דנה אמיר

ביום שבו קברת את בתך

פָּנַיִךְ נִצְמְדוּ אֶל פָּנַי, מְבַקְּשִׁים לְהַעֲרוֹת אֲוִיר שֶׁנִּלְקַח בְּאַחַת

עַל קַו הַלֵּב

.

וְהַיַּלְדָּה, יָפָה כְּאַגָּדַת חֹרֶף

יָדַעְתִּי רַק אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת הָאֳפָנִים שֶׁבָּהֶם נָדְדָה מִמַּעֲשֶׂה לְמַעֲשֶׂה,

וּשְׂעָרָהּ הַבָּהִיר שֶׁשָּׁב וְצִמֵּחַ כְּנֶגֶד הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרוּ בּוֹ

וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה שֶׁהָפְכָה פֶּה

.

לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ בְּאִבְחַת בֹּקֶר אַחֲרוֹן, חֲשׁוּךְ כּוֹכָבִים, מָשַׁכְתְּ אֶת חַיֶּיהָ אֵלַיִךְ

כְּדִמְעָה הַשָּׁבָה אֶל הָעַיִן,

אֵיךְ עָרַכְתְּ אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת אֵצֶל

כִּסְּאָהּ הָרֵיק, אֵיךְ, חֵרֶף תַּעֲנִית הַגּוּף,

לַוְיַן הַזְּמַן הַמַּמְאִיר, הַיּוֹרֵד תַּחְתִּיּוֹת,

נִזְעַק לְהַחְזִיק בָּךְ

.

אֵיךְ הָיָה מוֹתָהּ עָדִין כָּמוֹהָ. הִבְהוּב רֶגַע אֶחָד, וּמָה שֶׁבָּא מִן הָאוֹר

שָׁב אֵלָיו. מְכָלִים שֶׁל אַהֲבָה דְּרוּשִׁים הָיוּ לָרֶגַע הַזֶּה. שְׁעוֹת יַעַר

לְאֹרֶךְ דְּרָכִים לֹא כְּתוֹבוֹת, עַד נִבְקְעוּ כָּל הַדְּרָכִים.

.

עַכְשָׁו הִיא עֲקֵבוֹת שֶׁהִתְקַשּׁוּ, פְּעוּרִים,

כִּגְרוֹנוֹת בִּתְפִלָּה. עַכְשָׁו כָּל שְׁלוּחוֹתֶיהָ

הוֹלְכוֹת אֵלֶיהָ. נָחָה הַיָּד הַמְּדַבֶּרֶת, נָח הַנָּשׁוּךְ,

הַפּוֹעֵם, הַחוֹלֶה.

דְּקִירַת הַלֵּב, רַק הִיא,

לְאֵין סוֹף.

.

מהרו

עָרֵינוּ רֵיקוֹת. הָרוּחַ נוֹשֵׂאת אֶת בִּכְיֵנוּ מֵעַל יַמִּים וְגִדְרוֹת תַּיִל, קָרוּסֵלוֹת

חוֹרְצוֹת מַעְגָּלִים בָּאֲוִיר הַמִּתְדַּלְדֵּל, צְרִיפֵי עֵץ מָטִים לִנְפֹּל,

פְּגִיעִים לָאֵשׁ

.

אִם שְׁעַת רָצוֹן הִיא, חֲבֹק אֶת הַתִּינוֹקוֹת

לְבַל יָקִיצוּ נִבְהָלִים אֶל הֹלֶם הַחֲשֵׁכָה, לְבַל יִכְבּוּ מִכּוֹחַ

קֹר פִּתְאוֹם

וְאֶת הָאִמָּהוֹת הַשָּׁבוֹת אֶל הַחוֹף לָמוּת

חֲבֹק, לְבַל יִזְלֹג זְמַנָּן הַסָּמִיךְ אֶל

פִּיּוֹת הַיְּלָדִים

.

יָגוֹן חוֹרֵךְ אֶת הַמְּבוֹאוֹת, אֶת דַּלְתוֹת הַבָּתִּים.

הוֹ, יְדִיעוֹת שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בָּהֶן, מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא נִפְקֹד עוֹד,

גּוּפִים שֶׁהָפְכוּ אֶבֶן.

.

רְחָבִים שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה וְאָנוּ יְשֵׁנִים בְּתוֹכָם.

בַּקְּשׁוּ אֶת עִקְבוֹתֵינוּ בֵּין כַּדֵּי הֶחָלָב הָרֵיקִים, בְּתוֹךְ מַחְרְאוֹת הַצִּפּוֹרִים.

מַהֲרוּ, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חֲשֵׁכָה,

כִּי שַׁקְרָן הַזְּמַן

.

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, ראש מסלול הדוקטורט בפסיכואנליזה וראש התכנית לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. ספרה האחרון, "שתיים אוחזות", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

טליה סיידל כהן

הד מבטינו

וּבְעֵת שְׁעוֹת הֵעָלְמִי אָבוֹא

בְּתוֹךְ מְבוֹאוֹת הַמַּיִם –

וְכָל הֵדֵי רִקְמַת עוֹרָם יִגְאוּ בֵּין הַכְּתָלִים –

מַפַּת הַחוֹל טְבוּעָה, טוֹמֶנֶת

רֶסֶס הַגַּפַּיִם. עוֹפוֹת שָׁמַיִם כְּאַלְחוּט

יַבְהִילוּ אֶת קוֹלִי –

.

קְרִיעַת מֵיתָר. צִפְחַת גָּרוֹן

שִׁבְרֵי קַרְנִית הָעַיִן –

אִבְחָה חוֹתֶכֶת, מְהַסָּה, בֵּינוֹת לָאֳרָנִים

מִלּוֹת הַצֵּל, כְּאֶצְבָּעוֹת, טָבְעוּ בְּתוֹךְ הָאַיִן –

אָנָּא הָשִׁיבוּ. נְשִׁימוֹת. אֵדֵי הַדָּם אִלְּמִים.

.

הַבִּיטוּ מַעְלָה – הַיְּלָדִים

עַל פְּנֵי כִּבְשָׁן גָּבוֹהַּ

עוֹלִים בַּמְּסִלּוֹת אֶל עָל, מִבַּעַד לַפְּתָחִים –

אֶל תּוֹךְ שְׁנָתָם צִפּוֹר תִּפֹּל, בְּתוֹךְ

גְּרוֹנָם לִנְגֹּעַ

תַּבְהִיל כָּנָף עֵת תַּהֲלֹם

אוֹתוֹת דּוֹלְקִים כָּבִים –

.

אִוְשַׁת קוֹלָם עֵת יִנָּשְׂאוּ

מִן הַיְּאוֹר לִנְבֹּעַ,

הַסְכִּיתוּ – עֶרֶשׂ סִימָנָם

נִשְׂרַג בֵּין הַכְּבִישִׁים –

בֵּין הַשִּׂיחִים חוּטֵי שֵׂעָר, תָּאֵי עוֹרָם לִנְגֹּהַּ

בַּת צֵל תַּנִּיחַ הַגֻּמּוֹת בַּשֶּׁקַע, חֲרִישִׁית –

.

פִּקְּחוּ –

הֵן סִימָנֵינוּ כָּאן, בְּתוֹךְ סִדְקֵי עַרְבַּיִם,

בַּדֶּרֶךְ הַחוֹצָה אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּשְׁחִירִים.

מִקְשַׁת הָאֲדָמָה סוֹגֶרֶת פֶּתַח עַפְעַפַּיִם

בֵּינוֹת הַתַּיִל, בַּחוֹלוֹת, עוֹדֵנוּ אֲרוּגִים –

.

מִבַּעַד צֶלַע הַבֵּטוֹן – הֶמְיַת קוֹלֵנוּ נֹהַר

תַּכְלִיל אֶגְלֵי פָּנֵינוּ יִתְאַבֵּךְ, וְהַגַּלִּים –

יַרְחִיקוּ עַד צַמֶּרֶת יָם, כְּאַבְקָנִים לִגְמֹעַ,

בְּכָל אֲשֶׁר יַדְכֶם תֻּנַּח – עוֹדֵנוּ נִשָּׂאִים –

.

אַל נָא תַּנִּיחוּ הֶרֶף, כִּי גַּלְעִין הַחֹשֶׁךְ מַטָּה

לוֹפֵת קְנֵה צַוָּארֵנוּ הַלּוֹחֵשׁ מִן הַבְּקִיעִים

אַלְפֵי חוּטֵי זְכוּכִית נִשְׁלַח מִתּוֹךְ אַדְמַת הַלַּיְלָה

הִבְהִילוּ הַדִּמּוּת לָתוּר אוֹתָנוּ, אֲבוּדִים –

.

הָשִׁיבוּ אֶל קְטָבִים, הָשִׁיבוּ זְמַן, הָשִׁיבוּ מַיִם –

מִדֵּי זְרִיחָה, עֵת אוֹר יֻסְתַּר, נִפְרֹם הָאֲרִיגִים

אֲשֶׁר עָטְפוּ עֵינֵינוּ הַטְּווּיוֹת עִם בּוֹא הַלַּיִל

אֲשֶׁר גִּלְּמוּ פְּקָעוֹת הַמַּמְתִּינוֹת עַד תַּשְׁקִיפִים –

.

בֵּין הָרְגָבִים פִּסּוֹת הַזֹּךְ, רִפְרוּף הוֹמֶה עֲדַיִן –

הוֹשִׁיטוּ נָא רִשְׁתוֹת הַהֲשָׁבָה מִן הַשְּׁחָקִים,

הוֹבִילוּ הַסְּפִינוֹת בִּמְאוֹדָן, בְּחֹרֶשׁ מַיִם –

אֶל תּוֹךְ רַחְמָן אִסְפוּ הֵד

מַבָּטֵינוּ, פּוֹעֲמִים –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. תלמידת התוכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמות פרי עטה פורסמה בגיליון מיום 22.09.22 ובגיליון אוקטובר 2023 של המוסך.

.

.

רמי לאון יולזרי

פְּיֵטָה

וְאֵלֶּה הֵם נוֹזְלֵי גּוּפָהּ הַנֶּאֱגָרִים בְּכַפּוֹת יָדַי

הַמְּכַסּוֹת אֶת פָּנֶיהָ: הַזֵּעָה הַנּוֹזֶלֶת מֵהַמֵּצַח,

הַדְּמָעוֹת הַזּוֹלְגוֹת, הַנַּזֶּלֶת הַנּוֹטֶפֶת מֵהָאַף, הַדָּם

הַמִּתְפָּרֵץ מֵהַנְּחִירַיִם אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי. דָּם נִמְסָךְ

אֶל הַנּוֹזְלִים הַשְּׁקוּפִים, אוֹרֵג בְּחוּטֵי רִקְמָה דַּקִּים

אֶת תַּכְרִיךְ הַמַּיִם הָעוֹטֵף אֶת יַלְדָּהּ.

.

*

הַיּוֹם בּוֹ בְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, הָיָה יוֹם רָגִיל וּבְכָל

זֹאת שׁוֹנֶה. הָיוּ סִימָנִים שֶׁלֹּא פִּעְנַחְתִּי: לֹא הָיוּ

נְמָלִים עַל מִשְׁטַח הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח וְלֹא חֲתוּלִים

בֶּחָצֵר וַחֲצָבִים, שֶׁגִּבְעוֹלֵיהֶם הָאֲרֻכִּים הֵם

הַצִּנּוֹרוֹת דַּרְכָּם עוֹלָה תּוּגָה מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה,

פָּרְחוּ שֶׁלֹּא בְּעִתָּם.

.

*

כְּשֶׁבְּנִי מֵת, הִיא אוֹמֶרֶת, עָנָן חָלַף עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהִתְכַּסֵּינוּ שְׁנֵינוּ בְּצֵל. מֵאָז, תְּנוּעַת חַיַּי הִיא

תְּנוּעַת גַּעְגּוּעַ, לוּלְאַת דָּם הַזּוֹרֵם מִלִּבִּי וְאֵלָיו.

.

*

כְּשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בִּבְנָהּ שֶׁמֵּת, חֲצִי סַהַר מַלְבִּין

בְּלֶחְיָהּ, קַרְנָיו מְאִירוֹת סֻלָּם שֶׁרֹאשׁוֹ נוֹגֵעַ

בַּשָּׁמַיִם, עָלָיו הִיא וּבְנָהּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים.

.

*

בְּנָהּ, בָּרְגָעִים שֶׁאַחֲרֵי מוֹתוֹ, יָפֶה כְּמוֹ מַלְאָךְ.

לְדִמְעוֹתֶיהָ רֵיחַ שֶׁל אֲדָמָה אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.

.

*

עֵינֶיהָ צָפוֹת בְּחַלְלֵי הַגֻּלְגֹּלֶת כְּמוֹ אֲגַמִּים בְּלֹעוֹת

שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ. כְּשֶׁבָּאוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת עַל בְּנָהּ

הַמֵּת, לַבָּה רוֹתַחַת זוֹרֶמֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי אִישׁוֹנֶיהָ.

מָה שֶׁצָּף, עָתִיד לִשְׁקֹעַ וּמָה שֶׁשָּׁקַע הוּא הוֹוֶה

מִתְמַשֵּׁךְ.

.

*

מִתַּחַת לָעֲנָנִים מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הוּא מְרַחֵף,

הַמֵּת שֶׁעָלָה מִן הַחוֹל. נִשְׂרָךְ אַחֲרָיו שֹׁבֶל אָרֹךְ,

צִבְעוֹ הוּא הַסָּגֹל שֶׁל הַיָּגוֹן.

.

*

הַיָּד אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּעַצְמָהּ וְהָעַיִן אֵינֶנָּה

יְכוֹלָה לִרְאוֹת אֶת עַצְמָהּ. כְּשֶׁהִיא מְשַׁלֶּבֶת אֶת

יָדֶיהָ וּמְרִימָה אֶת מַבָּטָהּ נִגְלוֹת לָהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת:

לְהָרִים בִּזְהִירוּת סִתְוָנִית רְמוּסָה, לְלַוּוֹת נְמָלָה

בְּמַסָּעָהּ, לִצְפּוֹת בִּשְׁקִיעָה אִטִּית מִבַּעַד לְתַחֲרַת

עֲצֵי אֹרֶן.

.

רמי לאון יולזרי הוא מטפל בזן־שיאצו ומורה לזן־צ'י קונג. מחזור שירים פרי עטו התפרסם בגיליון נובמבר 2023 של המוסך.

 .

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מירה רן, סתיו זיתוני ודליה סיני

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גוזלה

יעל לאוקומוביץ

.

נוּר כרעה על ברכיה מעל האסלה הסגורה, משקיפה החוצה מן החלון. על הענף עמדה צוצלת, קפואה על מקומה, חיה־מתה, בלי תנועה, אף לא קלה שבקלות. עיניה של נור נחו על קן קטנטן שעליו גוננה הצוצלת, היא צמצמה אותן כדי לחדד את התמונה, אך לשווא. היא לא הצליחה לראות מה בתוך הקן. נור סקרה את הצוצלת. היא מפחדת ממנה, חשבה. נור ירדה מהאסלה, רגל אחרי רגל. השעה הייתה שעת צהריים. היא התיישבה על הספה ומתחה את רגליה. עיניה נדדו אל החלון בדאגה, הווילון היה מוסט מעליו. על העיתון שלצידה הופיעו תמונות ודיווחים מאירועי הלחימה האחרונים, אנשים היו שכובים על הקרקע מדממים, את פניהם טשטשו. היא העבירה יד על פניה היבשים, ניסתה לרכך את שפתיה במגע רוק. פיה היה יבש. עורה התקלף סביב העיניים, סביב האף, סביב פרקי אצבעות הידיים ובמרפקים. לעיתים קרובות גירדה בציפורניים ארוכות ועבות מדי מתוך שינה, עד שפצעה את עצמה בשריטות קטנות. בבוקר, כשהתעוררה, ניסתה לחטא אותן עם אצבעות רטובות מרוק, אבל השריטות רק שרפו יותר. כאב השריפה גרם לה לחשוב. משהו יפרוץ. היא נרעדה. הוא לא יפרוץ ממש ברגע. אבל עדיין משהו יפרוץ. נדמה לה שמה שצריך לפרוץ, יפרוץ מתוכה. ברגעים מסוימים היא חשבה שזה קשור בפִיאָנִי, אבל באותו הרגע נדמה לה שלא זה העניין. יש שם משהו אחר.

היא הביאה זוג משקפיים שמצאה בדירה. הם לא היו במידה שלה, מי שגר כאן קודם בטח צריך אותם. היא גילתה אותם באחד הימים כשחיטטה במגירות, ומצאה שהם דווקא מתאימים לה. היא עדיין לא ראתה ממוקד, אבל קצת יותר טוב. היא שוב נכנסה לחדר השירותים והניחה את ברכיה על מושב האסלה המכוסה. הקן היה מוסתר בין צינורות פלסטיק שחורים וענפים של צמח מטפס שכבר היה מת כשנור מצאה מסתור בדירה. הקן נראה קטן וקול לא נשמע ממנו. הטלפון צלצל ונור נבהלה, נתקלה במשקוף השירותים כשרצה אל הספה. מספר חסוי.

״הלו? הלו?״ היא שמעה קול מוכר.

״נור, הלו, זאת פיאני, תגידי משהו.״

נור היססה, ״הלו, זאת אני,״ היא אמרה. ליבה הלם חזק בחזה וזרם קר עבר מקצה ראשה ועד לבהונות.

הקול של פיאני נעשה מבודח מאוד, ״נוּרָה! טוב לשמוע ממך. יופי שאת עונה לטלפון, כבר פחדתי שלא יהיה לך אותו או משהו כזה. תקשיבי, התקשרתי להגיד לך ששלומי טוב, אני בסדר גמור,״ פיאני עצרה לרגע את שטף הדיבור והוסיפה ברצינות, ״ואני נורא מתגעגעת.״

רכיב זר דבק בקולה, ונור לא הצליחה להבין מה הוא. האם היה קשור בבית הסוהר? האם דיברה עכשיו כמו שמדברים האסירים?

״פיאני, איך את מתקשרת בכ—״ שאלה, מתגברת על המבוכה. זמן רב לא שמעה מפיאני.

פיאני היסתה אותה. ״ששששש…״ היא אמרה, ״אל תשאלי שום דבר כי אני לא יכולה לענות, מותק. מה שחשוב זה שהשגתי טלפון, ואני יכולה עכשיו להתקשר אלייך. תקשיבי, די נורא פה. יש כאן המון בנות ורובן לא יודעות אפילו מה הן עשו, כמוני. סתם, סתם, בסדר, אני יודעת מה עשיתי. תשמעי, אני אומרת לך, די נורא פה, אבל יש גם כמה דברים נחמדים, למשל, האוכל פה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. לפחות יש פה אוכל. מה את אוכלת בכלל?״

נור רצתה לומר שהחשמל לא עובד רוב הזמן ובאמת היא לא אוכלת הרבה, אבל פיאני לא השתהתה מספיק כדי שנור תוכל לענות. ״תקשיבי, יש עניין עם הציפורים.״

נור נבהלה. מה עם הציפורים. איך פיאני יודעת.

״הם משחררים עכשיו ציפורים למעקב, אני לא יודעת בדיוק,״ והיא לחשה כשאמרה לה, ״שמעתי את הסוהרים מדברים.״

נור מלמלה שיש קן מחוץ לחלון שלה.

״קן זה בסדר גמור, קן זה טבעי, מותק, בקן אמורות להיות ביצים, לא?״ פיאני אמרה, קולה שוב מבודח, ״כמה זמן לא אכלתי ביצים. אוי, חכי, אני חייבת לנתק, מישהו מגיע, אני אתקשר אלייך.״ ואז היא לחשה, בקול רציני מאוד, ״אם מהביצה יוצא גוזל זה בסדר.״ היא אמרה וניתקה.

גוזלים! חשבה נור.

היא חזרה אל השירותים לתצפת. הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת. היא הסתכלה סביב במקום מגוריה הארעי. אם פיאני תשחרר היא תוכל להגיע, הן יוכלו לחיות כאן יחד, המקום מתאים לזוג, אפילו למשפחה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וניסתה לראות גוזלים. גוזלה, ככה אח שלה היה קורא לה כשהיה נכנס לחדר בלי לדפוק ואומר לה, בואי תראי לי כמה השיער שלך ארך, והיא הייתה מפזרת את הצמה הארוכה שלה, והוא היה מושך את השיער כלפי מטה. אַייי, היא הייתה אומרת, רגע, גוזלה, הוא היה אומר, תהיי בשקט, ומצמיד את ידיו לגבה. ארוך מאוד, היה פוסק. תאריכי עוד קצת. אחר כך היה מסיט את השיער מהפנים שלה ומנשק את שתי הלחיים, מותיר אחריו חספוס זיפים וריח של אפטרשייב.

השיער שלה תמיד ארך. כשפיאני תבוא גם היא תגיד, כמה ארך לך השיער, נורה. בטח פיאני גם תאמר, כמה את יפה, ותתעלם מהקילופים סביב עיניה, מהעור המחוספס. שברי זיכרון ריחפו בראשה מהחלום שחלמה בלילה. רק עכשיו נזכרה שחלמה על פיאני. הן עומדות יחד ליד תל מכוסה בקש. היא מכירה את המקום הזה. הוא מזכיר לה משהו. היא מתחילה ללכת, אבל פיאני תופסת אותה בידה, זרמים נעימים בגופה. היא מצביעה על מין עמק קטן ובו מים, שׁוּחַת מים, והמים עולים על גדותיהם. היא רואה את התל המוכר לה מוצף מים, ועוד אנשים מתאספים סביבו. השׁוחָה מלאה, אבל אף אחד לא שֹוחֶה, המים עומדים עכורים, ובכל רגע שחולף הם נעשים עכורים עוד יותר. רעש בנייה סמוך לבניין שבו התבצרה העיר אותה מזיכרון החלום. מרחוק שמעה יריות. עבור מי בונים, היא לא ידעה. כמה אנשים חיים בכלל בבניין. היא שוב גירדה את עיניה. העור על עפעפיה היה קשקשי. כל אותו היום הצוצלת לא נראתה שוב בקרבת הקן.

כנראה שני גוזלים היו שם בקן הרעוע. הקן נבנה מאסופה של ענפים יבשים, נשען על צינור הפלסטיק ועל הצמח שקמל. פעם, אחד השכנים, היא לא ראתה אותו כבר זמן רב, ניסה להסיר את הענפים היבשים. הוא הסתובב למטה בלי חולצה, הזיע והקים מהומה כשהתקוטט עם המסור החשמלי והענפים, אבל לא הצליח להתיר את הסבך. הענפים היבשים נותרו מלופפים בצינורות הפלסטיק, והודות לשכן היו מנותקים מהאדמה. השכן נעלם אל תוך ביתו. נור חשבה שהוא היה הבעלים החוקיים של הדירה שלו. לאשתו קראו שיראל. שם ארוך ומסורבל, לדעתה. היא שמחה ששמה קצר, הברה אחת, וחשבה שאם יהיה צריך להעיר אותה באמצע הלילה כדי לברוח מהבית העולה באש, למשל, היא תתעורר מהר יותר מהשכנה, שהייתה לה אז בטן עגולה ותופחת. נור, נור, יצעקו, והיא תתעורר. כשנור הגיעה לבניין שיראל הציגה את עצמה, שלחה אליה יד ענוגה ואמרה, אם את צריכה משהו רק תגידי לנו, אבל נור לא חשבה שהיא באמת התכוונה לזה. השכנים האלו נעלמו מזמן עם התינוק החדש שעשו להם. עכשיו חשבה שטוב שהשכן לא הצליח להסיר את המטפס, כי היא הייתה מרוצה מאוד מהגוזלים הקטנטנים, בני חסותה החדשים.

בימים שחלפו גבר בה הביטחון שיש שניים בקן. הם גדלו מעט. מדי שעה בשעה היא טיפסה על מכסה השירותים והתבוננה בהם. הגוזלים הצטופפו בקן הקטן והשברירי, הצוצלת הגיעה לעיתים רחוקות. היא עמדה על אחד הענפים היבשים האחרים והתבוננה בגוזליה. לפעמים היא עמדה על כבל החשמל שהיה מעט מרוחק. לפעמים עמדה לידה עוד צוצלת. אולי גם לה קן בסביבה. היא דמיינה את כל קיני הצוצלות מתמלאים קול המיה.

פיאני שוב התקשרה. נור החזיקה את הטלפון בין הכתף לראש, שוב אותו רכיב זר בקולה. נור עמדה באזור הקליטה של האינטרנט, ליד החלון.

״תקשיבי, אני משתעממת לגמרי, אני לא יודעת מה לעשות, מזל שיש לי את הטלפון להתקשר אלייך,״ פיאני אמרה בקול מתרגש, ונור לרגע חשבה אבל לא שאלה בקול רם, למה את לא מתקשרת יותר. ״איי, נורה, נורה, עוד מעט אני משתחררת ואני באה אלייך. אם לא משתחררת, אז בורחת, את שומעת אותי?״ פיאני צחקה.

נור ניסתה לדמיין איפה פיאני נמצאת, אבל לא הצליחה לדמיין, ופיאני מצידה לא נידבה מידע.

יום אחד, זה כבר היה מזמן, אחרי שלא ראתה אותה כמה שבועות, פיאני כתבה לה מכתב: אני בבית הכלא, הדברים השתבשו. את המכתב ההוא הביא לה הדוור בעצמו. נור הייתה בחוץ באותה שעה, אולי יצאה להשיג אוכל, היא לא הצליחה לזכור. ״יש לי מכתב לגברת,״ אמר הדוור והתקרב אליה. נור לא שאלה איך הוא יודע להביא את המכתב דווקא אליה, היא הפסיקה לשאול שאלות שלא תקבל עליהן תשובות מניחות את הדעת. ״בואי, קחי,״ הוא אמר והושיט יד לעברה. הוא אחז את המכתב בין אצבעות שמנמנות וציפורניים שחורות. נור התקרבה והדוור משך את ידו אליו, היא נאלצה להתקרב עוד יותר. פיו היה לח ומעט ריר נזל על סנטרו. העיניים שלו היו אדומות ופקוחות לרווחה. נור חטפה את המכתב מידו והתרחקה.

״נורה, את שומעת אותי?״ אמרה פיאני בקול גבוה. נור הסתחררה, את עיניה כיסה ערפל דק, ובבטנה שהתהפכה התעוררה בחילה. ״נורה, אני חייבת ללכת, נשיקות.״

השיחה שוב נותקה. הקול של פיאני התרחק ממנה, ונור הסתכלה על המכשיר ונשענה על הזכוכית החמה של החלון. היא הקלידה בצ׳אט של מנוע החיפוש: תספרי לי על צוצלות וגוזלים. על גבי המסך החלו להופיע אותיות. נור רפרפה על המילים. צוצלות מטילות בדרך כלל שתי ביצים, בוקעים מתוכן שני גוזלים. הצוצלות, זכר ונקבה, מתחלפים בדגירה ומטפלים יחד בגוזלים. נור נזכרה בצוצלת הנוספת שראתה, הצוצלת האב. גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב. היא שוב סגרה את מכסה האסלה, וטיפסה להסתכל בגוזלים. הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב.

היא ירדה לבדוק אם קיבלה דואר. בתיבת דואר מתפקעת של דירה אחרת הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר חום. לא היה עליה מען. בתיבה שלה היה מכתב מאחיה. גם שמו היה בנוי מהברה אחת. כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה. היא עלתה לדירה ומיהרה לפתוח את המכתב. במעטפה היו שתי תמונות: הר געש לאורו של השחר, ושני שֵֹיִים קטנים, משחקים ומכשכשים בזנב לבן. היא הסתכלה בתמונה ויכלה לדמיין אותם צוהלים ומתרגשים. היא התגעגעה להרגיש בעצמה מרחבים כמו אלה בתמונות מאקוודור. קר, הוא כתב לה, קר פה מאוד. בבוקר קרה מכסה את כל הצמחים שלי, בשבועות האחרונים התחלתי לכסות אותם ביריעת פלסטיק, זה נושא שנוי במחלוקת, כתב, הצעירים אומרים שחייבים והמבוגרים אומרים שהצמחים יכולים לשרוד את הקרה. אתמול בלילה שכחתי לכסות את הצמחים, ועכשיו בוקר וכולם נראים כמו חסות שקפאו והפשירו במקרר. ממעמקי זיכרונה העלתה תמונה של חסות צמודות לדופן מקרר, רקובות ואומללות. הוא כתב לה שהוא מקווה שהירקות יקומו לתחייה, הנה עכשיו מתחילה השמש לזרוח, אני מקווה מאוד, כתב. מה שלומך, הוא שאל במכתב. אני שומע מפה שהמלחמה לא מסתיימת, אבל שהמצב יחסית רגוע, אַיי גוזלה, אם הייתי יודע מה זה אומר. אני כל כך רוצה לראות אותך, אני מתגעגע ומקווה שאת בטוב.

מה שלומה, נור שאלה את עצמה. היא גירדה את העיניים שלה ואצבעותיה עברו על אפה המקולף. הרחובות ריקים, החדשות משונות, הצוצלות, והכול יבש מאוד. היא לא ידעה מה מהדברים האלו כדאי לכתוב. כדי לענות לאחיה היא תצטרך לפגוש בדוור. היא נאנחה.

עיניה נחו על החבילה שסחבה מהדואר של השכנים. היא קרעה את העטיפה, ומתחתיה הציץ ספר קטן, בגודל של כף יד. על הספר התנוססו ריבועים צבעוניים ולמטה שם הצייר – קלה. היא פתחה את הספר ודפדפה בו. הציורים היו צבעוניים ויפים. היא רצתה לראות את כל הציורים בבת אחת. היא חשבה לתלוש ציור ולשלוח לו, אולי תמצא אחד שייטיב לתאר את שלומה. דמות בצבעים דהויים, שראשה נראה כמו ירח, צפה בין צורות אחרות שנראו כמו חלקים מהעיר והבית: גגות, פנסי רחוב, מדרגות, מעברי חצייה. מסביב היה חושך. היצור הקטן צף ופניו אטומים. הוא נראה לא מרוצה.

במכתב ששלח לה אחיה הוא כתב שעכברי שדה מצאו מקלט בטנדר שלהם. העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים. אומרים שזה יחסית נורמלי פה, לי זה לא נשמע נורמלי, הוא כתב. הם לכאורה מחפשים מקלט מהקור, יצורים אומללים. שאלנו את הכפריים ואת המוסכניק, נור לא ידעה למי התכוון כשכתב ״שאלנו״, מה נעשה עם אותם עכברונים פולשים, והם אמרו לנו בחיוך שצריך לתת להם "מזון". היא דמיינה אותו קורא בקול את מילותיו. הקול שלו, העמוק, בכל פעם ששמעה אותו, עשה לה חשק גדול להתקרב אליו, להתחפר בין כפות ידיו הגדולות. תווי הפנים הגסים שלו הזכירו לה עגל, בהמי ומתוק. בין תווי פניה לתווי פניו לא היה דמיון. היא ניסתה לדמות אותו בראשה. הם לא התראו כמה שנים.

נור התחמקה מהשאלה המתבקשת, את מי היא רוצה יותר לראות, את פיאני או את אחיה. היו מפגשים שבלאו הכי לא עמדו על הפרק, כי כמה מהאנשים חיו רחוק מהסכנה, מול הרי געש ושיים מכשכשים בזנבם, ונראה שלא היו לבדם. היא שוב הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות.

היא שוב הסתכלה בטלפון. בצ׳אט היה כתוב שהגוזלים נשארים בקן שישה עד עשרה שבועות. אין לדעת כמה ימים עברו מאז בקעו מהביצים והחלו לשתות חלב יונה, הם כבר לא כל כך קטנים, די גדולים. היא הלכה להתבונן בהם שוב. שני יצורים בעלי עיניים קטנות ושחורות מצמצו לעברה, אם תושיט יד מהחלון היא תוכל לתפוס אותם, היא תוכל ממש לגעת בהם. הצוצלות ההורים שוב לא נראו בסביבה. היא לא ראתה את הגוזלים זזים, אבל מדי פעם בפעם הסתכלה ובדקה, לעיתים הם החליפו את הכיוון, ופנו אל חלון האמבטיה ואל החלון של חדר השינה לסירוגין. הקן היה קטן וצפוף. היצורים המסכנים בקושי יכלו להסתובב בתוכו.

מול עיניה אחד מהגוזלים פתאום פרש את כנפיו. ליבה הלם. הגוזל פרש את כנפיו ונפנף בהן, ואז החזיר אותן למקומן. הגוזלים עלולים לעזוב בקרוב. המחשבה הבעיתה את נור. היא תהתה מי הולך ללמד אותם לעוף, אם ההורים מתרשלים בגידולם. היא תהתה גם בנוגע למזון שהצוצלות ההורים מביאים לצאצאים שלהם. האם גם הם מאכילים אותם בחלקים של חוטי חשמל?

היא הלכה לארון המטבח והוציאה תירס בקופסת שימורים. היא השאירה את הקופסה פתוחה על אדן החלון, קרוב אל הקן, אולי הצוצלות יאכלו ממנה. השעה הייתה שעת ערב, והיא נזכרה שלא אכלה היום שום דבר. לא התחשק לה לאכול. שוב חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו.

איש אחד נמצא בדרך לשדה, היא נזכרה פתאום בחידה שסיפר לה אחיה. גוזלה, הוא אמר, איש אחד נמצא בדרך לשדה, יש לו תיק על הגב, כשיגיע לשדה הוא ימות. בשאלות כן ולא ארוכות נאלצה לפלס את דרכה אל הסיפור המלא. היא שאלה: יש לו משהו חשוב בתיק? כן. זה קשור לזה שימות? כן. הוא רוצה למות? לא. האיש בחידה לא רצה למות. בסוף היא גילתה, או אולי אחיה הוליך אותה אל התשובה, שהאיש צנח ממטוס בדרך לשדה אבל המצנח לא נפתח, הוא התקלקל, ולכן, כשהאיש יגיע לשדה הוא ימות.

היא הסתכלה בצוצלות. הצטערה שלא יכלה לספור כמה ימים עברו, בקושי יכלה להפריד בין יום ליום. אבל ודאי עבר זמן רב. הגוזלים כבר כמעט נפלו מהקן. היא הסתכלה בהם, הם הסתכלו בה, עוד מעט יפרשו כנף ויעופו משם. האם מהקן הרעוע הם יכולים לראות באיזה גובה הם נמצאים? האם הם פוחדים ליפול? היא הסתכלה למטה. מתחת לבניין היו חתולים, ודאי רעבים. מה אם הגוזלים ייפלו, גוזל נמצא בדרך לשדה, וכשיגיע לשדה ימות. היא הכניסה את ראשה הביתה.

״נוּרקָה.״ הבעיה עם פיאני, חשבה נור, שאם הבית יבער והיא תקרא לי בשמות האלה שלה, אז לא אספיק להתעורר, הבית יישרף ואני בתוכו. זה כל מה שטוב בהברה אחת. ״נורקה, אני באה אלייך, את שומעת? אני יוצאת, אני בדרך, ועוד מעט אני אגיע.״ קולה של פיאני נשמע מהטלפון, ״את לא מבינה מה קרה בבית המשפט, אבל את יודעת איך זה היום, בקיצור, אני רוצה להגיד לך, טוב, יותר מדי אני לא יכולה לספר עכשיו, אבל אני רוצה לספר לך הכול, מותק, אני באה אלייך,״ אמרה פיאני, וקולה נשמע מרוחק. עדיין היה בו רכיב זר. ״נורה, אני חייבת לסיים, אבל אני מגיעה, טוב, אנחנו מתראות עוד כמה שעות.״

נור הנהנה, ואמרה בקול רם, "יופי, אני מחכה לך.״ נור לקחה בידה את הספר עם הציורים המודפסים של קלה. בתחילתו היה כתוב שהיצירות של האמן לא תופסות את הצופה במבט ראשון, כי אלה ציורים שאינם מיועדים למשוך את תשומת הלב האנושית. רק היכרות מעמיקה עם עבודתו יכולה להביא את הצופה להבנה של הציורים שלו, שהם כמו ארכיטקטורה ושירה בעת ובעונה אחת. אבל נור דווקא מיד התרשמה מיופיים של הציורים בספר הקטן. הספיק לה מבט אחד, אז מה כל העניין הזה שצריך מאוד להתעמק בהם. היא התעצבה. אולי יש משהו שהיא לא מבינה. היא הסתכלה שוב בריבועים שנראו מחוברים אלו לאלו, מצוירים בקווים דקיקים שעשו עיר, ומעליה שמש או אולי ירח. מעניין אם פיאני תבין כבר בהתחלה, או שהיא תצטרך להתעמק, היא תהתה.

נור המשיכה להסתכל בציורים, אולי תמצא דבר־מה עמוק יותר שנחבא קודם מעיניה. אחר כך הניחה את הספר, הלכה אל השירותים ושוב טיפסה על האסלה. כשהסתכלה החוצה היא ראתה שגוזל אחד נעמד על ענף יבש, והגוזל האחר נותר בקן. כנראה אין מקום לשניהם. ההורים התרשלו, אין ספק. הצוצלת האם נחתה על הענף היבש ופנתה אל הגוזל שעמד מחוץ לקן. היא תפסה את מקורו במקורה בתנועה שנראתה אלימה, המקורים חיברו את פניה לפניו, הם נעו בתנועה אחת כמו גל שעובר ממנה אליו.

רק כששוב החשיך בחוץ חשבה נור על פיאני, שבעצם לא הגיעה, ותהתה מתי התכוונה להגיע. היא התעלמה מקול חלוש שאמר לה שפיאני לא יודעת את הכתובת, וכשלא הצליחה להתעלם מהקול אמרה לעצמה שגם הדוור לא יודע את הכתובת, ובכל זאת מכתבים מגיעים מאחיה. והרי גם פיאני כתבה לה פעם. נור הסיטה את המחשבה מפניה כמו זבוב וגירדה בעיניה היבשות. היא המשיכה לגרד את הסדקים בפניה היבשים והם נהפכו לשריטות. הכניסה אצבע לפה והוציאה אותה רטובה, ניסתה לרכך אותן. השריטות שרפו. היא שוב הלכה להסתכל בגוזלים. הם כבר היו גדולים. שוב ראתה אותם מתאמנים בפרישת הכנפיים. כמה זמן עוד יש לה להתבונן בהם. הגוזל הבריא יותר שוב עמד על ענף מחוץ לקן, הוא נראה מטופל יותר, מוכן להמריא. השני עדיין היה בתוך הקן, נראה קטן יותר, חלש, ודאי קיבל פחות אוכל.

נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון. היא הניחה אותו על הרצפה ואת הקופסה לצידו, והתיישבה בישיבה מזרחית. היא לא תתרשל. הגוזל הסתכל בה בעיניו השחורות ותקע את ראשו בתוך הפחית. אחר כך שוב הרים אליה את מבטו. היא חייכה. הוא צייץ.

.

יעל לאוקומוביץ היא כותבת ומתרגמת. דוקטורנטית לאשורולוגיה באוניברסיטה העברית. מחקרה מתמקד במשמעות ותפיסות טבע בספרות המסופוטמית העוסקת בביצות. כלת פרס הרי הרשון לשנת 2023. יצירותיה פורסמו בבמות שונות, לרבות גיליון המוסך מיום 02.09.21.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "יום שבת", סיפור קצר מאת גלית זרי; "לומר חנוך", סיפור קצר מאת עדו סתר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן