.
"שיר ידעתי": פניה ברגשטיין, שבעים שנה למותה
מאת רתם פרגר וגנר
.
שירי הילדים של פניה ברגשטיין (1908–1950) הם משירי הילדים העבריים האהובים והמוכרים ביותר בתרבות הישראלית. למעלה משבעים שנה הם מדוקלמים ומושרים בפי ילדים והוריהם, ובמידת מה, ועל אף ההבדלים, מעמדם מקביל לזה של שירי אמא אווזה בתרבויות דוברות אנגלית. כמותם הם חיים חיי על־פה, כאילו היו שירי עם אנונימיים, מצוטטים ומהדהדים בספרות הילדים ונוכחים ביצירה הישראלית במנעד שנפרס מאימוץ נטול סייגים ועד לעיבוד פארודי.
מה ל"שירת החצר הקיבוצית", כפי שכינה אותה מוקי צור, על הפעוטות, חיות המשק וכלי הרכב שמאכלסים אותה, ולחיי ילדים כאן ועכשיו? מה לחינוך הקיבוצי ואידאל הילדות שלו, כפי שמשתקף מדפי בוא אלי פרפר נחמד (הקיבוץ המאוחד, 1945), שעל פיו ילדי הקיבוץ גדלים מגיל רך כחלק מהחצר, מענפי המשק ומהמרחב שסביבם כאילו היו ילדי כפר "טבעיים", לבין תרבות הילד הישראלית? מה עושה את בוא אלי פרפר נחמד לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?
תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו לאורך השנים: מרים רות, במאמרה "סוד הצלחתו של פרפר נחמד" (הד הגן נ, 1986), הדגישה את הריתמוס והמצלול, ואת העובדה שבשנות הארבעים היה מחסור בשירי ילדים טובים וקליטים, וכשאלה קנו אחיזה, הם הועברו מדור לדור. מוקי צור, בספרו פניה ברגשטיין: משוררת וחלוצה (הקיבוץ המאוחד, 2008) הציע פרספקטיבה היסטורית וטען שהוצאתם לאור של השירים בשנות המלחמה היה מעשה של הפחת תקווה. על רקע הימים הרעים ההם הוא רואה בהם שירי חרות ואחווה. פרשנות זו של צור קרובה ברוחה לגישה במחקר תרבות הילד, שעל פיה בעקבות מלחמת העולם השניה פנתה ספרות הילדים האירופית אל כתיבה שביסודה מונחות אהבת אדם, כבוד לאחרותו של האחר, נדיבות וחמלה. כך למשל, בילבי גרב־ברך מאת אסטריד לינדגרן, שראה אור ב־1945, והספר הראשון בסדרת המומינים של טובה ינסן שיצא ב־1946, הם מהיצירות המובהקות של ספרות הילדים שלאחר המלחמה. ובכל זאת שירי בוא אלי פרפר נחמד רחוקים עד מאוד מהיצירות הבדיוניות (והנפלאות) האלה, שנדרשו לברוא עולמות פנטסטיים ובריות פנטסטיות כדי להמציא עולם טוב יותר עבור ילדים. שירי פרפר נחמד נסמכים על תמונות מציאות יומיומיות וקונקרטיות, שמעוגנות בחברה מסוימת: קיבוץ גבת שבו חיה פניה ברגשטיין ועבור ילדיו כתבה את שיריה, בשנות השלושים והארבעים. אלו שירי ילדים של חברה חקלאית־פועלית־סוציאליסטית־ציונית שמכוונים לגיל הרך, ואת הרוח האופטימית והפרודוקטיבית שלהם יש להבין בהקשר האידאולוגי־לאומי שבו נכתבו.
יעל דר, בספרה קנון בכמה קולות (יד יצחק בן צבי, 2013), תיארה את בוא אלי פרפר נחמד, תוך התייחסות לטקסט ולאיור – איוריה של אילזה קנטור, גם היא חברת קיבוץ, נעשו לחלק בלתי נפרד מן הקובץ – בהקשרו החברתי־תרבותי, והראתה את השניוּת שמתקיימת בו, בין אידאל החינוך המשותף הקיבוצי הגלוי לבין איזו כמיהה סמויה לבית־משפחה. האידיאל החינוכי ניכר בחבורת הפעוטות שמתהלכת לה עצמאית ברחבי המשק, כלומר, בחוץ ה"טבעי" הקולקטיבי שמצטייר כבית. הכמיהה למשפחה ולהורים משתמעת מחיות המשק שהילדים פוגשים, שכולן מוצגות בסצנות "משפחתיות" של אימהות וגוריהן: "הספר שר שיר הלל לילדות הקיבוצית העצמאית ולמרחב הקיבוצי הפתוח, אך באותה עת הוא מעלה מודל של ילדות אחרת, משפחתית, הנזקקת ונהנית מאם אוהבת ומתנהלת בתוך הבית פנימה." (עמ' 168)
רויאל נץ ומאיה ערד ערכו דיון מקיף במקומו של קובץ השירים במרכז הקאנון הספרותי הישראלי (מקום הטעם, אחוזת בית, 2008). הם רואים בו יצירה מזהירה מבחינה פואטית ומוזיקלית, וגם הם מנסים להשיב על השאלה מה סוד כוחו. הדיון שלהם עוסק בפואטיקה ובאידאולוגיה של הקובץ וביחסים ביניהן. על פי פרשנותם הקובץ בן שמונת השירים הוא מחזור עשוי היטב שהרצף שלו הוא מעין סיפור התבגרות: מהפעוט העומד מול הטבע בשיר הפותח, "בוא אלי פרפר נחמד", דרך המפגש עם חיות המשק בשירי אמצע הקובץ: "הנה אמא הדוגרת", "יש בדיר טלה קטן", "לפרה האדומה", ועד לכיבוש הטבע לצורכי האדם בשירי כלי הרכב: "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"טרקטור בא אל החצר", ולבסוף – "מי נובח כל הזמן", השיר המסיים את הקובץ, שממחיש את חוויית היסוד של חברה הנתונה תחת איום מתמיד. המהלך הזה חושף את התשתית האידאולוגית של הקובץ: "מהמבט אל הפרפר ועד הכלב השומר, הפכו ילדיה של ברגשטיין מסתם פעוטות אוניברסליים, לשותפים לחברה הציונית הלוחמת" (עמ' 76). לטענת רויאל וערד הקובץ, שמתנהל בין הפרפר לבין הטרקטור, נע בין קטבים יסודיים של התרבות הציונית והישראלית: האחד שואף להשיב את היהודים לטבע באמצעות בנייתה של חברה חקלאית, ואילו השני חותר להתגבר על הטבע ולשלוט בו באמצעות חקלאות טכנולוגית. המגמה הראשונה היא רומנטית, השנייה מודרניסטית. נקודת המגע הזו שבין הרומנטיקה למודרניזם אפיינה, לטענתם, את האידאולוגיה הציונית ובה בעת את הפואטיקה של השירה המודרניסטית העברית־רוסית. אם כן, באופן מטריד, השלמות הפואטית של שיר הילדים התמים, השקול והחרוז מפתה אותנו מבלי שנדע, אל עמדה אידאולוגית־לאומית כוחנית: כיבוש הטבע והאתוס של חברה במצור.
ההסברים הטובים והלא בהכרח מתיישבים אלה עם אלה עונים בדרכים שונות לשאלת קסמו של הקובץ. ובכל זאת, ואף שהם מעניקים לו תחתית כפולה, נדמה לי שהפשטות המוזיקלית שלו עולה על הכול. הפרוזודיה המודרניסטית הזו, שהלכה ונדחקה לשולי השירה העברית מסוף שנות החמישים ואילך, המשיכה להתנגן בספרות ילדים. הסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס הצביע על תופעה שאפיינה את תרבות הילד בחברה האירופית בראשית העת המודרנית: היא זוהתה עם מה שהתיישן. חפצים, בגדים ושאר אביזרים שיצאו מהאופנה התגלגלו לחדר הילדים. מתברר שהכלל הזה, ששוב אינו נכון בנוגע לתרבות הילד החומרית, עדיין נכון בנוגע לפרוזודיה.
עבורי, מכל מקום, שני ספריה הידועים ביותר של פניה ברגשטיין, בוא אלי פרפר נחמד ונִסע אל השדה (הקיבוץ המאוחד, 1952), הם ספרים אוטוביוגרפיים והדפדוף בהם הוא מעין דפדוף באלבום.
זר לא יבין זאת אבל זהו דפדוף באלבום קבוצתי, כי בעצם מדובר באוטוביוגרפיה קולקטיבית. היא אמנם גם שלי, כמי שנולדה בקיבוץ ועשתה בו את ילדותה ונעוריה, אבל היא קודם כול אוטוביוגרפיה של קולקטיב, שכולל את הקבוצה – זו יחידת ההתייחסות הטוטאלית שבה גדלנו – ואת כל הפעוטים והפעוטות שעברו דרך בתי הילדים והחינוך המשותף משנות הארבעים ועד שנות השמונים פחות או יותר, שאז השיטה שבה התחנכנו עברה מן העולם, והפכה לסיפור.
בשני הספרים משורטט המרחב שבו גדלנו, שאכן היה הבית, במובן המהפכני שהעניקו לו הורינו, החלוצים שבנו אותו. לא בית בורגני, אלא "הביתה, לחצר": בית שהוא חצר ומשק, בתי ילדים וחדרי הורים, שבילים ודמויות של חברים וחברות. בשניהם מפולש הבית הזה אל החוץ והשדות והגבעות סביב.
בבוא אלי פרפר נחמד אכן יש סיפור. יש בו קול של ילד או ילדה ושל אנחנו. הילדים דוברים בו, ונקודת המבט שלהם היא שחולשת על המפגשים עם אמא הדוגרת, הטלה הקטן, הפרה האדומה, האוטו שלנו והטרקטור־בא־אל־החצר. כלומר, הילדים הם חלק מהנוף המסוים הזה. בשונה מפרשנותם של נץ וערד, אני חושבת שבין חיות המשק לרכביו יש שוויון ערך. הכלים החקלאיים, כמו חיות המשק, כמו העצים שניטעו במחנה, היו כולם נפש־חיה ואפילו שמות היו להם. הם אכן היו טבע מתורבת, רתום ליצרנות ולחדווה טכנולוגית, אבל בה בעת הם היו מעין שותפים בחיים המשותפים. הסיפור, אם כן, אינו אלא יום בחיי פעוטים בחברה ההיא, שביקשה להיות אחרת. המבנה שלו הוא דוגמאי. כך צעדנו מדי יום שני בבוקר, בבגדי בוקר, שהיו קצת פחות חגיגיים מאלה שאיירה קנטור, בחורף באביב בקיץ ובסתיו. כך נראה המסע השבועי שלנו בחצר המשק, ובמקום כל אחד מאיוריו הייתי יכולה – כמו כל אחד ואחת מבני ובנות קבוצתי – לשלוף צילום שחור־לבן שמקביל לו מאלבומי התמונות שלנו. הסצנה שחותמת את הספר היא אכן מבעיתה, והאיור ממחיש אותה. זו תמונה ריאליסטית של חדר בבית הילדים, בשעת לילה, וארבעה ילדים. אחד ישן ושלושה ערים. ירח עגול ובהיר, שלושה כוכבים וכלב נובח במקום הורים.
האוטוביוגרפיה הזו היא ללא ספק תוצר של אידאולוגיה – יש בה רומנטיזציה של ילדים ושל היחסים שבין ילדים לחיות המשק וכליו, יש בה גיוס של הילדים למען ערכים יצרניים ולאומיים, יש בה הכחשה של ההזדקקות ההדדית שבין ילדים להוריהם, והיא מספרת סיפור אידילי על מהפכה לאומית ואנושית. אבל – ובזה אני מסייגת את טענתם של נץ וערד על אודות טקסט אידאולוגי־לאומי מהודק ואינדוקטרינטיבי – יש בה, להבנתי, גם שיבושים של הפרקטיקה האידאולוגית.
כך, העדרם של ההורים ממרבית שירי הקובץ נוכח באופן מובלע דרך חיות המשק, כפי שהראתה יעל דר, וכך, למשל, שני שירי הפתיחה משאירים איזה מרווח בין האני לאנחנו ובין התכליתי לאסתטי. אם אתייחס לטקסט ולא לאיור, יש בו ילד/ה אל מול פרפר ויש בו ילד/ה שמגיש/ה פרח לאם. פרפר ופרח הם לא חיות משק שרתומות לצורכי האדם. הם שייכים ליפה הלא תכליתי. הפנייה אל הפרפר היא רכה, נדיבה ויש בה איזו בדידות של ילד מול העולם שמחוצה לו. היא מזכירה את השיר "הפרח לפרפר" של ביאליק: "פרפר, פרפר / פרח חי, / רד נא מהר, / שב עלי" וגו'. בשיר של ביאליק הפרח הוא שפונה אל הפרפר ומזמין אותו אליו, כאן זו ילדה או ילד. כלומר, הילד הוא מעין פרח בגן. אבל, כמו בשיר של ביאליק, הפנייה של הילד אל הפרפר היא לא רכושנית. היחס בינו לבין הטבע הוא ביסודו יחס של מפגש וחופש. בשיר השני בקובץ, "פרח לי יפה ורוד", ילד/ה מגיש/ה פרח לאם. האם נוכחת – באיור היא מתפנה לרגע מעבודתה בחצר המשק – והנוכחות שלה מהדהדת בשירי החיות וגוריהן. גם לגור האדם הקיבוצי, מתברר, יש אמא.
פניה ברגשטיין לא הייתה משוררת סוציאליסטית וחברת קיבוץ הולכת בתלם. היא העניקה לאוטוביוגרפיה שלנו את פס הקול הקולקטיבי, הפרוגרסיבי כל כך, על יומו ולילו, ובה בעת היא הטתה אותו בעדינות גם למחוזות אחרים, סמויים ואף אסורים.
.
רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
