וּבְעִבְרִית | איננו אבנים בעזה

שירים מאת המשורר הפלסטיני מוסעב אבו תוהה, בתרגומה של מיה קליין

יוסף שליין, ללא כותרת, טושים על נייר, 2019

.

איננו אבנים בעזה / מוסעב אבו תוהה

מאנגלית: מיה קליין

.

איננו אבנים בעזה

אֲפִלּוּ אֲבָנִים בּוֹכוֹת כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת אֶת הַדָּם שֶׁלָּנוּ זוֹרֵם מֵהָרָאשִׁים, מֵהַיָּדַיִם, מֵהָרַגְלַיִם, מֵהַגַּב שֶׁלָּנוּ,

הֵן בּוֹכוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה הָרֵיחַ הַשָּׂרוּף שֶׁל הָעוֹר וְהַשֵּׂעָר שֶׁלָּנוּ.

אֲבָנִים מְקַוּוֹת לַעֲצֹר אֶת הַדִּמּוּם. הֵן מְקַוּוֹת שֶׁיִּהְיוּ לָהֶן יָדַיִם, יָדַיִם רַכּוֹת, לַחְבֹּשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ.

.

עוזב את ילדותי

כְּשֶׁעָזַבְתִּי, הִשְׁאַרְתִּי אֶת יַלְדוּתִי בַּמְּגֵרָה

וְעַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. הִשְׁאַרְתִּי סוּס צַעֲצוּעַ בְּשַׂקִּית פְּלַסְטִיק.

עָזַבְתִּי בְּלִי לְהַבִּיט בַּשָּׁעוֹן.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם זֶה הָיָה בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בִּשְׁעַת עֶרֶב.

הַסּוּס שֶׁלָּנוּ הֶעֱבִיר אֶת הַלַּיְלָה לְבַדּוֹ,

בְּלִי מַיִם, בְּלִי חָצִיר לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב.

כַּנִּרְאֶה חָשַׁב שֶׁעָזַבְנוּ כְּדֵי לְבַשֵּׁל לְאוֹרְחִים

 שֶׁיָּבוֹאוּ מְאֻחָר, אוֹ כְּדֵי לְהָכִין עוּגָה

לְיוֹם־הַהֻלֶּדֶת הָעֲשִׂירִי שֶׁל אֲחוֹתִי.

הָלַכְתִּי עִם אֲחוֹתִי בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ, לְלֹא תַּכְלִית.

שַׁרְנוּ שִׁיר שֶׁל יוֹם־הֻלֶּדֶת.

מְטוֹסֵי הַקְּרָב הִדְהֲדוּ בַּמְּרוֹמִים.

הוֹרַי הָעֲיֵפִים הִשְׂתָּרְכוּ מֵאָחוֹר,

אָבִי אָחַז בֶּחָזֶה שֶׁלּוֹ

בְּמַפְתְּחוֹת הַבַּיִת וְהָאֻרְוָה.

הִגַּעְנוּ לְתַחֲנַת הַהַצָּלָה,

בָּרַדְיוֹ שָׁאֲגוּ יְדִיעוֹת עַל הַתְּקִיפוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת.

שָׂנֵאתִי אֶת הַמָּוֶת, אֲבָל שָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים גַּם כֵּן,

כְּשֶׁהָיִינוּ חַיָּבִים לָלֶכֶת לְעֵבֶר מוֹתֵנוּ הַמִּתְמַשֵּׁךְ,

מְדַקְלְמִים אֶת שִׁירֵנוּ הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק.

 

הדג ומחנה הפליטים

לדיאד חאדאש

I

אִם תִּרְאֶה אוֹתִי טוֹבֵעַ,

אַל תִּזְרֹק לִי חֶבֶל הַצָּלָה.

זְרֹק לִי דָּג.

הִיא שׂוֹחָה טוֹב מִמֶּנִּי.

.

II

אִם אֶרְאֶה דָּג טוֹבֵעַ בְּחוֹף הַיָּם,

לֹא אַחְזִיר אוֹתָהּ לַמַּיִם.

נֵלֵךְ יַחַד לְמִסְעָדָה טִבְעוֹנִית,

הִיא תַּזְמִין סָלַט אַצּוֹת, אֲנִי אֶשְׁתֶּה תֶּה מַרְוָה.

נְשׂוֹחֵחַ עַל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁלָּנוּ, הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ,

הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת עֲתִידֵנוּ.

נְרַחֵם זֶה עַל זוֹ.

וְאַחַר־כָּךְ אַצִּיעַ לָהּ אֹדֶם.

אוּלַי לִוְיָתָן קַטְלָן יֹאהַב אוֹתָהּ,

יָגֵן עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַכָּרִישׁ, כְּשֶׁהִיא תַּחְזֹר.

אַעֲנִיק לָהּ בֹּשֶׂם מַלְכוּתִי,

"אֲבָל הַלִּוְיָתָן הַקַּטְלָן אֵינוֹ יָכוֹל לְהָרִיחַ", אוֹמֶרֶת לִי הַדָּג.

אֲלַמֵּד אוֹתָהּ שִׁיר שֶׁל פַיְרוּז

"אָהַבְתִּי אוֹתָךְ עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי מָה הִיא שֵׁנָה

כִּי פָּחַדְתִּי שֶׁתִּשְׁכְּחִי אוֹתִי."

אִם זֶה לֹא יַעֲבֹד, אֶקַּח

אֶת סִירָתִי הַקְּטַנָּה לֵב הַיָּם,

וְהַלִּוְיָתָן יִרְקֹד עַל הֶחָזֶה הַקָּטָן שֶׁל הַדָּג.

.

III

יוֹם אֶחָד, הַדָּג, הַלִּוְיָתָן וַאֲנִי נֵלֵךְ יַחַד

לִמְצֹא אֶת הָאוֹצָר שֶׁחִפְּשׂוּ גִּבּוֹרֵי הָרוֹמָנִים.

נִמְכֹּר אוֹתוֹ וְנִבְנֶה אַרְמוֹן

בְּלֵב יָם, שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

.

IV

אֶתֵּן לַדָּג אֶת הַכְּתֹבֶת שֶׁלִּי בַּמַּחֲנֶה,

אֹמַר לָהּ שֶׁבַּמַּחֲנֶה אֵין שֵׁמוֹת לָרְחוֹבוֹת,

אֵין מִסְפְּרֵי בָּתִּים.

אֹמַר לָהּ:

אַתְּ תַּחְלִיקִי דֶּרֶךְ הַכְּנִיסָה הַצְּפוֹנִית שֶׁל הַמַּחֲנֶה,

וְאַחַר־כָּךְ תִּפְנִי בָּרְחוֹב הַצַּר מִיָּמִין.

