"כאן בחוץ, אפילו העצים מקשיתים" – י"ח הרהורים על "הנחיות למניעת ייאוש" מאת אדה לימון
מזל קאופמן
.
א. "קְלִפַּת עֵץ שְׁחֹרָה, עָלִים צְהֻבִּים חֲלַקְלַקִּים, דְּמָמָה / כֹּה אִלֶּמֶת, כְּאִלּוּ שַׁיֶּכֶת לְשָׁנָה אַחֶרֶת" (אדה לימון, הנחיות למניעת ייאוש, קשב לשירה 2023, תרגמה והקדימה פתח דבר מרב פּיטוּן, עמ' 38). אני שבה וקוראת בשיריה של לימון לאחר השבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, ושבועות ספורים לאחר 25 בחודש, היום שבו נפל אחייני, סגן אלוף מידן ישראל, בעת מילוי תפקידו. בעודי מהלכת בתהומות מדבר אני מתכוונת לבחון ברצינות את הספר הזה, להעביר אותו בכור המצרף, לנסות אותו באש ובמים. האומנם אוכל למצוא בשירים הנחיות למניעת ייאוש? ואולי הכותרת אירונית, מרמזת לדלותה של השפה אל מול מהותו של הקיום? אבל לא, מהשירים עולה שלימון מתכוונת לזה, שהיא דווקא מאמינה בכוחה של השירה להבקיע חיים.
ב. עבודתו של אורי גרשט, המופיעה על כריכת הספר, יפיפייה (אורי גרשט, רקפת D01, מתוך התערוכה "ארץ שברירית", גלריה נגא, 2018). בטרם השבר לא הבחנתי בשם התערוכה, עיני הלכו אחר היופי הנוצר בריחוף עלֵי הכותרת הנעים מלב הרקפת, מהמרכז החוצה אל מרחב גלקטי, כריחוף פרפרים, כריקוד מהבהב בחשכה. עכשיו, מתוך תוהו הנפש, אני שמה לב לכך שעלי הכותרת נקרעים מבסיסם כמו בהילוך איטי. העין מתמקדת כעת במרכז הפצוע ולא בפיזור הנוצר סביבו. אבל הפקעת הבשרנית, האדמתית, הבוקעת ממעמקי החשכה בסגול כהה, שורשיה גלויים, והיא מלאה וחמה כרחם, מבטיחה מזון לגבעולים הצומחים מתוכה, שלמים וזקופים. הנה כי כן, ממעמקי הכאב בוקע יופי נשגב, רסיסי אור כוכבי מרחפים, נושאים בה בעת כאב מפציע. "היופי צריך להישבר מדי יום כדי להישאר יפה" (וירג'יניה וולף, הגלים, ידיעות אחרונות, 2008. מאנגלית: ליה נירגד, עמ' 260).
ג. אני קוראת בשיר הפותח, "הדבר האחרון", לומדת כי אולי בזה העניין, לעשות עניין מן השולי, הפרטי והמזערי ביותר; להעניק תשומת לב לפרטים ולארוג אותם לכדי אירוע חי, מעורר פליאה. מתוך פתח הדבר שכתבה מרב פיטון אני למדה כי אדה לימון כתבה את השיר כתזכורת לעצמה, לאופן שבו "אל מול הכיעור והפחד הגודשים את העולם עשויה השירה להיות תזכורת, פתק של תקווה והכרת טובה, שהיא זקוקה להם כשם שצמח זקוק לאור" (עמ' 7). אני קוראת שורות אלו לנוכח מציאותי שלי ומבקשת בהן מרחב שהייה. מקלט.
ד. "הֶעָשׁ הַכְּחַלְחַל־שָׁחֹר שֶׁמָּעַד בְּשִׁכְרוּת מִלַּהַב לְלַהַב" (עמ' 15) – האין זו פיגורה לאסוני? להישמטות שלי? ושוב האימה והיופי נכרכים כאן.
ה. כותרת השיר, "הדבר האחרון", כמענה ל"בראשית היה הדבר" (הבשורה על פי יוחנן א,1). המילה הבוראת, היוצרת, אבל גם התהוות הדבר מתוך עצמו (בלעדינו). ה"לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת / עִנְיָן מִכֹּל דָּבָר"[1] (הדבר האחרון, עמ' 15), הכתיבה כראשית ואחרית, כסוף דבר (וכיצד לעשות עניין? השירה היא רק דרך אחת; עצירה, נשימה, תשומת לב, הצבעה, קריאה, היי תראי, התפעלות, צעקה, בכי, הודיה – גם הם דרכים לעשות עניין).
ו. הדבר הוא הדיבור, והוא גם ה"זה הדבר", כלומר העיקר, ה"לראות נכוחה", הנגלה (לפתע) לעין. המה שמתייצב לפניי עכשיו.
ז. אני מבינה את השיר גם כפנייה אליך, אתה הנמען (בדרך כלשהי אתה נוכח ביקום ורק גופך באדמה הרטובה עכשיו מגשם), ואני העדה, המספרת לך שהנה "גֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת / עֲנָנִים נְפוּחִים קְרוֹבִים מֵעָלֵינוּ, / הָאֲוִיר כְּמוֹ רֶשֶׁת שֶׁעֲתִידָה לְשַׁחְרֵר / אֶת מִינֵי הַדָּגִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בָּהּ, / צוֹפַר סְעָרָה בַּמֶּרְחָק" (עמ' 15). כמה יופי יש בשורות הללו, מעין היפוך עולם, תנועה גדושה, שופעת, נס הדגים של הטבע. איפה מתחיל הכול? איפה מתחיל כל המתחולל?
ח. לימון ממשיכה: "תֵּן לִי לְהַצְבִּיעַ עַל הַטִּפּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת עַל הָאֲבָנִים / קוֹלָן כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת מְתוֹפְפוֹת עַל עוֹר" (עמ' 15). האומנם תיפוף האצבעות על אבן מצבתך יהיה כתיפוף על עורך? האין כאן ביטוי לאשליית (לשקר) השירה, לחוסר יכולתה ליצור ממשות במילים? האבן היא אבן היא אבן, העור הוא עור. תיפוף הטיפות על אבן אינו כתיפוף אצבעות על עור. אני נזכרת בסיפור של יהודית הנדל "תפוחים בדבש", איך האלמנה עולה בכל שנה ביום חתונתה לקברו של אהובה שנפל במלחמה, ועונדת את הצמידים שקיבלה ממנו: "זה של השנה הראשונה… עם האבן ענבר צהובה גדולה… ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז ואחר כך את האלפיס, ואחר כך את הקוראל […]. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי גראנאטים… היא ישבה שקטה משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן". (סימן קריאה 21, 1990, עמ' 29-28)
ט. כתבי את רגעי הילדים, את שאלות הילדים, את מחוות הגוף. את הילדה הקטנה שמעדה במדרגה על הארץ בתנועת השתחוויה, כתחינה לאלוהים, בבכי. את שאלת הבת לקצין של אביה: אבא סידר לפני שהוא מת שהצבא יהיה מוכן? (כן, השיב החייל). "לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן מִכָּל דָּבָר". אולי זה הציווי עכשיו כשהשמיים שותקים. להביא את רגעי הילדים שנייה לשנייה, רגע לרגע. כי אתה הבן־האב בהם, בילדים שלך, ניצוצות שפיזרת, ועכשיו הם בנו, באימך, באביך, ברעייתך, בי, בילדיי (בלילה חלמתי שברי זכוכית ננעצים בבשר).
י. אני קוראת את "הסיבה האמיתית" ומרגישה איך האש המצלקת את השיר, העוברת מהאם לבת הכותבת אלינו, נוגעת ב־7 באוקטובר: " מַה שֶּׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים… / הוּא שֶׁאִמִּי מְצֻלֶּקֶת מִכְּוִיּוֹת עַל פְּנֵי חֵלֶק גָּדוֹל מִגּוּפָהּ / … / שָׂרְדָה שְׂרֵפָה, // אֶת קִצּוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד. חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת, כֻּלָּם הָפְכוּ / אוֹתָהּ לִדְבַר־מָה קָסוּם, לְעוֹף חוֹל. כָּעֵת אֲנִי יוֹדַעַת // שֶׁהִיא רָצְתָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר בִּשְׁבִילִי. רָצְתָה שֶׁאֶתְעוֹרֵר מִדֵּי בֹּקֶר וְאַכִּיר אֶת בְּשָׂרִי שֶׁלִּי, שֶׁהַדָּבָר שֶׁהִיא יָצְרָה – // אֲנִי – יִשָּׁאֵר כְּפִי שֶׁהִתְכַּוְּנָה, שֶׁאַחַת מֵאִתָּנוּ תִּשְׂרֹד לְלֹא פֶּגַע" (עמ' 19). השיר כתוב בלשון פרוזאית, בנוי מארבעה עשר בתים, שתי שורות בכל אחד מהם, והמרווח הכפול בין בית לבית הוא תהום שיש לדלג מעליה, פסיחה מעל "חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת", שמהם נולדת תשוקה לשלמות, לשיבה אל תום הבשר, אל השקט של העור, אל מנוחת הבלי פגע. והימים הללו של הפגע. העכשיו הפגוע, המצולק. האם הזמן ייתן שקט לילדים? ואיך הורים מצליחים לַהֲדוף את להבות האש? לימון חורגת שוב ושוב מהאישי שלה אל הקיום שלנו כאן מאז 7 באוקטובר 2023: קולה צועק בקולי: "אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר 'אֲבָל מַה בְּנוֹגֵעַ לְכָל הַחַיּוֹת הַמֵּתוֹת? כַּדּוּר הָאֶרֶץ? הַגּוּפִים הַלְּכוּדִים שֶׁלָּנוּ?" (עמ' 22). ובאמת, מה על הגופים הלכודים שלנו? פשוטו כמשמעו לכודים, וגם לא כפשוטו, וגם המרוחקים וגם הקרובים וגם החיות המתות, הירויות, הכלבים. לכודה בכאב אחותי, עצם מעצמי, בשר מבשרי, אנו הומות על הבן שאיננו.
יא. שירים רבים עוסקים באימהות, בלידה, בהגנה על ילדים, גם בחוסר היכולת ללדת, בריק הזה של הרחם העקרה. מחשבותיה של לימון בשיר על הסוסה הנושאת את הסייח ברחמה, נוגעות לליבי: "בְּמֶרְחָק כַּמָּה חַוּוֹת מִכָּאן נִמְצֵאת הַסּוּסָה שֶׁלָּנוּ,/ בִּטְנָה מִתְעַגֶּלֶת כְּחָבִית סְבִיב סְיָח … / פַּרְוָתָהּ / מְעֻבָּה מִלִּכְלוּךְ הָעוֹנָה, שְׁעוֹּנָה עַל / הַגָּדֵר הַשְּׁחוֹרָה, וְהַתְּמוּנָה הַזֹּאת כְּבֵדָה / בְּתוֹכִי. אַךְ גּוּפִי, הָרֵיק, / הַחַף מִסּוֹדוֹת, יוֹדֵעַ לָשֵׂאת אוֹתָהּ, / יוֹדֵעַ שֶׁכֻּלָּנוּ נוֹעַדְנוּ לָשֵׂאת דְּבַר־מָה" (עמ' 21); ובשיר אחר, "הנשר והגוף", היא כותבת: "מָה אִם בִּמְקוֹם לָשֵׂאת יֶלֶד, עָלַי לָשֵׂאת צַעַר?" (עמ' 23). השירים מלמדים אותי גם על הסוד שבנו, על נשיאתו בי עכשיו, על הגורל המבקש אותנו שָׂאֵנִי נָא.
יב. תנועת זמן פנימית, סמויה, עוברת בשירים. תשוקה שמשתרגת בהוויה עצמה, אורגת חוטי זמן בין לימון לבין העולם: "כָּאן בַּחוּץ, אֲפִלּוּ הָעֵצִים מַקְשִׁיתִים. / … / בְּיָמִים כָּאֵלֶּה אֲנִי רֶשֶׁת קוּרֵי עַכָּבִישׁ: קֵן שֶׁל הִשְׁתַּדְלוּת" (עמ' 38). אני מבקשת עכשיו להתפלל. איני יודעת למי, אבל להתפלל, ליצור איזה פתח נשימה עם התפילה, "לִנְטוֹת אִתְּךָ בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים שֶׁל תְּאוּרַת הָרְחוֹב, אֶל עֵבֶר / מַה שֶּׁגָּדוֹל מֵאִתָּנוּ, אֶל אֵיךְ שֶׁנּוֹלַדְנוּ" (עמ' 38).
יג. הדברים שאקרא ולא אצטט כי הם כואבים מדי, הולכים על הסף, מפחידים.
יד. את כותבת: "הַנִּיחוּ לַמַּבּוּל לָבוֹא, / חַיּוֹת הַמַּיִם / הַגּוֹעֲשׁוֹת הוֹלְמוֹת, הוֹלְמוֹת. // … / וְקַוּוּ לֶאֱלֹהֵיכֶם. / לִבְּכֶם הַטּוֹב יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת" (עמ' 27). האומנם? האומנם?
טו. השיר "לב בוער" מצליח להזרים דם בעורקיי. משהו במוחשיות, אפילו בחושניות שבו, כה מרוכז וחזק, מתפרץ, מחיה. הנה הסב, שבהיותו ילד רץ הביתה כשבכיס חולצתו קופסת גפרורים שעליה כתוב "נִדְלָקִים בְּקַלּוּת"; והילד "הוּא רָץ מַהֵר כֹּל כָּךְ… / עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה / לְיֶלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הָרְחוֹב עִם מַה שֶּׁנִּרְאָה / כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר" (עמ' 63). כוח החיות מפעם בסב גם בזקנתו "וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הָאָח בַּסָּלוֹן, הוּא / שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן". אני מתאהבת בילד־הסב הזה שלך, לימון, מתגעגעת לסבי שלי ולמפוחית של עזריאל, המפוחית שניגן בה כאן, בבית שלנו.
טז. האש בשיריה של לימון חורכת ומלבה חיים בה בעת. כמו הזמנים שלנו, "עַל פְּנֵי מַפַּת הַנֶּפֶשׁ/ הַגְּדוֹלָה / … / הַזְּמַן בּוֹלֵעַ אֶת עַצְמוֹ / לוֹעֵס כְּמוֹ סוּס / רָעֵב מְנוֹת שִׁבֹּלֶת הַשּׁוּעָל" (עזריאל קאופמן, זמן בולע את עצמו, נתן־נטע, 2004, עמ' 27-26). אולי עכשיו אני מבינה מעט יותר את השורות הללו שלךָ. אולי.
יח. "הִגַּעְתִּי לְכָאן מֵהָאֲבָנִים, מֵהַצֹּר דְּמוּי הָעֶצֶם, / מִסֶּלַע הַגַּעַשׁ, מֵהַלָּבָּה. בָּאתִי לְכָאן מֵהָעֵצִים – // עַרְמוֹן, דַּפְנָה, קְטָלָב, שִׁטָּה, סְקוֹיָה, אֶרֶז" (עמ' 75). אני רוצה לכתוב על כוחות הטבע, על נוכחותם הממלאת את השירים כמעט בכל עמוד, מאפשרת את העלאתם בדמיון – ובדרך כלשהי גם את המגע איתם או את התשוקה למגע איתם. לווייתנים, נחשים, חיפושיות זבל, גחליליות, לטאות, מערכות כוכבים, צמחים, עשבים, נקרים, נהרות, בזלת, ינשופים, עצי אשור, עצי ערמון, עוזרר, שמש, גשמי אביב, "עַד לִיסוֹד כָּל הַיְּסוֹדוֹת, / כּוֹכָב עָמֹק בָּאֹפֶק, חִזָּיוֹן רְחָב יָדַיִם בֶּהָרִים" (עמ' 67). והשורות האלה שאני חותכת אותן לעצמי: "אֲנִי מַאֲמִינָה בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לְכֻלָּנוּ / עִם הַטֶּבַע, זֶה עִם זֶה, עִם הַיְּקוּם. / וְהִיא אָמְרָה – כֵּן, אֱלֹהִים. עָמַדְנוּ שָׁם, / חַיּוֹת נְמוּכוֹת בֵּין אַלּוֹנִים לְבָנִים, טַחַב סְפָרַדִּי / וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ, רְסִיסֵי זְכוּכִית גַּעֲשִׁית תְּחוּבִים בְּכִיסֵינוּ, / נַקָּרִים נוֹדְדִים מֵעַל, וְסֵרַבְתִּי לִקְרֹא לָזֶה כָּךְ" (עמ' 68).
21 בנובמבר 2023, תל אביב
ד"ר מזל קאופמן היא חוקרת ומרצה לספרות. פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים. ספרה "אני הוא גופי: עיונים פנומנולוגיים בשירת עזריאל קאופמן" ראה אור בהוצאת כרמל (2016); ערכה עם חיים דעואל לוסקי את הספר "מִלַּת צלמו בראש בלב, עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן" (הוצאת כרמל 2020).
.
אדה לימון, "הנחיות למניעת ייאוש", קשב לשירה, 2023. מאנגלית: מרב פיטון
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל "סיפורים בלתי־רצוניים" מאת אורלי קסטל־בלום במלאת שלושים שנה לפרסומו
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
