פרוזה | תעצמי עיניים, עכשיו מותר

"לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה." סיפור קצר מאת יעל בארי

דליה זרחיה, מחשבות על פסנתר כנף לבן; שידה לבנה עם מראה ושטיח, מראה מתוך תערוכה בגלריה מקום לאמנות, 2017

.

שישה שבועות וארבעה ימים

יעל בארי

.

שישה שבועות וארבעה ימים, בדיוק מאז שקבעתי אותו, שכנעתי את עצמי בנחישות ובהתמדה לא לבטל את התור לרופא השיניים. זה מסוג הדברים שצריך לעשות. את כבר גדולה, אני אומרת לעצמי ונכנסת לאפליקציה של הקוּפה, קובעת תור שנתי לרופאת נשים, כירורגית שד, גסטרו, מחדשת מרשמים קבועים.

כשהגיע היום, מהרגע שהתעוררתי, התחיל המאבק. למה ללכת בעצם, האם יש טעם להתאמץ בשביל מפגש שאורכו יימדד בדקות, הרי ברור שהכול בסדר אצלי, בשיניים הלבנות הגדולות והישרות, בפה שצורתו נוטה מטה, המשווה לי הבעה עצובה או משועממת גם אם לא התכוונתי, בשפתיים שתמיד פתוחות קצת במצב מנוחה, מסרבות להיסגר, חוסר האיזון בין שיני הבינה שנעקרו מצד שמאל ונותרו כלואות בימין, הטראומה מרעש הקדיחה וההרדמה שלא עבדה ניצחו את הצורך בסימטריה. השיניים האלה שלי, שיחד עם שׂער ראשי הבריא עם הגוון הנהדר שמסתדר בקלות, גורמות לי להרגיש שאולי בכל זאת אני קצת יפה.

לא הייתי בבדיקה למעלה משלוש שנים; הרופא שבדק את שיניי בעקביות מאז שצמחו חלה בסרטן והפסיק לקבל מטופלים. מדי פעם אני תוהה מה איתו, אם הוא חי, אם הבריא, למה הפסיק לטפל בי והותיר אותי לחפש רופא חדש, שאין לו במרפאה שעון של גארפילד ותמונה גדולה מדי של מייקל ג'ורדן. אני לא יודעת אם הוא יצא מזה. חשוב באמת לשמור על הבריאות. אז הלכתי. ארבעים וחמש דקות לפני התור עקרתי את עצמי מפינת העבודה שהפכה למקומי הקבוע בבית, וידאתי שיש איתי מה שצריך, כרטיס קופת חולים, מפתח לאוטו. לא הבטתי במראה כי ידעתי שלא אוהב את מה שאראה. יצאתי.

את כל הטקס הזה הרגשתי שאני מבצעת בחגיגיות, אם כי בתנועות שאינן אלגנטיות במיוחד; הצפירות בכביש, הקללות שיוצאות מפי והאיחולים, אני באמת רוצה שתמות בתאונה כי עקפת אותי מימין, החיפוש הקדחתני אחר חניה. זמן הטיפול מתקרב והדקות העודפות שחישבתי לביטחון אוזלות. פעם ידעתי להעריך זמנים כל כך טוב, וגם הייתי דייקנית, לאחרונה הכול מתעקם לי.

הטקס ממשיך עם מציאת חניה וסטייה חדה מהנתיב לכיוונה, כשלפתע מגיע רכב אחר לחנות באותה החניה בדיוק. נדמה שכל העולם רעד מזעקות השבר שלי שלוו בהוצאת היד מהחלון בפרפור נואש, כדי לסמן שזו החניה שלי; ובבת אחת משתתקות הצרחות ומפנות את מקומן לזרמים של הקלה ואכזבה, מתפתלים מתפשטים מתערבבים זה בזה כשהרכב ההוא נוסע והחניה נותרת פנויה. העולם לא זע. נותרתי סתם אישה שנכנסת לחניה ברוורס לא חינני, עם כתמים ראשונים של זיעה בבית השחי, אבל היה לי קר קודם, לא מורידה את משקפי השמש גם בצל, יש פה יותר מדי אנשים, הולכת כעיוורת סביב המרכז המסחרי, תועה מדלת אל דלת, מתקשרת בזעם אל המרפאה כדי להבין איפה היא נמצאת, למען השם, ומגלה שטעיתי בכתובת.

רופא השיניים חיכה לי במקום אחר ולא הגעתי. אני לא יודעת איזה שעון תלוי במרפאה שלו או אם יש על הקיר תמונה גדולה מדי של ספורטאי עבר. לא הייתי שם. אני, האחראית, המאורגנת, שרציתי לשמור על פי, אני ששיניי כואבות מחשיקה, עם הלסת שמשמיעה קולות מכניים צורמים בלעיסה, מדי פעם אחי הקטן מרים גבות ממקומו בשולחן, עד לכאן אני שומע את הלסת שלך, מה זה, זה כואב לך? ואני מסבירה לו שאני חיה עם זה בשלום, מחבקת בהשלמה את התרופפות הגוף שלי, את התנערותו מהאחריות עליי, את תשישותו המוקדמת.

אני לא יודעת בשביל מה זה היה טוב. בשביל מה לצאת ממכנסי הפיג'מה לטובת הג'ינס המתגרה בי, שלוש שנים שכב בארון, יצא מהאופנה מזמן, חיכה בסבלנות כשהסתכלתי עליו מרזוני, מותירה אותו מקופל במקומו יום אחרי יום, ועכשיו רק הוא עולה עליי, בעיצוב מלא קרעים שאף אחת לא לובשת יותר, סוגרת את החזייה בקושי, שליחת הידיים אל מאחורי הגב מכאיבה לי, משדכת לפלג גופי העליון את אחת משתי החולצות שאני עוטה על עצמי במין רוטציה עצובה, טומנת בהן את אפי ומריחה בחשדנות במקום להוציא אחת חדשה מהארון, לכי תמצאי חולצה שנעימה לך עכשיו.

לא זוכרת מתי פתחתי את ארון הבגדים לאחרונה, הפריטים הבודדים שמסתדרים עם מידתי שגדלה, יחד עם הרגישות המוגברת החדשה בעור, עוברים מגופי אל הכביסה וממתלה הכביסה בחזרה אל גופי, הבד נמתח ומתעייף מהכביסות המרובות, החימום פועל בחדר שעות על גבי שעות כדי שהבגדים התלויים יתייבשו מהר. יום אחד אפתח את ארון הבגדים ואגלה שם עובש, או מושבה עליזה של תולעים, או סתם חבורה של בגדים ששונאים אותי על ששכחתי מהם, לא מבינים כמה הם מעליבים אותי כשהם לא נסגרים, כשהם נצמדים לעורי כמו עלוקות או מגרדים נורא ואני צריכה לתלוש אותם ממני, נלחמת בדחף להשליך אותם לאשפה או להעלות אותם באש, נושמת עמוק, מקפלת אותם שוב ומכניסה לארון לעוד שינה עונתית ארוכה.

ומי יתקן לי את זה? האם רופא השיניים שאליו קבעתי תור לעוד חודש, עד אז אשכנע את עצמי בקפדנות לא לבטל, בתקווה שהפעם אגיע למקום הנכון? הוא יסתכל על שיניי ויעיר משהו אגבי כמו "צחצחי יותר", ישאיר אותי עם העוזרת הצעירה שלו לצילומים, לפני שילך אספר לו בבדיחות דעת ובשמץ של גאווה שיש לי לסת נורא קטנה, המצלמה של המבוגרים לא טובה לי, גם לא זו של הנוער, לי עושים צילומי פה עם המצלמה של התינוקות. למרות זאת הוא ידחף בכוח בין לסתותיי מצלמה של מבוגרים, אני ארגיש שאני נפצעת בכל הפרצוף. פניי ייוותרו ללא פגע.

אולי עדיף להישאר בבית, לבטל את כל התורים, את המפגשים החברתיים, את הארוחות המשפחתיות, את התחזוקה העצמית הדלה שעוד נותרה לי, שעוד נותרתי נאמנה לה. להצטנף בדירה החשוכה, קומת קרקע עם סורגים, שכרנו אותה בהחלטה של יום, כשהכלב הזקן והאהוב נהיה כל כך חולה שלא הצליח עוד לטפס במדרגות לדירתנו בקומה השנייה. היום אני מבינה למה אנשים שונאים דירות קרקע, אבל תכף שנה למותו של הכלב ושמו עדיין כתוב על השלט בכניסה לדירה. הוא לא זכה לראות אותה, הרופאים ביקשו שניפרד ממנו כשעוד היינו בארגזים. המיטה שלו כאן.

כשאני מגיעה אל הדלת אני מלטפת את השלט באצבעותיי, העור היבש מתחכך בעץ הצבוע תכלת בתחושה מוכרת, האותיות עם שמות דרי הבית שוב מתנדנדות, כמה פעמים עוד אצטרך לחזק להן את הדבק. אני נועלת את הדלת בשני סיבובים עם המפתח, מפעילה חימום, שוכחת שיש שמש בחוץ, כל כך חשוך כאן וקר. אני ממששת את החולצה ומתרגזת לגלות שכתמי הזיעה עדיין שם, לעולם לא ייעלמו. היום לא אעבוד על התזה, לא אעשה אימון, לא אתקשר לסבא וסבתא. אני ניגשת לספרייה ובוחרת ספר מהערמה שמחכה ליד ספרי המחקר, ערמת ה"ספרים לנשמה". מיטב המילים בספרות העברית החדשה מחכות לי כאן, בקפידה בחרתי כל ספר, ואולי זה העניין, ספר טוב אחד וזהו.

אני מתיישבת על הספה המרופטת בסלון, שכריותיה קרועות מבפנים, וצבעה האפור היפה הפך לחום עם השנים. אני פותחת את הספר, קוראת עמודים ספורים, מחפשת את זה, וכשהשורות מיטשטשות מולי אני מגלה שעיניי נעצמות, לא הספקתי בכלל, איך ברגע שאני פותחת ספר נופלת עליי העייפות.

קר לי. אני נכנסת למיטה בכפות רגליים קפואות, תמיד הן קפואות. למרות זאת אני מורידה את הגרביים, גרביים במיטה זה לא בריא, צריך לתת לרגליים לנשום. ככה אמרו כשהייתי קטנה. רועדת מתחת לשמיכה אני מעבירה אצבע על שיניי שלא זכו לראות רופא היום, שצריכות לחכות עוד חודש, שלושים יום. ארבעה שבועות וחצי. נגמר לי הדלק, אני לוחשת להן, אני לא חושבת שאוכל לחכות יותר. בהבנה הן לוחשות דברי סוד לאצבעי שמייבשת אותן במגעה המחוספס, וכשאני אוחזת באחת מהן, היפה ביותר, חותכת ימנית עליונה, היא מתנדנדת בין אצבעותיי בעדינות, ניתקת מהחניכיים ונותרת בידי. אני מסתכלת עליה, מושלמת היא יצאה, עם השורש כולו, ואני שולחת את ידי לתוך פי, מוציאה את תאומתה השמאלית שמתמסרת מיד גם היא.

בזו אחר זו עוזבות השיניים את פי שהופך עירום וכעור, החניכיים הוורודות מחווירות מעלבון, מתכווצות מבושה. כשהשן האחרונה יוצאת, שן הבינה בצד ימין, שהתעקשתי להשאיר בתוך פי כל כך הרבה זמן, אני מסדרת אותן על הסדין שיישרתי לכבודן, לידי, מתחת לשמיכה, לא יודעת אם יום או לילה בחוץ, שן ועוד שן ועוד שן, בשורה אחת, לבנות וחזקות, מבריקות, גאות. לא אוכל לחכות עוד חודש, לא נותרו בי כוחות לשכנוע. הן יודעות. תעצמי עיניים, עכשיו מותר. יחד הן מצטופפות ומסתדרות בצורה של פי, שמזכיר בדיוק את צורת פיה של אמי, וכשהן שרות אני לא יודעת אם הקול הוא שלי או שלה, לילה לילה, הרוח הגוברת, לילה לילה, הומה הצמרת, לילה לילה, כוכב מזמר, נומי נומי, כבי את הנר.

.

יעל בארי, בת 26, סטודנטית לתואר שני במסלול המחקרי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. סיפור ראשון פרי עטה התפרסם בגיליון 90 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ארומה", סיפור קצר מאת מיכל זכריה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מרחבי הסף נותרים פרוצים

שירים מאת נעמה יונג, רתם פרגר וגנר ומיתר מורן

אסתר כהן, דטורה ובית קמע, עט כדורי על נייר, קוטר: 36 ס"מ, 2016. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

נעמה יונג

*

יֵשׁ בְּרָכָה

בַּמֶּרְחָק

.

כִּזְמַן דֶּרֶךְ

בִּשְׂדוֹת נְבִיטָה

בָּהֶם אֲנִי צוֹעֶדֶת

אֶל הֵעָדְרוּתְךָ

 

וְגַם אִם

הָאֵין

חוֹרֵט כְּאֵב

בֶּחָזֶה

 

נְשִׁימַת מֶרְחָב

מוֹלִידָה

חָלָל

 

חֹפֶשׁ.

 

*

לֹא לִהְיוֹת בְּחֶנֶק

צוּרָה

אֶלָּא בְּמֶרְחַב

צִיּוּץ

צִפּוֹר

בָּאֲוִיר

.

בָּאֲנִי נוֹכֵחַ

בַּמִּלָּה

נֶעֱטָף

בְּמִשְׁפַּחַת

הֲבָנָה.

.

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. פרסמה שני ספרי השירה: "הווים" ו"כבשת הדבש" (פרדס), וספר ילדים: "הגיע זמן לישון" (קוראים). תרגמה ארבעה־עשר ספרים. ספרה "בת ממשיכה" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עיתון 77. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 16 ו־69 של המוסך. 

.

.

רתם פרגר וגנר

סרוגין

בַּדֶּרֶךְ עִם הַיְּלָדִים

הִיא כּוֹסֶסֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ

שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה

.

– הִנֵּה פֹּה קִיסוֹס

וְשָׁם, בִּסְבַךְ אֵלַת הַמַּסְטִיק, נָדִּיר כָּזֶה

אָדֹם חָזֶה –

.

הֶחֳרָבוֹת שֶׁלָהּ רוֹחֲשׁוֹת

כְּמֹו חֲרַכִּים

מְהַבְהֵבִים בַּחֹשֶׁךְ

.

–  וְהִנֵּה הַמִּנְזָר עֲנָק יָשֵׁן

מֵגִיחַ מִן הַזְּמָן

כְּמוֹ אַרְמוֹן מִתוֹךְ מִגְזֶרֶת –

.

אֲבָל הִיא לֹא תִשְׁעֶה

אֶל הַמַּלְאָךְ, עַלְעֹול

הַיּוֹם יִקְרֹס אֶל הַמָּחָר

.

– בְּצַד הַדֶּרֶךְ חֲצָאִית פְּרָחִים

אִשָׁה קוֹרֵאת

שָׁלוֹם שָׁלוֹם לַיְּלָדִים –

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. מסות פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 79, 83 ו-103. חברת מערכת המוסך.

.

.

מיתר מורן

*

לְתוֹךְ מָה תִּפְסַע

אִם תַּחְלִיט לִפְסֹעַ לְתוֹכִי

.

מָה תִּמְצָא בֵּין עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת הַמֻּסְוִים

וְהָעֵצִים הַסְּתָוִיִּים הַבּוֹעֲרִים

הֲרֵי לִבָּתָם חֲלוּדָה כָּל־כָּךְ

וְעוֹנָתָם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְכָאן

.

אִם תַּקִּישׁ בִּי צוּר בְּחַלָּמִישׁ

יִתָּכֵן שֶׁנַּהֲפֹךְ לְמַיִם,

נְגַלֶּה שֶׁאֵין בָּנוּ יוֹתֵר

מִקֹּמֶץ מַצְּבֵי פְּזוּרָה.

.

*

חֹמֶר אָפֵל לֹא נֶחְשָׂף

עַד שֶׁחוֹרֵג מִגְּבוּלוֹת אָדָם אָהוּב

.

חֲרִיגָה כְּמוֹ יִלְלַת הַר –

גְּרוֹנִית וּצְרוּדָה

זָעָה תַּחַת שִׁדְרַת־הַמֻּכָּר

וּמְחַלֶּלֶת בּוֹ מִבִּפְנִים

.

בְּהֶעְדֵּר רְאָיוֹת

מֶרְחֲבֵי הַסַּף

נוֹתָרִים פְּרוּצִים.

.

מיתר מורן, משוררת, אמנית רב־תחומית ויזמית. בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. כיום היא מייסדת־שותפה בחברה בתחום המציאות המדומה. שיריה התפרסמו בבמות שונות. השירים שכאן –  מתוך ספר ביכורים העתיד לראות אור בסוף השנה בהוצאת עירובין.  

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת תום הדני־נוה, דין אהרוני רולנד ושני כץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | להפוך קש לזהב

"שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?" קטע מתוך נובלה בכתובים מאת טלי עוקבי

אלף, אילנא, עץ. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1996; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2021. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

עץ חום שבלע פיל

טלי עוקבי

.

1.

העונות מתחלפות בזריזות ומתוך התפרצות האביב מגיע קיץ. אנחנו מבקרים באופן קבוע בגן הבוטני. יש שם עץ חום שנראה כאילו הוא בלע פיל. בכל פעם שאני מגיעה אל הגן אני מביטה בעץ ארוכות. התרגלתי למחשבה שבתוך העץ יש פיל והיו פעמים שהרגשתי אותו זז כמו שמרגישים תינוק שזז בבטן. אני חושבת שהפיל אף פעם לא יֵצא מהעץ אבל הוא זז בתוכו בצורה כזו שגורמת לי לחשוב שעוד רגע זה קורה ואני אהיה מי שתוכל להעיד על כל התהליך מכיוון שהתבוננתי בעץ שנים וראיתי את הפיל שחי בתוכו: מתכווץ, מתנפח ובסוף יוצא אל העולם. נקשרתי אל העץ ואל הפיל שבתוכו כמו שאנשים נקשרים אל סיפורי הילדות שלהם, גם אל הסיפורים המתועבים ביותר – הסיפורים שגורמים למילים להתקלקל. כשהייתי קטנה הייתי פראית כמו סוס יאור. לקחתי גרזן שהיה זרוק איפשהו בחצר (בילדות מהסוג הזה תמיד אפשר יהיה למצוא גרזינים על הדשא) ודפקתי ברשת של השכנים. הרשת נקרעה. ככה שיחקו בנות פראיות – דפקו גרזינים על חלונות ורשתות. אני לא זוכרת כיצד ניצלתי מעונש. אני זוכרת את המבטים מהמבוגרים: בעתה, רחמים והסתייגות גדולה. פעם פתחתי חלון והזכוכית התנפצה. לא נפצעתי אבל הבחנתי בכל התולעים שיצאו ממסגרת העץ האכולה. זה היה בסוף הקיץ, באור המסוים של חמש אחר הצהריים. הייתי לבד בבית בכפר, אחר כך בערב באו כולם. ישבנו בחוץ ושוחחנו על דברים אחרים שלכאורה לא קשורים לחלון ולעניינים של פנים מול חוץ. למחרת נסעתי בחזרה אל העיר. זה לא היה הבית שלי. הנסיעה ארכה שעתיים ובזמן הזה חשבתי שקיימות בעולם מעט שיחות שאינן קשורות בעניינים של פנים וחוץ. חשבתי על כך וראיתי בעיני רוחי את התולעים שיצאו מהעץ האכול של מסגרת החלון (הזנחה היא גם תמונת התנגדות, אמירה פנימית ביחס לעולם, הוצאה החוצה). בכל מקרה הגעתי אל העיר והרעשים השכיחו ממני את כל התמונות, את האור של סוף הקיץ ואת המחשבות על גבולות.

.

2.

בגן הבוטני אנחנו מתיישבים על ספסל מול העץ שבלע פיל. הקלסר של העבודה האקטואלית שלך בחקר הפרפרים תמיד איתך, "פרפר – בין צמח לחיה, מטמורפוזות". למרות זאת אתה מקריא לי קטעים על פילים מתוך הרצאות שונות של הוגים מתחילת המאה העשרים, אנכרוניסטים אבל פואטיים, תציין בקריצה: "החלקים הקשים של החיה קשורים לעפר. לפיל עור עבה ומשום כך הוא באמת מרגיש עצמו מוקף באדמה כל חייו, כלומר, האדמה שבעורו… והוא מרגיש טוב כשהוא מוקף בעורו. בתוך עורו הפיל גוסס בהתמדה. כאשר המוות מתקרב הוא מרגיש זאת בעוצמה מיוחדת משום או בזכות העור העבה. האינסטינקט של  הפילים גורם להם ללכת לתוך המערות". אתה עוצר וממשיך: "אם זבוב מתיישב לכם על העין אתם פועלים כך: אתם מנפנפים אותו הלאה מבלי להקדיש לכך מחשבה. אנשי המדע, שיש להם כל מיני כינויים לדברים, קוראים לזה תנועה רפלקסיבית. אתם פשוט משתמשים בסוג של אינסטינקט, תנועה מגוננת, לסלק משהו שעלול לפגוע בכם. אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, המוח אינו מעורב כלל בפעולות שכאלו, כשמישהו פשוט מגרש זבוב. רק העצבים ההולכים אל חוט השדרה מעורבים.

״אני חושב שאתם יודעים שכאשר אדם חושב על משהו זה מתרחש כך: כאן למעלה נמצא המוח, וכאשר הוא רואה משהו, למשל, העצב האופטי הולך למוח ומהמוח עובר אימפולס הרצון לעשות משהו לשאר האורגניזם. אבל כשמישהו פשוט מגרש זבוב שהתיישב עליו העצב אינו הולך אל המוח כלל אלא ישירות לחוט השדרה, והזבוב מורחק מבלי שניתנת לכך כל מחשבה מצד המוח. לנו בני האדם אין עור עבה, לפחות במובן הפיזי. יש לנו עור דק מאוד. העור שלנו כה דק שהוא למעשה שקוף.

"לפעמים אדם צריך להשתוקק יותר מכל להיות פיל, כדי שירכוש תובנה פנימית. אם לאדם הייתה דרך חשיבה אנושית וגם נפש של פיל, הוא היה כה פיקח שאין מילים לתאר את פיקחותו. משום שהפיל סגור לחלוטין בתוך עצמו, התנועות הרפלקסיביות שלו, התנועות המגוננות שלו, איטיות. הן מתרחשות במשך זמן רב. אם זבוב מתיישב עליך ואין לך אינסטינקט מהיר לנפנף אותו, הזבוב יעוף לדרכו מרצונו שלו לפני שתגרש אותו. אצל הפיל זה כך: הוא יניח לזבוב, כי העסק של גירוש הזבוב יגיע בוודאי שעה מאוחר יותר, כה איטי הוא הרפלקס של תנועה מגוננת. ומה שהפיל עושה עם החדק שלו אינו אלא תנועה רפלקסיבית שכזו, רק שהיא נמשכת זמן רב יותר".

אחר כך אנחנו מטיילים בשתיקה. זיכרונות צפים במוחי כמו זבובים ואני פיל עם חדק פגום, אין לי כוח לסלק אותם.

.

3.

 החלון בבית הילדות שלי היה חלון של פרצים וקיץ, כזה שאף פעם לא נועלים אלא תמיד הרשת עומדת בתוכו, מבדילה בין הפנים והחוץ, מכניסה שרב בשעות הצהריים ורוח קרירה בלילה. ביום חמישי, יומיים לפני שעלית על האופנוע לתמיד, ישנו יחד בחדר הילדות, עם שתי מיטות נוער נפרדות, עם החלון שהפריד את הזמנים. שוחחנו עד שהחושך החל לרדת ופרפר נצמד אל הרשת ולא הרפה, פשוט נשאר שם. את אמרת: "הביטי, הנה הפרפר בא לבשר את מותי". אני אמרתי – שטויות. את אמרת זאת שוב ונרדמת. אני לא נרדמתי והמשכתי להביט בך זמן ארוך אחר כך, לחשוב על מה שאמרת. הפרפר נשאר גם זמן ארוך, עד שנרדמנו. בבוקר כשהתעוררנו הפרפר לא היה ולא דיברנו יותר, פשוט קמנו כל אחת לעיסוקיה. יומיים אחר כך נסעת על האופנוע לנסיעה האחרונה שלך. הבטתי בך מאותו חלון של הילדות עם הרשת בלי פרפר. הייתה זו שעת צהריים והרוח החמה החלה להיכנס לחדרים הפנימיים, הבטתי בך עד קצה הרחוב, עד שלא ראיתי אותך יותר. בערב באו ואמרו לנו, קרענו חולצה שחורה. חיפשתי בארון חולצה שחורה שאפשר לקרוע.

את מאמינה שעברו כבר למעלה משלושים שנה? בחלומות היית באה ומלמדת אותי איך שורדים בחיים. אם נכנסים למערבולת למשל, ופוחדים לטבוע במי האוקיינוס צריך להרפות לגמרי ולהאמין שהגלים יישאו אותך עד החוף. וכך היה: הרפיתי לגמרי והגלים הביאו אותי בבטחה אל החוף. בחיים נתקעתי בקירות ולא הגעתי בבטחה אל שום חוף.

.

4.

 נובמבר הוא חודש חשוך. אם נכנס קצת אור הוא צהוב כמו מחלה. כמו בכל ימי שני, מהצהריים חיכיתי לרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. קראתי שוב את "אלו הם מים" של דיוויד פוסטר וואלאס, חשבתי על הדגים ועל שחייה עיוורת לכיוונים שונים. מה זה לעזאזל מים?

אחרי חודש בעבודה במוסד לילדים מופרעים קיבלתי מכתב פיטורים. השם שנתנו למוסד מתחת למים הוא "ילדים טעוני טיפוח" או "ילדים עם צרכים מיוחדים". מעבר לתדהמה ולהפתעה הפרוורטית צחקתי קצת: לקבל מכתב פיטורים בפעם הראשונה בחיי מוסיף צבע חדש. כתם זר שאיני מזהה לא את טבעו, לא את צבעו, ולא את הרמזים שהוא נושא עימו לעתיד לבוא. בכל מקרה, אותי המורה שאצלה עבדתי העיפה. היא לא סבלה אותי וכנראה הרגישה שאני שוחה בכיוונים הפוכים ומשתינה קבוע בתוך המים. שבועיים לפני מכתב הפיטורים היא החטיפה סטירה לילד שהתפרע. אני לא יודעת אם מלאו לו כבר שבע. יש לו אימא אבל היא נרקומנית והוא רגיל לנדוד בין מוסדות. כשסיפרתי לממונים על הסטירה הם אמרו שיטפלו בעניין, יציעו לה עזרה, תמיכה רגשית. "כנראה היא לחוצה נורא אם הגיעה למצב כזה", אמר הממונה בקול מהורהר. ישאלו אותה: מה את צריכה? למה את זקוקה כדי שתוכלי לבצע את עבודתך? הודו לי שדיווחתי והצטערו בשבילי על הפיטורים.

אמרתי להם: היא פיטרה מכיוון שהייתי עדה לסטירה, הייתי איתה בחדר, היחידה שראתה. היא ניסתה להקריא אגדה של האחים גרים. הילדים היו חסרי שקט. ישבנו במעגל. הילד התפרע וירק עליי. היא לקחה אותה אליה והמשיכה עם האגדה. הילד ירק לה בפרצוף והיא העיפה לו סטירה. מהם מים? האם מים הם עדות של חיים שדימינו לעצמנו שנצליח לחיות אחרת? נובמבר הוא חודש רטוב. אני הולכת בתוכו הרבה שנים וכפות רגליי נרקבות. הפסקתי להתפלל למלאכים אבל אני אוהבת לקרוא אגדות בסתר. יש לי אקווריום עם שני דגים עיוורים. לפעמים אני נכנסת לתוכו והופכת קש לזהב.

.

5.

יש אנשים שזוכרים אירועים לפי עונות. אני זוכרת את הכיסא שבו ישבתי כשאמרנו אחד לשני את הדברים סופית. על הקיר ממול טיפס עכביש דק וארוך. אתה לקחת כוס זכוכית והוצאת אותו בעדינות החוצה.

חרב מילים שחתכה חיים שלמים ורגלי עכביש דקות ביום שישי אחר הצהריים – זה יהיה תאריך הפרידה מהחיים שהכרנו עד כה. בבוקר שלמחרת לא הפסיק לרדת גשם. בדשא ממול הבחנתי בארנב. אני מכירה אותו, אנחנו חברים ומתבוננים כבר הרבה שנים מרחוק. בכל אפריל הוא מופיע ואנחנו מתבוננים מרחוק בתנועת האדם-חיה. השנה הוא הופיע באפריל ופתאום גם היום. כך הוא מלמד אותי עדינות ואמון. כך אנחנו לומדים משהו על מרחב ושותפות. אחריו אני מבחינה בשני עורבים חגים מעל הצמרות, פשוש עם חזה כתום ולפני שאני מספיקה לתפוס מחשבות מגיח עכבר קטן ורץ קרוב אליי. חיים שלמים מצויים מחוץ לכאב, צירי זמן. אהבה שלמה המתקיימת רק למען האהבה. שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?

אני מדפדפת בקלסר העבודה שלך ששכחת אצלי: "…עובדה זו מוכיחה שלחיות יש הרבה יותר מושג על התקרבות המוות משיש לבני אדם, במיוחד חיות המוקפות בעור עבה, אבל גם חיות קטנות יותר כמו חרקים, לדוגמה. ואתם רואים, כשאנו מגיעים לחיות קטנות אלו עלינו לומר: לא רק שהן חשות את המוות מתקרב, הן גם עושות כל מיני סידורים כשמגיע מותן, כך שהמוות יתרחש במקום הטוב ביותר עבורן. כמה חרקים פורשים לתוך האדמה כדי לחוות את המוות שם. אתם רואים, עם בני האדם המצב הוא כזה שהם משלמים עבור חירותם בכך שיש להם מעט מאוד אינטואיציה. לחיות אין חירות, כל דבר בהן נטול חופש. אבל יש להן כוחות אינטואיטיביים גדולים. כידוע לכם, כאשר מאיימת סכנה, לדוגמה רעידת אדמה, החיות בורחות, בעוד שבני האדם נתפסים לחלוטין לא מוכנים במאורעות שכאלה".

אני מחייכת לעצמי, אכן לכל רעידות האדמה בחיי הגעתי לא מוכנה. אני חושבת על הפיל בתוך העץ החום בגן הבוטני: האם יצליח להיוולד? עור העולם מתקלף דרכי, עור העצים והרחובות.

מישהו אמר לי פעם שהוא מודד חברויות לפי סנטימטרים. מודד את המרחק העומד בין הנשמות. אני מבינה שקִרבה נפשית היא לא בהכרח צפיפות, ייתכן שהיא ההפך מצפיפות.

.

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת, בהם הו!, המוסך, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (2017), ו”בלוטת האושר" (2018). הסיפור שכאן – מתוך נובלה בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | לכל הדברים יש אותו שם

"השיבוש כבר אינו אמצעי העומד כנגד ולעומת. הוא העולם עצמו, שבו שפה ומשמעות מותכים יחד." עמוס נוי קורא בשיר מאת סֶסָאר ואייֶחוֹ

עדיים. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 2004; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2015. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

עונשו של האסיר הוא הזמן: קריאה בשיר מאת ססאר ואייחו

עמוס נוי

.

שיר מס' 2 / סֶסָאר ואייֶחוֹ

מספרדית: טל ניצן

 II

זְמַן זְמַן.

צָהֳרַיִם בְּלוּמִים בֵּין טְלָלִים.

מַשְׁאֵבָה מְשֻׁעֲמֶמֶת מֵהַמַּחֲנֶה מַקְטִינָה

זְמַן זְמַן זְמַן זְמַן.

…………הָיָה הָיָה.

תַּרְנְגוֹלִים מִזְדַמְרִים, מְנַקְּרִים לַשָּׁוְא.

פִּי הַיּוֹם הַבָּהִיר הַמַּטֶּה* אֶת

הָיָה הָיָה הָיָה הָיָה.

…………מָחָר מָחָר.

מְנוּחָה שֶׁעוֹדֶנָּה חַמָּה מִיֶּשְׁנוּת.

חוֹשֵׁב הַהֹוֶה שְׁמֹר אוֹתִי לְ

מָחָר מָחָר מָחָר מָחָר.

…………שֵׁם שֵׁם.

אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶשֶׁסוֹמֵר** אוֹתָנוּ?

קוֹרְאִים לוֹ אוֹתוֹדָּבָר כְּמוֹ לַסּוֹבֵל מִ

שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

* "הַמַּטֶּה" במובן של הטיית הפועל.
** "סוֹמֵר" – במקור ניאולוגיזם המשלב 'פוצע' עם 'מְסמר' (שיער).

.

קשה קשה

המשורר, המחזאי והעיתונאי הפרואני סֶסָאר ואייֶחוֹ (1938–1892) הוא מהקשים שבמשוררים, אולם אין זה מונע ממנו להיות משורר פופולרי ואהוב בקרב ציבור רחב בעולם דובר הספרדית, והוא אף נחשב לאחד המחדשים הגדולים בשירת המאה העשרים. ספרו השני, טְרִילְסֶה (Trlice), שראה אור ב־1922, הוא ככל הנראה הקשה שבספריו. ובין שירי הספר, השיר הזה – חסר הכותרת כמו כל שירי המחזור, שבו הוא "שיר מס' שתיים" אבל כאן אקרא לו "זמן זמן" בעקבות השורה הראשונה – הוא אחד הקשים ביותר. הוא נכתב, או לפחות התגבש, בשנת 1921, במהלך כמה חודשים שבהם היה ואייחו אסיר פוליטי, בעוון "הסתה". לאחר מאסרו גלה ואייחו לפריז, ובה חי ומת.

את הספר תרגמה לעברית טל ניצן, והוא יצא לאור בהוצאת אבן חושן בשנת 2006. המתרגמת – שממילא לקחה על עצמה משימה כמעט בלתי אפשרית – הוסיפה ביאור לצד כל שיר. זהו ז׳אנר בפני עצמו, כזה שנוסף על אחרית דבר כללית ולמדנית, מרחיב את הרקע הביוגרפי והפרוגרמטי של השיר היחיד, מספק פרשנות אישית, ומשתף בקשיי התרגום ובעמימויות ובאביזרים הפואטיים של המקור.

ואייחו הוא כאמור מהקשים שבמשוררים, אבל הקַשְׁיוּת הזו שלו היא מעבר לקושי בקריאה, בהבנה ובפרשנות מהסוג המאפיין את השירה המודרנית בכלל, זה שעורר בו־זמנית דחייה ומשיכה, ביקורת והתפעמות כלפיה בעת שהתגבשה בתחילת המאה העשרים, כשהציבה משוכה של אי־מובנות, שיבשה ציפיות ומוסכמות ופירקה דרכי הבעה מקובלות ומסורות שיריות ולשוניות.

אצל ואייחו אין גם סוג הקסם ששירה מודרנית מעוררת לעיתים למרות ״חוסר הקומוניקטיביות״ המפורסם שלה (בין שהוא נתפס כגנאי, ידוע־לשמצה, ובין שהוא נחשב חידוש מרענן) – קסם, שלמרות הפליאה המוחלטת שבה הוא מתקבל, אנחנו עדיין יודעים וחשים כי אי שם מתקיימים עולמות אפשריים של שפה וחוויה שבהם יש לו הסבר שאולי לא נבין לעולם, אבל קיומו, שאנחנו מנסים לדמיין אותו כמו נוף בערפל, הוא חלק מממשותו. קסמו של חלום, שלמרות מוזרותו, הוא עדיין מרמז על היגיון פנימי כלשהו ועל אפשרות של משמעות המסתתרת בצלליו.

לא אצל ואייחו בספר הזה, שבו הוא משיל מעליו כמעט לחלוטין את הקונבנציות המודרניסטיות עצמן, שאת השליטה שלו בהן הפגין בספרים קודמים. הוא כבר אינו זקוק לשיבוש, לצרימה, לפירוק ולהרכבה הפועלים כנגד דרכי הבעה שיריות מסורתיות. השיבוש כבר אינו אמצעי העומד כנגד ולעומת. הוא העולם עצמו, שבו שפה ומשמעות מותכים יחד.

היה היה

במסה מחשבות על הצילום (כתר, 1988; תרגם דוד יניב) מגדיר רולן בארת את המושג פונקטום: זהו אותו רגע ופרט ביצירה שכולו טלטלה, החורג מהקריאה המיומנת והאינטלקטואלית. גם בשירה יש פונקטום. עבורי, הפונקטום של השיר הזה, מה שהיכה בי בקריאה ראשונה וממשיך להכות אותי בתדהמה בכל קריאה נוספת, מה ש"חודר ושובר" (בשפתו של בארת), שמפליא ומפעים אותי עד היום ומשמש מפתח לקושי וליופי של שירתו של ואייחו בכללותה, ובוודאי בטְרִילְסֶה, הוא השורות:

.

פִּי הַיּוֹם הַבָּהִיר הַמַּטֶּה אֶת

הָיָה הָיָה הָיָה הָיָה.

.

המלה "מַטֶּה" כאן היא במובן של הטיה דקדוקית בלבד: אלו אינם חוקי הלשון הפועלים (ומשתבשים) במהלך ייצוגה של המציאות; זו המציאות הפועלת באמצעות חוקי הלשון והטיית הפועל. בניגוד לצפוי ולמקובל, בשפת השירה ובשימוש היומיומי גם יחד, זה אינו ה"זמן" המעביר את הימים, אלא להפך: פיו של היום הבהיר אינו מבטאו הסביל והסמלי של מהלך הזמן, אלא הוא מטה את הפועל "היה" באופן פעיל. זו תמצית הפואטיקה של ואייחו: הערפול שבין מציאות ושפה, היפוך הכיוון שבין המסומן ובין אופני הסימון שלו, בין החוק הטבעי והדקדוקי – השיבוש המהותי הוא בין שפה ומשמעות, בין מציאות וייצוגיה, בין סיבה ותוצאה, בין מטפורה ומסומניה.

ג'ורג' לייקוף, חוקר הבלשנות הקוגניטיבית, רואה במטפורות הרבה יותר מאמצעי פואטי בעל איכויות אסתטיות; הוא רואה בהן מנגנון מרכזי וחיוני לחשיבה אנושית בכללותה. אחת הדוגמאות שהוא מביא (למשל בספר Metaphors We Live By מ־1980, שכתב עם מרק ג'ונסון) היא תיאורי הזמן, הטבועים עמוק בתוך השפה והמחשבה: הזמן כתנועה מוחשית, הנהר שבו אי אפשר לטבול פעמיים: זה הנע לקראתנו, זה ש"בא" ו"עובר", זה ש"מביא בכנפיו" ו"חולף על פנינו". שורה של דימויים פואטיים חזותיים, שהפכו לאידיומים קולנועיים כמעט קלישאיים, מבטאים את המטפורה הזו. מִדפי לוח השנה המתעופפים ומחוגי השעון הנעים, ועד תמונת העיר או הטבע המוקרנת במהירות מואצת אגב חילופי עונות – כולם מסמלים את חלוף הזמן באמצעות תנועה דינמית של מייצגיו.

ואייחו מבצע היפוך מוחלט של התבנית הזו: הזמן הוא סביל, המציאות מניעה אותו באופן מכני, היא מַטָּה את הפועל "להיות" והופכת את ההווה לעבר דקדוקי.

זהו נושאו של השיר, ומקור הקושי שהוא מציב: זמנו של האסיר. עונשו של האסיר, מוואייחו ועד סיזיפוס, אינו מצוי במגבלות ובקשיים שהושתו עליו וצמצמו את חירותו. עונשו של האסיר הוא הזמן: זה אינו הזמן החי, הפועל, הנע, האוטונומי, היוצר (הברגסוני) של בן־החורין. זהו זמן דקדוקי נפעל: זמן מכני, שמציאות חדגונית מטה מֵהווה לעבר, מ־מָחָר ל־הָיָה.

.

שם שם

בדברי ההסבר הקצרים שלה לשיר, ניצן עומדת יפה על המבנה המרובע ועל החזרתיות, המייצרות דחיסות ותחושת מחנק של תא כלא והמרחב שהוא תוחם. היא גם מיטיבה להעביר את המצלול שכולו חבטות מונוטוניות, כמו בשורה השנייה – מַשְׁאֵבָה מְשֻׁעֲמֶמֶת מֵהַמַּחֲנֶה מַקְטִינָה (ובמקור: Bomba aburrida del cuartel achica).

האמצעים האלה – השבר והשיבוש – אינם באים לידי ביטוי באמצעות דרכי ההבעה. ובניגוד למשוררים קשים אחרים (כמו פאול צלאן המאוחר, ובעברית זרחי לפרקים ואבות ישורון), תחושת הקשיות הזו אינה ביטוי של מאבק, שיקוף של חריש מפרך בשדה טרשים לשוני ומעקשים מילוליים שאינם נענים בקלות, של ניסיון נואש להשתחרר ממה שצלאן עצמו קרא לו "סורג־שפה"; להפך, לעיתים נדמה שעבור ואייחו אלה שפה ודרך הבעה טבעיות, כמעט מובנות לו מאליהן, ושהוא לגמרי אינו מודע לקשיים שהוא מערים בדרכם של קוראים וקוראות. הקושי הזה הוא חלק מעולמו של ואייחו, עולם שחומריו הבסיסיים, ולא רק ייצוגיו, הם קשים.

הבית האחרון הוא מוקשה במיוחד, מפני שהוא כבר משתמש במילים שהמשורר ממציא (או מתיך יחד), ובאות רבתי –

.

אֵיךְ קוֹרְאִים לְזֶשֶׁסוֹמֵר אוֹתָנוּ?

קוֹרְאִים לוֹ אוֹתוֹדָּבָר כְּמוֹ לַסּוֹבֵל מִ

שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

כך עשוי להתפענח הבית האחרון, המקשר בין השמות והזמן: מכיוון ששמות העצם יכולים להתקיים רק מתוקף העצמיות הקבועה של מסומניהם על רקע זמן־השינוי־החי שבו הם נטועים, הרי הזמן החדגוני, שדבר לא קורה בו מלבד ההטיה הדקדוקית המכנית, גם מפרק את השמות: לכל הדברים יש אותו שם. שמו של זה שמסמר ופוצע (שני פעלים שוואייחו כאמור מתיך לאחד) הוא "אוֹתוֹדָּבָר" כמו שמו של הסובל. ואפילו האות הגדולה, המשמשת בשפות כמו ספרדית לסימון תחילת משפט או לציון שמות פרטיים, מופיעה דווקא בסוף המילה האחרונה של השיר: בזמנו של האסיר אין שמות לדברים, ואין כיוון לדיבור. יש רק ההקשה חסרת המשמעות של משאבה משועממת – nombre nombre nombre nombre. שֵׁם שֵׁם שֵׁם שֵׁם.

.

סוף סוף

זו התחושה העזה שמשאירים בי שיריו של ואייחו בכלל והשיר הזה בפרט – לא הנוף האפלולי והסבוך המסתתר בצללים של רמזים, עמימויות ודימויים רבי משמעות, וממתין למבט פרשני שינסה לשפוך אלומות מזדמנות של אור על פינותיו הנעלמות, אלא משהו אחר לגמרי – חשוף עד כאב אך בלתי מובן, שטוף באכזריות באורה של שמש זרה ומוזרה. זהו נופו של כוכב לכת מרוחק.

.

ד"ר עמוס נוי הוא חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור השנה בהוצאת עולם חדש.

.

סֶסָאר ואייֶחוֹ, "טרילסה", אבן חושן, 2006. מספרדית: טל ניצן.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: עינה ארדל קוראת בשיר "לסי שובי הביתה" מאת אהרן אלמוג

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן