פרוזה | אריה זהוב

"כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש." סיפור מאת עינת בדי

יעל יודקוביק, תיעוד מתוך הפרויקט "רב איבר", בחלל מבואה של להקת המחול "בת דור", תל אביב, 2003. רקדניות: איריס ארז, עמית הדרי, מירב שפר. אוסף בנדמן, טוקיו.

.

אריה

עינת בדי

לליקו

.

הוא נכנס למטבח כשאני ואביטל היינו תורניות שטיפת כלים. במטבח הריק, מול הגבים הכפופים שלנו, הוא קרא בשמי. הסתובבנו ובהינו בו.

"את יכולה לבוא רגע?"

הסתכלתי על אביטל. היא משכה בכתפיה. הלכתי אחריו.

הוא דמה לאריה. גוף זהוב וקטיפתי שהאיברים בו זורמים ומשתלבים זה בזה. מהמטבח צעד אל תוך חדר האוכל. האולם הגדול היה ריק ואפלולי. הוא נשען על שולחן. השתיקה הריקה טפחה באצבע גרומה על כתפו והזכירה לו שעליו למלא אותה.

"אני יכול לקבל מחר שני סוסים. רוצה לבוא לרכב?"

"כן," אמרתי בקול שעוצמתו הייתה כרחש שמשמיע קן נמלים.

"אני אבוא בשלוש לאורווה," הוא חייך.

חייכתי בחזרה.

הוא על סוסה אפורה ואני על חוּמה. הוא היה אחד מהם, רק להם נתנו לקחת את הסוסים של הפנימייה לשדות. הם היו יפים, חזקים ומבוגרים מאיתנו בשנתיים. הבנים חלמו להיות כמוהם, הבנות רצו להיות האהובות שלהם.

הוא על האפורה ואני על החומה. לא מצליחה להוציא מילה. עונה לשאלות בכן ולא לחשניים.

הוא מהדק את השוקיים לבטן של האפורה והיא פוצחת בריצת טרוט קלה שהופכת לדהרה משחררת. אני לא ידעתי לפצוח בדהרות משחררות ככה סתם, ידעתי לרכוב רק בתוך המאנז' תחת השגחת מדריך, אלא שסוסים לפי טבעם נוטים לנוע בעדר. החומה כמעט לא היססה לפני שפרצה קדימה. היא חלפה על פני האפורה ומכוח תאוצתה שלה המשיכה הלאה, ואני השתדלתי להחזיק מעמד על גבה. ההר שלמרגלותיו רכבנו התקרב אלינו במהירות, ואז, באמצע שדה העגבניות, הסוסה עצרה פתאום. מבוהלת מאוד חשבתי עד כמה מגושמת נראתה נפילתי אל האדמה.

הוא, שצפה בזה מרחוק, הגיע עד אליי רכוב על סוסתו האפורה והתעניין אם נבהלתי.

"לא, זה בסדר. זה לא כל כך נורא." הגוף שלי רעד.

הוא לקח את שתי הסוסות באפסריהן והשחיל את הרצועות על ברז השקיה שהזדקר מתוך מערכת צינורות במרכז השדה. אחר כך התיישב לידי על האדמה. ערב אפריל נכנע לשרידי החורף שבו והצינה והחשכה נפלו במהירות.

השתיקה הריקה התיישבה לידו, לא מפריעה הפעם בבקשות להתמלא.

יכולתי להריח אותו. לא ידעתי שאפשר ליהנות מריחו של אדם אחר.

בחושך הוא קם ומשך אותי אליו וחיבק אותי. רק הוריי חיבקו אותי לפניו. חיבקתי אותו בחזרה, נלחמת בתחושת הזרות.

אחר כך נישק אותי על פי. לא ידעתי מה לעשות עם השפתיים, פיתלתי ופתחתי וסגרתי אותן מפני שחשבתי שזה טוב יותר מאשר לא להניע אותן כלל. הוא צחק ואמר, "מוזר."

אחר כך היד שלו ליטפה את השדיים שלי מעל החולצה. הוא נע לאט בחסות החשכה כמו החתול הגדול שהיה בעיניי, לאט ובגמישות. כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש. אפילו הכוח שהפעיל כנגד ההתקשות המתנגדת של היד שלי היה כוח של מים, נחוש וחלק. בהדרכה שקטה הוא הניע את היד שלי למעלה ולמטה.

במהלך השנים קיוויתי, חלמתי והגיתי תכסיסים מושכי תשומת לב בתקווה לעורר עניין באחד מאותם אלילים מבוגרים בשנתיים. האמת הייתה שדי היה לי בכל אחד מהם, אבל עליו, עליו לא העזתי אפילו לחלום.

ואז הוא נצמד אליי וצרח, צרחה של בית מטבחיים, חשבתי שמשהו נורא קרה לו, שכל האגדות על אודות דובים היורדים מההר בחשכה יתבררו כאמת האוחזת אותו בכתפו או ברגלו ומיד תחסל גם אותי. אבל הוא נשם נשימה עמוקה והמון אוויר הכניס אל תוך המילים, אוויר ופליאה, "את יודעת מה קרה עכשיו? אני גמרתי! גמרתי!"

בהפסקה הגדולה הוא חצה את הדשא הגדול שעליו השתרעו הבנים בני גילי, חלק מהם קמו וניסו לעכב אותו, לדבר איתו, הוא השתהה שם מעט אבל מיד המשיך ללכת לכיוון המדרגות. על המדרגות יושבות תמיד הבנות. הוא התקרב, חייך וסימן עם הראש "בואי", רק אני ואביטל ידענו למי קרא. קמתי והלכתי אחריו. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש איתו בחדר שלו, היום, אחרי השיעור האחרון. בעודי משיבה לו הרגשתי בגבי את המבטים שננעצו בנו מכל העברים. חלק ממני התנהג כמו מעודדת ראשית מסרט אמריקאי שקופצת אל ראש פירמידת הבנות, מותחת את גופה בגאון, משליכה את עצמה באוויר, מתגלגלת חמישה גלגלונים, שׂערה מבהיק, הקהל משתולל סביבה. אולי כך הרגישו הבנות שנבחרו לשיר או לרקוד בטקסי בית הספר או אלו שצוינו לשבח כאשר קיבלו ציונים גבוהים. השתיקה הריקה הביטה מן הצד, מחייכת חיוך רחב אך לא חושפת שיניים.

וכך, אחרי השיעור האחרון, יושב האריה עירום במיטתו. אני רכונה מולו, במכנסי בד רכים ובחזה חשוף, קולות לחות נצבטת נשמעים בשעה שהיד שלי עולה ויורדת, משמשת מלווה לשפתיים שלי.

הוא מסביר, "צריך לעשות את זה כל הזמן באותו קצב, להיזהר עם השיניים ואת היד גם להוריד גם להעלות וגם לסובב, כמו בהברגה. שימי הרבה רוק אחרת זה כואב."

שלב אחד בתריסים פתוח וסוף היום נפרש כמו תאורת במה על הרצפה. הוא אומר שזה מאוד נעים גם לראות את מה שאני עושה, אחרי עשרים דקות שרירי הלסת כואבים נורא, אני חושבת, מספיק. ומרימה את הראש, מחייכת אליו וזוחלת במעלה בטנו אל פניו.

הוא אומר, "אסור להפסיק," אמנם הוא מחייך אך בקולו שזורות נימות רבות של רצינות והן מצטופפות ונשמעות כמעט כמו אזהרה. אני מחכה שהחיוך יתרחב ויהפוך לצחוק, אני מסתכלת עליו מחפשת במבט שלו סימני התרככות שיאפשרו לי להמשיך לעלות למעלה אבל הוא מניח את כפו הגדולה על ראשי ודוחף כלפי מטה.

נוכחותו בחיי קצת אחרי שמלאו לי שש־עשרה הבטיחה לי שהדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, שש־עשרה הוא סוויט ולכן גם לי יש סוף כל סוף סיבה לשמוח. ואכן, תור הזהב: הבנות מבקשות את חברתי השתקנית והגאה, הן מספרות לי את הסודות שלהן ומבקשות לדעת את שלי. אני מהלכת בשבילים ובעונג חושבת מה חושבים עליי.

"איזה שפתיים יפות יש לה."

"כמה מיוחדת היא."

"היא כל כך לא רגילה, מעניין על מה היא חושבת."

"איך לא שמנו לב אליה עד היום?"

"על מה הם מדברים כשהם ביחד?"

במקום להתחבר איתן אני מעמיקה את המוזרות שלי, בוחרת לדחוק את עצמי מאפרוריות אל שולי החברה, בוחרת (עכשיו, כשאני יכולה לבחור) לחברים את הנידחים, המכוערים והדחויים. זה מבריק בעיניי את הניצחון שלי ומעניק לו גוון מסתורי, מתובל בשמץ של סנסציה, כעת זוהי אהבה חוצת מעמדות, זה הופך אותי בעיני עצמי למוצלחת יותר, מעניינת יותר.

בפינת ההזיה הבהירה על אודות יחסיי עם מלך החיות, נבט צמח בעל שורשים חזקים במיוחד. פחדתי להיכשל, לא ידעתי אם אני מצליחה למלא אותו באהבה כלפיי, חששתי לאבד את מבקשי חברתי החדשים. פחדתי שיגלה מי אני באמת, פחדתי לשעמם אותו, להימאס עליו. בכוח המחשבה הייתי דוחקת את כל הפחדים האלה אל תוך ארון מטאטאים צר במוח, כדי לסגור אותם שם נאלצתי להשעין עליהם את כל כובד משקלי ולטרוק את הדלת בזריזות.

בכל פעם שהרהורים קלי דעת היו נודדים אל האזור הזה ובלי משים פותחים את הארון, הייתה ערמת הפחדים האיומה והסרוחה נשפכת על ראשם ומציפה את המציאות. זה קרה בדרך כלל בין הפעם הראשונה שהוא גמר לבין הפעם השנייה. אז היה נח את הנים לא נים שמשכו לא היה ידוע לי. בהקיצו היה שואל לשלומי, השתדלתי למצוא תשובות קצרות ומקוריות שיצחיקו אותו.

אחר כך היינו מסתובבים מסביב לנושא.

"כמה חברות היו לך?"

"למה נפרדת מזו?"

"ולמה מזו?"

"סתם, אני שואלת סתם."

"בכל הפעמים אתה גמרת איתן?"

"מה אני בשבילך?"

"למה אתה רוצה להיות דווקא איתי?"

"איך יכול להיות שאתה לא יודע למה?"

פעם, בעיצומו של רצף שאלות כזה, לחש לי, מצמיד את שפתיו אל האוזן שלי ומשתמש בפליאה הידועה, "אני אוהב אותך".

בכיתי קצת, התנשפתי כמוהו ואמרתי לו שגם אני אוהבת אותו.

למעלה למטה לאט, להוסיף את היד, רק אחרי שהרטבתי אותה ברוק, את יכולה להמשיך, הכאב רק מנסה להפחיד, לא יקרה ללסת שום דבר. הנה תראי איך אפשר לחשוב על משהו אחר, אני משננת פעלים יוצאים מהכלל לבחינה באנגלית מחר, הנה זה אפילו עוזר לי בלימודים. הכאב נסוג לירכתיים, אני חשה גאווה על שהבסתי אותו. כמו רקדנית בלט ששומרת על קלילות התנועה בכל מחיר.

"יותר מהר, יותר מהר," ושוב הצווחה, בטון גבוה, מתמשך, של חיה עדינה, כמו עז או פרה שהשוחט משסף את גרונה. בעידוד הכף המונחת על ראשי, המשכתי לעטוף את הפין בשפתיי ופי לכל אורך הצעקה. בלעתי את הזרע. הבליעה הייתה השלב האחרון של לימודיי, חשתי שהיא מבטיחה את מקומי בהיכל הנצח של לחישות ה"אני אוהב אותך".

עת המנוחה. הכאב פולט את עצמו בפעימות מן הלסת שלי, הרוק לאחר זמן־מה הופך מתוק בפי. אני משתדלת להמשיך לשנן פעלים למבחן, אולם מעת לעת עליי להדוף בחוזקה את דלת הארון. מי שמסייעת לי היא המחשבה: עדיין לא הורדתי את המכנסיים.

לכבוד חג השבועות העלו מחזה. אביטל והצוות שלה יצרו תפאורה מרהיבה, פרחי ענק זוהרים באדום וכתום השתלשלו מענפי העצים, שטיח ארוך שיער וסמיך היה לקרקע מכוסה מיני דשאים, הרקע מאחור היה כחול של סוף היום ואביטל בחוכמתה פיזרה עליו נקודות כסופות זעירות מחומר שנצנץ בעדינות. המחזה הצית את דמיוני, צפיתי בחזרות בוהה בתפאורה היפהפייה. מייחלת להפוך להיות חלק מהעלילה, הצעתי לאריה להיפגש בלילה על הבמה. זיק של עניין נדלק בחרכי עיניו הכחולות, הוא זיכה אותי במבט של הערכה, שמיהרתי לתלות על חזי כעיטור קרב.

וכך מאוחר בלילה שכבנו על הבמה בתוך יער, וכוכבים עיטרו את שמי ראשית הקיץ. פתאום פחדתי, מה יקרה אם יצווח כשיגמור? לאריה אמרתי, "אולי לא כדאי שנרעיש," הוא קיפל את ידו למשולש תחת ראשו ולחש, "אל תתרגשי." ואז נעמד על שש ובחן את טרפו המונח לפניו. הוא ליקק את הפנים שלי ואת הצוואר נישק. הוא הסיר ממני את החולצה והחזייה. דעתי עלתה ונשפכה על גדותיה, הוא הושיט יד אחת אל הגומי של מכנסי הבד שלי ואני סברתי שעליי להוכיח את אהבתי. המכנסיים ירדו והוא ליטף את רגליי שלא היו חלקות דיין לדעתי, הוא העביר אז את ידיו על כל הגוף שלי, בלטיפות ארוכות וחזקות שאמורות היו להסיח את דעתי מכך שבדרכן, לראשונה, אינן פוסחות על האזור שבין רגליי, לבסוף הוא הניח יד אחת על הגומי של התחתונים שלי ולחש "אפשר"? אפשר, החלטתי, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. עצמתי את עיניי והנחתי את ידיי על שלו ועזרתי לו להוריד אותם.

ואז לא ידעתי מה לעשות, שכבתי עירומה במרכז הבמה ולא היה לי ולו רמז לגבי הבאות. האריה התפשט בשורה של תנועות חינניות ושכב לצדי חמים וריחני. הרגשתי את העירום שלו נוגע בשלי. עירום נוגע בעירום בפעם הראשונה הוא כמו מראה המשקפת גם בחשכה, שכן בהרף אחד ידעתי מהי צורתו של גופי והיכן נמצאים כל איבריי, האריה שימש להם קו מתאר. אחר כך הוא סידר אותי כמו מקק שהתהפך על גבו, הוא שכב עליי, בין רגליי המקופלות, המקרטעות באוויר. האיבר שהתחכך בי פעמים אין ספור מבעד לבד המכנסיים התחכך בי עכשיו בלי שום מחיצות.

"אני רוצה להכניס אותו, טוב?"

טוב, אבל אין לי מושג איך.

הוא ידע. לאט נגח את דרכו פנימה ותוך כדי כך כמו מתוך עצמן באו המילים, אני לא כאן, אני לא כאן. גופי, מאולף וממושמע, מתעלם מהכאב.

חלק מן הזמן הייתי כוכב קטן, מודבק לרקע בכחול של לפנות ערב, מייחל להיות אי שם, כוכב ברקיע כוכבי האמת.

נגיחה קטנה פנימה ומיד לסגת. זאת השיטה שלו, לאט נכנעות הרקמות הגמישות עד שהוא נמצא כולו בתוכי ואני דומה בעיני עצמי לתרנגולת ממולאת חציל. פתאום אני יוצאת להצלת עצמי, מנסה למשוך בחדות את גופי משלו אך הוא ממהר להישען עליי, לא נותן לי להוציא את מה שעמל להכניס בי, "לא," הוא אומר ואז מלטף את ראשי ומוסיף, "יש לנו את כל הזמן שבעולם." אני מוסיפה אם כן לשייט בעולמות אחרים, אני הרקדנית ההיא שמניעה כעת את גופה הדואב כנגד שלו כדי לשמור על שלמות המופע. עד שנגמר. בשקט התגלגלה חיית הפרא הזהובה והנרגשת על גבה, אחזה בכפותיה בחציל החי ושפשפה אותו עד שהתרצה.

התלבשנו וישבנו בקצה הבמה, רגלינו משתלשלות אל הדשא. אחר כך חזרנו אל המגורים, מותירים מאחורינו את התפאורה והבמה שהפכו לנקודת צבע ברקע.

.

עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. לומדת באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בר־אילן. סיפור פרי עטה פורסם ב"מכאן ואילך – מאסף לעברית עולמית", 2016.  ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, עומד לראות אור בחודשים הקרובים בהוצאת כתר.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "You have one wish left", סיפור מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל | בקרוב תהיי אמא

"אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב". קטע מתוך "נטע זר", מאת שרית פליין

שלומי חגי, חסידה, מכחול ודיו על נייר, 30X20 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "נטע זר" / שרית פליין.

.

נטע נזכרה בשיחה הנדירה שהייתה לה עם סבתה קאדן, שסיפרה לה איך הסתיימו כל ההריונות לפני שילדה את אמה. הפלה טבעית. כך קראו לזה הרופאים. מה לעזאזל טבעי בזה שהתינוק שלך מת עוד לפני שנולד?

שבועות ארוכים נשאה בתוכה ניצני תקווה, חלמה בהקיץ, איך הוא ייראה? האם יהיה גבוה כמו מרקו? והשיער שלו, דבשי כשלה או שחור ומתולתל כשל אביו? איזה צליל יהיה לצחוקו? הלוואי שיהיה סבלני כאביו, ואולי תהיה זו ילדה בכלל, שובבה ומצחיקה, כזו שמטפסת על העצים גבוה יותר מכל הבנים, כמו שהייתה היא עצמה לפני שאמה חלתה?

פעם אחר פעם נגדעו החלומות באכזריות. כבר לא הניחה לעצמה לחלום ולדמיין, אימצה כל אמונה טפלה וכל מנהג, אדוקה בהלכות הטקס משל הייתה הכוהן הגדול בבית המקדש. כשראתה פעם חתול שחור בדרכה למכולת, חזרה מיד כלעומת שבאה, ממלמלת כל הדרך, "פישקדו אי לימון" (דג ולימון, ביטוי שאומרים כדי להסיט את נושא המוות), ולא הסתפקה בכך. מיד כשנכנסה הביתה חיממה נתח דג מבושל שנותר מארוחת השבת, טפטפה עליו מיץ לימון ואכלה אותו עד תומו, למרות שהייתה זו שעת בוקר מוקדמת.

באחד הימים נזכרה בביטוי ששמעה בילדותה: "לה מנסנה אל מאל סאנה" (התפוח מרפא הכול), מאז הקפידה לאכול שלושה תפוחים בכל יום, וכדי להוסיף ולהמתיק את גורלה סיימה כל ארוחה בכפית של ריבת תפוחים ובתפילה: "מאמא מיה, משיח בן דוִד, מלאכי השמים, סניור דל מונדו, שהכול יהיה טוב." היא הקפידה להיכנס לכל חדר ברגל ימין בלבד, ואם בטעות העזה כף רגלה השמאלית להקדים את אחותה הימנית, מיד הקישה שלוש פעמים על עץ, ביד ימין כמובן, ועוד הוסיפה ורקקה שלוש פעמים לימין ושלוש לשמאל, כל זאת בזמן שעיניה עצומות ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. מיותר לציין שבכל בוקר ובכל לילה לחשו שפתיה את תפילת שמע ישראל.

אילו הייתה אמה בחיים, הייתה יודעת איפה אפשר למצוא את האיצ'יזרה (מכשפה), והייתה מזמינה אותה לבוא ולגרש את כל הסכנות המאיימות על רחמה.

משהגיעה לחודש השביעי להריונה, דרשה ממרקו להביא לה שלושה בדים לבנים מהחנות, אף שהמנהג מסתפק בבד אחד. היא החליטה לשלש את השמירה על עוברה. עיני בעלה ופיו נפערו בתדהמה בזמן שגזרה כל אחת מהיריעות לשניים וקשרה אותן זו לזו כדי להאריך את חיי הילד שייוולד לה. "ביקשת ממני בדים כדי לגזור אותם?!" מן הסתם היה ממשיך ותוהה על שפיותה, אלא שהבחין ברשפים הירוקים ששוגרו אליו ממבטיה ומיהר להציע את עזרתו בתליית הרצועות הלבנות מעל מיטתם. שלוש חמסות עיטרו את כותלי חדר השינה, ומעל שרשרת האריגים שנגזרו ונקשרו נתלתה עוד מחרוזת שעין כחולה גדולה בלטה במרכזה, ומתחתיה השתלשלו עשרות עיניים נוספות שנראו כמו בנותיה הקטנות של העין המרכזית.

בהקיצה בבקרים ראתה קאדן את מבטם התכול של צבאות השמירה, ולעתים התגנב קול קטן לתוכה: "הוא כנראה צודק, יצאתי קצת מדעתי," אלא שמיד הייתה מסלקת אותו ומתחילה לשחד את ריבונו של עולם, אם יסתיים ההיריון הזה בשלום, היא תתרום בכל שבוע צדקה לבית הכנסת, היא לא תתלונן עוד על כך שמושב האסלה נותר מורם אחרי ביקורו של בעלה בשירותים, היא תאמץ חתול רחוב ותאכיל אותו על אף סלידתה מהיצורים המייללים.

מחשבות טובות, קאדן, רק מחשבות טובות, בקרוב תהיי אמא, הצליח הרהור חיובי לפלס את דרכו לתודעתה אחרי שורה של הבטחות בפני האל. הפעם זה יהיה אחרת, הם אפילו עברו לדירה חדשה, השאירו מאחור את בית האכזבה והכול רוהט ואורגן מחדש, פרט לחדר שיועד לילד שייוולד. חלילה להם להתגרות בגורל. השכנה בקומה מעליה, אינס, המבוגרת ממנה בשני עשורים, מיד מצאה חן בעיניה. מרגע שקאדן פתחה את דלת הבית, נכנס עם שכנתה ניחוח של קציצות פרסה מטוגנות מעורב בניחוח בושם עדין. מבלי שתבין מדוע, מצאה את עצמה קאדן שופכת את לבה בפני השכנה שזה עתה הכירה, את כל חרדותיה ואת געגועיה לאמה שמתעצמים בכל היריון. אולי היו אלה פער הגילים או עיניה הקשובות של אינס שגרמו לה להמשיך: "מרקו, שיהיה בריא, הוא בעל ממש טוב, אבל בעל זה לא אמא," וכבר שתי דמעות סוררות התגנבו אל זוויות עיניה. "היא מתה כשהייתי בת שתים-עשרה, כל כך הרבה שנים וזה רק הולך ונעשה יותר קשה." בלי לומר מילה קמה שכנתה ממקומה בכורסה ועברה לצדה של קאדן, נשקה למצחה ואחזה בידה עד שבכייה שכך. באותו לילה ביקעה את בטנה סכין מדומה, חדרה דרך הגב וננעצה עמוק בבטן התחתונה. זעקתה הקפיצה מיד את מרקו. שניהם היו חיוורים. הוא זינק מהמיטה ורץ להביא לה כוס מים. אילולא היה הכאב שולט בה הייתה צוחקת. מים? מה יועילו לה המים? כשיכולת הדיבור שבה אליה, הודיעה לו כי הגיעה העת.

.

שרית פליין, נטע זר, רימונים, 2020.

.

.

» במדור מודל 2020 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "מנצחת" מאת ישי שריד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המגפה שהשיבה יהודים לירושלים

בבריחתם מפני מגפת הדבר בגליל, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה הגיעו לעיר הקודש, ושיכתבו, אגב כך, את ההיסטוריה שלה

לפני מאה שנה, מגפת השפעת הספרדית הרגה מיליוני אנשים ברחבי העולם.

מאה שנה קודם לכן, קהילות מזרח הים התיכון סבלו מהתפרצות מגפת הדבר. ב-1812 המגפה הגיעה עד לעיר הגלילית העתיקה, צפת, שאוכלוסייתה התדלדלה במהרה.

שנים בודדות קודם לכן, כחמש מאות חסידים של הגאון מווילנה (הגר"א) – אחד מענקי היהדות האינטלקטואלית והרוחנית – עלו לארץ ישראל מרוסיה הלבנה בשלושה גלי עלייה, מגשימים את חלום מנהיגם הרוחני עשור לאחר מותו. מדובר היה בזינוק דמוגרפי משמעותי בקהילה היהודית המצומצמת שהתיישבה במה שהיה אז פלסטין העות'מאנית, ושהורכבה בעיקר מיהודים ספרדים.

איור של הגאון מווילנה. מתוך: אוסף הדיוקנאות של אברהם שבדרון (שרון), ארכיון הספרייה הלאומית.

כמעט מאה שנה לפני הרצל, יש המחשיבים את עליית תלמידי הגאון מווילנה לקו פרשת המים בתולדות הציונות המודרנית.

אך תלמידיו של הגר"א נדרשו להתפשר על מקום מושבם, ולהתמקם בעיר צפת, הקדושה מעט פחות מירושלים. כישלון העלייה הקודמת של יהודים אשכנזים לארץ ישראל, היווה סיבה מרכזית לכך. בסוף המאה ה-17, קבוצת יהודים פולנים בהנהגתו של יהודה החסיד ביססה לעצמה קהילה בירושלים. קהילה זו התקשתה לממן את עצמה, והלכה וצברה חובות. כתוצאה מכך, חל איסור גורף על יהודים אשכנזים להתגורר בעיר הקודש. חלקם עזבו את העיר, בעוד אחרים הסתוו לאחיהם הספרדים. הרשויות המקומיות לא התעניינו במיוחד בהבדלים בין ליטאים לחסידים או בהבחנות פנים-דתיות אחרות, לצורך העניין, והתייחסו לכל היהודים האשכנזים כנושאים באחריות לחובות שהצטברו.

למותר לציין כי קבוצה גדולה של יהודים המגיעה מרוסיה הלבנה לא תרגיש רצויה במיוחד במצב עניינים זה. מגפת הדבר היא שתחזיר בסופו של דבר את יהודי אשכנז לירושלים.

לקראת סוף 1815, ולאחר שהמגפה גבתה את חייהם של כ-80% מקהילת יהודי ספרד, אחדים מתלמידיו של הגאון מווילנה החליטו כי הגיע הזמן לשוב לציון.

צפת במאה ה-19. מתוך: אוספי התצלומים של משפחת לנקין, ספריית אוניברסיטת פנסילבניה.

קבוצה זו הונהגה על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב, אדם שהוביל את המאמצים לארגן ולהדפיס את כתבי הגר"א אחרי מותו ב-1797, ומראשי העולים של תלמידי הגר"א בגל העלייה הראשון ב-1808. רבי ישראל משקלוב, מנהיג נוסף בקהילה, נמלט גם הוא לירושלים, אך בסופו של דבר התמקם בצפת. מאמצים מסוימים הושקעו כדי להבטיח שקבוצתו של רבי מנחם מנדל תישאר מצומצמת. זאת, כדי שלא לרוקן את הקופה שלה, שהתבססה על תרומות ומגבית שנאספו מפטרוני הקהילות ברחבי אירופה, ושעמם טיפח רבי ישראל קשר במסגרת מסעות ההתרמה שלו ברחבי היבשת.

האגדה מספרת שקהילה האשכנזית בירושלים הייתה קטנה כל כך שלא יכלה לקיים מניין, וכי השלמת המניין נעשתה לבסוף באחת משלוש הדרכים הבאות: תשלום ליהודי ספרדי; ניצול פרצה בחוק לפיה ילד המחזיק בספר תורה יכול להיחשב כאחד החברים; או החשבת ספר התורה בהשלמת מניין.

למרות זאת, רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו נחושים לבסס מחדש נוכחות אשכנזית בעיר הקודש.

זה לקח בערך חמש שנים וכלל שליחת נציגים כל הדרך לאיסטנבול, כדי לערוך משא ומתן עם השלטונות העות'מאניים, אבל אנשיו של רבי מנחם מנדל הצליחו לבסוף להשיג צו מלכותי המורה על ביטול החובות של הקהילה האשכנזית שהתגוררה בירושלים עשורים קודם לכן. לאחר מכן, הם ריכזו את מאמציהם בהשגת מסמכים נוספים מרשויות אזרחיות ואסלאמיות, בארץ ובעולם. מסמכים אלה אפשרו להם בסופו של דבר לפתח את האזור, שננטש על ידי הקהילה האשכנזית הקודמת והושמד על ידי הנושים שלה. היחסים החמים, שטיפחו בינתיים עם שכניהם הנוצרים והמוסלמים, סייעו במאמצים אלה.

מכתב מרבי ישראל משקלוב לשליח, שבו הרב מבקש לזרז את המאמצים להשגת אישור תורכי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת החורבה בירושלים. בנוסף, נמסר לשליח כי לא יהסס לנסוע לווילנה לאסוף תרומות עבור הקהילה באזור. מתוך: ארכיון הספרייה הלאומית.

רבי מנחם מנדל והקבוצה שהנהיג הצליחו, אם כן, גם לפטור עצמם מחובותיה של הקהילה הקודמת באזור, שעמה לא היה להם כל קשר, וגם להשיג הכרה מסוימת כיורשים החוקיים של זכויות הקניין של אותה קהילה ממש.

בעת ביקור בירושלים ב-1837 של רבי ישראל משקלוב, שהיה מנהיג הקהילה בצפת, פגעה רעידת אדמה קשה באזור הגליל. העיר צפת נחרבה עד היסוד ו-4,000 מחברי הקהילה היהודית נהרגו. ייתכן כי רבי ישראל ראה בכך סימן משמיים או ייתכן כי לא היו לו יותר מדי ברירות, אך כך או כך, הוא בחר להישאר בירושלים למשך השנתיים האחרונות של חייו. פליטים רבים מצפת עשו כמוהו, חוברים לחסידיו של רבי מנחם מנדל וצאצאיהם.

בסופו של דבר, המשלחת הקטנה של תלמידיו של הגאון מווילנה הניחה את היסודות לפיתוח החיים היהודיים בירושלים – פיתוח שנמשך עד ימינו אלה.

***

נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הוא אחד מצאצאיהם המכובדים של אותם ציונים מוקדמים. חיבור מסתורי ומעורר מחלוקת בשם "קול התור" הועבר לכאורה במשפחת ריבלין במשך דורות, עד לפרסומו במאה ה-20. הוא כולל לימודים קבליים המיוחסים לגאון מווילנה וקשורים בעידן המשיחי. בחיבור זה, מצוינים שני תאריכים בלוח השנה היהודי בעלי תכונות רוחניות יוצאות דופן, הקשורים לכאורה בגאולת העם היהודי. התאריך הראשון הוא ה' באייר, שבו אנו מציינים את יום העצמאות. התאריך השני הוא כ"ז באייר, שבו בשיא הקרב על ירושלים ב-1967, התקבלה ההחלטה על איחוד העיר תחת ריבונות יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה.

חיילים ישראלים צופים לעבר הכותל המערבי והעיר העתיקה בירושלים, לאחר שחרורם ביוני 1967. צילום: דן הדני. מתוך: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בין דת לחילוניות: מפגש בין שטיינזלץ, שמר וזלדה

האם יש דבר כזה "יהדות חילונית"? האם יש חשש מפילוג של ממש בחברה הישראלית? שיח מרתק עם שלושה אנשים גדולים: הרב עדין שטיינזלץ, נעמי שמר וזלדה

בתמונה (מימין לשמאל): נעמי שמר (צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987), הרב עדין שטיינזלץ (צילום: ישיבת תקוע) וזלדה

פעמים שמפגש עם חומרי ארכיון נושנים מוביל את המתבונן בהם מבלי משים אל פריטים חבויים שהמעיין כלל לא נתכוון לפוגשם. לפני שנים אחדות נתבקשתי על ידי מחלקת התוכן הדיגיטאלי בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לרגל יום השואה. בחרתי בשירה של המשוררת הירושלמית זלדה "לכל איש יש שם".

בניסיון לאתר את כתב היד המקורי של השיר בקשתי לעיין בחומרים ארכיונים קשורים. ד"ר גיל וייסבלאי שטיפל בארכיון עזה צבי, חברתה הקרובה של זלדה, הגיש לי ערמת מסמכים ואמר: "את הראשונה שמעיינת בזה." אלו היו בעיקר מכתבים בכתב ידה של זלדה אל ידידתה המחנכת והסופרת רחל לרר. בכמה מהם נוסף בחלקו העליון של הדף משפט מתומצת כתוב בעיפרון בכתב יד שונה: "זהו כתב ידה של עזה" אמר. דפדפתי בין המסמכים מנסה לאתר את השיר ללא הצלחה. בין מכתב למכתב נתקלתי באופן מפתיע באזכורים של דמויות שונות. חלקן, ידעתי או שיערתי, קיימו קשר כזה או אחר עם זלדה, ובכל זאת הרגע בו מצאתי עדויות ארכיוניות לכך היה חריג ומעניין.

מכתב אחד הסב את תשומת לבי במיוחד, שלושה עמודים מהודקים בסיכת מתכת קטנה: "שלום רחל יקירתי," כתבה זלדה, "ותודה על האור שבלבך ועל הזהב של הפרחים שהביאו חג לחדר ופאר לבית ומן תנועה על כנפי פרפרים באוויר. איזה שפע איזה עושר ואיזו רעננות. האיש הצעיר שאני שומעת מפיו על ספר 'התניא' יש לו זקן זהב שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית. פתאום הם נראו לי הפרחים הללו כפסוקים בוערים מספר הקבלה.

"תמיד מול היופי יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר. כי החיים קצרים עד אימה גם כאשר הם נמשכים 90 שנה. ויפים ומסוכנים ועצובים ושמחים. היי בריאה ושמחה יפה ומאושרה ותודה על הפרחים ורק חבל שאת עצמך לא באת כי לעיתים פגישה איתך היא גם כן כעין כריזנטמה של זהב." למעלה, בצדו השמאלי של הדף הוסיפה עזה צבי בכתב ידה את המשפט: "שטיינזלץ עם זקן הכריזנטמה / שושנים שעלים לה כתומים."

 

 

 

 

מכתב מאת זלדה אל חברתה רחל לרר. (ארכיון עזה צבי, ARC. 4* 2009 04 65)

 

הרב אברהם יהודה חן נולד בשנת 1878 בצ'רניגוב למשפחה מיוחסת שהשתייכה לחסידות חב"ד. אביו, הרב דוד צבי חן (כונה: הרד"ץ), היה מגדולי וחשובי חסידי חב"ד. הרב אברהם חן כיהן כרב ברוסיה, בפולין ובצרפת. בשנת 1935 עלה ארצה והתגורר תחילה בתל אביב ובהמשך בירושלים. הוא היה איש הגות, עסקן ופעיל ציבור. בשנת 1957 הלך לעולמו. זמן קצר לאחר פטירתו החליטו ידידיו לייסד שיעור בתורת החסידות לזכרו. השיעור התקיים בביתו שבשכונת רחביה בירושלים ונמסר על ידי הרב שלמה יוסף זוין. בין משתתפי השיעור ניתן היה למנות את נשיאה השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, פרופ' שמואל הוגו ברגמן ומלומדים ואישי ציבור נוספים. לימים נבצר מהרב זוין להמשיך להעביר את השיעור והוא פנה אל בחור צעיר, אדמוני, ירושלמי ומשכיל – עדין שטיינזלץ שמו, בבקשה שימלא את מקומו. ברבות השנים זכה השיעור לשם "חוגי חן למשנת חב"ד".

זלדה הייתה אחייניתו של הרב אברהם חן וסביר להניח שהלימוד בספר התניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שהזכירה במכתבה התרחש במסגרת זו. את השיעור העביר כהגדרתה "איש צעיר" בעל "זקן שדומה לכריזנטמה מתולתלת ורוחנית", מי שהרב חן היה סנדקו ובין האישים שטבעו בו את חותמם בנעוריו בירושלים. ה"איש הצעיר" הלך וגדל ובשנת 1965 הקים את "המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים" שמטרתו הייתה הנגשת התלמוד באופן השווה לכל נפש.

"שבשבת" היה שמו של מדור שכתבה נעמי שמר לעיתון דבר בין השנים 1979-1976. בטור שכותרתו "תלפיות בגשם" משנת 1977 כתבה: "בשכונת תלפיות, מדרום לירושלים, מחתל הערפל האפור של סוף דצמבר את הבתים הקטנים והפיוטיים. לכל בית גינה פרועה, עזוּבית, רטובה ורבת-חן: עץ חרוב בפניני-גשם, רקפות, רוזמרין בתכלת-עשן, ירוק חי של שיחי דפנה, ירוק אפל של הברושים ולפעמים נרקיס. בבית-עגנון אשר בקצה רחוב קלוזנר עוסק הרב עדין שטיינזלץ במלאכתו האינסופית: הוצאתו המחודשת של התלמוד כשהוא מנוקד, מתורגם לעברית ומבואר, לטובת בורים שכמותנו."

"באותם הימים הייתי מאוד פסימי," סיפר שטיינזלץ לשמר "חשבתי שהעם בישראל עתיד להתפלג באופן ברור לשני עמים נפרדים, חילוני ודתי – ממש כמו ממלכת ישראל וממלכת יהודה… עדיין אני חש כי חובתי לבנות גשרי נייר קטנים, עדינים, בין שני המחנות – וזה פשר המלאכה… אינני חושש מפני האפיקורסים, אלא מפני הבורים. אפיקורסים יודעים לפחות במה מדובר, וכעומק ידיעתם כן להט כפירתם. אבל הבור הממוצע, פרי החינוך הישראלי, כלל אינו יודע מה הוא סח כשהוא אומר 'יהדות' וזה כבר מצב בלי הפיך, שמפניו אני חרד ושאותו הייתי רוצה למנוע בעבודתי."

הוא גם סיפר על "תהליך השיבה עצמו" המכאיב והאינטימי ש"כל החפץ בו חייב להתנסות בו אישית, ממש כמו בלידה, אהבה, מוות. אם אני מוכן לשוחח עליו – הרי זה שוב מאותה סיבה: עוד גשר-נייר, עוד מעבורת בין שני המחנות."

"אני עצמי חציתי פעם את מחסום האמונה" אמר, "בגיל הנעורים התברר לי כי יהדות חילונית היא מצב כלאיים חסר שחר וחסר תקוה, לפחות בשבילי. התברר לי כי כל האמונות החילוניות שבהן דבקתי עד אז – ערכן כקליפת השום לעומת האמונה העמוקה האחת."

 

 

 

 

"תלפיות בגשם" (ארכיון נעמי שמר, MUS 0250 A 105). להגדלה לחצו על התמונה

 

לימים דיברה שמר גם היא על פרדוקס "היהדות החילונית". בראיון לרבקה מיכאלי בשנת 1991 (תוכנית הרדיו "לחם האוהבים" בעריכת דליה און-פריזנט) אמרה: "גאולת היהדות נורא מסקרנת אותי. אני כבר הרבה פעמים הכרזתי שבעיניי זה הנס הבא – אחרי גאולת האדמה ואחרי גאולת השפה. אלו שני נסים שמאוד מרתקים אותי ושאני גדלתי איתם ולאורם. אלו שני נסים, גם השפה וגם האדמה, שנחשבו בלתי אפשריים. האדמה הייתה חולה, מורעלת, יבשה וריקה, וכל מי שמספר לכם אחרת משקר… השפה – זה היה בשעתו נראה כמו משימה בלתי אפשרית להוציא את השפה מן הקודש אל החול, ואל הרחוב ואל החיים ועשינו את זה.

"להוציא את הדת מהדתיות לשתול את היהדות במאה שלנו ובתוך העתיד במאות הבאות זה גם נראה משימה בלתי אפשרית. אבל בעיניי גם יהדות חילונית זה בלתי אפשרי, זה חסר שחר. המילים נושכות את עצמן בתוך הצירוף הזה. זה כמו 'שלג שחור'. אז אמנם אומרים לי שעכשיו אחרי השריפה בהימלאיה יש שלג שחור, ועובדה אנחנו 'שלג שחור' – הקיום הפרום שלנו, המלא סתירות, החילוני. הציונות החילונית שלנו היא בכל זאת אפשרות זמנית לקיום. אבל הסתירה קיימת והגחלת לוחשת ונצטרך לנסח יהדות חדשה, לא חילונית, אחרת. וזה בעיניי הנעלם הבא וצריך להשאיר משהו גם לדורות הבאים לעשות…"

לאחרונה במסגרת סידור וארגון ארכיון הצליל נתקלתי בקטע וידאו מהלווייתה של נעמי שמר. הלילה כבר ירד על בית הקברות של כנרת ורבים נצבו סמוך לקברה הטרי: "שעה ארוכה אחרי שנטמנה נעמי שמר עוד נותרו בבית העלמין רבים רבים ששרו משיריה שהם נחלת הכלל" דיווח הכתב. תהיתי על הקושי האנושי בפרידה מגופו הפיזי של אדם קרוב שהלך לעולמו ועל תופעת השירה והנגינה הספונטנית בסמוך לקבר שנכרה זה עתה.

לא חלפו ימים רבים והרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) הלך לעולמו. שם, בירושלים, בבית העלמין העתיק שבהר הזיתים, בתפר שבין ימי החול והשבת, התקשו המלווים להיפרד. הם שרו, ניגונים, וביניהם ניגונו של שאמיל, האימאם הַסוּפִי, מנהיג השבט הפראי, החופשי, איש ההרים, שנפל בשבי, שניגן, מתגעגע לשוב למקורו.

כי אז "יש רצון להשיר את כל הקליפות ואת כל הקרומים שנאספו ונדבקו לגוף ולנפש במשך השנים ולחזור לשורש ולחזור לעיקר."

 

כתבות נוספות

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

1967: חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת