום אחרי יום, ועכשיו רק הוא עולה עליי, בעיצוב מלא קרעים שאף אחת לא לובשת יותר, סוגרת את החזייה בקושי, שליחת הידיים אל מאחורי הגב מכאיבה לי, משדכת לפלג גופי העליון את אחת משתי החולצות שאני עוטה על עצמי במין רוטציה עצובה, טומנת בהן את אפי ומריחה בחשדנות במקום להוציא אחת חדשה מהארון, לכי תמצאי חולצה שנעימה לך עכשיו.
לא זוכרת מתי פתחתי את ארון הבגדים לאחרונה, הפריטים הבודדים שמסתדרים עם מידתי שגדלה, יחד עם הרגישות המוגברת החדשה בעור, עוברים מגופי אל הכביסה וממתלה הכביסה בחזרה אל גופי, הבד נמתח ומתעייף מהכביסות המרובות, החימום פועל בחדר שעות על גבי שעות כדי שהבגדים התלויים יתייבשו מהר. יום אחד אפתח את ארון הבגדים ואגלה שם עובש, או מושבה עליזה של תולעים, או סתם חבורה של בגדים ששונאים אותי על ששכחתי מהם, לא מבינים כמה הם מעליבים אותי כשהם לא נסגרים, כשהם נצמדים לעורי כמו עלוקות או מגרדים נורא ואני צריכה לתלוש אותם ממני, נלחמת בדחף להשליך אותם לאשפה או להעלות אותם באש, נושמת עמוק, מקפלת אותם שוב ומכניסה לארון לעוד שינה עונתית ארוכה.
ומי יתקן לי את זה? האם רופא השיניים שאליו קבעתי תור לעוד חודש, עד אז אשכנע את עצמי בקפדנות לא לבטל, בתקווה שהפעם אגיע למקום הנכון? הוא יסתכל על שיניי ויעיר משהו אגבי כמו "צחצחי יותר", ישאיר אותי עם העוזרת הצעירה שלו לצילומים, לפני שילך אספר לו בבדיחות דעת ובשמץ של גאווה שיש לי לסת נורא קטנה, המצלמה של המבוגרים לא טובה לי, גם לא זו של הנוער, לי עושים צילומי פה עם המצלמה של התינוקות. למרות זאת הוא ידחף בכוח בין לסתותיי מצלמה של מבוגרים, אני ארגיש שאני נפצעת בכל הפרצוף. פניי ייוותרו ללא פגע.
אולי עדיף להישאר בבית, לבטל את כל התורים, את המפגשים החברתיים, את הארוחות המשפחתיות, את התחזוקה העצמית הדלה שעוד נותרה לי, שעוד נותרתי נאמנה לה. להצטנף בדירה החשוכה, קומת קרקע עם סורגים, שכרנו אותה בהחלטה של יום, כשהכלב הזקן והאהוב נהיה כל כך חולה שלא הצליח עוד לטפס במדרגות לדירתנו בקומה השנייה. היום אני מבינה למה אנשים שונאים דירות קרקע, אבל תכף שנה למותו של הכלב ושמו עדיין כתוב על השלט בכניסה לדירה. הוא לא זכה לראות אותה, הרופאים ביקשו שניפרד ממנו כשעוד היינו בארגזים. המיטה שלו כאן.
כשאני מגיעה אל הדלת אני מלטפת את השלט באצבעותיי, העור היבש מתחכך בעץ הצבוע תכלת בתחושה מוכרת, האותיות עם שמות דרי הבית שוב מתנדנדות, כמה פעמים עוד אצטרך לחזק להן את הדבק. אני נועלת את הדלת בשני סיבובים עם המפתח, מפעילה חימום, שוכחת שיש שמש בחוץ, כל כך חשוך כאן וקר. אני ממששת את החולצה ומתרגזת לגלות שכתמי הזיעה עדיין שם, לעולם לא ייעלמו. היום לא אעבוד על התזה, לא אעשה אימון, לא אתקשר לסבא וסבתא. אני ניגשת לספרייה ובוחרת ספר מהערמה שמחכה ליד ספרי המחקר, ערמת ה"ספרים לנשמה". מיטב המילים בספרות העברית החדשה מחכות לי כאן, בקפידה בחרתי כל ספר, ואולי זה העניין, ספר טוב אחד וזהו.
אני מתיישבת על הספה המרופטת בסלון, שכריותיה קרועות מבפנים, וצבעה האפור היפה הפך לחום עם השנים. אני פותחת את הספר, קוראת עמודים ספורים, מחפשת את זה, וכשהשורות מיטשטשות מולי אני מגלה שעיניי נעצמות, לא הספקתי בכלל, איך ברגע שאני פותחת ספר נופלת עליי העייפות.
קר לי. אני נכנסת למיטה בכפות רגליים קפואות, תמיד הן קפואות. למרות זאת אני מורידה את הגרביים, גרביים במיטה זה לא בריא, צריך לתת לרגליים לנשום. ככה אמרו כשהייתי קטנה. רועדת מתחת לשמיכה אני מעבירה אצבע על שיניי שלא זכו לראות רופא היום, שצריכות לחכות עוד חודש, שלושים יום. ארבעה שבועות וחצי. נגמר לי הדלק, אני לוחשת להן, אני לא חושבת שאוכל לחכות יותר. בהבנה הן לוחשות דברי סוד לאצבעי שמייבשת אותן במגעה המחוספס, וכשאני אוחזת באחת מהן, היפה ביותר, חותכת ימנית עליונה, היא מתנדנדת בין אצבעותיי בעדינות, ניתקת מהחניכיים ונותרת בידי. אני מסתכלת עליה, מושלמת היא יצאה, עם השורש כולו, ואני שולחת את ידי לתוך פי, מוציאה את תאומתה השמאלית שמתמסרת מיד גם היא.
בזו אחר זו עוזבות השיניים את פי שהופך עירום וכעור, החניכיים הוורודות מחווירות מעלבון, מתכווצות מבושה. כשהשן האחרונה יוצאת, שן הבינה בצד ימין, שהתעקשתי להשאיר בתוך פי כל כך הרבה זמן, אני מסדרת אותן על הסדין שיישרתי לכבודן, לידי, מתחת לשמיכה, לא יודעת אם יום או לילה בחוץ, שן ועוד שן ועוד שן, בשורה אחת, לבנות וחזקות, מבריקות, גאות. לא אוכל לחכות עוד חודש, לא נותרו בי כוחות לשכנוע. הן יודעות. תעצמי עיניים, עכשיו מותר. יחד הן מצטופפות ומסתדרות בצורה של פי, שמזכיר בדיוק את צורת פיה של אמי, וכשהן שרות אני לא יודעת אם הקול הוא שלי או שלה, לילה לילה, הרוח הגוברת, לילה לילה, הומה הצמרת, לילה לילה, כוכב מזמר, נומי נומי, כבי את הנר.
.
יעל בארי, בת 26, סטודנטית לתואר שני במסלול המחקרי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפור ראשון פרי עטה התפרסם בגיליון 90 של המוסך.
.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ארומה", סיפור קצר מאת מיכל זכריה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