רֹב הַדְּרָכִים צָרוֹת וּמְכֻסּוֹת אֲבָנִים.

מִשְּׂמֹאלֵךְ, יֶלֶד וְאִמּוֹ מוֹכְרִים

יְרָקוֹת טְרִיִּים בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהֶם.

מִיְּמִינֵךְ

עוֹמֵד אִישׁ זָקֵן שֶׁמּוֹכֵר לֶחֶם.

הוּא נוֹתֵן לְכָל קוֹנֶה קְצָת דּוּקָה מָלוּחַ*

אוֹ טִימִין טָחוּן.

אַחַר־כָּךְ אַתְּ תִּפְנִי לִרְחוֹב אַחֵר מִצַּד שְׂמֹאל.

הוּא צַר מְאוֹד.

כְּשֶׁקָּנִיתִי שֻׁלְחַן כְּתִיבָה חָדָשׁ, הוּא לֹא עָבַר

בָּרְחוֹב. הָיִיתִי צָרִיךְ לְפָרֵק אוֹתוֹ

אֲבָל אִבַּדְתִּי אֶת רֹב הַבְּרָגִים.

.

V

לוּחוֹת פַּח מְכַסִּים אֶת בֵּיתֵנוּ.

תְּמוּנָה שֶׁל סָבִי תְּלוּיָה עַל הַדֶּלֶת.

הִזָּהֲרִי שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ אֶת גּוּפֵךְ

בַּחֲלוּדָה שֶׁעַל דַּלְתֵּנוּ.

.

VI

אֲבַקֵּשׁ מֵהַשָּׁמַיִם לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים כְּשֶׁתַּגִּיעִי

לַמַּחֲנֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיִי צְמֵאָה

אוֹ תִּשְׁכְּחִי אֵיךְ שׂוֹחִים.

בַּמַּחֲנֶה, בְּרֵכוֹת שְׂחִיָּה נוֹצָרוֹת לְלֹא

פּוֹעֲלִים, לְלֹא מְהַנְדְּסִים.

.

VII

אַתְּ תִּכָּנְסִי בַּדֶּלֶת מִבְּלִי לִדְפֹּק.

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֶּה טָרִי יַמְתִּינוּ לָנוּ עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח.

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְחַמֵּם אֶת קֵבָתֵנוּ.

קַר בַּמַּחֲנֶה בַּלַּיְלָה.

אֲנִי אֵשֵׁב בְּכִסֵּא עֵץ

שֶׁיָּרַשְׁתִּי מִסָּבִי.

מֵאֲחוֹרַי, תִּרְאִי סְפָרִים יְשָׁנִים רַבִּים,

סִפְרֵי יְלָדִים שֶׁאָבִי קָנָה לִי.

אֶכְתֹּב שׁוּרוֹת אֵלּוּ כְּשֶׁתִּקְפְּצִי עַל הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי.

אֶפְתַּח אֶת סִפְרֵי אוֹצְרוֹת הַחַי הַתַּת־יַמִּי

אַנִּיחַ אוֹתָךְ עָלָיו.

הַלִּוְיָתָן יִהְיֶה שָׁם, בְּעַמּוּד חָמֵשׁ.

בַּאֲשֶׁר אֵלַי, אֲנִי גָּדוֹל. אָשִׂים תְּמוּנָה שֶׁלִּי

לְיָדֵךְ, וְשֶׁל צַעֲצוּעַ סוּס הַיָּם שֶׁלִּי.

כְּשֶׁאֶשְׁכַּב לִישֹׁן,

תִּלְחֲשִׁי לִתְמוּנָתִי, "לְהִתְרָאוֹת בְּקָרוֹב".

 

* דוּקה: מטבל מצרי מעשבי תיבול, אגוזים ותבלינים.

.

מוסעב אבו תוהה, משורר, סופר ומסאי פלסטיני המתגורר בעזה. מייסדה של הספרייה הציבורית על שם אדוארד סעיד בעזה. בין השנים 2019–2020 היה משורר וחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד. יצירותיו פורסמו בכתבי עת שונים. ספרו Things You May Find Hidden in My Ear: Poems from Gaza  עתיד לראות אור בהוצאת City Lights Books באביב 2022.
מיה קליין, כותבת, מתרגמת וחוקרת ספרות באוניברסיטת תל אביב. יצירותיה בפרוזה באנגלית פורסמו בכתבי עת שונים. תרגומה לשיר מאת מוסאב מוסטפה לעזה התפרסם בגיליון 25 של המוסך.

 

 

We are not stones in Gaza.

Even stones cry when they see our blood seep down our heads, arms, legs, and backs, when they smell the burns in our skins and hair.

Stones wish they could stop the bleeding. They wish they had hands, soft ones, to dress our wounds.

.

Leaving Childhood Behind

When I left, I left my childhood in the drawer

and on the kitchen table. I left my horse toy

in its plastic bag.

I left without looking at the clock.

I forget whether it was noon or evening.

Our horse spent the night alone,

no water, no grains for dinner.

It must have thought we’ve left to cook a meal

for late guests or make a cake

for my sister’s tenth birthday.

I walked with my sister towards our road with no end point.

We sang a birthday song.

The hovering warplanes echoed across the heaven.

My tired parents strolled behind,

my father clutching to his chest

the keys to our house and to the stable.

We arrived at a rescue station.

News of ceaseless strikes roared on the radio.

I hated death, but I hated life, too,

when we had to walk to our prolonged death,

reciting our never-ending ode.

.

The Fish and the Refugee Camp

To Ziad Khaddash

I

If you see me drowning,

do not throw me a life buoy.

Throw me a fish.

She swims better than me.

II

If I see a fish drowning on the seashore,

I won’t put her back in the water.

We will go together to a vegan restaurant,

She’ll have an algae salad, and I’ll have a sage tea.

We will talk about our families, how we grew up,

how we imagine our future.

We feel sad for each other.

I’ll then offer her lipstick.

Perhaps a killer whale will love her,

protect her from the shark, when she’s back.

I will give her regal perfume.

But the killer whale doesn't smell, the fish tells me.

Then, I’ll teach her to sing a Fayrouz song,

"I loved you till I forgot sleep,

coz I feared you’d forget me. "

If that doesn’t work, then I'll take

my little boat to the middle of the ocean,

and the whale shall dance on the fish’s small chest.

III

Someday, the fish, her friend the whale, and I will go

find the treasure chest thousands of heroes in novels

had searched for. We will sell it, build a castle

in the middle of the Sea no one could reach.

IV

So, I'll give the fish my address in the camp,

tell her that in the camp there are no street names,

no house numbers.

I’ll say to her:

You slide through the northern side of the camp,

then take a narrow street on the right.

Most paths are narrow and covered with stones.

On your left, a child and his mother sell

fresh vegetables and fruit in their small shop.

On your right stands an old man selling bread.

He gives some salty duqqa or ground thyme

to every buyer.

Then you will take another street on the left.

It’s very thin.

Last time when I bought a new desk, it didn’t fit

in the street. I had to disassemble it,

but lost most of the screws.

V

Tin sheets cover our house.

A picture of my grandfather hangs on the door.

Be careful not to dirty your body

with the rust on our door.

VI

I will ask the sky to rain when you set foot

in the camp so you won’t get thirsty

or forget how to swim.

In the camp, swimming pools form without

workers or engineers.

VII

You will enter our house without knocking on the door.

Two cups of fresh tea will be waiting for us on the kitchen table.

We need to get our stomachs warm.

The camp gets very cold at night

I'll be sitting on a wooden chair

I inherited from my grandfather.

Behind me, you’ll see many old books,

children’s books my father bought for me.

I will be writing these lines when you jump on my notebook.

I'll stand and open my Treasure Island Marine Life book

and put you on it.

The whale will be there on page 5.

As for me, I’m big. I'll put a photo of me

beside you, and my toy seahorse.

When I go to sleep,

you'll whisper to my image "See you soon"

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שלוש סונטות מאת קלוד מק'קיי בתרגום לי שיר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | ההשתנות נמדדת בפעימות עדינות

"כשמרימים את המבט מעל לאופק השכמות, ולרגע מקשיבים באמת לרעש הלבן הזה שמרכיב את החיים, לקונצרט העלים ברוח, מתגלה אמת פשוטה – כך רוחשים החיים." ליאור הוכמן על הספר "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

ורד נחמני, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, עפרונות צבעוניים ושמן על עץ לבוד (שלושה לוחות מתוך שישה), 170X85/70/60 ס"מ, 2003–2004

.

מחפשת מילים לגשר על הפער:  על "מעל אופק השכמות" מאת הדס גלעד

ליאור הוכמן

.

לספרה של הדס גלעד, מעל אופק השכמות, נחשפתי לראשונה בביתה של חברה שהייתה בחופשת לידה עם ילדה הרביעי. בעודה מניקה היא נדה בראשה אל עבר הספר שעל המדף ואמרה לי: "תסתכלי בו. קניתי מתנה לעצמי, כי רציתי ספר שירים על אימהות שמחות [ככותרת הביקורת על הספר, מאת אלי הירש, במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, 5.3.2021]. חיפשתי ספר שיעזור לי להסתכל על החוויה כולה ולראות את הטוב."

הסתקרנתי והצצתי. קראתי ודפדפתי, ובבית המשכתי לקרוא, חשבתי עליו וציטטתי ממנו לחברות. אמנם ניתן למצוא בספר לרגעים אימהות מאושרות, אך אני מצאתי בו בעיקר חוויה של אימהוּת מפוכחת, של מישהי שרואה את המחירים ובוחרת לשלם אותם. מסתכלת על הקשיים ומאמצת אותם לחיקה, מוצאת גם ברגעים האגביים והמלוכלכים ביותר – שטיפת הרצפה בסוף יום ארוך, לילות ללא שינה, אמא ששואלת ילד, "אתה צריך קקי?" – טעם לשירה. הכרה אמוּנית כמעט שאלו החומרים שמהם עשויים החיים.

 

… מִי הָיָה מַאֲמִין, בַּסּוֹף אַתְּ כְּמוֹ כֻּלָּם, אָה?

כֵּן, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי, מִי הָיָה מַאֲמִין

שֶׁהַדָּבָר הֶעָצוּם הַזֶּה הוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל אֲנָשִׁים כֹּה רַבִּים –

(מתוך "אחותי")

 

הדס גלעד כותבת על חוויית הורות. אבל לא רק. היא כותבת על נשיות בוגרת, על זוגיות וחיי משפחה ועל החיים בעולם תזזיתי, תחרותי ועמוס. על חלומות מול מציאות. היא אינה מעמידה פנים שהיא חווה משהו יוצא דופן. להפך. היא מכירה בכך שגם היא, בסוף, כמו כולם, ועם זאת היא אינה מוותרת על התייחסות ל"דבר העצום הזה". לאושר הספציפי, הפרטי, הקשה והמיוחד שלה. והאושר הזה מלא בסתירות. ברגעים עצובים, בגעגועים, בהתעלות וביצירה. פשוט ככה. בלי שורה תחתונה.

בשיר "במרחק העומד בין השכמות" כותבת גלעד:

 

אֲנַחְנוּ רָצִים

כָּל אֶחָד עִם כֵּלָיו הַכְּבֵדִים

פַּטִּישׁ, מַטְלִית לַחָה, רִשְׁרוּשׁ דַּפִּים.

בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ

שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ

אֲבָל מַפֹּלֶת סְלָעִים

הֵסִיתָה אֲפִלּוּ אֶת דַּעְתֵּנוּ.

אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים לִפְעָמִים

בַּלֵּילוֹת שֶׁלּאֹ רָטַט מֵעֲלֵיהֶם מִכְסֶה הַבֹּקֶר,

בַּמֶּרְחָק שֶׁעָמַד בֵּין הַשְּׁכָמוֹת

כְּשֶׁכַּף יָד נְטוּלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד,

בַּבִּטָּחוֹן הַשָּׁקֵט שֶׁהָאֲחֵרוּת שֶׁלָּנוּ

הַמַּבְדִּילָה בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ

תּוֹשִׁיעֵנוּ מִכָּל צָרָה.

אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים מִדֵּי פַּעַם

כְּדֵי לִכְבּשׁ לָנוּ רֶגַע,

עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ

סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים

מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה.

 

גלעד משתמשת בחיים הפרטיים שלה כמין משל לחיים בתקופה המודרנית. היא כותבת בגוף ראשון רבים, אולי על עצמה ועל בן זוגה, ומזמינה את הקוראת להיכנס לאינטימיות הזו של "אנחנו". היא לא משאירה לקוראת ברירה אלא לחשוב גם על עצמה ביחס לדברים. גלעד מתארת כיצד אנשים רבים מעבירים את החיים בריצה עם "כלים כבדים" (כלומר, ממשיים להחריד): פטיש, מטלית לחה, דפים. "בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ תָּמִיד יָדַעְנוּ / שֶׁבְּהִיָּה הִיא מַעְיָן זַךְ", היא כותבת, כמו כדי להדגיש שהמתבונן מבחוץ על פעולת הבהייה, ההשתהות, עלול לקבל רושם מוטעה. מבחוץ בהייה נראית אולי כמו בזבוז, אבל אנחנו בתוכנו יודעים את האמת. רק "מפולת סלעים" בלתי נמנעת מסיחה את דעתנו מהאמת הזאת. אנחנו נזכרים בלילות שהיו פתוחים ללא "מכסה הבוקר" – שהבקרים לא איימו עליהם בממשיות ובתובענות שלהם. כשהיה לנו ביטחון שהאחרוּת שלנו תושיע אותנו מהסביבה ואולי גם מעצמנו, שאנחנו נהיה אלו שניבדל מההמון וניבדל לחיים טובים. אך כל אותן מחשבות יפות ותמימות התרחשו לפני שהחיים הלמו בנו בעוצמה שאינה מבדילה בין אדם לאדם, ולא משנה עד כמה הוא מיוחד וכמה מחשבותיו מייצרות בתוכו אור וחושך.

מעניין השימוש החוזר של גלעד בשכמות. בשיר הזה הן כמו מייצגות את גבולות העיקר, את ליבת הדברים, כאילו מה שנמצא ביניהן, במרחק שבין השכמות, הוא הוא מה שחשוב. בסיום, בהשלמה, גלעד חוזרת ונאחזת בקונקרטי ונפרדת מהיופי המשוחרר והבלתי מושג – "עוֹשִׂים טֶלֶפוֹן מִתַּחַת לָעֵץ / סוֹחֲטִים מִיץ תַּפּוּזִים / מְלַוִּים בְּמַבָּט צִפּוֹר עָפָה". דווקא מתחת לעץ, מתחת לטבע היציב שאינו בא בדרישות, שהוא נגיש וזמין, במרחק נגיעה, אנחנו נשבים שוב בקטנוניות הטלפון. קושרים את עצמנו בקשרים ארציים, מחייבים, ומלווים במבט את הציפור שעפה. נפרדים מחיים חלופיים ומשוחררים, אחרים, שהולכים ומתרחקים.

מעל רבים משיריה של גלעד מרחפות מחשבות קיומיות, פואטיות, שמתכנסות אל תוך עניינים קונקרטיים המתוארים ללא קישוטים. במילים פשוטות וברורות. האסוציאציות החופשיות של המשוררת מתחברות ומונגשות ונוצר מרחב פוטנציאלי להוסיף טוויסט של עומק כמעט לכל מעשה יומיומי. כך למשל, השיר "בתי, סיבוב ראשון" עוסק בנושא קטנטן לכאורה – הוא מוקדש להתהפכות הראשונה של תינוקת. אירוע קטן־גדול כזה. התיאורים מפורטים עד כדי גיחוך: אגרופים מכונסים במאמץ לדחוק גוף זעיר כנגד שמיכת הפרחים, שיער משיי דקיק, ושוב על הגב, התינוקת מנופפת בזעם ידיים ורגליים. אולם אז מפעילה גלעד את קסמי הסמליות – כמה כוח יש לתינוקת להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. כמה תנועות ומאבקים עוד מצפים לה. והנשימה לרגע נעתקת. איך לא שמנו לב עד היום למאבק הקיומי ההירואי המתגלם בניסיון של תינוקת בת חודש להתהפך. זה לא מקורי, זה קורה כמעט בכל בית שיש בו תינוק, והרי כל אחד מאיתנו למד פעם להתהפך. אבל כשמסתכלים מקרוב, כשמקשיבים באמת לאירוע, הרי שמדובר בדבר עצום. כמה טוב שמישהי כתבה על זה שיר:

 

אַתְּ דּוֹחֶפֶת אֶת עַצְמֵךְ בִּמְלוֹא הָרִכּוּז

מִתְגַּבֶּרֶת עַל כָּל מָה שֶׁהִכַּרְתְּ עַד כֹּה וּמַרְחִיקָה אֶת גַּבֵּךְ מַעֲלָה

הָלְאָה מִמֵּךְ. הִנֵּה אַתְּ עוֹשָׂה אֶת זֶה — אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת.

הוֹ כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ לָךְ

אַתְּ הוֹפֶכֶת אֶת הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

לאְפֶשְׁרִָי

כַּמָּה תְּנוּעוֹת עוֹד יִהְיֶה עָלַיִךְ לִצְלחַֹ

 

בשיר "שלושה חדרים", הילד מאיר את המציאות האפרורית באור חדש. אור סקרן ומבטיח. "מַכְרִיז עַל בּוֹא הַבֹּקֶר". "מָה זֶה עוֹלָם, שׁוֹאֵל יַלְדֵּנוּ / זֶה הַכֹּל, אַתָּה אוֹמֵר, וּמוֹנֶה: עַצְמֵנוּ, הַבַּיִת, הָעִיר, הָאָרֶץ, הַחַיּוֹת, הַשָּׁמַיִם". החומרי והשמימי שוב מתערבבים – "בִּזְמַן הַמֶּדִיטַצְיָה, בָּרְחוֹב / אֵם שׁוֹאֶלֶת אֶת בְּנָהּ: אַתָּה צָרִיךְ קָקִי?". שאלות גדולות וחשובות על מהות העולם נשאלות בזמן שעושים דברים יומיומיים. לאורך כל השיר נפגשים דמיונות רחוקים עם מציאות של כאן ועכשיו: "תִּרְצֶה מָרָק בְּקַעֲרַת נָהָר אוֹ בְּקַעֲרַת יָם?". "מָה זֶה אָסוֹצְיַאצְיָה / אַתָּה מַסְבִּיר דָּבָר / שֶׁמַּזְכִּיר דָּבָר". וזרם התודעה ממשיך וזורם ומתפתל בין החלומות לבין הנוכחות, כשברקע "וּבכְלָ הַזמְַּן הַזהֶּ שֶׁאֲניִ מְמַהֶרֶת / מִישֶׁהִי צוֹמַחַת בְּתוֹכִי בְּשֶׁקֶט / מוֹדֶדֶת אֶת הַהִשְׁתַּנּוּת בִּפְעִימוֹת." האם מדובר על היריון חדש? על תינוקת חדשה בבטן? או שמא על המשוררת עצמה? זו שאמנם במציאות החיצונית רצה וממהרת ממקום למקום, אך בתוך־תוכה ממשיכה לגדול, קשובה לאיזה מקצב פנימי שקט? אין לדעת. אך ההשתנות, כך או כך, נמדדת בפעימות עדינות.

ומנגד, ובמקביל ותוך כדי, בשיר "מעגל אימהות" גלעד דווקא מגמדת את המעשים הקטנים שמרכיבים את השגרה, ומזכירה, אולי במבט אירוני: "הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר / אִם לאֹ הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ / בְּקִפּוּל בְּגָדִים, בְּנִגּוּב דְּמָעוֹת, בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים / וּבְאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים."

גלעד מכירה בכך שמפרספקטיבה מסוימת נדמה שיש דברים חשובים יותר מהתבוננות בילדים גדלים, אך היא גם סלחנית, חומלת ומזדהה עם כל מי שמחליטה לעשות כן ולהקדיש את עצמה למלאכת הגידול. היא מוצאת בזה הרבה טעם ויופי, ומציגה כיצד בתוך המיקרוקוסמוס הפרטי זו לפעמים מהות הכול.

בשיר "לולאות" גלעד מתמללת את המשך המאבק הזה שבין ההירואי לבנאלי, וכותבת על דברים גדולים שרצינו לעשות:

 

… לְהַתִּיז זֹהַר

לִהְיוֹת מוֹלִיכִים לַיֹּפִי. רָצִינוּ לְהַשְׁפִּיעַ

וּבַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ שׁוֹטְפִים אֶת רִצְפַּת הַבַּיִת

 

למרות החלומות הגדולים אנחנו נשאבים למלוכלך, לקונקרטי. אבל בלולאות האלו, שהעניקו לשיר את שמו, אלו שמחברות את התקוות הגדולות למציאות הקטנה, היומיומית, בין "סְפָרִים שֶׁלּאֹ נִקְרָא / טִפּוֹת הֲקָלָה לִכְאֵבֵי גְּדִילָה, אַטְמֵי אָזְנַיִם", אנחנו מושיטים ידיים, מביטים זה בזו ויודעים. כאלו הם החיים. גם הדברים הקטנים הם בעצם דברים גדולים. ואולי, למרות שדמיינו אחרת, אנחנו דווקא מגשימים את החלום. מוליכים יופי בצורות לא צפויות.

 

האומץ לחולין

בֹּקֶר רָגִיל הוּא בֹּקֶר

בִּלְתִּי רָגִיל וַאֲנַחְנוּ

מְחַפְּשִׂים מִלִּים כְּדֵי לְגַשֵּׁר

עַל הַפַּעַר הַזֶּה.

מִבֵּין כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת, נוֹלַדְנוּ אֲנַחְנוּ.

מִבֵּין הַכֹּל — הוֹלַדְנוּ.

דַּוְקָא כָּךְ. בְּדִיּוּק כָּךְ —

אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת

כָּל הַזְּמַן

מְשִׁיחוֹת הָרָגִיל עוֹלוֹת

וּמְכַסּוֹת בְּצֶבַע עַז

אֶת זְהָבוֹ הֶעָדִין שֶׁל הַנֵּס

רְשִׁימוֹת, חֶשְׁבּוֹנוֹת, טִקְסֵי לַיְלָה.

לוּחוֹת זְמַנִּים, סִדְרֵי עֲדִיפֻיּוֹת וּמָה

שֶׁבְּעַל־פֶּה. שָׁלוֹשׁ אֲרוּחוֹת בְּיוֹם. כֵּלִים.

דִּבְרֵי הַיָּמִים. חַיֵּינוּ

הַקְּדוֹשִׁים. הַחַד־פַּעֲמִיּוּת

הִיא חִידָה

 

גלעד אינה מייפה את המציאות, להפך, היא מישירה אליה מבט, ומבחינה באור המשתקף וחוזר אליה מתוכה –  גם הרגיל הוא בלתי רגיל.

היא מתבוננת בחמלה על פגמים, על אי-דיוקים וצרימות שבשגרה – רשימות, חשבונות, טקסי לילה – ומתארת אותם באופן הטוען אותם ביופי ובמשמעות. גלעד מחוברת ליומיום, מכירה בכך ש"אִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַהִתְפַּעֲלוּת כָּל הַזְּמַן", ועם זאת, בעין טובה, בעדינות ובתבונה היא מחפשת מילים "כְּדֵי לְגַשֵּׁר עַל הַפַּעַר הַזֶּה" ומצליחה להצביע על איזה היגיון פנימי וסדר באי־סדר הכללי ובשגרה הכיאוטית. משהו שמצדיק את המאבק הסיזיפי, ואף מעניק מעט שקט. והמבט מפוכח אך מלא הכרת הטוב: "אֵינֶנּוּ תְּמִימִים. טְרָדוֹת חוֹלְפוֹת מֵעַל רָאשֵׁנוּ / כְּלַהֲקַת בַּרְחָשִׁים, עָנָן תְּזָזִיתִי בָּא וְהוֹלֵךְ / גַּם הָאשֶׁר חוֹלֵף לְאַרְבַּע רוּחוֹת וְשָׁב", ועם זאת: "אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים בְּחֶלְקֵנוּ … נוֹצָה וּמְאֻבָּן שֶׁאָסַפְנוּ אֶל אֶדֶן הַחַלּוֹן / עֵינֵינוּ הַמְּהִירוֹת לְהִתְרַגֵּשׁ וְלִדְמֹעַ / סִימָנֵי אֶצְבְּעוֹתֵינוּ בַּסְּפָרִים / וּמָה שֶׁנהְִּיהָ מֵאִתָּנוּ / הַילֶּדֶ. / כַּמָּה יְקָרִים." ("אושר מקומי").

 

"אֵיךְ נִתְעַקֵּשׁ לִרְאוֹת יֹפִי?" גלעד שואלת בשיר "מעל אופק השכמות", שנתן לספר את שמו, ומשיבה:

נָרִים עֵינַיִם כְּבֵדוֹת

מֵעַל לְאֹפֶק הַשְּׁכָמוֹת.

נַקְשִׁיב לְקוֹנְצֶרְט הֶעָלִים בָּרוּחַ

כָּךְ בְּדִיּוּק רוֹחֵשׁ הַיֵּשׁ.

 

היופי אינו בא ומציג את עצמו לפנינו. צריך לחפש אותו. להרים את המבט. גלעד יודעת שזו משימה לא פשוטה. העיניים כבדות, היומיום מתיש ולעיתים מכריע. כאן השכמות מייצגות כמדומה את מה שמעליהן. את נטל החיים המוטל עליהן, ואולי – את הפעולה והחשיבה הנובעים מהראש. גלעד בכתיבתה חוזרת ומדגימה כיצד ברגע שמרימים את המבט מעבר להן, מעבר לכל מה שהגיוני ומכביד ומעסיק את המחשבות, מעל לאופק השכמות, ולרגע מקשיבים באמת לרעש הלבן הזה שמרכיב את החיים, לקונצרט העלים ברוח, מתגלה אמת פשוטה – כך רוחשים החיים. וזו סימפוניה קקופונית ופיוטית מאין כמותה.

.

ליאור הוכמן, בעלת תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בחינוך ממכללת בית ברל. עבדה בעבר ככלכלנית, ככתבת בעיתון כלכליסט, וכרכזת חינוכית־טיפולית בפנימיות לילדים ונוער בסיכון. בימים אלו עמלה על השלמת כתב יד לרומן ראשון.

.

הדס גלעד, "מעל אופק השכמות", לוקוס, 2021.

 

» הדס גלעד קראה שירים מספרה ושוחחה איתנו על אימהות, חשיפה ועל הרגע המיסטי שבו נכתב השיר, בפודקאסט המוסך.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: אורית נוימאר פוטשניק על "ארמון הטרמיטים" מאת מירלה משה-אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מרחבי הסף נותרים פרוצים

שירים מאת נעמה יונג, רתם פרגר וגנר ומיתר מורן

אסתר כהן, דטורה ובית קמע, עט כדורי על נייר, קוטר: 36 ס"מ, 2016. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

נעמה יונג

*

יֵשׁ בְּרָכָה

בַּמֶּרְחָק

.

כִּזְמַן דֶּרֶךְ

בִּשְׂדוֹת נְבִיטָה

בָּהֶם אֲנִי צוֹעֶדֶת

אֶל הֵעָדְרוּתְךָ

 

וְגַם אִם

הָאֵין

חוֹרֵט כְּאֵב

בֶּחָזֶה

 

נְשִׁימַת מֶרְחָב

מוֹלִידָה

חָלָל

 

חֹפֶשׁ.

 

*

לֹא לִהְיוֹת בְּחֶנֶק

צוּרָה

אֶלָּא בְּמֶרְחַב

צִיּוּץ

צִפּוֹר

בָּאֲוִיר

.

בָּאֲנִי נוֹכֵחַ

בַּמִּלָּה

נֶעֱטָף

בְּמִשְׁפַּחַת

הֲבָנָה.

.

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. פרסמה שני ספרי השירה: "הווים" ו"כבשת הדבש" (פרדס), וספר ילדים: "הגיע זמן לישון" (קוראים). תרגמה ארבעה־עשר ספרים. ספרה "בת ממשיכה" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת עיתון 77. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 16 ו־69 של המוסך. 

.

.

רתם פרגר וגנר

סרוגין

בַּדֶּרֶךְ עִם הַיְּלָדִים

הִיא כּוֹסֶסֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ

שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה

.

– הִנֵּה פֹּה קִיסוֹס

וְשָׁם, בִּסְבַךְ אֵלַת הַמַּסְטִיק, נָדִּיר כָּזֶה

אָדֹם חָזֶה –

.

הֶחֳרָבוֹת שֶׁלָהּ רוֹחֲשׁוֹת

כְּמֹו חֲרַכִּים

מְהַבְהֵבִים בַּחֹשֶׁךְ

.

–  וְהִנֵּה הַמִּנְזָר עֲנָק יָשֵׁן

מֵגִיחַ מִן הַזְּמָן

כְּמוֹ אַרְמוֹן מִתוֹךְ מִגְזֶרֶת –

.

אֲבָל הִיא לֹא תִשְׁעֶה

אֶל הַמַּלְאָךְ, עַלְעֹול

הַיּוֹם יִקְרֹס אֶל הַמָּחָר

.

– בְּצַד הַדֶּרֶךְ חֲצָאִית פְּרָחִים

אִשָׁה קוֹרֵאת

שָׁלוֹם שָׁלוֹם לַיְּלָדִים –

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה באוניברסיטת תל אביב. ספרה, "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2018. מסות פרי עטה התפרסמו במוסך, בין היתר בגיליונות 79, 83 ו-103. חברת מערכת המוסך.

.

.

מיתר מורן

*

לְתוֹךְ מָה תִּפְסַע

אִם תַּחְלִיט לִפְסֹעַ לְתוֹכִי

.

מָה תִּמְצָא בֵּין עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת הַמֻּסְוִים

וְהָעֵצִים הַסְּתָוִיִּים הַבּוֹעֲרִים

הֲרֵי לִבָּתָם חֲלוּדָה כָּל־כָּךְ

וְעוֹנָתָם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לְכָאן

.

אִם תַּקִּישׁ בִּי צוּר בְּחַלָּמִישׁ

יִתָּכֵן שֶׁנַּהֲפֹךְ לְמַיִם,

נְגַלֶּה שֶׁאֵין בָּנוּ יוֹתֵר

מִקֹּמֶץ מַצְּבֵי פְּזוּרָה.

.

*

חֹמֶר אָפֵל לֹא נֶחְשָׂף

עַד שֶׁחוֹרֵג מִגְּבוּלוֹת אָדָם אָהוּב

.

חֲרִיגָה כְּמוֹ יִלְלַת הַר –

גְּרוֹנִית וּצְרוּדָה

זָעָה תַּחַת שִׁדְרַת־הַמֻּכָּר

וּמְחַלֶּלֶת בּוֹ מִבִּפְנִים

.

בְּהֶעְדֵּר רְאָיוֹת

מֶרְחֲבֵי הַסַּף

נוֹתָרִים פְּרוּצִים.

.

מיתר מורן, משוררת, אמנית רב־תחומית ויזמית. בעלת תואר שני מבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק. כיום היא מייסדת־שותפה בחברה בתחום המציאות המדומה. שיריה התפרסמו בבמות שונות. השירים שכאן –  מתוך ספר ביכורים העתיד לראות אור בסוף השנה בהוצאת עירובין.  

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת תום הדני־נוה, דין אהרוני רולנד ושני כץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | להפוך קש לזהב

"שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?" קטע מתוך נובלה בכתובים מאת טלי עוקבי

אלף, אילנא, עץ. רות כהן, טושים צבעוניים על נייר, 1996; אסתר כהן, עט כדורי על נייר, 2021. מתוך התערוכה "וחציים חלומות", בית ביאליק, הקומה השנייה, אוקטובר 2021 (אוצרת: סמדר שפי; אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי)

.

עץ חום שבלע פיל

טלי עוקבי

.

1.

העונות מתחלפות בזריזות ומתוך התפרצות האביב מגיע קיץ. אנחנו מבקרים באופן קבוע בגן הבוטני. יש שם עץ חום שנראה כאילו הוא בלע פיל. בכל פעם שאני מגיעה אל הגן אני מביטה בעץ ארוכות. התרגלתי למחשבה שבתוך העץ יש פיל והיו פעמים שהרגשתי אותו זז כמו שמרגישים תינוק שזז בבטן. אני חושבת שהפיל אף פעם לא יֵצא מהעץ אבל הוא זז בתוכו בצורה כזו שגורמת לי לחשוב שעוד רגע זה קורה ואני אהיה מי שתוכל להעיד על כל התהליך מכיוון שהתבוננתי בעץ שנים וראיתי את הפיל שחי בתוכו: מתכווץ, מתנפח ובסוף יוצא אל העולם. נקשרתי אל העץ ואל הפיל שבתוכו כמו שאנשים נקשרים אל סיפורי הילדות שלהם, גם אל הסיפורים המתועבים ביותר – הסיפורים שגורמים למילים להתקלקל. כשהייתי קטנה הייתי פראית כמו סוס יאור. לקחתי גרזן שהיה זרוק איפשהו בחצר (בילדות מהסוג הזה תמיד אפשר יהיה למצוא גרזינים על הדשא) ודפקתי ברשת של השכנים. הרשת נקרעה. ככה שיחקו בנות פראיות – דפקו גרזינים על חלונות ורשתות. אני לא זוכרת כיצד ניצלתי מעונש. אני זוכרת את המבטים מהמבוגרים: בעתה, רחמים והסתייגות גדולה. פעם פתחתי חלון והזכוכית התנפצה. לא נפצעתי אבל הבחנתי בכל התולעים שיצאו ממסגרת העץ האכולה. זה היה בסוף הקיץ, באור המסוים של חמש אחר הצהריים. הייתי לבד בבית בכפר, אחר כך בערב באו כולם. ישבנו בחוץ ושוחחנו על דברים אחרים שלכאורה לא קשורים לחלון ולעניינים של פנים מול חוץ. למחרת נסעתי בחזרה אל העיר. זה לא היה הבית שלי. הנסיעה ארכה שעתיים ובזמן הזה חשבתי שקיימות בעולם מעט שיחות שאינן קשורות בעניינים של פנים וחוץ. חשבתי על כך וראיתי בעיני רוחי את התולעים שיצאו מהעץ האכול של מסגרת החלון (הזנחה היא גם תמונת התנגדות, אמירה פנימית ביחס לעולם, הוצאה החוצה). בכל מקרה הגעתי אל העיר והרעשים השכיחו ממני את כל התמונות, את האור של סוף הקיץ ואת המחשבות על גבולות.

.

2.

בגן הבוטני אנחנו מתיישבים על ספסל מול העץ שבלע פיל. הקלסר של העבודה האקטואלית שלך בחקר הפרפרים תמיד איתך, "פרפר – בין צמח לחיה, מטמורפוזות". למרות זאת אתה מקריא לי קטעים על פילים מתוך הרצאות שונות של הוגים מתחילת המאה העשרים, אנכרוניסטים אבל פואטיים, תציין בקריצה: "החלקים הקשים של החיה קשורים לעפר. לפיל עור עבה ומשום כך הוא באמת מרגיש עצמו מוקף באדמה כל חייו, כלומר, האדמה שבעורו… והוא מרגיש טוב כשהוא מוקף בעורו. בתוך עורו הפיל גוסס בהתמדה. כאשר המוות מתקרב הוא מרגיש זאת בעוצמה מיוחדת משום או בזכות העור העבה. האינסטינקט של  הפילים גורם להם ללכת לתוך המערות". אתה עוצר וממשיך: "אם זבוב מתיישב לכם על העין אתם פועלים כך: אתם מנפנפים אותו הלאה מבלי להקדיש לכך מחשבה. אנשי המדע, שיש להם כל מיני כינויים לדברים, קוראים לזה תנועה רפלקסיבית. אתם פשוט משתמשים בסוג של אינסטינקט, תנועה מגוננת, לסלק משהו שעלול לפגוע בכם. אנשים עושים דברים כאלה כל הזמן, המוח אינו מעורב כלל בפעולות שכאלו, כשמישהו פשוט מגרש זבוב. רק העצבים ההולכים אל חוט השדרה מעורבים.

״אני חושב שאתם יודעים שכאשר אדם חושב על משהו זה מתרחש כך: כאן למעלה נמצא המוח, וכאשר הוא רואה משהו, למשל, העצב האופטי הולך למוח ומהמוח עובר אימפולס הרצון לעשות משהו לשאר האורגניזם. אבל כשמישהו פשוט מגרש זבוב שהתיישב עליו העצב אינו הולך אל המוח כלל אלא ישירות לחוט השדרה, והזבוב מורחק מבלי שניתנת לכך כל מחשבה מצד המוח. לנו בני האדם אין עור עבה, לפחות במובן הפיזי. יש לנו עור דק מאוד. העור שלנו כה דק שהוא למעשה שקוף.

"לפעמים אדם צריך להשתוקק יותר מכל להיות פיל, כדי שירכוש תובנה פנימית. אם לאדם הייתה דרך חשיבה אנושית וגם נפש של פיל, הוא היה כה פיקח שאין מילים לתאר את פיקחותו. משום שהפיל סגור לחלוטין בתוך עצמו, התנועות הרפלקסיביות שלו, התנועות המגוננות שלו, איטיות. הן מתרחשות במשך זמן רב. אם זבוב מתיישב עליך ואין לך אינסטינקט מהיר לנפנף אותו, הזבוב יעוף לדרכו מרצונו שלו לפני שתגרש אותו. אצל הפיל זה כך: הוא יניח לזבוב, כי העסק של גירוש הזבוב יגיע בוודאי שעה מאוחר יותר, כה איטי הוא הרפלקס של תנועה מגוננת. ומה שהפיל עושה עם החדק שלו אינו אלא תנועה רפלקסיבית שכזו, רק שהיא נמשכת זמן רב יותר".

אחר כך אנחנו מטיילים בשתיקה. זיכרונות צפים במוחי כמו זבובים ואני פיל עם חדק פגום, אין לי כוח לסלק אותם.

.

3.

 החלון בבית הילדות שלי היה חלון של פרצים וקיץ, כזה שאף פעם לא נועלים אלא תמיד הרשת עומדת בתוכו, מבדילה בין הפנים והחוץ, מכניסה שרב בשעות הצהריים ורוח קרירה בלילה. ביום חמישי, יומיים לפני שעלית על האופנוע לתמיד, ישנו יחד בחדר הילדות, עם שתי מיטות נוער נפרדות, עם החלון שהפריד את הזמנים. שוחחנו עד שהחושך החל לרדת ופרפר נצמד אל הרשת ולא הרפה, פשוט נשאר שם. את אמרת: "הביטי, הנה הפרפר בא לבשר את מותי". אני אמרתי – שטויות. את אמרת זאת שוב ונרדמת. אני לא נרדמתי והמשכתי להביט בך זמן ארוך אחר כך, לחשוב על מה שאמרת. הפרפר נשאר גם זמן ארוך, עד שנרדמנו. בבוקר כשהתעוררנו הפרפר לא היה ולא דיברנו יותר, פשוט קמנו כל אחת לעיסוקיה. יומיים אחר כך נסעת על האופנוע לנסיעה האחרונה שלך. הבטתי בך מאותו חלון של הילדות עם הרשת בלי פרפר. הייתה זו שעת צהריים והרוח החמה החלה להיכנס לחדרים הפנימיים, הבטתי בך עד קצה הרחוב, עד שלא ראיתי אותך יותר. בערב באו ואמרו לנו, קרענו חולצה שחורה. חיפשתי בארון חולצה שחורה שאפשר לקרוע.

את מאמינה שעברו כבר למעלה משלושים שנה? בחלומות היית באה ומלמדת אותי איך שורדים בחיים. אם נכנסים למערבולת למשל, ופוחדים לטבוע במי האוקיינוס צריך להרפות לגמרי ולהאמין שהגלים יישאו אותך עד החוף. וכך היה: הרפיתי לגמרי והגלים הביאו אותי בבטחה אל החוף. בחיים נתקעתי בקירות ולא הגעתי בבטחה אל שום חוף.

.

4.

 נובמבר הוא חודש חשוך. אם נכנס קצת אור הוא צהוב כמו מחלה. כמו בכל ימי שני, מהצהריים חיכיתי לרגע שבו אוכל להיכנס למיטה. קראתי שוב את "אלו הם מים" של דיוויד פוסטר וואלאס, חשבתי על הדגים ועל שחייה עיוורת לכיוונים שונים. מה זה לעזאזל מים?

אחרי חודש בעבודה במוסד לילדים מופרעים קיבלתי מכתב פיטורים. השם שנתנו למוסד מתחת למים הוא "ילדים טעוני טיפוח" או "ילדים עם צרכים מיוחדים". מעבר לתדהמה ולהפתעה הפרוורטית צחקתי קצת: לקבל מכתב פיטורים בפעם הראשונה בחיי מוסיף צבע חדש. כתם זר שאיני מזהה לא את טבעו, לא את צבעו, ולא את הרמזים שהוא נושא עימו לעתיד לבוא. בכל מקרה, אותי המורה שאצלה עבדתי העיפה. היא לא סבלה אותי וכנראה הרגישה שאני שוחה בכיוונים הפוכים ומשתינה קבוע בתוך המים. שבועיים לפני מכתב הפיטורים היא החטיפה סטירה לילד שהתפרע. אני לא יודעת אם מלאו לו כבר שבע. יש לו אימא אבל היא נרקומנית והוא רגיל לנדוד בין מוסדות. כשסיפרתי לממונים על הסטירה הם אמרו שיטפלו בעניין, יציעו לה עזרה, תמיכה רגשית. "כנראה היא לחוצה נורא אם הגיעה למצב כזה", אמר הממונה בקול מהורהר. ישאלו אותה: מה את צריכה? למה את זקוקה כדי שתוכלי לבצע את עבודתך? הודו לי שדיווחתי והצטערו בשבילי על הפיטורים.

אמרתי להם: היא פיטרה מכיוון שהייתי עדה לסטירה, הייתי איתה בחדר, היחידה שראתה. היא ניסתה להקריא אגדה של האחים גרים. הילדים היו חסרי שקט. ישבנו במעגל. הילד התפרע וירק עליי. היא לקחה אותה אליה והמשיכה עם האגדה. הילד ירק לה בפרצוף והיא העיפה לו סטירה. מהם מים? האם מים הם עדות של חיים שדימינו לעצמנו שנצליח לחיות אחרת? נובמבר הוא חודש רטוב. אני הולכת בתוכו הרבה שנים וכפות רגליי נרקבות. הפסקתי להתפלל למלאכים אבל אני אוהבת לקרוא אגדות בסתר. יש לי אקווריום עם שני דגים עיוורים. לפעמים אני נכנסת לתוכו והופכת קש לזהב.

.

5.

יש אנשים שזוכרים אירועים לפי עונות. אני זוכרת את הכיסא שבו ישבתי כשאמרנו אחד לשני את הדברים סופית. על הקיר ממול טיפס עכביש דק וארוך. אתה לקחת כוס זכוכית והוצאת אותו בעדינות החוצה.

חרב מילים שחתכה חיים שלמים ורגלי עכביש דקות ביום שישי אחר הצהריים – זה יהיה תאריך הפרידה מהחיים שהכרנו עד כה. בבוקר שלמחרת לא הפסיק לרדת גשם. בדשא ממול הבחנתי בארנב. אני מכירה אותו, אנחנו חברים ומתבוננים כבר הרבה שנים מרחוק. בכל אפריל הוא מופיע ואנחנו מתבוננים מרחוק בתנועת האדם-חיה. השנה הוא הופיע באפריל ופתאום גם היום. כך הוא מלמד אותי עדינות ואמון. כך אנחנו לומדים משהו על מרחב ושותפות. אחריו אני מבחינה בשני עורבים חגים מעל הצמרות, פשוש עם חזה כתום ולפני שאני מספיקה לתפוס מחשבות מגיח עכבר קטן ורץ קרוב אליי. חיים שלמים מצויים מחוץ לכאב, צירי זמן. אהבה שלמה המתקיימת רק למען האהבה. שבועות שיורד גשם ובקושי רואים שמש. כאלו הם הקייצים פה לרוב. מים רבים שבים אל האדמה. מה יש לה? למה היא כל כך צמאה? אולי היא רוצה לבכות?

אני מדפדפת בקלסר העבודה שלך ששכחת אצלי: "…עובדה זו מוכיחה שלחיות יש הרבה יותר מושג על התקרבות המוות משיש לבני אדם, במיוחד חיות המוקפות בעור עבה, אבל גם חיות קטנות יותר כמו חרקים, לדוגמה. ואתם רואים, כשאנו מגיעים לחיות קטנות אלו עלינו לומר: לא רק שהן חשות את המוות מתקרב, הן גם עושות כל מיני סידורים כשמגיע מותן, כך שהמוות יתרחש במקום הטוב ביותר עבורן. כמה חרקים פורשים לתוך האדמה כדי לחוות את המוות שם. אתם רואים, עם בני האדם המצב הוא כזה שהם משלמים עבור חירותם בכך שיש להם מעט מאוד אינטואיציה. לחיות אין חירות, כל דבר בהן נטול חופש. אבל יש להן כוחות אינטואיטיביים גדולים. כידוע לכם, כאשר מאיימת סכנה, לדוגמה רעידת אדמה, החיות בורחות, בעוד שבני האדם נתפסים לחלוטין לא מוכנים במאורעות שכאלה".

אני מחייכת לעצמי, אכן לכל רעידות האדמה בחיי הגעתי לא מוכנה. אני חושבת על הפיל בתוך העץ החום בגן הבוטני: האם יצליח להיוולד? עור העולם מתקלף דרכי, עור העצים והרחובות.

מישהו אמר לי פעם שהוא מודד חברויות לפי סנטימטרים. מודד את המרחק העומד בין הנשמות. אני מבינה שקִרבה נפשית היא לא בהכרח צפיפות, ייתכן שהיא ההפך מצפיפות.

.

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת, בהם הו!, המוסך, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (2017), ו”בלוטת האושר" (2018). הסיפור שכאן – מתוך נובלה בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן