.
אריה
עינת בדי
לליקו
.
הוא נכנס למטבח כשאני ואביטל היינו תורניות שטיפת כלים. במטבח הריק, מול הגבים הכפופים שלנו, הוא קרא בשמי. הסתובבנו ובהינו בו.
"את יכולה לבוא רגע?"
הסתכלתי על אביטל. היא משכה בכתפיה. הלכתי אחריו.
הוא דמה לאריה. גוף זהוב וקטיפתי שהאיברים בו זורמים ומשתלבים זה בזה. מהמטבח צעד אל תוך חדר האוכל. האולם הגדול היה ריק ואפלולי. הוא נשען על שולחן. השתיקה הריקה טפחה באצבע גרומה על כתפו והזכירה לו שעליו למלא אותה.
"אני יכול לקבל מחר שני סוסים. רוצה לבוא לרכב?"
"כן," אמרתי בקול שעוצמתו הייתה כרחש שמשמיע קן נמלים.
"אני אבוא בשלוש לאורווה," הוא חייך.
חייכתי בחזרה.
הוא על סוסה אפורה ואני על חוּמה. הוא היה אחד מהם, רק להם נתנו לקחת את הסוסים של הפנימייה לשדות. הם היו יפים, חזקים ומבוגרים מאיתנו בשנתיים. הבנים חלמו להיות כמוהם, הבנות רצו להיות האהובות שלהם.
הוא על האפורה ואני על החומה. לא מצליחה להוציא מילה. עונה לשאלות בכן ולא לחשניים.
הוא מהדק את השוקיים לבטן של האפורה והיא פוצחת בריצת טרוט קלה שהופכת לדהרה משחררת. אני לא ידעתי לפצוח בדהרות משחררות ככה סתם, ידעתי לרכוב רק בתוך המאנז' תחת השגחת מדריך, אלא שסוסים לפי טבעם נוטים לנוע בעדר. החומה כמעט לא היססה לפני שפרצה קדימה. היא חלפה על פני האפורה ומכוח תאוצתה שלה המשיכה הלאה, ואני השתדלתי להחזיק מעמד על גבה. ההר שלמרגלותיו רכבנו התקרב אלינו במהירות, ואז, באמצע שדה העגבניות, הסוסה עצרה פתאום. מבוהלת מאוד חשבתי עד כמה מגושמת נראתה נפילתי אל האדמה.
הוא, שצפה בזה מרחוק, הגיע עד אליי רכוב על סוסתו האפורה והתעניין אם נבהלתי.
"לא, זה בסדר. זה לא כל כך נורא." הגוף שלי רעד.
הוא לקח את שתי הסוסות באפסריהן והשחיל את הרצועות על ברז השקיה שהזדקר מתוך מערכת צינורות במרכז השדה. אחר כך התיישב לידי על האדמה. ערב אפריל נכנע לשרידי החורף שבו והצינה והחשכה נפלו במהירות.
השתיקה הריקה התיישבה לידו, לא מפריעה הפעם בבקשות להתמלא.
יכולתי להריח אותו. לא ידעתי שאפשר ליהנות מריחו של אדם אחר.
בחושך הוא קם ומשך אותי אליו וחיבק אותי. רק הוריי חיבקו אותי לפניו. חיבקתי אותו בחזרה, נלחמת בתחושת הזרות.
אחר כך נישק אותי על פי. לא ידעתי מה לעשות עם השפתיים, פיתלתי ופתחתי וסגרתי אותן מפני שחשבתי שזה טוב יותר מאשר לא להניע אותן כלל. הוא צחק ואמר, "מוזר."
אחר כך היד שלו ליטפה את השדיים שלי מעל החולצה. הוא נע לאט בחסות החשכה כמו החתול הגדול שהיה בעיניי, לאט ובגמישות. כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש. אפילו הכוח שהפעיל כנגד ההתקשות המתנגדת של היד שלי היה כוח של מים, נחוש וחלק. בהדרכה שקטה הוא הניע את היד שלי למעלה ולמטה.
במהלך השנים קיוויתי, חלמתי והגיתי תכסיסים מושכי תשומת לב בתקווה לעורר עניין באחד מאותם אלילים מבוגרים בשנתיים. האמת הייתה שדי היה לי בכל אחד מהם, אבל עליו, עליו לא העזתי אפילו לחלום.
ואז הוא נצמד אליי וצרח, צרחה של בית מטבחיים, חשבתי שמשהו נורא קרה לו, שכל האגדות על אודות דובים היורדים מההר בחשכה יתבררו כאמת האוחזת אותו בכתפו או ברגלו ומיד תחסל גם אותי. אבל הוא נשם נשימה עמוקה והמון אוויר הכניס אל תוך המילים, אוויר ופליאה, "את יודעת מה קרה עכשיו? אני גמרתי! גמרתי!"
בהפסקה הגדולה הוא חצה את הדשא הגדול שעליו השתרעו הבנים בני גילי, חלק מהם קמו וניסו לעכב אותו, לדבר איתו, הוא השתהה שם מעט אבל מיד המשיך ללכת לכיוון המדרגות. על המדרגות יושבות תמיד הבנות. הוא התקרב, חייך וסימן עם הראש "בואי", רק אני ואביטל ידענו למי קרא. קמתי והלכתי אחריו. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש איתו בחדר שלו, היום, אחרי השיעור האחרון. בעודי משיבה לו הרגשתי בגבי את המבטים שננעצו בנו מכל העברים. חלק ממני התנהג כמו מעודדת ראשית מסרט אמריקאי שקופצת אל ראש פירמידת הבנות, מותחת את גופה בגאון, משליכה את עצמה באוויר, מתגלגלת חמישה גלגלונים, שׂערה מבהיק, הקהל משתולל סביבה. אולי כך הרגישו הבנות שנבחרו לשיר או לרקוד בטקסי בית הספר או אלו שצוינו לשבח כאשר קיבלו ציונים גבוהים. השתיקה הריקה הביטה מן הצד, מחייכת חיוך רחב אך לא חושפת שיניים.
וכך, אחרי השיעור האחרון, יושב האריה עירום במיטתו. אני רכונה מולו, במכנסי בד רכים ובחזה חשוף, קולות לחות נצבטת נשמעים בשעה שהיד שלי עולה ויורדת, משמשת מלווה לשפתיים שלי.
הוא מסביר, "צריך לעשות את זה כל הזמן באותו קצב, להיזהר עם השיניים ואת היד גם להוריד גם להעלות וגם לסובב, כמו בהברגה. שימי הרבה רוק אחרת זה כואב."
שלב אחד בתריסים פתוח וסוף היום נפרש כמו תאורת במה על הרצפה. הוא אומר שזה מאוד נעים גם לראות את מה שאני עושה, אחרי עשרים דקות שרירי הלסת כואבים נורא, אני חושבת, מספיק. ומרימה את הראש, מחייכת אליו וזוחלת במעלה בטנו אל פניו.
הוא אומר, "אסור להפסיק," אמנם הוא מחייך אך בקולו שזורות נימות רבות של רצינות והן מצטופפות ונשמעות כמעט כמו אזהרה. אני מחכה שהחיוך יתרחב ויהפוך לצחוק, אני מסתכלת עליו מחפשת במבט שלו סימני התרככות שיאפשרו לי להמשיך לעלות למעלה אבל הוא מניח את כפו הגדולה על ראשי ודוחף כלפי מטה.
נוכחותו בחיי קצת אחרי שמלאו לי שש־עשרה הבטיחה לי שהדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, שש־עשרה הוא סוויט ולכן גם לי יש סוף כל סוף סיבה לשמוח. ואכן, תור הזהב: הבנות מבקשות את חברתי השתקנית והגאה, הן מספרות לי את הסודות שלהן ומבקשות לדעת את שלי. אני מהלכת בשבילים ובעונג חושבת מה חושבים עליי.
"איזה שפתיים יפות יש לה."
"כמה מיוחדת היא."
"היא כל כך לא רגילה, מעניין על מה היא חושבת."
"איך לא שמנו לב אליה עד היום?"
"על מה הם מדברים כשהם ביחד?"
במקום להתחבר איתן אני מעמיקה את המוזרות שלי, בוחרת לדחוק את עצמי מאפרוריות אל שולי החברה, בוחרת (עכשיו, כשאני יכולה לבחור) לחברים את הנידחים, המכוערים והדחויים. זה מבריק בעיניי את הניצחון שלי ומעניק לו גוון מסתורי, מתובל בשמץ של סנסציה, כעת זוהי אהבה חוצת מעמדות, זה הופך אותי בעיני עצמי למוצלחת יותר, מעניינת יותר.
בפינת ההזיה הבהירה על אודות יחסיי עם מלך החיות, נבט צמח בעל שורשים חזקים במיוחד. פחדתי להיכשל, לא ידעתי אם אני מצליחה למלא אותו באהבה כלפיי, חששתי לאבד את מבקשי חברתי החדשים. פחדתי שיגלה מי אני באמת, פחדתי לשעמם אותו, להימאס עליו. בכוח המחשבה הייתי דוחקת את כל הפחדים האלה אל תוך ארון מטאטאים צר במוח, כדי לסגור אותם שם נאלצתי להשעין עליהם את כל כובד משקלי ולטרוק את הדלת בזריזות.
בכל פעם שהרהורים קלי דעת היו נודדים אל האזור הזה ובלי משים פותחים את הארון, הייתה ערמת הפחדים האיומה והסרוחה נשפכת על ראשם ומציפה את המציאות. זה קרה בדרך כלל בין הפעם הראשונה שהוא גמר לבין הפעם השנייה. אז היה נח את הנים לא נים שמשכו לא היה ידוע לי. בהקיצו היה שואל לשלומי, השתדלתי למצוא תשובות קצרות ומקוריות שיצחיקו אותו.
אחר כך היינו מסתובבים מסביב לנושא.
"כמה חברות היו לך?"
"למה נפרדת מזו?"
"ולמה מזו?"
"סתם, אני שואלת סתם."
"בכל הפעמים אתה גמרת איתן?"
"מה אני בשבילך?"
"למה אתה רוצה להיות דווקא איתי?"
"איך יכול להיות שאתה לא יודע למה?"
פעם, בעיצומו של רצף שאלות כזה, לחש לי, מצמיד את שפתיו אל האוזן שלי ומשתמש בפליאה הידועה, "אני אוהב אותך".
בכיתי קצת, התנשפתי כמוהו ואמרתי לו שגם אני אוהבת אותו.
למעלה למטה לאט, להוסיף את היד, רק אחרי שהרטבתי אותה ברוק, את יכולה להמשיך, הכאב רק מנסה להפחיד, לא יקרה ללסת שום דבר. הנה תראי איך אפשר לחשוב על משהו אחר, אני משננת פעלים יוצאים מהכלל לבחינה באנגלית מחר, הנה זה אפילו עוזר לי בלימודים. הכאב נסוג לירכתיים, אני חשה גאווה על שהבסתי אותו. כמו רקדנית בלט ששומרת על קלילות התנועה בכל מחיר.
"יותר מהר, יותר מהר," ושוב הצווחה, בטון גבוה, מתמשך, של חיה עדינה, כמו עז או פרה שהשוחט משסף את גרונה. בעידוד הכף המונחת על ראשי, המשכתי לעטוף את הפין בשפתיי ופי לכל אורך הצעקה. בלעתי את הזרע. הבליעה הייתה השלב האחרון של לימודיי, חשתי שהיא מבטיחה את מקומי בהיכל הנצח של לחישות ה"אני אוהב אותך".
עת המנוחה. הכאב פולט את עצמו בפעימות מן הלסת שלי, הרוק לאחר זמן־מה הופך מתוק בפי. אני משתדלת להמשיך לשנן פעלים למבחן, אולם מעת לעת עליי להדוף בחוזקה את דלת הארון. מי שמסייעת לי היא המחשבה: עדיין לא הורדתי את המכנסיים.
לכבוד חג השבועות העלו מחזה. אביטל והצוות שלה יצרו תפאורה מרהיבה, פרחי ענק זוהרים באדום וכתום השתלשלו מענפי העצים, שטיח ארוך שיער וסמיך היה לקרקע מכוסה מיני דשאים, הרקע מאחור היה כחול של סוף היום ואביטל בחוכמתה פיזרה עליו נקודות כסופות זעירות מחומר שנצנץ בעדינות. המחזה הצית את דמיוני, צפיתי בחזרות בוהה בתפאורה היפהפייה. מייחלת להפוך להיות חלק מהעלילה, הצעתי לאריה להיפגש בלילה על הבמה. זיק של עניין נדלק בחרכי עיניו הכחולות, הוא זיכה אותי במבט של הערכה, שמיהרתי לתלות על חזי כעיטור קרב.
וכך מאוחר בלילה שכבנו על הבמה בתוך יער, וכוכבים עיטרו את שמי ראשית הקיץ. פתאום פחדתי, מה יקרה אם יצווח כשיגמור? לאריה אמרתי, "אולי לא כדאי שנרעיש," הוא קיפל את ידו למשולש תחת ראשו ולחש, "אל תתרגשי." ואז נעמד על שש ובחן את טרפו המונח לפניו. הוא ליקק את הפנים שלי ואת הצוואר נישק. הוא הסיר ממני את החולצה והחזייה. דעתי עלתה ונשפכה על גדותיה, הוא הושיט יד אחת אל הגומי של מכנסי הבד שלי ואני סברתי שעליי להוכיח את אהבתי. המכנסיים ירדו והוא ליטף את רגליי שלא היו חלקות דיין לדעתי, הוא העביר אז את ידיו על כל הגוף שלי, בלטיפות ארוכות וחזקות שאמורות היו להסיח את דעתי מכך שבדרכן, לראשונה, אינן פוסחות על האזור שבין רגליי, לבסוף הוא הניח יד אחת על הגומי של התחתונים שלי ולחש "אפשר"? אפשר, החלטתי, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. עצמתי את עיניי והנחתי את ידיי על שלו ועזרתי לו להוריד אותם.
ואז לא ידעתי מה לעשות, שכבתי עירומה במרכז הבמה ולא היה לי ולו רמז לגבי הבאות. האריה התפשט בשורה של תנועות חינניות ושכב לצדי חמים וריחני. הרגשתי את העירום שלו נוגע בשלי. עירום נוגע בעירום בפעם הראשונה הוא כמו מראה המשקפת גם בחשכה, שכן בהרף אחד ידעתי מהי צורתו של גופי והיכן נמצאים כל איבריי, האריה שימש להם קו מתאר. אחר כך הוא סידר אותי כמו מקק שהתהפך על גבו, הוא שכב עליי, בין רגליי המקופלות, המקרטעות באוויר. האיבר שהתחכך בי פעמים אין ספור מבעד לבד המכנסיים התחכך בי עכשיו בלי שום מחיצות.
"אני רוצה להכניס אותו, טוב?"
טוב, אבל אין לי מושג איך.
הוא ידע. לאט נגח את דרכו פנימה ותוך כדי כך כמו מתוך עצמן באו המילים, אני לא כאן, אני לא כאן. גופי, מאולף וממושמע, מתעלם מהכאב.
חלק מן הזמן הייתי כוכב קטן, מודבק לרקע בכחול של לפנות ערב, מייחל להיות אי שם, כוכב ברקיע כוכבי האמת.
נגיחה קטנה פנימה ומיד לסגת. זאת השיטה שלו, לאט נכנעות הרקמות הגמישות עד שהוא נמצא כולו בתוכי ואני דומה בעיני עצמי לתרנגולת ממולאת חציל. פתאום אני יוצאת להצלת עצמי, מנסה למשוך בחדות את גופי משלו אך הוא ממהר להישען עליי, לא נותן לי להוציא את מה שעמל להכניס בי, "לא," הוא אומר ואז מלטף את ראשי ומוסיף, "יש לנו את כל הזמן שבעולם." אני מוסיפה אם כן לשייט בעולמות אחרים, אני הרקדנית ההיא שמניעה כעת את גופה הדואב כנגד שלו כדי לשמור על שלמות המופע. עד שנגמר. בשקט התגלגלה חיית הפרא הזהובה והנרגשת על גבה, אחזה בכפותיה בחציל החי ושפשפה אותו עד שהתרצה.
התלבשנו וישבנו בקצה הבמה, רגלינו משתלשלות אל הדשא. אחר כך חזרנו אל המגורים, מותירים מאחורינו את התפאורה והבמה שהפכו לנקודת צבע ברקע.
.
עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. לומדת באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בר־אילן. סיפור פרי עטה פורסם ב"מכאן ואילך – מאסף לעברית עולמית", 2016. ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, עומד לראות אור בחודשים הקרובים בהוצאת כתר.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "You have one wish left", סיפור מאת לי ממן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
