טרגדיה של חלוצה: הניה פקלמן

וידוי אישי, אמיץ, נועז, מזעזע ומטריד של הניה פקלמן - פועלת עירונית בת העלייה השלישית - המגוללת את האירועים האלימים שעברו עליה ביניהם אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת

דורית שילה
17.04.2018
עובדים בשדה הטבק בראשון לציון, הניה פקלמן מצד שמאל, 1924

"הייתה מטיפוס של בת ישראל כשרה וידעה לסבול הרבה בדומיה"

(מתוך ידיעה על התאבדותה של הניה פקלמן. עיתון "הבקר", 20 בינואר 1940)  

ב-1935 התפרסם בתל-אביב הספר חיי פועלת בארץ. הספר ראה אור בהוצאה עצמית ובמימון פרטי של המחברת, הניה פקלמן. פקלמן הייתה פועלת עירונית מתל אביב שעלתה ארצה בימי העלייה השלישית. בספרה מתארת פקלמן בגוף ראשון ובגילוי לב את ילדותה, את הכשרתה בחו"ל ואת עלייתה לארץ ישראל. היא מתארת את ניסיונותיה להשתלב בחיי העבודה ובחיי החברה בארץ, ואת האירועים האלימים שעברו עליה: אונס, היריון בלתי רצוי ואובדן התינוקת.

הספר הוא מסמך יוצא דופן שמשלב סיפור על ימי העלייה השלישית וחיי הפועלות, סיפור חיים שלם של אישה וכתיבה נשית. כשיצא לאור בשנת 1935, זכה הספר להתעלמות וכמעט שלא נכתב עליו דבר. פקלמן שחשפה בספר את נפשה, תבעה את עלבונה ואף השקיעה בו את חסכונותיה, ידעה תועפות של צער ומחסור ושקעה בדיכאון.

בשנת 1940 שמה הניה קץ לחייה.

מהספר נותרו עותקים בודדים אחד מהם היה בידי המשפחה ואחר התגלה בספרייה הלאומית בירושלים. קולה של הניה נשכח, הקול שביקשה להשמיע על התלאות והייסורים שהיו מנת חלקה פה בארץ חמדת אבות, הזעקה על המחיר ששילמה וששילמו עוד נשים עובדות בארץ באותה תקופה. כעבור שנים יצאה לספר מהדורה חדשה ועדיין, רבים אינם מכירים את סיפור חייה של הניה פקלמן – חיי פועלת בארץ.  

שער המהדורה המקורית של הספר "חיי פועלת בארץ" מאת הניה פקלמן
 

"אמי צפורה, ילדתה השנייה של הניה פקלמן מנישואיה למשה בעל-טכסא, הטמינה את הספר שכתבה סבתי בארונה בחדר השינה", מספרת עין-יה טמיר, נכדתה של הניה פקלמן. "כשגיליתי אותו הייתי בת שתיים-עשרה ושאלתי אותה על אודותיו. היא ענתה שסבתי כתבה את הספר, שאינו ספר המתאים לגילי, ואסרה עליי ועל אחי לקרוא בו. אחי שמע בקולה וקרא את הספר לראשונה רק כשהיה בן חמישים. אני, שהייתי ילדה סקרנית, לקחתי אותו לידיי כשאיש לא היה בבית וקראתי בו. נפעמתי מכתיבתה והזדעזעתי מתוכנו – זרמי חשמל עברו בגופי, הזעזוע היה גדול מאוד. מה שכן סיפרה לי אמי על סבתי היה שהתאבדה בקפיצה מבית קולנוע "אסתר" בתל אביב כשאמי הייתה בת שתיים-עשרה".

"לא נגעתי בספר במשך כמעט חמישים שנה, אפילו כשאמי נפטרה לא לקחתי אותו לידי, והספר נשאר ברשות בעלה, אבי המאמץ", מספרת הנכדה. יותר מ-70 שנים אחרי שיצא לראשונה, יצא הספר במהדורה נוספת, ורק אז חזרה עין-יה לספר האסור. "רק כאשר זכה הספר להוצאה מחודשת ביקשתי את הספר מאבי וקראתי בו. לילה שלם קראתי ובבוקר הלכתי לישון כשדמעות בעיניי".

"שמחתי מאוד בהוצאה המחודשת לאור והסכמתי להתראיין בכלי התקשורת ולספר את הסיפור של הניה", מספרת עין-יה, "מפני שחשתי שהציבור שהתכחש לסבתי מחבק חיבוק אוהד את אחי ואותי, את משפחתנו, כמעין סגירת מעגל. החיבוק שהייתה זקוקה לו וציפתה לו סבתנו הגיע אלינו ושמחנו בו. בכל המפגשים שנערכו סביב הספר בכל רחבי הארץ הרגשתי קרבה לסבתי ואמי, שבוודאי היו גאות בי ובמאמציי להביא סיפור חשוב זה לידיעת הציבור, ובמיוחד את הסוגיות המועלות בו: זכותה של האישה לקבל שכר שווה לגבר וזכותה של האישה על גופה. שלא כמו סבתי, לא השכלתי ליישם בימי חיי את הדברים שלמענם נלחמה, ורק כאשר הגעתי לגיל מבוגר היה בי הכוח הנפשי והעוז להשמיע קולי, שמתוכו בוקע היום גם הקול שלה".  

עין-יה ואמה ציפורה בקיבוץ יגור
 

כמה קטעים מספרה של הניה פקלמן, 'חיי פועלת בארץ':

 

עבודת נשים בארץ ישראל

לאחר שעזב נ' את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם, פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: "בואי לעבוד אתנו". עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר התכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעיהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: "נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאוד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…" כולם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאילו אין הדברים מופנים אלי כלל.

התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי, אם לא אוכל לעבוד, לא אתבייש לעזוב את העבודה באמצע היום, בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!" (מתוך פרק נ"ה)

הניה עומדת על הפיגומים במהלך עבודת-בניין בתל נורדאו, 1923
 

האונס

אחרי הנשף של ח. ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו'. אמרתי לו: אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך". הוא התאדם והוריד את ראשו.

סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. רוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.

– למה אתה נועל את הדלת? שאלתי

– בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, – – השיב לי.

הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה.- – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

-יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל אביב.

בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד לו בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר ביננו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.

***

מצבי החמרי היה קשה מאוד, נסעתי לתל אביב, ותכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני… הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: "האם זה אפשר, האם זה אפשר?"

הרופא שאל אותי: "מה אפשר?"

לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת? הרופא לקחני ביד, ובעל כורחי הושיבני על הכסא ואמר לי: "אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור".

יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. "אם זה יהיה נכון"- אמרתי בלבי – "אאבד את עצמי לדעת". רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את… הילד.

לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת. היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה איזו רעננות, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…

נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות. (מתוך פרקים ס"ה–ס"ז)

הניה פקלמן בעבודת הריצוף בבת גלים, בראשית ימי בניינה

הלידה

בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחד שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.

[…] את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חיכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי: – נו, מה נשמע אתך? עניתי לו: " יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד"ר גריי". הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: " תני לי מיד את התעודה! מה ? את מפחדת שאקרע אותה? " עניתי לו: " אינני מפחדת, כי ד"ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת". הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.

נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה, האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאוד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.

יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו. (מתוך פרקים ע"ב–ע"ד)  

הניה (למטה משמאל) וחברותיה בחצר המשק של איכר בראשון לציון (אחרי העבודה)

מוות

היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי "לשאוב" חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת בשדים. וכיון שלד"ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע"כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד: הן הילדה היתה בת חודש, וכל הזמן היתה שקטה מאד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!

לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל"קופת חולים". המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבד ב"קופת חולים") הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל"קופת חולים" וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. "קופת חולים" היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.

הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה "כשרה" היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם, לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. ואני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.

אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת, בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך ורע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכלתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.

בבוקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל"קופת חולים" אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל"הדסה". רצתי ל"הדסה" במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.

****

ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.

ד"ר פארבר התחיל לנחמני שאני עוד צעירה מאד, ועוד יהיו לי ילדים. הוא לא ידע מה היא לי הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכּולה! לא היה ליל פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ' ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל, והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!    

הניה פקלמן ובתה צפורה בשכונת מחלול בתל אביב

****

פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי : לא להשתגע, לא להשתגע, את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה – נקמה -נקמה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – — – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותי לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לי לא היה כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר לשומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ולא רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.

****

לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים "בעלי רחמים", שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כעל בן אדם. כולן כאחת חשדו בי שמרצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחרות רצו להראות כ"מפותחות" וכחפשיות בדעותיהן, ועל כן התהלכו אתי. אחרות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק, וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק הדין שהוציאה עלי כל הסביבה.

ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.

(מתוך הפרקים ע"ג–ע"ד)  

 הקטעים מספרה של הניה פקלמן והתמונות מהאלבום המשפחתי ניתנו באדיבות נכדתה עין-יה טמיר

המהדורה החדשה של ספרה של הניה פקלמן "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה", הוצאת כנרת ומכון הקשרים, ראתה אור ביוזמת תמר ס. הס. בשנת 2007. ערך אותה יגאל שוורץ ונוספו לה שתי אחריות דבר:  של דוד דה פריס וטליה פפרמן ושל תמר ס. הס.   "חיי פועלת בארץ" בפרויקט בן יהודה

כתבות נוספות

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה "אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות" "בראשית הייתה התשוקה": סיפורה של המשוררת מלכה חפץ-טוזמאן      

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation