עם הכומתה האדומה עד כיסא הרמטכ"ל

המילים האחרונות שכתב הצנחן איתן נאוה, שמיהר לזנק מחוץ לתעלות ולהגן על חבריו בגבעת התחמושת, היו: "אנחנו הצנחנים לא נבייש את הפירמה". נאוה ז"ל הוא דוגמה אחת מני רבות לעוז הרוח ואומץ הלב של חטיבת הצנחנים. זהו סיפורה של החטיבה שנודעת בנעליה האדומות, בירכית, בכומתת הארגמן ובכך שלא פחות מעשרה רמטכ"לים צמחו מתוכה

צילום: דובר צה"ל, אתר הצנחנים

"חברים יקרים! בים, ביבשה, באוויר, במלחמה ובשלום, אנחנו כולנו הולכים למטרה אחת. כל אחד מאתנו יעמוד על מקומו – אין הבדל בין תפקיד לתפקיד. אזכור אתכם הרבה, כי זה הדבר שייתן לי כח." כך כתבה הצנחנית חנה סנש לחברי קיבוץ שדות ים בטיסתה מאיטליה ליגוסלביה ממנה לא שבה. גבורתה של חנה סנש קנתה לה מקום של כבוד במדף המיתוסים הישראלי, מדף שעמוס עד להתפקע בגבורתם של צנחניות וצנחנים, מאז ועד היום.

חנה סנש יושבת על ספסל בגינה בבודפשט, הונגריה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סנש נמנתה על קבוצת הצנחנים הראשונה של היישוב העברי – "צנחני היישוב"- שהתגייסו באומץ רב למשימה כמעט בלתי אפשרית, לעזור לאחיהם באירופה הנאצית. בראשית שנות הארבעים היו יהודי ארץ ישראל אחוזי אימה ודאגה למשפחותיהם וליהודי אירופה. השמועות על השמדה שיטתית של יהודים הפכו לעובדות מוצקות כבר ב-1942, ורבים מתושבי הארץ איבדו קשר עם יקיריהם, לאחר תבוסת הנאצים במלחמה הבינו כי משפחות שלמות נרצחו באירופה.

בתגובה למעשי הנאצים ועוזריהם ניסו חברי ההנהגה הציונית העולמית והמקומית וכן יהודי א"י לייצר כוחות צבאיים ודיפלומטיים שישלחו לסייע לאחים היהודים באירופה הבוערת, כך הוקם ארגון הפלמ"ח שבו עסקנו בהרחבה בכתבה המספרת על חטיבת הנח"ל, וכך הוקמה גם יחידת הצנחנים היהודים שנקראה בפשטות "צנחני היישוב". מעל 200 צעירים וצעירות הגיעו למיונים אולם פחות ממחצית התקבלו להמשך הקורס. בסופו של דבר הוכשרו כ-37 צנחנים ציוניים ויהודים בידי הצבא הבריטי ונשלחו למגוון משימות כמו איסוף מודיעין ומידע אודות הנאצים ועוזריהם.

שניים עשר מצנחני היישוב שיצאו למשימה המסוכנת באירופה נפלו בשבי מדינות האויב ושבעה מתוכם נרצחו. הצנחנים הנופלים הפכו לסמלי המאבק הציוני של המדינה שבדרך והונצחו בדרכים שונות. המפורסמת ביותר היא כמובן חנה סנש, ולצידה גיבורי חייל נוספים כמו אנצו סרני וחביבה רייק.

בימי ראשית המדינה, כשישראל בעיצומה של מלחמת הקוממיות (כפי שהקפיד בן גוריון לקרוא לה), על אדמת הארץ, שוב הוקם כוח לוחם צונח. הפעם היה זה במסגרת צבא ההגנה לישראל ולא כחלק מהמחתרות או הארגונים הצבאיים שהתקיימו לפני קום המדינה. בשנים ההם היו הצנחנים ידועים כלוחמי הצבא המנוסים ביותר, ונשלחו אל משימות הקרב הנועזות ביותר, מצויידים בנשק הישראלי החדש והמסעיר "עוזי", תחת פיקודו של המח"ט האגדי אריאל שרון.

זה אולי יפתיע אתכם, אבל למרות שמם המחייב, על אף העובדה שבית הספר לצניחה הוקם בצה"ל עוד בשנת 1949, וחרף קורס הצניחה שעברו כל לוחמי הצנחנים (ואפילו חלק מאורזות המצנחים בראשית שנות ה-50), למרות כל אלה – מאז ועד ימינו אנו ביצעו הצנחנים שתי צניחות מבצעיות בלבד, שתיהן במבצע קדש.

ב-29.10.56 הופיעו בשמי סיני 16 מטוסי דקוטה מתוכם צנחו 395 חיילי צנחנים שזוהי צניחתם המבצעית הראשונה, ולמעשה הצניחה המבצעית הראשונה בצה"ל, מבצע קדש נפתח. ימים ספורים אחרי שצנחו סמוך לאזור המיתלה, צנחנים נוספים ביצעו צניחה מבצעית באזור א- טור. "עוד מהאוויר", סיפר אורי גץ שהיה לוחם סיירת שהשתתף בצניחה בשדה התעופה בא-טור, "ראינו את הכוחות המצרים בורחים מפנינו. לאחר שהוצנחנו, לא התפתח קרב במקום, ולמחרת עלינו בחזרה על מטוסי הדקוטה הצה"ליים שהונחתו בא-טור וסיימנו את משימתנו ללא הרוגים".

צנחנים אחרי הצניחה במתלה. צילום: אברהם ורד. מתוך אתר הצנחנים.

אבל גם כאשר הם אינם צונחים, ליחידת הצנחנים היה, ועודנו, תפקיד מרכזי וחשוב בהגנה על ישראל.

בגבעת התחמושת ובעיר העתיקה

אנדרטה לזכרם של חיילי חטיבת הצנחנים שנפלו על הגנת גבעת התחמושת, ירושלים. מתוך אוסף עפרה קציר לבית ברכיהו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

"בשתיים, שתיים ושלושים

נכנסו דרך הטרשים

לשדה האש והמוקשים

של גבעת התחמושת.

 

מול בונקרים מבוצרים

ומרגמות מאה עשרים

מאה וכמה בחורים

על גבעת התחמושת"

(יורם טהרלב).

בספר "הצנחנים בירושלים"- ספור המלחמה שנכתב בשיתוף מוטה גור, מפקד גדוד 55, נכתב כך: "תוך חגיגות יום העצמאות תשכ"ז הגיעו ידיעות ראשונות על כניסת צבאות מצרים לסיני. אט אט התרוקן העורף. בבית נשארו נשים, ילדים ו…צנחנים! טלפונים עצבניים מחיילי היחידה – 'נו, מתי אנחנו?'. אולם הציבור ידע: אם לא קראו לצנחנים, לא חושבים ברצינות."

בקרב הצנחנים הצטבר תסכול של שבועות, טרם פרוץ המלחמה, הידועים כ"תקופת ההמתנה". ישראל המדינה הצעירה, שנהנתה משקט יחסי של עשור ללא מלחמות קשות, צפתה בנשימה עצורה בצבאות הענק של אויבותיה השכנות נערכים על הגבולות. לצד הצורך ההולך וגובר מצד הציבור והצבא לנקוט בפעולות מנע, ממשלתו של לוי אשכול התקשתה להורות על היציאה לקרבות. לאחר לחץ ציבורי והמשך הפרובוקציות והתוקפנות של צבאות מצרים וסוריה, הודיעה הממשלה על פרוץ המלחמה ששינתה את ישראל לנצח ב-5 ביוני 1967. 

ביום זה חיילי הצנחנים כבר לא ישבו בביתם בהמתנה מורטת עצבים, אלא נלחמו בעוז מול שלושת צבאות הלגיון הערבי. הזירה הידועה ביותר הייתה העיר ירושלים, שלאחר קרבות עקובים מדם שוחררה מידי הירדנים ואוחדה לעיר אחת תחת ריבונות ישראלית. 

"ב-5 ביוני היום הגדול הגיע. המלחמה החלה. ההתרגשות רבה, מנצלים רגע לכתוב הביתה. מכתב אחרון? השעות חולפות, משדה הקרב מגיעות ידיעות נהדרות. ב-14:30 מגיעה הפקודה. עולים לירושלים!!!.", נכתב ב"אחריי" ביטאון הצנחנים בעריכת שמעון גרא, "ירושלים עיר במלחמה, אנשי הג"א מתרוצצים בכל עבר ואמבולנסים מפנים את הפצועים. התושבים מקדמים את פנינו, פתחו דירותיהם, הוגשו מטעמים, הרגשת שמחה והקלה פרצה מהתושבים כשהם ראו את הצנחנים".

ערב המלחמה עוד היסס חוסיין מלך ירדן האם להורות לצבאו להילחם בישראל, אולם לאחר שהוטעה לחשוב כי המצרים נוחלים הצלחה מסחררת בקרבות סיני, החליט להורות לצבאו להשתלט על מבנה האו"ם בדרום העיר (הוא "ארמון הנציב" הסמוך לטיילת ארמון הנציב בירושלים), ולהצטרף למערכה. ישראל המופתעת נקטה בתחילה בגישה הגנתית ועל כן סומנה גבעת התחמושת כאחד היעדים הראשונים לכיבוש. הגבעה, המשקיפה אל הר הצופים, הפכה לבונקר צבאי בימי המנדט הבריטי ושימשה כמחסן התחמושת של בית הספר לשוטרים. בימי מלחמת העצמאות נכבשה הגבעה בידי הירדנים ונשארה תחת שליטת הממלכה עד ליום ה-8 ביוני 67'. הירדנים ביצרו את גבעת התחמושת והפכו אותה לעמדת תצפית שניתקה את הר הצופים מירושלים המערבית. 

פלוגה 55 של הצנחנים בפיקודו של מוטה גור הוקפצה לעיר.

הגבעה הייתה מבוצרת וממולכדת, ושלוש תעלות קשר גדולות, מבוצרות ומוגנות בבטון ובאבנים ירושלמיות הקיפו אותה. על חיילי הצנחנים של גדוד 55 הוטלה המשימה לכבוש את הגבעה, כשתוכנית החדירה למבצר הייתה להיכנס דרך תעלות הקשר כאשר כל מחלקה תיכנס מתעלה אחרת.

תעלות ובונקרים בגבעת התחמושת. שלושת התעלות היו צרות ומבוצרות והקשו מאוד על החיילים להגיע אל הבונקר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.

אלא שבפועל בחסות החשכה ותחת הכאוס השורר בשדה הקרב, לא הצליחו הכוחות להתנהל לפי התכנית המקורית. תעלות הקשר היו צרות מאוד והחיילים עמוסי הציוד והנשק לא הצליחו לנוע בתוכן בחופשיות בטח לא לגבות ולחפות זה על רעהו. מתוך כך החליטו מפקדי הצוותים להוציא מחוץ לתעלות לוחמים אוחזי מקלעונים שיגבו ויחפו על החיילים שבתוך התעלות.

הראשון לצאת היה איתן נאוה, בן מושב מולדת, חבר היאחזות הנח"ל באלמגור ולוחם בצנחנים. בהיאחזות הכיר את רעייתו שלוה ובמושב מולדת נולד בנם הראשון דורון. ב-5 ביוני עוד הספיק איתן להתארח בביתם של אזרחים ירושלמים בבית הכרם ולשחק עם בנם שהיה בן גילו של דורון בנו. 

במכתבו האחרון כתב לשלוה רעייתו , "אנחנו עומדים לצאת. אנחנו הצנחנים מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. לא נבייש את הפירמה". 

איתן נאוה ז"ל ובנו דורון. איתן מונצח בשיר "גבעת התחמושת" שכתב יורם טהרלב שלחם לצידו.

בליל הקרב היה זה איתן שמיהר לזנק מחוץ לתעלות. לאורך עשרות מטרים הוא גיבה את חבריו הלוחמים תוך שהוא רץ בשטחי האש ומפנה את הדרך לפניו, עד שנורה וצנח לתעלה, ימים ספורים אחרי שמלאו לו 23. על גבורתו העזה בקרב קיבל את עיטור הגבורה הבכיר מבין ציוני השבח בצה"ל.

כשהגיעו לוחמי הצנחנים אל לב הגבעה ואל הבונקר המרכזי הם נוכחו לגלות כי קשה לחדור את הקירות המזוינים של הבונקר. כעבור שעות, כשהכוח ששרד את הקרב מונה כשבעה חיילים סך הכל (!), הצליחו הכוחות לפוצץ את הבונקר ולהכריע את הקרב לטובת ישראל.

36 צנחנים נהרגו בקרבות גבעת התחמושת, חמישה עשר חיילים קיבלו ציוני שבח בדרגות שונות. 

הקרב ההירואי על גבעת התחמושת, והאבדות הרבות של הצנחנים בעיר, משתלבים בזכרון הלאומי על חזרתו של הכותל המערבי לעם היהודי. ב-7 ביוני כבשו הצנחנים את הר הזיתים ומשם ההשתלטות על "העיר העתיקה" על רובעיה השונים הייתה קצרה. המערכה על ירושלים, שכלל לא הייתה מתוכננת בימי תקופת ההמתנה, הפכה לאחת החזיתות הבוערות והמדממות, מעל 180 חיילים נהרגו במהלכה ועוד רבים נפצעו. כ"ח באייר, היום בו כבשו הצנחנים את הכותל המערבי הפך ליום חג, "יום ירושלים", בו מציינים את איחודה של העיר ונכסיה הדתיים והתרבותיים של ישראל והעם היהודי. 

הרב גורן תוקע בשופר על מול הכותל המערבי. "אני האלוף שלמה גורן, הרב הראשי של צבא ההגנה לישראל, הגעתי למקום הזה כדי להישאר בו לנצח!" צילום: דוד רובינגר. מתוך ארכיון התצלומים הלאומי.

כמובן ששום כתבה על הצנחנים בששת הימים אינה שלמה בלי התמונה הזאת: 

צילום: דוד רובינגר, ארכיון התצלומים הלאומי.

התמונה, שצולמה על ידי דוד רובינגר מנציחה את שלושת הלוחמים: ציון כרסנטי (משמאל), יצחק יפעת (במרכז) וחיים אושרי (מימין), ומאחור בקטן הצנחן חיים כהן. "הצנחנים הבוכים", הייתה לאחת התמונות המפורסמות ביותר מהמלחמה ובכלל, התמונה פורסמה בין היתר גם ב"ניו יורק טיימס", ימים ספורים לאחר תום המלחמה וכן במגזין "לייף". 

 

חטיבה קטנה עם שפם

כרזה משנת 1971: "האמיצים לצנחנים – מפגן צניחה לימה של תל-אביב". עיצוב: קרמן-קרמן עיצוב, מתוך ארכיון תל אביב-יפו, עיריית תל אביב-יפו.

קשה לנתק את מורשת הצנחנים מכיסא המפקד הבכיר בצה"ל. עשרה מרמטכ"לי צה"ל צמחו בחטיבה ביניהם: מוטה גור, בני גנץ, אביב כוכבי, משה 'בוגי' יעלון, דן שומרון, משה לוי ('מוישה וחצי') והרצי הלוי. חיילי הצנחנים שהיו לוחמי העילית של צה"ל מרגע היווסדה של החטיבה, הפכו עם השנים לחוד החנית של צה"ל. גדודי הלוחמים "אפעה", "פתן" ו"צפע" וכן סיירת הצנחנים והיחידות המיוחדות של החטיבה, מציבים סטנדרט לחימה ופיקוד שהצמיח את הטובים במפקדי צה"ל. במהלך מתקפת הפתע והטבח של חמאס בשבעה באוקטובר, פעלו סיירת הצנחנים וגדוד 890 לשחרור קיבוץ בארי וקיבוץ כפר עזה. בקרבות, שנמשכו כיומיים, טיהרו הלוחמים את הקיבוצים ושיחררו את המשפחות שהיו נצורות במקלטים שעות ארוכות. במהלך קרבות אלה איבדה החטיבה שישה עשר לוחמים.

בני גנץ עם כומתת הצנחן וכנפי הצניחה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל ונשיא המדינה דאז ראובן ריבלין צילום: חיים זך, מתוך אתר צה"ל.

עם הנעליים האדומות והמדים המשונים, עם פלאט טופ או נגב, לוחמי הצנחנים ממשיכים להיות מטובי הלוחמים של צה"ל, או במילותיו של הצנחן איתן נאוה ז"ל, "אנחנו הצנחנים, לא נבייש את הפירמה". 

חיילי צנחנים, צילום: דובר צה"ל.

 

לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"

שירה | איך היה מותה עדין כמוה

שירים חדשים מאת דנה אמיר, טליה סיידל כהן ורמי לאון יולזרי

טלי אסא, אגם, פחם וגרפיט על נייר, 70X50 ס"מ, 2020

דנה אמיר

ביום שבו קברת את בתך

פָּנַיִךְ נִצְמְדוּ אֶל פָּנַי, מְבַקְּשִׁים לְהַעֲרוֹת אֲוִיר שֶׁנִּלְקַח בְּאַחַת

עַל קַו הַלֵּב

.

וְהַיַּלְדָּה, יָפָה כְּאַגָּדַת חֹרֶף

יָדַעְתִּי רַק אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת הָאֳפָנִים שֶׁבָּהֶם נָדְדָה מִמַּעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה,

וּשְׂעָרָהּ הַבָּהִיר שֶׁשָּׁב וְצִמֵּחַ כְּנֶגֶד הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ

וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה פֶּה

.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בְּאִבְחַת בֹּקֶר אַחֲרוֹן, חֲשׁוּךְ כּוֹכָבִים, מָשַׁכְתְּ אֶת חַיֶּיהָ אֵלַיִךְ

כְּדִמְעָה הַשָּׁבָה אֶל הָעַיִן,

אֵיךְ עָרַכְתְּ אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת אֵצֶל

כִּסְּאָהּ הָרֵיק, אֵיךְ, חֵרֶף תַּעֲנִית הַגּוּף,

לַוְיַן הַזְּמַן הַמַּמְאִיר, הַיּוֹרֵד תַּחְתִּיּוֹת,

נִזְעַק לְהַחְזִיק בָּךְ

.

אֵיךְ הָיָה מוֹתָהּ עָדִין כָּמוֹהָ. הִבְהוּב רֶגַע אֶחָד, וּמָה שֶׁבָּא מִן הָאוֹר

שָׁב אֵלָיו. מְכָלִים שֶׁל אַהֲבָה דְּרוּשִׁים הָיוּ לָרֶגַע הַזֶּה. שְׁעוֹת יַעַר

לְאֹרֶךְ דְּרָכִים לֹא כְּתוֹבוֹת, עַד נִבְקְעוּ כָּל הַדְּרָכִים.

.

עַכְשָׁו הִיא עֲקֵבוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ, פְּעוּרִים,

כִּגְרוֹנוֹת בִּתְפִלָּה. עַכְשָׁו כָּל שְׁלוּחוֹתֶיהָ

הוֹלְכוֹת אֵלֶיהָ. נָחָה הַיָּד הַמְּדַבֶּרֶת, נָח הַנָּשׁוּךְ,

הַפּוֹעֵם, הַחוֹלֶה.

דְּקִירַת הַלֵּב, רַק הִיא,

לְאֵין סוֹף.

.

מהרו

עָרֵינוּ רֵיקוֹת. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת בִּכְיֵנוּ מֵעַל יַמִּים וְגִדְרוֹת תַּיִל, קָרוּסֵלוֹת

חוֹרְצוֹת מַעְגָּלִים בָּאֲוִיר הַמִּתְדַּלְדֵּל, צְרִיפֵי עֵץ מָטִים לִנְפֹּל,

פְּגִיעִים לָאֵשׁ

.

אִם שְׁעַת רָצוֹן הִיא, חֲבֹק אֶת הַתִּינוֹקוֹת

לְבַל יָקִיצוּ נִבְהָלִים אֶל הֹלֶם הַחֲשֵׁכָה, לְבַל יִכְבּוּ מִכּוֹחַ

קֹר פִּתְאוֹם

וְאֶת הָאִמָּהוֹת הַשָּׁבוֹת אֶל הַחוֹף לָמוּת

חֲבֹק, לְבַל יִזְלֹג זְמַנָּן הַסָּמִיךְ אֶל

פִּיּוֹת הַיְּלָדִים

.

יָגוֹן חוֹרֵךְ אֶת הַמְּבוֹאוֹת, אֶת דַּלְתוֹת הַבָּתִּים.

הוֹ, יְדִיעוֹת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהֶן, מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נִפְקֹד עוֹד,

גּוּפִים שֶׁהָפְכוּ אֶבֶן.

.

רְחָבִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה וְאָנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכָם.

בַּקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בֵּין כַּדֵּי הֶחָלָב הָרֵיקִים, בְּתוֹךְ מַחְרְאוֹת הַצִּפּוֹרִים.

מַהֲרוּ, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חֲשֵׁכָה,

כִּי שַׁקְרָן הַזְּמַן

.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. ספרה האחרון, "שתיים אוחזות", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

טליה סיידל כהן

הד מבטינו

וּבְעֵת שְׁעוֹת הֵעָלְמִי אָבוֹא

בְּתוֹךְ מְבוֹאוֹת הַמַּיִם –

וְכָל הֵדֵי רִקְמַת עוֹרָם יִגְאוּ בֵּין הַכְּתָלִים –

מַפַּת הַחוֹל טְבוּעָה, טוֹמֶנֶת

רֶסֶס הַגַּפַּיִם. עוֹפוֹת שָׁמַיִם כְּאַלְחוּט

יַבְהִילוּ אֶת קוֹלִי –

.

קְרִיעַת מֵיתָר. צִפְחַת גָּרוֹן

שִׁבְרֵי קַרְנִית הָעַיִן –

אִבְחָה חוֹתֶכֶת, מְהַסָּה, בֵּינוֹת לָאֳרָנִים

מִלּוֹת הַצֵּל, כְּאֶצְבָּעוֹת, טָבְעוּ בְּתוֹךְ הָאַיִן –

אָנָּא הָשִׁיבוּ. נְשִׁימוֹת. אֵדֵי הַדָּם אִלְּמִים.

.

הַבִּיטוּ מַעְלָה – הַיְּלָדִים

עַל פְּנֵי כִּבְשָׁן גָּבוֹהַּ

עוֹלִים בַּמְּסִלּוֹת אֶל עָל, מִבַּעַד לַפְּתָחִים –

אֶל תּוֹךְ שְׁנָתָם צִפּוֹר תִּפֹּל, בְּתוֹךְ

גְּרוֹנָם לִנְגֹּעַ

תַּבְהִיל כָּנָף עֵת תַּהֲלֹם

אוֹתוֹת דּוֹלְקִים כָּבִים –

.

אִוְשַׁת קוֹלָם עֵת יִנָּשְׂאוּ

מִן הַיְּאוֹר לִנְבֹּעַ,

הַסְכִּיתוּ – עֶרֶשׂ סִימָנָם

נִשְׂרַג בֵּין הַכְּבִישִׁים –

בֵּין הַשִּׂיחִים חוּטֵי שֵׂעָר, תָּאֵי עוֹרָם לִנְגֹּהַּ

בַּת צֵל תַּנִּיחַ הַגֻּמּוֹת בַּשֶּׁקַע, חֲרִישִׁית –

.

פִּקְּחוּ –

הֵן סִימָנֵינוּ כָּאן, בְּתוֹךְ סִדְקֵי עַרְבַּיִם,

בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּשְׁחִירִים.

מִקְשַׁת הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת פֶּתַח עַפְעַפַּיִם

בֵּינוֹת הַתַּיִל, בַּחוֹלוֹת, עוֹדֵנוּ אֲרוּגִים –

.

מִבַּעַד צֶלַע הַבֵּטוֹן – הֶמְיַת קוֹלֵנוּ נֹהַר

תַּכְלִיל אֶגְלֵי פָּנֵינוּ יִתְאַבֵּךְ, וְהַגַּלִּים –

יַרְחִיקוּ עַד צַמֶּרֶת יָם, כְּאַבְקָנִים לִגְמֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר יַדְכֶם תֻּנַּח – עוֹדֵנוּ נִשָּׂאִים –

.

אַל נָא תַּנִּיחוּ הֶרֶף, כִּי גַּלְעִין הַחֹשֶׁךְ מַטָּה

לוֹפֵת קְנֵה צַוָּארֵנוּ הַלּוֹחֵשׁ מִן הַבְּקִיעִים

אַלְפֵי חוּטֵי זְכוּכִית נִשְׁלַח מִתּוֹךְ אַדְמַת הַלַּיְלָה

הִבְהִילוּ הַדִּמּוּת לָתוּר אוֹתָנוּ, אֲבוּדִים –

.

הָשִׁיבוּ אֶל קְטָבִים, הָשִׁיבוּ זְמַן, הָשִׁיבוּ מַיִם –

מִדֵּי זְרִיחָה, עֵת אוֹר יֻסְתַּר, נִפְרֹם הָאֲרִיגִים

אֲשֶׁר עָטְפוּ עֵינֵינוּ הַטְּווּיוֹת עִם בּוֹא הַלַּיִל

אֲשֶׁר גִּלְּמוּ פְּקָעוֹת הַמַּמְתִּינוֹת עַד תַּשְׁקִיפִים –

.

בֵּין הָרְגָבִים פִּסּוֹת הַזֹּךְ, רִפְרוּף הוֹמֶה עֲדַיִן –

הוֹשִׁיטוּ נָא רִשְׁתוֹת הַהֲשָׁבָה מִן הַשְּׁחָקִים,

הוֹבִילוּ הַסְּפִינוֹת בִּמְאוֹדָן, בְּחֹרֶשׁ מַיִם –

אֶל תּוֹךְ רַחְמָן אִסְפוּ הֵד

מַבָּטֵינוּ, פּוֹעֲמִים –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

רמי לאון יולזרי

פְּיֵטָה

וְאֵלֶּה הֵם נוֹזְלֵי גּוּפָהּ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי

הַמְּכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ: הַזֵּעָה הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח,

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, הַנַּזֶּלֶת הַנּוֹטֶפֶת מֵהָאַף, הַדָּם

הַמִּתְפָּרֵץ מֵהַנְּחִירַיִם אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי. דָּם נִמְסָךְ

אֶל הַנּוֹזְלִים הַשְּׁקוּפִים, אוֹרֵג בְּחוּטֵי רִקְמָה דַּקִּים

אֶת תַּכְרִיךְ הַמַּיִם הָעוֹטֵף אֶת יַלְדָּהּ.

.

*

הַיּוֹם בּוֹ בְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, הָיָה יוֹם רָגִיל וּבְכָל

זֹאת שׁוֹנֶה. הָיוּ סִימָנִים שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי: לֹא הָיוּ

נְמָלִים עַל מִשְׁטַח הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח וְלֹא חֲתוּלִים

בֶּחָצֵר וַחֲצָבִים, שֶׁגִּבְעוֹלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים הֵם

הַצִּנּוֹרוֹת דַּרְכָּם עוֹלָה תּוּגָה מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

פָּרְחוּ שֶׁלֹּא בְּעִתָּם.

.

*

כְּשֶׁבְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, עָנָן חָלַף עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְכַּסֵּינוּ שְׁנֵינוּ בְּצֵל. מֵאָז, תְּנוּעַת חַיַּי הִיא

תְּנוּעַת גַּעְגּוּעַ, לוּלְאַת דָּם הַזּוֹרֵם מִלִּבִּי וְאֵלָיו.

.

*

כְּשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בִּבְנָהּ שֶׁמֵּת, חֲצִי סַהַר מַלְבִּין

בְּלֶחְיָהּ, קַרְנָיו מְאִירוֹת סֻלָּם שֶׁרֹאשׁוֹ נוֹגֵעַ

בַּשָּׁמַיִם, עָלָיו הִיא וּבְנָהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

.

*

בְּנָהּ, בָּרְגָעִים שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, יָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

לְדִמְעוֹתֶיהָ רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

.

*

עֵינֶיהָ צָפוֹת בְּחַלְלֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ אֲגַמִּים בְּלֹעוֹת

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ. כְּשֶׁבָּאוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת עַל בְּנָהּ

הַמֵּת, לַבָּה רוֹתַחַת זוֹרֶמֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיהָ.

מָה שֶׁצָּף, עָתִיד לִשְׁקֹעַ וּמָה שֶׁשָּׁקַע הוּא הוֹוֶה

מִתְמַשֵּׁךְ.

.

*

מִתַּחַת לָעֲנָנִים מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הוּא מְרַחֵף,

הַמֵּת שֶׁעָלָה מִן הַחוֹל. נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו שֹׁבֶל אָרֹךְ,

צִבְעוֹ הוּא הַסָּגֹל שֶׁל הַיָּגוֹן.

.

*

הַיָּד אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּעַצְמָהּ וְהָעַיִן אֵינֶנָּה

יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. כְּשֶׁהִיא מְשַׁלֶּבֶת אֶת

יָדֶיהָ וּמְרִימָה אֶת מַבָּטָהּ נִגְלוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת:

לְהָרִים בִּזְהִירוּת סִתְוָנִית רְמוּסָה, לְלַוּוֹת נְמָלָה

בְּמַסָּעָהּ, לִצְפּוֹת בִּשְׁקִיעָה אִטִּית מִבַּעַד לְתַחֲרַת

עֲצֵי אֹרֶן.

.

רמי לאון יולזרי הוא מטפל בזן־שיאצו ומורה לזן־צ'י קונג. מחזור שירים פרי עטו התפרסם בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.

 .

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מירה רן, סתיו זיתוני ודליה סיני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | גוזלה

"הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד." סיפור קצר מאת יעל לאוקומוביץ

מיכל בלייר, חוטי הצלה, אקוורל על נייר, 26X18 ס״מ, 2020

גוזלה

יעל לאוקומוביץ

.

נוּר כרעה על ברכיה מעל האסלה הסגורה, משקיפה החוצה מן החלון. על הענף עמדה צוצלת, קפואה על מקומה, חיה־מתה, בלי תנועה, אף לא קלה שבקלות. עיניה של נור נחו על קן קטנטן שעליו גוננה הצוצלת, היא צמצמה אותן כדי לחדד את התמונה, אך לשווא. היא לא הצליחה לראות מה בתוך הקן. נור סקרה את הצוצלת. היא מפחדת ממנה, חשבה. נור ירדה מהאסלה, רגל אחרי רגל. השעה הייתה שעת צהריים. היא התיישבה על הספה ומתחה את רגליה. עיניה נדדו אל החלון בדאגה, הווילון היה מוסט מעליו. על העיתון שלצידה הופיעו תמונות ודיווחים מאירועי הלחימה האחרונים, אנשים היו שכובים על הקרקע מדממים, את פניהם טשטשו. היא העבירה יד על פניה היבשים, ניסתה לרכך את שפתיה במגע רוק. פיה היה יבש. עורה התקלף סביב העיניים, סביב האף, סביב פרקי אצבעות הידיים ובמרפקים. לעיתים קרובות גירדה בציפורניים ארוכות ועבות מדי מתוך שינה, עד שפצעה את עצמה בשריטות קטנות. בבוקר, כשהתעוררה, ניסתה לחטא אותן עם אצבעות רטובות מרוק, אבל השריטות רק שרפו יותר. כאב השריפה גרם לה לחשוב. משהו יפרוץ. היא נרעדה. הוא לא יפרוץ ממש ברגע. אבל עדיין משהו יפרוץ. נדמה לה שמה שצריך לפרוץ, יפרוץ מתוכה. ברגעים מסוימים היא חשבה שזה קשור בפִיאָנִי, אבל באותו הרגע נדמה לה שלא זה העניין. יש שם משהו אחר.

היא הביאה זוג משקפיים שמצאה בדירה. הם לא היו במידה שלה, מי שגר כאן קודם בטח צריך אותם. היא גילתה אותם באחד הימים כשחיטטה במגירות, ומצאה שהם דווקא מתאימים לה. היא עדיין לא ראתה ממוקד, אבל קצת יותר טוב. היא שוב נכנסה לחדר השירותים והניחה את ברכיה על מושב האסלה המכוסה. הקן היה מוסתר בין צינורות פלסטיק שחורים וענפים של צמח מטפס שכבר היה מת כשנור מצאה מסתור בדירה. הקן נראה קטן וקול לא נשמע ממנו. הטלפון צלצל ונור נבהלה, נתקלה במשקוף השירותים כשרצה אל הספה. מספר חסוי.

״הלו? הלו?״ היא שמעה קול מוכר.

״נור, הלו, זאת פיאני, תגידי משהו.״

נור היססה, ״הלו, זאת אני,״ היא אמרה. ליבה הלם חזק בחזה וזרם קר עבר מקצה ראשה ועד לבהונות.

הקול של פיאני נעשה מבודח מאוד, ״נוּרָה! טוב לשמוע ממך. יופי שאת עונה לטלפון, כבר פחדתי שלא יהיה לך אותו או משהו כזה. תקשיבי, התקשרתי להגיד לך ששלומי טוב, אני בסדר גמור,״ פיאני עצרה לרגע את שטף הדיבור והוסיפה ברצינות, ״ואני נורא מתגעגעת.״

רכיב זר דבק בקולה, ונור לא הצליחה להבין מה הוא. האם היה קשור בבית הסוהר? האם דיברה עכשיו כמו שמדברים האסירים?

״פיאני, איך את מתקשרת בכ—״ שאלה, מתגברת על המבוכה. זמן רב לא שמעה מפיאני.

פיאני היסתה אותה. ״ששששש…״ היא אמרה, ״אל תשאלי שום דבר כי אני לא יכולה לענות, מותק. מה שחשוב זה שהשגתי טלפון, ואני יכולה עכשיו להתקשר אלייך. תקשיבי, די נורא פה. יש כאן המון בנות ורובן לא יודעות אפילו מה הן עשו, כמוני. סתם, סתם, בסדר, אני יודעת מה עשיתי. תשמעי, אני אומרת לך, די נורא פה, אבל יש גם כמה דברים נחמדים, למשל, האוכל פה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפחות יש פה אוכל. מה את אוכלת בכלל?״

נור רצתה לומר שהחשמל לא עובד רוב הזמן ובאמת היא לא אוכלת הרבה, אבל פיאני לא השתהתה מספיק כדי שנור תוכל לענות. ״תקשיבי, יש עניין עם הציפורים.״

נור נבהלה. מה עם הציפורים. איך פיאני יודעת.

״הם משחררים עכשיו ציפורים למעקב, אני לא יודעת בדיוק,״ והיא לחשה כשאמרה לה, ״שמעתי את הסוהרים מדברים.״

נור מלמלה שיש קן מחוץ לחלון שלה.

״קן זה בסדר גמור, קן זה טבעי, מותק, בקן אמורות להיות ביצים, לא?״ פיאני אמרה, קולה שוב מבודח, ״כמה זמן לא אכלתי ביצים. אוי, חכי, אני חייבת לנתק, מישהו מגיע, אני אתקשר אלייך.״ ואז היא לחשה, בקול רציני מאוד, ״אם מהביצה יוצא גוזל זה בסדר.״ היא אמרה וניתקה.

גוזלים! חשבה נור.

היא חזרה אל השירותים לתצפת. הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת. היא הסתכלה סביב במקום מגוריה הארעי. אם פיאני תשחרר היא תוכל להגיע, הן יוכלו לחיות כאן יחד, המקום מתאים לזוג, אפילו למשפחה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וניסתה לראות גוזלים. גוזלה, ככה אח שלה היה קורא לה כשהיה נכנס לחדר בלי לדפוק ואומר לה, בואי תראי לי כמה השיער שלך ארך, והיא הייתה מפזרת את הצמה הארוכה שלה, והוא היה מושך את השיער כלפי מטה. אַייי, היא הייתה אומרת, רגע, גוזלה, הוא היה אומר, תהיי בשקט, ומצמיד את ידיו לגבה. ארוך מאוד, היה פוסק. תאריכי עוד קצת. אחר כך היה מסיט את השיער מהפנים שלה ומנשק את שתי הלחיים, מותיר אחריו חספוס זיפים וריח של אפטרשייב.

השיער שלה תמיד ארך. כשפיאני תבוא גם היא תגיד, כמה ארך לך השיער, נורה. בטח פיאני גם תאמר, כמה את יפה, ותתעלם מהקילופים סביב עיניה, מהעור המחוספס. שברי זיכרון ריחפו בראשה מהחלום שחלמה בלילה. רק עכשיו נזכרה שחלמה על פיאני. הן עומדות יחד ליד תל מכוסה בקש. היא מכירה את המקום הזה. הוא מזכיר לה משהו. היא מתחילה ללכת, אבל פיאני תופסת אותה בידה, זרמים נעימים בגופה. היא מצביעה על מין עמק קטן ובו מים, שׁוּחַת מים, והמים עולים על גדותיהם. היא רואה את התל המוכר לה מוצף מים, ועוד אנשים מתאספים סביבו. השׁוחָה מלאה, אבל אף אחד לא שֹוחֶה, המים עומדים עכורים, ובכל רגע שחולף הם נעשים עכורים עוד יותר. רעש בנייה סמוך לבניין שבו התבצרה העיר אותה מזיכרון החלום. מרחוק שמעה יריות. עבור מי בונים, היא לא ידעה. כמה אנשים חיים בכלל בבניין. היא שוב גירדה את עיניה. העור על עפעפיה היה קשקשי. כל אותו היום הצוצלת לא נראתה שוב בקרבת הקן.

כנראה שני גוזלים היו שם בקן הרעוע. הקן נבנה מאסופה של ענפים יבשים, נשען על צינור הפלסטיק ועל הצמח שקמל. פעם, אחד השכנים, היא לא ראתה אותו כבר זמן רב, ניסה להסיר את הענפים היבשים. הוא הסתובב למטה בלי חולצה, הזיע והקים מהומה כשהתקוטט עם המסור החשמלי והענפים, אבל לא הצליח להתיר את הסבך. הענפים היבשים נותרו מלופפים בצינורות הפלסטיק, והודות לשכן היו מנותקים מהאדמה. השכן נעלם אל תוך ביתו. נור חשבה שהוא היה הבעלים החוקיים של הדירה שלו. לאשתו קראו שיראל. שם ארוך ומסורבל, לדעתה. היא שמחה ששמה קצר, הברה אחת, וחשבה שאם יהיה צריך להעיר אותה באמצע הלילה כדי לברוח מהבית העולה באש, למשל, היא תתעורר מהר יותר מהשכנה, שהייתה לה אז בטן עגולה ותופחת. נור, נור, יצעקו, והיא תתעורר. כשנור הגיעה לבניין שיראל הציגה את עצמה, שלחה אליה יד ענוגה ואמרה, אם את צריכה משהו רק תגידי לנו, אבל נור לא חשבה שהיא באמת התכוונה לזה. השכנים האלו נעלמו מזמן עם התינוק החדש שעשו להם. עכשיו חשבה שטוב שהשכן לא הצליח להסיר את המטפס, כי היא הייתה מרוצה מאוד מהגוזלים הקטנטנים, בני חסותה החדשים.

בימים שחלפו גבר בה הביטחון שיש שניים בקן. הם גדלו מעט. מדי שעה בשעה היא טיפסה על מכסה השירותים והתבוננה בהם. הגוזלים הצטופפו בקן הקטן והשברירי, הצוצלת הגיעה לעיתים רחוקות. היא עמדה על אחד הענפים היבשים האחרים והתבוננה בגוזליה. לפעמים היא עמדה על כבל החשמל שהיה מעט מרוחק. לפעמים עמדה לידה עוד צוצלת. אולי גם לה קן בסביבה. היא דמיינה את כל קיני הצוצלות מתמלאים קול המיה.

פיאני שוב התקשרה. נור החזיקה את הטלפון בין הכתף לראש, שוב אותו רכיב זר בקולה. נור עמדה באזור הקליטה של האינטרנט, ליד החלון.

״תקשיבי, אני משתעממת לגמרי, אני לא יודעת מה לעשות, מזל שיש לי את הטלפון להתקשר אלייך,״ פיאני אמרה בקול מתרגש, ונור לרגע חשבה אבל לא שאלה בקול רם, למה את לא מתקשרת יותר. ״איי, נורה, נורה, עוד מעט אני משתחררת ואני באה אלייך. אם לא משתחררת, אז בורחת, את שומעת אותי?״ פיאני צחקה.

נור ניסתה לדמיין איפה פיאני נמצאת, אבל לא הצליחה לדמיין, ופיאני מצידה לא נידבה מידע.

יום אחד, זה כבר היה מזמן, אחרי שלא ראתה אותה כמה שבועות, פיאני כתבה לה מכתב: אני בבית הכלא, הדברים השתבשו. את המכתב ההוא הביא לה הדוור בעצמו. נור הייתה בחוץ באותה שעה, אולי יצאה להשיג אוכל, היא לא הצליחה לזכור. ״יש לי מכתב לגברת,״ אמר הדוור והתקרב אליה. נור לא שאלה איך הוא יודע להביא את המכתב דווקא אליה, היא הפסיקה לשאול שאלות שלא תקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. ״בואי, קחי,״ הוא אמר והושיט יד לעברה. הוא אחז את המכתב בין אצבעות שמנמנות וציפורניים שחורות. נור התקרבה והדוור משך את ידו אליו, היא נאלצה להתקרב עוד יותר. פיו היה לח ומעט ריר נזל על סנטרו. העיניים שלו היו אדומות ופקוחות לרווחה. נור חטפה את המכתב מידו והתרחקה.

״נורה, את שומעת אותי?״ אמרה פיאני בקול גבוה. נור הסתחררה, את עיניה כיסה ערפל דק, ובבטנה שהתהפכה התעוררה בחילה. ״נורה, אני חייבת ללכת, נשיקות.״

השיחה שוב נותקה. הקול של פיאני התרחק ממנה, ונור הסתכלה על המכשיר ונשענה על הזכוכית החמה של החלון. היא הקלידה בצ׳אט של מנוע החיפוש: תספרי לי על צוצלות וגוזלים. על גבי המסך החלו להופיע אותיות. נור רפרפה על המילים. צוצלות מטילות בדרך כלל שתי ביצים, בוקעים מתוכן שני גוזלים. הצוצלות, זכר ונקבה, מתחלפים בדגירה ומטפלים יחד בגוזלים. נור נזכרה בצוצלת הנוספת שראתה, הצוצלת האב. גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב. היא שוב סגרה את מכסה האסלה, וטיפסה להסתכל בגוזלים. הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב.

היא ירדה לבדוק אם קיבלה דואר. בתיבת דואר מתפקעת של דירה אחרת הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום. לא היה עליה מען. בתיבה שלה היה מכתב מאחיה. גם שמו היה בנוי מהברה אחת. כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה. היא עלתה לדירה ומיהרה לפתוח את המכתב. במעטפה היו שתי תמונות: הר געש לאורו של השחר, ושני שֵֹיִים קטנים, משחקים ומכשכשים בזנב לבן. היא הסתכלה בתמונה ויכלה לדמיין אותם צוהלים ומתרגשים. היא התגעגעה להרגיש בעצמה מרחבים כמו אלה בתמונות מאקוודור. קר, הוא כתב לה, קר פה מאוד. בבוקר קרה מכסה את כל הצמחים שלי, בשבועות האחרונים התחלתי לכסות אותם ביריעת פלסטיק, זה נושא שנוי במחלוקת, כתב, הצעירים אומרים שחייבים והמבוגרים אומרים שהצמחים יכולים לשרוד את הקרה. אתמול בלילה שכחתי לכסות את הצמחים, ועכשיו בוקר וכולם נראים כמו חסות שקפאו והפשירו במקרר. ממעמקי זיכרונה העלתה תמונה של חסות צמודות לדופן מקרר, רקובות ואומללות. הוא כתב לה שהוא מקווה שהירקות יקומו לתחייה, הנה עכשיו מתחילה השמש לזרוח, אני מקווה מאוד, כתב. מה שלומך, הוא שאל במכתב. אני שומע מפה שהמלחמה לא מסתיימת, אבל שהמצב יחסית רגוע, אַיי גוזלה, אם הייתי יודע מה זה אומר. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני מתגעגע ומקווה שאת בטוב.

מה שלומה, נור שאלה את עצמה. היא גירדה את העיניים שלה ואצבעותיה עברו על אפה המקולף. הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד. היא לא ידעה מה מהדברים האלו כדאי לכתוב. כדי לענות לאחיה היא תצטרך לפגוש בדוור. היא נאנחה.

עיניה נחו על החבילה שסחבה מהדואר של השכנים. היא קרעה את העטיפה, ומתחתיה הציץ ספר קטן, בגודל של כף יד. על הספר התנוססו ריבועים צבעוניים ולמטה שם הצייר – קלה. היא פתחה את הספר ודפדפה בו. הציורים היו צבעוניים ויפים. היא רצתה לראות את כל הציורים בבת אחת. היא חשבה לתלוש ציור ולשלוח לו, אולי תמצא אחד שייטיב לתאר את שלומה. דמות בצבעים דהויים, שראשה נראה כמו ירח, צפה בין צורות אחרות שנראו כמו חלקים מהעיר והבית: גגות, פנסי רחוב, מדרגות, מעברי חצייה. מסביב היה חושך. היצור הקטן צף ופניו אטומים. הוא נראה לא מרוצה.

במכתב ששלח לה אחיה הוא כתב שעכברי שדה מצאו מקלט בטנדר שלהם. העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים. אומרים שזה יחסית נורמלי פה, לי זה לא נשמע נורמלי, הוא כתב. הם לכאורה מחפשים מקלט מהקור, יצורים אומללים. שאלנו את הכפריים ואת המוסכניק, נור לא ידעה למי התכוון כשכתב ״שאלנו״, מה נעשה עם אותם עכברונים פולשים, והם אמרו לנו בחיוך שצריך לתת להם "מזון". היא דמיינה אותו קורא בקול את מילותיו. הקול שלו, העמוק, בכל פעם ששמעה אותו, עשה לה חשק גדול להתקרב אליו, להתחפר בין כפות ידיו הגדולות. תווי הפנים הגסים שלו הזכירו לה עגל, בהמי ומתוק. בין תווי פניה לתווי פניו לא היה דמיון. היא ניסתה לדמות אותו בראשה. הם לא התראו כמה שנים.

נור התחמקה מהשאלה המתבקשת, את מי היא רוצה יותר לראות, את פיאני או את אחיה. היו מפגשים שבלאו הכי לא עמדו על הפרק, כי כמה מהאנשים חיו רחוק מהסכנה, מול הרי געש ושיים מכשכשים בזנבם, ונראה שלא היו לבדם. היא שוב הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות.

היא שוב הסתכלה בטלפון. בצ׳אט היה כתוב שהגוזלים נשארים בקן שישה עד עשרה שבועות. אין לדעת כמה ימים עברו מאז בקעו מהביצים והחלו לשתות חלב יונה, הם כבר לא כל כך קטנים, די גדולים. היא הלכה להתבונן בהם שוב. שני יצורים בעלי עיניים קטנות ושחורות מצמצו לעברה, אם תושיט יד מהחלון היא תוכל לתפוס אותם, היא תוכל ממש לגעת בהם. הצוצלות ההורים שוב לא נראו בסביבה. היא לא ראתה את הגוזלים זזים, אבל מדי פעם בפעם הסתכלה ובדקה, לעיתים הם החליפו את הכיוון, ופנו אל חלון האמבטיה ואל החלון של חדר השינה לסירוגין. הקן היה קטן וצפוף. היצורים המסכנים בקושי יכלו להסתובב בתוכו.

מול עיניה אחד מהגוזלים פתאום פרש את כנפיו. ליבה הלם. הגוזל פרש את כנפיו ונפנף בהן, ואז החזיר אותן למקומן. הגוזלים עלולים לעזוב בקרוב. המחשבה הבעיתה את נור. היא תהתה מי הולך ללמד אותם לעוף, אם ההורים מתרשלים בגידולם. היא תהתה גם בנוגע למזון שהצוצלות ההורים מביאים לצאצאים שלהם. האם גם הם מאכילים אותם בחלקים של חוטי חשמל?

היא הלכה לארון המטבח והוציאה תירס בקופסת שימורים. היא השאירה את הקופסה פתוחה על אדן החלון, קרוב אל הקן, אולי הצוצלות יאכלו ממנה. השעה הייתה שעת ערב, והיא נזכרה שלא אכלה היום שום דבר. לא התחשק לה לאכול. שוב חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו.

איש אחד נמצא בדרך לשדה, היא נזכרה פתאום בחידה שסיפר לה אחיה. גוזלה, הוא אמר, איש אחד נמצא בדרך לשדה, יש לו תיק על הגב, כשיגיע לשדה הוא ימות. בשאלות כן ולא ארוכות נאלצה לפלס את דרכה אל הסיפור המלא. היא שאלה: יש לו משהו חשוב בתיק? כן. זה קשור לזה שימות? כן. הוא רוצה למות? לא. האיש בחידה לא רצה למות. בסוף היא גילתה, או אולי אחיה הוליך אותה אל התשובה, שהאיש צנח ממטוס בדרך לשדה אבל המצנח לא נפתח, הוא התקלקל, ולכן, כשהאיש יגיע לשדה הוא ימות.

היא הסתכלה בצוצלות. הצטערה שלא יכלה לספור כמה ימים עברו, בקושי יכלה להפריד בין יום ליום. אבל ודאי עבר זמן רב. הגוזלים כבר כמעט נפלו מהקן. היא הסתכלה בהם, הם הסתכלו בה, עוד מעט יפרשו כנף ויעופו משם. האם מהקן הרעוע הם יכולים לראות באיזה גובה הם נמצאים? האם הם פוחדים ליפול? היא הסתכלה למטה. מתחת לבניין היו חתולים, ודאי רעבים. מה אם הגוזלים ייפלו, גוזל נמצא בדרך לשדה, וכשיגיע לשדה ימות. היא הכניסה את ראשה הביתה.

״נוּרקָה.״ הבעיה עם פיאני, חשבה נור, שאם הבית יבער והיא תקרא לי בשמות האלה שלה, אז לא אספיק להתעורר, הבית יישרף ואני בתוכו. זה כל מה שטוב בהברה אחת. ״נורקה, אני באה אלייך, את שומעת? אני יוצאת, אני בדרך, ועוד מעט אני אגיע.״ קולה של פיאני נשמע מהטלפון, ״את לא מבינה מה קרה בבית המשפט, אבל את יודעת איך זה היום, בקיצור, אני רוצה להגיד לך, טוב, יותר מדי אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני רוצה לספר לך הכול, מותק, אני באה אלייך,״ אמרה פיאני, וקולה נשמע מרוחק. עדיין היה בו רכיב זר. ״נורה, אני חייבת לסיים, אבל אני מגיעה, טוב, אנחנו מתראות עוד כמה שעות.״

נור הנהנה, ואמרה בקול רם, "יופי, אני מחכה לך.״ נור לקחה בידה את הספר עם הציורים המודפסים של קלה. בתחילתו היה כתוב שהיצירות של האמן לא תופסות את הצופה במבט ראשון, כי אלה ציורים שאינם מיועדים למשוך את תשומת הלב האנושית. רק היכרות מעמיקה עם עבודתו יכולה להביא את הצופה להבנה של הציורים שלו, שהם כמו ארכיטקטורה ושירה בעת ובעונה אחת. אבל נור דווקא מיד התרשמה מיופיים של הציורים בספר הקטן. הספיק לה מבט אחד, אז מה כל העניין הזה שצריך מאוד להתעמק בהם. היא התעצבה. אולי יש משהו שהיא לא מבינה. היא הסתכלה שוב בריבועים שנראו מחוברים אלו לאלו, מצוירים בקווים דקיקים שעשו עיר, ומעליה שמש או אולי ירח. מעניין אם פיאני תבין כבר בהתחלה, או שהיא תצטרך להתעמק, היא תהתה.

נור המשיכה להסתכל בציורים, אולי תמצא דבר־מה עמוק יותר שנחבא קודם מעיניה. אחר כך הניחה את הספר, הלכה אל השירותים ושוב טיפסה על האסלה. כשהסתכלה החוצה היא ראתה שגוזל אחד נעמד על ענף יבש, והגוזל האחר נותר בקן. כנראה אין מקום לשניהם. ההורים התרשלו, אין ספק. הצוצלת האם נחתה על הענף היבש ופנתה אל הגוזל שעמד מחוץ לקן. היא תפסה את מקורו במקורה בתנועה שנראתה אלימה, המקורים חיברו את פניה לפניו, הם נעו בתנועה אחת כמו גל שעובר ממנה אליו.

רק כששוב החשיך בחוץ חשבה נור על פיאני, שבעצם לא הגיעה, ותהתה מתי התכוונה להגיע. היא התעלמה מקול חלוש שאמר לה שפיאני לא יודעת את הכתובת, וכשלא הצליחה להתעלם מהקול אמרה לעצמה שגם הדוור לא יודע את הכתובת, ובכל זאת מכתבים מגיעים מאחיה. והרי גם פיאני כתבה לה פעם. נור הסיטה את המחשבה מפניה כמו זבוב וגירדה בעיניה היבשות. היא המשיכה לגרד את הסדקים בפניה היבשים והם נהפכו לשריטות. הכניסה אצבע לפה והוציאה אותה רטובה, ניסתה לרכך אותן. השריטות שרפו. היא שוב הלכה להסתכל בגוזלים. הם כבר היו גדולים. שוב ראתה אותם מתאמנים בפרישת הכנפיים. כמה זמן עוד יש לה להתבונן בהם. הגוזל הבריא יותר שוב עמד על ענף מחוץ לקן, הוא נראה מטופל יותר, מוכן להמריא. השני עדיין היה בתוך הקן, נראה קטן יותר, חלש, ודאי קיבל פחות אוכל.

נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון. היא הניחה אותו על הרצפה ואת הקופסה לצידו, והתיישבה בישיבה מזרחית. היא לא תתרשל. הגוזל הסתכל בה בעיניו השחורות ותקע את ראשו בתוך הפחית. אחר כך שוב הרים אליה את מבטו. היא חייכה. הוא צייץ.

.

יעל לאוקומוביץ היא כותבת ומתרגמת. דוקטורנטית לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה מתמקד במשמעות ותפיסות טבע בספרות המסופוטמית העוסקת בביצות. כלת פרס הרי הרשון לשנת 2023. יצירותיה פורסמו בבמות שונות, לרבות גיליון המוסך מיום 02.09.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | ובאמת, מה על הגופים הלכודים שלנו?

"לימון חורגת שוב ושוב מהאישי שלה אל הקיום שלנו כאן מאז 7 באוקטובר 2023״. מזל קאופמן קוראת בספר שיריה של אדה לימון "הנחיות למניעת יאוש"

אביבה אורי, מופשט, פחם על נייר, 1967, אוסף המשכן לאמנות עין חרוד

"כאן בחוץ, אפילו העצים מקשיתים" – י"ח הרהורים על "הנחיות למניעת ייאוש" מאת אדה לימון

מזל קאופמן

.

א. "קְלִפַּת עֵץ שְׁחֹרָה, עָלִים צְהֻבִּים חֲלַקְלַקִּים, דְּמָמָה / כֹּה אִלֶּמֶת, כְּאִלּוּ שַׁיֶּכֶת לְשָׁנָה אַחֶרֶת" (אדה לימון, הנחיות למניעת ייאוש, קשב לשירה 2023, תרגמה והקדימה פתח דבר מרב פּיטוּן, עמ' 38). אני שבה וקוראת בשיריה של לימון לאחר השבת השחורה, 7 באוקטובר 2023, ושבועות ספורים לאחר 25 בחודש, היום שבו נפל אחייני, סגן אלוף מידן ישראל, בעת מילוי תפקידו. בעודי מהלכת בתהומות מדבר אני מתכוונת לבחון ברצינות את הספר הזה, להעביר אותו בכור המצרף, לנסות אותו באש ובמים. האומנם אוכל למצוא בשירים הנחיות למניעת ייאוש? ואולי הכותרת אירונית, מרמזת לדלותה של השפה אל מול מהותו של הקיום? אבל לא, מהשירים עולה שלימון מתכוונת לזה, שהיא דווקא מאמינה בכוחה של השירה להבקיע חיים.

ב. עבודתו של אורי גרשט, המופיעה על כריכת הספר, יפיפייה (אורי גרשט, רקפת D01, מתוך התערוכה "ארץ שברירית", גלריה נגא, 2018). בטרם השבר לא הבחנתי בשם התערוכה, עיני הלכו אחר היופי הנוצר בריחוף עלֵי הכותרת הנעים מלב הרקפת, מהמרכז החוצה אל מרחב גלקטי, כריחוף פרפרים, כריקוד מהבהב בחשכה. עכשיו, מתוך תוהו הנפש, אני שמה לב לכך שעלי הכותרת נקרעים מבסיסם כמו בהילוך איטי. העין מתמקדת כעת במרכז הפצוע ולא בפיזור הנוצר סביבו. אבל הפקעת הבשרנית, האדמתית, הבוקעת ממעמקי החשכה בסגול כהה, שורשיה גלויים, והיא מלאה וחמה כרחם, מבטיחה מזון לגבעולים הצומחים מתוכה, שלמים וזקופים. הנה כי כן, ממעמקי הכאב בוקע יופי נשגב, רסיסי אור כוכבי מרחפים, נושאים בה בעת כאב מפציע. "היופי צריך להישבר מדי יום כדי להישאר יפה" (וירג'יניה וולף, הגלים, ידיעות אחרונות, 2008. מאנגלית: ליה נירגד, עמ' 260).

ג. אני קוראת בשיר הפותח, "הדבר האחרון", לומדת כי אולי בזה העניין, לעשות עניין מן השולי, הפרטי והמזערי ביותר; להעניק תשומת לב לפרטים ולארוג אותם לכדי אירוע חי, מעורר פליאה. מתוך פתח הדבר שכתבה מרב פיטון אני למדה כי אדה לימון כתבה את השיר כתזכורת לעצמה, לאופן שבו "אל מול הכיעור והפחד הגודשים את העולם עשויה השירה להיות תזכורת, פתק של תקווה והכרת טובה, שהיא זקוקה להם כשם שצמח זקוק לאור" (עמ' 7). אני קוראת שורות אלו לנוכח מציאותי שלי ומבקשת בהן מרחב שהייה. מקלט.

ד. "הֶעָשׁ הַכְּחַלְחַל־שָׁחֹר שֶׁמָּעַד בְּשִׁכְרוּת מִלַּהַב לְלַהַב" (עמ' 15) – האין זו פיגורה לאסוני? להישמטות שלי? ושוב האימה והיופי נכרכים כאן.

ה. כותרת השיר, "הדבר האחרון", כמענה ל"בראשית היה הדבר" (הבשורה על פי יוחנן א,1). המילה הבוראת, היוצרת, אבל גם התהוות הדבר מתוך עצמו (בלעדינו). ה"לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת / עִנְיָן מִכֹּל דָּבָר"[1]  (הדבר האחרון, עמ' 15), הכתיבה כראשית ואחרית, כסוף דבר (וכיצד לעשות עניין? השירה היא רק דרך אחת; עצירה, נשימה, תשומת לב, הצבעה, קריאה, היי תראי, התפעלות, צעקה, בכי, הודיה – גם הם דרכים לעשות עניין).

ו. הדבר הוא הדיבור, והוא גם ה"זה הדבר", כלומר העיקר, ה"לראות נכוחה", הנגלה (לפתע) לעין. המה שמתייצב לפניי עכשיו.

ז. אני מבינה את השיר גם כפנייה אליך, אתה הנמען (בדרך כלשהי אתה נוכח ביקום ורק גופך באדמה הרטובה עכשיו מגשם), ואני העדה, המספרת לך שהנה "גֶּשֶׁם עוֹמֵד לָרֶדֶת / עֲנָנִים נְפוּחִים קְרוֹבִים מֵעָלֵינוּ, / הָאֲוִיר כְּמוֹ רֶשֶׁת שֶׁעֲתִידָה לְשַׁחְרֵר / אֶת מִינֵי הַדָּגִים שֶׁנִּתְפְּסוּ בָּהּ, / צוֹפַר סְעָרָה בַּמֶּרְחָק" (עמ' 15). כמה יופי יש בשורות הללו, מעין היפוך עולם, תנועה גדושה, שופעת, נס הדגים של הטבע. איפה מתחיל הכול? איפה מתחיל כל המתחולל?

ח. לימון ממשיכה: "תֵּן לִי לְהַצְבִּיעַ עַל הַטִּפּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁנּוֹחֲתוֹת עַל הָאֲבָנִים / קוֹלָן כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת מְתוֹפְפוֹת עַל עוֹר" (עמ' 15). האומנם תיפוף האצבעות על אבן מצבתך יהיה כתיפוף על עורך? האין כאן ביטוי לאשליית (לשקר) השירה, לחוסר יכולתה ליצור ממשות במילים? האבן היא אבן היא אבן, העור הוא עור. תיפוף הטיפות על אבן אינו כתיפוף אצבעות על עור. אני נזכרת בסיפור של יהודית הנדל "תפוחים בדבש", איך האלמנה עולה בכל שנה ביום חתונתה לקברו של אהובה שנפל במלחמה, ועונדת את הצמידים שקיבלה ממנו: "זה של השנה הראשונה… עם האבן ענבר צהובה גדולה… ושבשנה השניה קנה לה את הענבר האדום, ואחר כך את הטורקיז ואחר כך את האלפיס, ואחר כך את הקוראל […]. היא אמרה: ליום החתונה העשירי שלנו אמר שיביא לי גראנאטים… היא ישבה שקטה משחקת בצמידים שהשמיעו צליל נקישה של נחושת וקול עמום של דין דן דין דן". (סימן קריאה 21, 1990, עמ' 29-28)

ט. כתבי את רגעי הילדים, את שאלות הילדים, את מחוות הגוף. את הילדה הקטנה שמעדה במדרגה על הארץ בתנועת השתחוויה, כתחינה לאלוהים, בבכי. את שאלת הבת לקצין של אביה: אבא סידר לפני שהוא מת שהצבא יהיה מוכן? (כן, השיב החייל). "לְעוֹלָם לֹא אַפְסִיק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן מִכָּל דָּבָר". אולי זה הציווי עכשיו כשהשמיים שותקים. להביא את רגעי הילדים שנייה לשנייה, רגע לרגע. כי אתה הבן־האב בהם, בילדים שלך, ניצוצות שפיזרת, ועכשיו הם בנו, באימך, באביך, ברעייתך, בי, בילדיי (בלילה חלמתי שברי זכוכית ננעצים בבשר).

י. אני קוראת את "הסיבה האמיתית" ומרגישה איך האש המצלקת את השיר, העוברת מהאם לבת הכותבת אלינו, נוגעת ב־7 באוקטובר: " מַה שֶּׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים… / הוּא שֶׁאִמִּי מְצֻלֶּקֶת מִכְּוִיּוֹת עַל פְּנֵי חֵלֶק גָּדוֹל מִגּוּפָהּ / … / שָׂרְדָה שְׂרֵפָה, // אֶת קִצּוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁלֹּא נוֹלַד. חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת, כֻּלָּם הָפְכוּ /  אוֹתָהּ לִדְבַר־מָה קָסוּם, לְעוֹף חוֹל. כָּעֵת אֲנִי יוֹדַעַת // שֶׁהִיא רָצְתָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר בִּשְׁבִילִי. רָצְתָה שֶׁאֶתְעוֹרֵר מִדֵּי בֹּקֶר וְאַכִּיר אֶת בְּשָׂרִי שֶׁלִּי, שֶׁהַדָּבָר שֶׁהִיא יָצְרָה – // אֲנִי – יִשָּׁאֵר כְּפִי שֶׁהִתְכַּוְּנָה, שֶׁאַחַת מֵאִתָּנוּ תִּשְׂרֹד לְלֹא פֶּגַע" (עמ' 19). השיר כתוב בלשון פרוזאית, בנוי מארבעה עשר בתים, שתי שורות בכל אחד מהם, והמרווח הכפול בין בית לבית הוא תהום שיש לדלג מעליה, פסיחה מעל "חֹם וּלְהָבָה וּמָוֶת", שמהם נולדת תשוקה לשלמות, לשיבה אל תום הבשר, אל השקט של העור, אל מנוחת הבלי פגע. והימים הללו של הפגע. העכשיו הפגוע, המצולק. האם הזמן ייתן שקט לילדים? ואיך הורים מצליחים לַהֲדוף את להבות האש? לימון חורגת שוב ושוב מהאישי שלה אל הקיום שלנו כאן מאז 7 באוקטובר 2023: קולה צועק בקולי: "אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר 'אֲבָל מַה בְּנוֹגֵעַ לְכָל הַחַיּוֹת הַמֵּתוֹת? כַּדּוּר הָאֶרֶץ? הַגּוּפִים הַלְּכוּדִים שֶׁלָּנוּ?" (עמ' 22). ובאמת, מה על הגופים הלכודים שלנו? פשוטו כמשמעו לכודים, וגם לא כפשוטו, וגם המרוחקים וגם הקרובים וגם החיות המתות, הירויות, הכלבים. לכודה בכאב אחותי, עצם מעצמי, בשר מבשרי, אנו הומות על הבן שאיננו.

יא. שירים רבים עוסקים באימהות, בלידה, בהגנה על ילדים, גם בחוסר היכולת ללדת, בריק הזה של הרחם העקרה. מחשבותיה של לימון בשיר על הסוסה הנושאת את הסייח ברחמה, נוגעות לליבי: "בְּמֶרְחָק כַּמָּה חַוּוֹת מִכָּאן נִמְצֵאת הַסּוּסָה שֶׁלָּנוּ,/ בִּטְנָה מִתְעַגֶּלֶת כְּחָבִית סְבִיב סְיָח … / פַּרְוָתָהּ / מְעֻבָּה מִלִּכְלוּךְ הָעוֹנָה, שְׁעוֹּנָה עַל / הַגָּדֵר הַשְּׁחוֹרָה, וְהַתְּמוּנָה הַזֹּאת כְּבֵדָה / בְּתוֹכִי. אַךְ גּוּפִי, הָרֵיק, / הַחַף מִסּוֹדוֹת, יוֹדֵעַ לָשֵׂאת אוֹתָהּ, / יוֹדֵעַ שֶׁכֻּלָּנוּ נוֹעַדְנוּ לָשֵׂאת דְּבַר־מָה" (עמ' 21); ובשיר אחר, "הנשר והגוף", היא כותבת: "מָה אִם בִּמְקוֹם לָשֵׂאת יֶלֶד, עָלַי לָשֵׂאת צַעַר?" (עמ' 23). השירים מלמדים אותי גם על הסוד שבנו, על נשיאתו בי עכשיו, על הגורל המבקש אותנו שָׂאֵנִי נָא.

יב. תנועת זמן פנימית, סמויה, עוברת בשירים. תשוקה שמשתרגת בהוויה עצמה, אורגת חוטי זמן בין לימון לבין העולם: "כָּאן בַּחוּץ, אֲפִלּוּ הָעֵצִים מַקְשִׁיתִים. / … / בְּיָמִים כָּאֵלֶּה אֲנִי רֶשֶׁת קוּרֵי עַכָּבִישׁ: קֵן שֶׁל הִשְׁתַּדְלוּת" (עמ' 38). אני מבקשת עכשיו להתפלל. איני יודעת למי, אבל להתפלל, ליצור איזה פתח נשימה עם התפילה, "לִנְטוֹת אִתְּךָ בְּאוֹר הַזַּרְקוֹרִים שֶׁל תְּאוּרַת הָרְחוֹב, אֶל עֵבֶר / מַה שֶּׁגָּדוֹל מֵאִתָּנוּ, אֶל אֵיךְ שֶׁנּוֹלַדְנוּ" (עמ' 38).

יג. הדברים שאקרא ולא אצטט כי הם כואבים מדי, הולכים על הסף, מפחידים.

יד. את כותבת: "הַנִּיחוּ לַמַּבּוּל לָבוֹא, / חַיּוֹת הַמַּיִם / הַגּוֹעֲשׁוֹת הוֹלְמוֹת, הוֹלְמוֹת. // … / וְקַוּוּ לֶאֱלֹהֵיכֶם. / לִבְּכֶם הַטּוֹב יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת" (עמ' 27). האומנם? האומנם?

טו. השיר "לב בוער" מצליח להזרים דם בעורקיי. משהו במוחשיות, אפילו בחושניות שבו, כה מרוכז וחזק, מתפרץ, מחיה. הנה הסב, שבהיותו ילד רץ הביתה כשבכיס חולצתו קופסת גפרורים שעליה כתוב "נִדְלָקִים בְּקַלּוּת"; והילד "הוּא רָץ מַהֵר כֹּל כָּךְ… / עַד שֶׁבִּשְׁעַת הָרִיצָה הַקֻּפְסָה כֻּלָּהּ נִצְּתָה, עַד שֶׁהָיָה / לְיֶלֶד שֶׁרָץ בְּמוֹרָד הָרְחוֹב עִם מַה שֶּׁנִּרְאָה / כְּמוֹ לֵב בּוֹעֵר" (עמ' 63). כוח החיות מפעם בסב גם בזקנתו "וְאָז, מִתּוֹךְ קֻפְסָה שֶׁעַל הָאָח בַּסָּלוֹן, הוּא / שׁוֹלֵף אֶת הַמַּפּוּחִית שֶׁלּוֹ וּמְנַגֵּן". אני מתאהבת בילד־הסב הזה שלך, לימון, מתגעגעת לסבי שלי ולמפוחית של עזריאל, המפוחית שניגן בה כאן, בבית שלנו.

טז. האש בשיריה של לימון חורכת ומלבה חיים בה בעת. כמו הזמנים שלנו, "עַל פְּנֵי מַפַּת הַנֶּפֶשׁ/ הַגְּדוֹלָה / … / הַזְּמַן בּוֹלֵעַ אֶת עַצְמוֹ / לוֹעֵס כְּמוֹ סוּס / רָעֵב מְנוֹת שִׁבֹּלֶת הַשּׁוּעָל" (עזריאל קאופמן, זמן בולע את עצמו, נתן־נטע, 2004, עמ' 27-26). אולי עכשיו אני מבינה מעט יותר את השורות הללו שלךָ. אולי.

יח. "הִגַּעְתִּי לְכָאן מֵהָאֲבָנִים, מֵהַצֹּר דְּמוּי הָעֶצֶם, / מִסֶּלַע הַגַּעַשׁ, מֵהַלָּבָּה. בָּאתִי לְכָאן מֵהָעֵצִים – // עַרְמוֹן, דַּפְנָה, קְטָלָב, שִׁטָּה, סְקוֹיָה, אֶרֶז" (עמ' 75). אני רוצה לכתוב על כוחות הטבע, על נוכחותם הממלאת את השירים כמעט בכל עמוד, מאפשרת את העלאתם בדמיון – ובדרך כלשהי גם את המגע איתם או את התשוקה למגע איתם. לווייתנים, נחשים, חיפושיות זבל, גחליליות, לטאות, מערכות כוכבים, צמחים, עשבים, נקרים, נהרות, בזלת, ינשופים, עצי אשור, עצי ערמון, עוזרר, שמש, גשמי אביב, "עַד לִיסוֹד כָּל הַיְּסוֹדוֹת, / כּוֹכָב עָמֹק בָּאֹפֶק, חִזָּיוֹן רְחָב יָדַיִם בֶּהָרִים" (עמ' 67). והשורות האלה שאני חותכת אותן לעצמי: "אֲנִי מַאֲמִינָה בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ לְכֻלָּנוּ / עִם הַטֶּבַע, זֶה עִם זֶה, עִם הַיְּקוּם. / וְהִיא אָמְרָה – כֵּן, אֱלֹהִים. עָמַדְנוּ שָׁם, / חַיּוֹת נְמוּכוֹת בֵּין אַלּוֹנִים לְבָנִים, טַחַב סְפָרַדִּי / וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ, רְסִיסֵי זְכוּכִית גַּעֲשִׁית תְּחוּבִים בְּכִיסֵינוּ, / נַקָּרִים נוֹדְדִים מֵעַל, וְסֵרַבְתִּי לִקְרֹא לָזֶה כָּךְ" (עמ' 68).

21 בנובמבר 2023, תל אביב

 

ד"ר מזל קאופמן היא חוקרת ומרצה לספרות. פרסמה מאמרים בכתבי עת שונים. ספרה "אני הוא גופי: עיונים פנומנולוגיים בשירת עזריאל קאופמן" ראה אור בהוצאת כרמל (2016); ערכה עם חיים דעואל לוסקי את הספר "מִלַּת צלמו בראש בלב, עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן" (הוצאת כרמל 2020).
.
אדה לימון, "הנחיות למניעת ייאוש", קשב לשירה, 2023. מאנגלית: מרב פיטון

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל "סיפורים בלתי־רצוניים" מאת אורלי קסטל־בלום במלאת שלושים שנה לפרסומו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן