הסיפור מאחורי השפם המפורסם של השחיין היהודי המעוטר ביותר בכל הזמנים

סיפורו של מארק ספיץ האגדי, והקשר הקרוב שלו לישראל ולעם היהודי.

עד אולימפיאדת בייג'ינג בשנת 2008, החזיק מארק אנדרו ספיץ בשיא מרשים במיוחד: השחיין שזכה במספר הרב ביותר של מדליות זהב באולימפיאדה אחת. היה זה בשנת 1972, הרבה לפני עלייתו לגדולה של מייקל פלפס, באולימפיאדת מינכן הזכורה לנו לרעה. ספיץ, השחיין היהודי אמריקאי, זכה אז ב7 מדליות זהב (מתוך 11 המדליות האולימפיות בהן זכה במהלך כל הקריירה), כאשר בכל המקצים בהם השתתף הוא קבע שיא עולמי חדש. באותה אולימפיאדה, לאחר ששבר כל שיא אפשרי, ספיץ פונה מהכפר האולימפי תחת אבטחה כבדה אחרי טבח הספורטאים הטרגי, בשל חשש לחייו (בגלל מוצאו היהודי). אך הישגיו המרשימים עשו את שלהם, והשם מארק ספיץ היה מוכר בעולם כולו.

כתבה שפורסמה ב"דבר", 3.8.1973. לחצו לכתבה המלאה

 

ספיץ נולד ב- 10 בפברואר 1950 בעיר מודסטו, קליפורניה. אביו יהודי אמריקאי ואמו יהודייה מפוארטו ריקו. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להוואי, שם למד לשחות חרף גילו הצעיר. בסיוע הוריו הוא רכש את אמנות השחייה, כמו גם חינוך פסיכולוגי מתאים לשחיין תחרותי- בין המשפטים שנהג אביו לומר לו: "שחייה זה לא הכל, ניצחון הוא הכל!", וגם "בבריכה יש 6 נתיבים, אבל רק מנצח אחד". אך סביר להניח שאיש לא חזה את ההצלחה המטאורית לה יזכה מאוחר יותר.

בגיל שמונה הגיע ספיץ למאמנו הראשון, שרם צ'אבור. התוצאות לא איחרו לבוא: כבר בגיל 10 הוא החזיק ב-17 שיאי גילאים של ארצות הברית ושיא עולם אחד לגילו. בגיל 14 עקרה משפחתו לסנטה-קלרה, שם החל ספיץ הצעיר להתאמן במועדון השחייה המקומי, תחת הדרכתו של המאמן ג'ורג' היינס. הסגנון המועדף עליו היה המסובך ביותר – שחיית פרפר. בגיל 15 השתתף לראשונה במכביה, הייתה זו המכביה השביעית ב1965, בה זכה ב4 מדליות זהב וכמו-כן קיבל את תואר "הספורטאי הכי טוב של כל התחרויות".

כתבה שפורסמה ב"דבר", 29.8.1965. לחצו לכתבה המלאה

 

בגיל 16 זכה לראשונה במדליית זהב ב- 100 מ' פרפר באליפות איגוד ספורט החובבנים האמריקאי. בשנת 1967 השתתף ספיץ בתחרויות יבשת אמריקה שנערכו בוויניפג, בהן זכה בלא פחות מ5 מדליות זהב. וכך, בגילו הצעיר (17 שנים סך הכל), ספיץ הספיק לשבור 10 שיאי עולם.

למכביה השמינית של 1969 כבר הגיע כספורטאי מצטיין, וגרף די בקלות 6 מדליות כבוד.

ספיץ המשיך ללוות את המכביה גם לאחר תקופתו כספורטאי צעיר. במכביה ה-12 שנערכה בשנת 1985 זכה לכבוד להדליק את הלפיד, ובמכביה ה-17 שנערכה בשנת עשרים שנה אחר כך הוא נשא את הדגל של המשלחת האמריקאית.

טקס פתיחת "מכביה 2005" באיצטדיון רמת גן. בצילום, ראש הממשלה אריק שרון לוחץ יד לשיאן האולימפי בעבר מרק ספיץ, בתא הכבוד. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

בנוסף להיותו אחד השחיינים (והספורטאים בכלל) המעוטרים והמצליחים ביותר בהיסטוריה, ספיץ גם היה אייקון אופנה. השפם המפורסם שלו הפך לטרנד של ממש בקרב שחיינים, וכאשר כתב רוסי אמיץ שאל אותו באולימפיאדת מינכן לפשר השפם, השיב ספיץ בביטחון: "לא רק שהשפם שלי לא מאט אותי, אלא הוא דוחה את המים שמגיעים לאזור הפה שלי, דבר שגורם לראש שלי להישאר עמוק יותר במים, ועוזר לי לשחות מהר יותר". כשנה לאחר מכן, לדברי ספיץ, כל השחיינים הרוסים גידלו שפם. ומדוע החל לגדל את השפם מלכתחילה? מתוך עקשנות ורצון להוכיח. אגו, במילה אחרת. כאשר מאמנו בקולג' אמר לו כי לעולם לא יצליח לגדל שפם, ספיץ נתן דרור לזיפים; ולאחר ארבעה חודשים של גידול – צמח השפם המפורסם.

בגיל 22, מוקדם מהצפוי, פרש ספיץ מקריירת השחייה וניצל את תהילתו כדי להרוויח כסף. הוא הפך ליועץ כלכלי ולנואם. לקראת אולימפיאדת ברצלונה ב1992 ניסה לחזור להתחרות ולעשות קאמבק חרף גילו המבוגר (ב1992 היה בן 41), אך נכשל בניסיונותיו להתקבל למשלחת האמריקאית. השפם המפורסם נעלם, אך מארק ספיץ לנצח ייזכר כאחד השחיינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

גלי-דנה זינגר, אסיף רחמים, הדס גלעד

"כַּמָּה חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם / קַבְּלָנִים בְּנֵי קַבְּלָנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם"

Icarus, Empire State Building Lewis Hine, The Metropolitan Museum of Art

גלי-דנה זינגר

אמרו

אמרה הדלת:
פְּתַח ליִ
פֶּתַח
פָּתַח ליִ
פֶּתַח
בְּחֳטֲף
כְּחֳטַף פַּתַָּח
וְהַפֶּתַח
תָּפַח
וְתָפַח
וְתָפַח
עַד שֶׁחָטַף
אוֹתִי
וְחָפַת
אוֹתי
וְאָז פָּחַת
וְגַם אֲנִי פָּחַתְתִּי
קוֹדֵם כְּכַפִּית שֶׁלֶג הֻפְחַתְתִּי
וְאַחַר כָּךְ כִּפְתִית שֶׁלֶג
וּבַסוֹף כְּמוֹ פֶּתִי
הֶאֱמַנתְִּי לְכָל דָבָר
גַּם כְּשֶׁהֵבַנְתִּי: אֵינֶנִּי כְּלָל
לֹא פָּחַדְתִּי
וְלֹא דָּחַפְתִּי
אֶת עַצְמִי קָדִימָה
לאֹ הָיָה מַה לִּדְחֹף
כַּמוּבָן
גַּם לֹא לְאָן
אַף עַל הַסַּף
וְלֹא הָיָה סוֹף
גַּם לֹא בְּפ' סוֹפִית
אַךְ בְּרֶגַע מְסֻיָם
חָדַלְתִּי

אמרה האבן:
כַּמָּה חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם
קַבְּלָנִים בְּנֵי קַבְּלָנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם
אַף לִבִּי דּוֹאֵב
לֵב הָאֶבֶן הַוָּרֹד
לֵב הָאֶבֶן הַמְמֻסְפֶּרֶת בְּטָעוּת
כְּשֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּטִּפְּשׁוּת:
כֵּיצַד עִירִי סוֹאֶבֶת אֶתְכֶם
הֲרֵי אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים לִסְפֹּר
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד אַחַת
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד שְׁנִיָּה
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד שְׁלִישִׁית
לְפִי הַמֶּחְקָרִים הָאַחֲרוֹנִים
אֲפִלּוּ דָּגִים יוֹדְעִים לִסְפֹּר עַד אַרְבַּע
וְאַתֶּם לֹא יוֹדְעִים לִסְפֹּר
לֹא שִׁיט פָּחוֹת שִׁיט
וְלֹא בָּלָטָה וְעוֹד בָּלָטָה
לֹא קָדִימָה וְלֹא לְאָחוֹר
לאֹ מִלְמַעְלָה וְלאֹ מִלְּמַטָּה
לאֹ בַּחֹשֶׁךְ וְלאֹ בָּאוֹר
אֲבָל יָד רוֹחֶצֶת יָד
וְשִׂמְחַת בֵּית הַסּוֹאֵבָה
לֹא תְּנֻקֶּה
כְּמוֹ אֹדֶם הַנְּשִׁיקָה
וּמִי יַגִּיד לְכָל אֶחָד מִכֶּם:
חַכֵּה! חַכֵּה!
קֹדֶם עֲשֵׂה חֶשְׁבּוֹן.

אמר הרעף:
וְלָמָּה לֹא שָׁבְרוּ אֶת לִבִּי?
שְׁאֵלָה פְּשׁוּטָה לִתְשׁוּבָה אֲנִינָה עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבְּקֹשִי אֵינֶנָּה.
קָשָׁה הֵעָלְמוּת מֵאַלְמָוֶת לְחֶרֶס צָנוּעַ
שֶׁהֻנַּח לְחַיֵּי הַנֶּצַח בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ
קָשָׁה יְצִיאַת הָאֶחָד מִשְׁאֵלוֹן
הָרַבִּים
לִבִּי מִמַּרְסֵי לֹא נִשְׁבַּר בָּעִיר גְּדוּשַׁת הַסְּמָלִים.
כְּשֶׁשְּׁנֵי לוּחוֹתַי נֶהֶרְסוּ
מַדּוּעַ הַלֵּב יִשָּׁאֵר בִּקְשִׁיחוּתוֹ הַמַּפְתִּיעָה
וְסִפְרָה 1 בִּמְהֻפָּךְ תִּתְיַשֵּׁר בְּלִבּוֹ,
בְּלֵב הַלֵּבָב הַמְלַבְלֵב כְּמוֹ בַּיָּמִים הַטּוֹבִים,
חַדָּה וְחוֹדֶרֶת כְּמוֹ כִּידוֹן אוֹ כְּיַד הַגּוֹרָל?
וְאֵיזֶה פֶּצַע יַגְלִיד בַּחֲלֻדַּת מַסְמְרִים?
מִי יְשַׁעֵר מַה פֵּרוּשׁ הַמִּקְרֶה?
מִי מִשְׁתַּתֵּף בַּחִידוֹן הָעַל־עִירוֹנִי?
וּמִי רָמַס אֶת תַּת הָעִיר
בְּמִגְדְּלֵי סְרָק?
וּמַדוּעַ רֶסקֶ עַגְבָנִיוֹת
מַסְתִּיר לוֹ אֶת הַסּוֹף?
וּמִי יַחְשֹף?
שְׁאֵלוֹת פְּשׁוּטוֹת לְהַפְלִיא
לַפִילוֹסוֹף,
אֲבָל אֵינֶנִּי פִילוֹסוֹף.

אמר הסיד:
'שָׁחוֹר עַל הַלָּבָן – זֵכֶר לַחֻרְבָּן'
וְהַמַּלְבֵּן הַלֹּא מְסֻיָּד מֵעִיד
עַל הַמּוּבָן מֵאֵלָיו הַמְלֻבָּן.
לַהַט שֶׁל זִכְרוֹן הָאַכְזָבָה
שֶׁל הַדַּחְפּוֹר הַצָּהֹב
אֲשֶׁר בְּכַפּוֹ כְּמוֹ נְדָבָה
הַבִּנְיָן יַעֲלֶה בָּאוֹב.
קָדִימָה מֵאָחוֹר
בִּתְנוּעָה הֲפוּכָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב
יִתְנַעֲנֵעַ כְּחוֹלֵה יָם
עַל נַדְנֵדַת הָאוֹר
לֹא חַי, אַךְ עֲדַיִן קַיָּם.
וְהַבַּיִת הַכָּחֹל עַד שָׁחוֹר
יִשָּׁאֵר בְּנֶגָטִיב
וְלֹא יַכְתִּיב
לְהַלְבִּין וְלִמְחֹל.

 

גלי-דנה זינגר היא משוררת, מתרגמת ועורכת כתב העת המקוון  "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר). פירסמה שלושה ספרי שירה בעברית, שבעה ברוסית וחמישה ספרי תרגום בשתי השפות.  כלת פרס "טבע" לשירה לשנת 2000 ופרס ראש הממשלה לשנת 2004. המחזור "אמרו" הוא חלק מספרה החדש 'שקופים למחצה', שיראה אור השנה בהוצאת אבן חושן.

 

אסיף רחמים

בְּכ­וּר

שׁוּב שַׁעַר אֵשׁ
בְּעַד מֵאוֹת קוֹדְמוֹת
אַתָּה נִצָּב שָׁתוּל עַל בְּהוֹנוֹת
לְחוֹפָהּ הַמְּרֻטָּשׁ שֶׁל אֲפִיסַת הַכֹּחוֹת – –
תָּאֵר לְךָ.

לַיְלָה חָלַמְתָּ לָבָן
בֵּין קִירוֹת שְׁנוּקִים בְּטִיחַ
מִתְעוֹרֵר
לְהִתְפּוֹרֵר
בַּטִּשְׁטוּשׁ הַשָּׁכִיחַ
נֶהֱרָג לְתוֹךְ הָרֶצֶף בְּאֶצְבַּעמַחַט מְנֻסָּה
קוֹלוֹת מִתּוֹךְ מַשְׂכִּית דְּרוּסָה
זִמְזוּמֶכַאנִי כְּמוֹ שֻׁלְחָן כְּמוֹ נִתּוּחַ כְּמוֹ פְּתִיחָה

לַעֲשׂוֹת בְּךָ שַׂקִּית
לִרְבִיָּה עַצְמִית
אוּלַי תַּנְבִּיט
זָן חָדָשׁ שֶׁל אִינְוָלִידִים
חֲשׂוּכֵי עֵינַיִם
רְסוּקֵי חָזֶה
בָּאֲוִיר הַזֶּה עוֹד
יִהְיֶה – –
יִהְיֶה לָנוּ.

שֶׁאָז כְּשֶׁיָּרַדְתָּ לָעֶרֶב לִלְקֹק אֶת הַצְּלָלִים
שֶׁאָז כְּשֶׁחֹרֶשחֹשֶךְ וְגַנִּים פְּלוּחִים כְּכוּבִים
מָקוֹם יֵלֵךְ אָדָם לְהִתְבַּטֵּחַ
בַּלַּיְלָה הָרוֹתֵחַ
בַּחַיִּים הַנְּהוּגִים הָהֵם
כְּשֶׁהָיִיתָ
לְגַמְרֵי לְבַדִּי

וְקִרְעֵי הַפָּרָג דִּמְּמוּ בִּנְחִירֶיךָ
וְגִלְדֵי הָעֵצִים דָּבְקוּ בִּצְעָדֶיךָ
וּמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ שָׁם הוֹשִׁיט אֶת יָדֶיךָ
בִּרְמִיזָה אֶל תִּפְאֶרֶת הַמַּעֲמָק.

וּמֵאָז בְּתוֹךְ הָאֹזֶן הַכְּרוּיָה בְּלֵילוֹת שְׁלוּגִים
אוֹ בִּימוֹת טְבִיעָה
נֵד חוֹצֵב שָׁמַיִם בּוֹעֲרִים
וְקוֹלוֹת מִגְּרוֹנוֹת שְׁבוּרִים שָׁרִים
וּמְעַטּוֹת הַפְּעָמִים הָיִינוּ
כָּכָה בּוֹדְדִים – –

עוֹד יִהְיֶה לָנוּ.

עוֹד יִהְיֶה לָנוּ שֵׁם סָמוּךְ עַל שִׂפְתוּתֵי-הַלַּיְלָה
רוֹגֵעַ בְּדָמוּם בְּצַד הַמַּעְגָּל
יָדַיִם עוֹד יִהְיוּ
אֲחוּזוֹת בַּמַּחַט
עוֹשׂוֹת בַּמְּלָאכָה בְּהִלּוּךְ נִרְפֶּה
תּוֹפְרוֹת לְךָ שְׂפָתַיִם בִּמְקוֹם עַפְעַפַּיִם
עַפְעַף בִּמְקוֹם
פֶּה

וּמַשֶּׁהוּ כֻּתַּר בַּקְּטָבִים הַהֲפוּכִים
עַל קַרְקָעִית הַיָּם
בְּמַעֲטַר הָעֲשָׂבִים
יִפָּקַח
יְמַצְמֵץ בְּעֵינֶיךָ
אֶפְשָׁר יְדַבֵּר
אֶפְשָׁר שֶׁאֵלֶיךָ – –

עוֹד יִהְיֶה.

***

לוּ פַּעַם אַדְהִיר אֶת עֲצָמַי
בִּשְׁעַת חַשְׁמַל וּמַיִם
בֵּין רוֹכְבֵי-עַל-תֶּדֶר רְעוּדִים
פְּצוּלֵי-קַרְנַיִם
לוּ פַּעַם עוֹד אֵדַע בְּהִקָּרַע הַמְּצוּלָה
לֹא לָתֵת אֶת הָאַחֵר שֶׁל הַפָּנִים אֶל הַמַּבְעִית
אֲבָל לִשְׁתּוֹת אֶת הָאֵימָה
בְּעַיִן פְּעוּרָה
בִּדְבֵקוּת
בִּשְׁקִיקָה

וּמַה שֶׁפָּחַדְנוּ בַּחוּץ
יֵצֵא לְהִתְנוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
שׁוֹטֵט חֲשֵׁכָה
רוֹכֵב-שָׁמַיִם
בַּנֶּתֶז הַלֵּילִי הַמְּפֻלָּשׁ
כְּשֶׁהַפָּנִים מִתְקַפְּלִים עַל עַצְמָם
וּמֵחָדָשׁ
בְּשִׁנַּיִם קְפוּאוֹת עַל שִׁמְשָׁה
בְּשִׂפְתֵי גּוֹסֵס מְעֻקָּמוֹת
כְּשֶׁדְּמָמָה נְשׁוּמָה-בְּקֹשִׁי מִתְאַגְרֶפֶת
בָּרֵאוֹת – –

לוּ מִישֶׁהוּ אֵי-שָׁם מָצוּי
מֵעֵבֶר לְרִגְעֵי הָעִנּוּי
ולוֹ פֶּה
ולוֹ אֹזֶן
וְלֹא יֶחְדַּל לִתְהוֹת.
כְּשֶׁהָרֵאוֹת נִדְרָסוֹת כְּמוֹ עָלֶה-נִדְרַךְ-שַׁלֶּכֶת
                                                                                                                         

                                                                                                            עוֹד יִהְיֶה לָנוּ
כְּשֶׁעוֹלָם מֵעוֹלָמוֹ נוֹדֵד
                                                                                                             יִהְיֶה

כְּשֶׁמִּבַּעַד לַחֲרִיקָה הָרוֹעֶשֶׁת שֶׁל
נְסִיגָה עִקֶּשֶׁת אֶל נְקֻדַּת הַהִנָּגְפוּת
                                                                                                            יִהְיֶה לָנוּ

אַתָּה מַכִּיר לְאוֹר הַלְּבָנָה אֶת
צַעַר הַסּוּסִים הַכָּבֵד
וְהָאֹזֶן, חֲדֵלָה-מִשְּׁמֹעַ,
מַשְׁמִיעָה

וְהַיָּדַיִם מְקַבְּלוֹת
אֶת הָאוֹתוֹת
בְּהַכְנָעָה – –

יִהְיֶה לָנוּ
עוֹלָם
הַמְּסַיֵּם לִגְוֹעַ

פּוֹתֵחַ בְּמַחְזוֹר שֵׁנִי.

 

* בְּכוּר: תערובת תבלינים ואבנים שמשמשת לגירוש שדים ולטיהור הבית מעין-הרע. נפוצה בקרב יהודי צפון אפריקה, שנוהגים להבעיר אותה בכלי מתכת ולפזר את העשן במרחב הזקוק לטיהור.

 

אסיף רחמים, יליד 1984, מתגורר בירושלים. משורר. מלמד בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. עד כה ראו אור שני ספרים פרי עטו: "עמק המלכים" (2012) ו"ליקוי מאורות" (2014), שניהם בהוצאת עקד.

 

הדס גלעד

שנתיים ועשרה חודשים

שְׁלוֹשָׁה יָמִים אַחֲרֵי שֶׁהִפְסַקְתִּי לְהֵינִיק אוֹתְךָ
מֵת מֵאִיר בַּנַּאי. הִתְיַפַּחְתִּי בַּלַּיְלָה בַּסָּלוֹן
עַל זַמַּר נְשָׁמָה שֶׁאַהֲבָתִי, עַל הַזְּמַן הָעוֹבֵר
עַל כָּל שַׁעֲרֵי הַפְּרֵדוֹת הַפְּתוּחִים.

*

הֵכַנְתִּי אוֹתְךָ לַגְּמִילָה.
עוֹד מְעַט תִּוָּלֵד לְךָ אֲחוֹת תִּינֹקֶת,
תִּרְאֶה אֵיךְ הַבֶּטֶן גְּדֵלָה
לְתִינוֹקוֹת אֵין שִׁנַּיִם, הֵם רַק יוֹנְקִים
הֶחָלָב צָרִיךְ לְהִתְחַדֵּשׁ בִּשְׁבִילָהּ
וְאַתָּה כְּבָר יַלְדּוֹן, עוֹד מְעַט תִּהְיֶה בֶּן שָׁלוֹשׁ.
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל, אָמַרְתָּ,
מַפְנִים מִיָּד אֶת מַשְׁמָעוּת הַמִּלָּה.

*

אֶת עַצְמִי הֲרֵי נִסִּיתִי לְהָכִין.
חִשַּׁבְתִּי יָמִים. מֵעַל אֶלֶף
יְמֵי הֲנָקָה.
זֶה הִצְדִּיק אֶת הַדְּמָעוֹת, אֶת
תְּחוּשַׁת הַקְּטִיעָה.

*

עַל מָה הָעֶצֶב?
בְּמוֹ יָדַי הִכְרַזְתִּי עַל קֵץ הַיַּנְקוּת
עוֹד מְעַט תִּתְפּוֹגֵג הַבּוּעָה
שֶׁאָחֲזָה בָּנוּ
צֶמֶד-חֶמֶד, אִמָּא-יֶלֶד.

*

כְּשֶׁאַתָּה יוֹנֵק, אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ מֵרֵאשִׁיתֵךְ
בִּדְחִיפוּת וּבְלַהַט שֶׁהוֹלְכִים וְשׁוֹכְכִים, יָדְךָ
מְלַטֶּפֶת אוֹתִי מִבְּלִי דַּעַת, רֹאשֵׁנוּ סְמוּכִים.
בְּתַצְלוּם אֲוִירִי, הָיִינוּ וַדַּאי נִדְמִים
לְלֵב, אוֹ נִצָּן.

*

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי עָלֶיךָ, יֶלֶד פִּתְאוֹם
בְּשֵׂעָר קָצָר. אַבָּא סִפֵּר אוֹתְךָ,
לֹא אָמַר לִי דָּבָר.

*

מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר בָּאתָ אֵלַי לַמִּטָּה
הִתְחַפַּרְתָּ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
שָׁאַלְתָּ, בֶּן כַּמָּה אֲנִי?
כִּמְבַקֵּשׁ תִּזְכֹּרֶת לִנְקֻדַּת הַמַּעֲבָר,
שְׁנָתַיִם וַעֲשָׂרָה חֳדָשִׁים.
הִסְתַּפַּקְתָּ בַּחֲפִינַת שָׁדַי בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ
שָׁאַלְתָּ אִם הַבֹּקֶר עָלָה
הָלַכְתָּ לִבְדֹּק בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח
וְחָזַרְתָּ בְּרִיצָה עִם תְּשׁוּבַת הָאוֹר.

*

אַחַר כָּךְ הִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירִים שֶׁל מֵאִיר בַּנַּאי
וְשָׁטַפְתִּי אֶת רִצְפַּת הַמִּטְבָּח. טֶקֶס זִכָּרוֹן
לַקּוֹל הַיָּקָר, שֶׁתָּמִיד יִשָּׁאֵר, וְהָלַךְ.

*

אֲנִי רוֹצָה לִנְצֹר עֵדֻיּוֹת מֵהַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח
אֶת סְבַךְ הָרֹךְ שֶׁלָּנוּ. אֲנִי-אַתָּה-אֲנִי-אַתָּה-אֲנִי-אַתָּה. אֲנִי כְּבָר לֹא צְרִיכָה לִשְׁאֹל
מָה זֹאת אָהֲבָה

*

חוּט חָלָב נִמְשַׁךְ לְאָרְכְּךָ
מֵיתָר צַח-דַּק מַקְבִּיל לְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה
רָאשֵׁינוּ סְמוּכִים, אֲנִי שׁוֹמַעַת דַּרְכְּךָ
אֶת נְשִׁימַת הַמּוּזִיקָה.

 

הדס גלעד היא משוררת ועורכת שירה, שדרנית רדיו בתחום הספרות ומנחה סדנאות לכתיבה.עד כה ראו אור 'שיר עירום', ספר תרגומיה למשוררת ללה (קשמיר, המאה ה-14), חדקרן 2012 ו'כל אור בעצם', ספר ביכורים, פרדס 2013.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

מבט אל הירח. גיא פרל על "מעט", ספר חדש לליאור שטרנברג

"הַמַּשְׁכַּנְתָּא / הַיָּרֵחַ / הַנִבְעָט כְּמוֹ כַּדּוּרֶגֶל זוהֵר".

Purchase, The Elisha Whittelsey Collection, The Elisha Whittelsey Fund, 1960

אל"ף-בי"ת

הַתְחֵל בַּחַיִּים:
הַלֶּחֶם
הַמֶּלַח
הַיְלָדוֹת
הַמַּשְׁכַּנְתָּא
הַיָּרֵחַ
הַנִבְעָט כְּמוֹ כַּדּוּרֶגֶל זוֺהֵר
מֵעַל לַגְּבָעוֹת
הַנִּשְׁקָפוֹת מִן הַמִּרְפֶּסֶת,
אִשְׁתְּךָ הַמְקַפֶּלֶת רֶגֶל אַחַת
בִּשְׁנָתָהּ לְמָשָׁל, נְשִׁימוֹתֶיהָ פִּתְאֹם
קָרוֹב לְאָזְנְךָ לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת
כְּשֶׁנִּרְדְּמָה לְפָנֶיךָ, פָּנֶיהָ סְמוּכִים
אֶל שֶׁלְּךָ, אוֹתָם רְגָעִים בְּטֶרֶם
נִרְדַּמְתָּ אַתָּה, הִרְהַרְתָּ
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּמָה, זֶה נָמוֹג וְנִשְׁאַרְתָּ
גּוּף שׁוֹקֵעַ בְּשֵׁנָה, חָבוּק
בְּתוֹךְ מַשֶּׁהוּ דַּק
מִלְּהַסְבִּיר

 

זהו השיר הפותח את ספרו החדש (השישי במספר) של שטרנברג. לא בכדי נבחר 'אל"ף-בי"ת' לפתוח את הספר, הוא מכיל את תמצית תנועתו הפואטית – התנועה מן היום-יומי אל מה שמשתרע לכאורה מעבר לו – אך צפון למעשה בתוכו. שירים רבים בספר אכן עוסקים ב'אל"ף בי"ת' של חיי גבר במחצית חייו, החי עם אשתו ושתי בנותיו בשכונה ירושלמית, עובד כמורה ומתמודד עם החזר משכנתא וטרדת הפרנסה.

ספק מתמסר-ספק נכנע למציאות חיים זו, שטרנברג חושף בכליו הפואטיים שוב ושוב את עורקי המשמעות, היופי והאהבה המשתרגים בשגרת הקיום הפרוזאית. בשיר 'אל"ף-בי"ת', לדוגמה, קיימות שתי נקודות הצצה אל מעבר לאותה מציאות: בראשונה – שאליה עוד נחזור בהרחבה בהמשך – הוא מרים את מבטו אל הירח; בשנייה, המופיעה בסוף השיר, שכובים שטרנברג ובת-זוגו במיטתם ברגע של שגרה לילית. ברגעים החולפים בין הירדמותה להירדמותו שלו, הוא מזהה: "משהו דק מלהסביר" החובק אותו – רובד נוסף המתקיים קבע לצד השגרה, אך רק ברגעים הללו יכול המשורר להשגיח בקיומו.

חוויה דומה מאוד לזו מופיעה גם בשיר 'Haus Aigner'  (עמ' 12), שנכתב במהלך חופשה באוסטריה. גם בשיר זה נותר המשורר ער לבדו (הפעם מתוארת גם הירדמותן של בנותיו ביחד עם הירדמותה של אשתו); גם בשיר זה מופיעה, לקראת סיומו, ההכרה ברובד הנוסף, הרובד "הדק מלהסביר" שמעבר ליום-יומי. השורה המסיימת הוכנסה אל בין סוגריים באופן המדגיש את השאלה הקיימת בנוגע למידת שייכותה לרצף המציאות הגלויה – "(עַל גְּבוּל הַיַּעַר, בְּחָצֵר סְמוּכָה, עֹפֶר אֶחָד מְהַסֵּס פִּתְאוֹם / אֶת גּוּפוֹ הַנִּפְלָא אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה) (עמ' 12).

מהלך דומה מופיע בשירים רבים בספר ואסתפק כאן בשתי דוגמאות נוספות בלבד, אשר בשתיהן מתוארת התעוררות ההכרה בסופו של השיר: בשיר 'הבנות' (עמ' 10) מתואר רגע פרוזאי וסיזיפי שבו רודף המשורר אחר בתו המטנפת את רצפת הבית במים – "אֱלֹהִים, אֲנִי רָץ אַחֲרֶיהָ עִם נְיַר מִטְבָּח מְקֻפָּל / וְלָמָּה בְּעֶצֶם, הַמַּיִם הָאֵלֶּה עוֹלָם סוֹבֵב / עַל צִירוֹ, טַעַם הַיָּמִים כֻּלָּם. זְמַן אָרֹךְ מְאוֹד / תִּזְלֹג טִפָּה אַחַת בַּקַּיִץ הַמְּגַדֵּל אוֹתָן / לְפִי הֲבָנָתוֹ, וְעָלַי מוֹרֶה: / תַּבִּיט"; גם בשיר 'אקווריום' (עמ' 18), כמו בדוגמאות הקודמות שהבאתי, מופיעה התרחבות התודעה רק בסוף השיר. בשיר מתואר באריכות ותוך התעכבות אחר פרטים טכניים רבים, מהלך חייו וגוויעתו של אקווריום, ורק בארבע המילים האחרונות, בבת-אחת, מובילים סיפור מותם של שלושה דגים, הצטברות ירוקת, הזזת האקווריום ממקום אחד לאחר בבית, קלקולים במשאבת החמצן והחזרת הדגים שנותרו אל החנות – להכרה במעגל החיים והמוות בעולם: "הָאַקְוַרְיוּם הָרֵיק וְכָל אֲבִיזָרָיו הֻנְּחוּ אַחַר כָּבוֹד / עַל צְפַרְדֵּעַ הָאַשְׁפָּה הַיְּרֻקָּה מוּל הַחַלּוֹן. / בָּא אֲוִיר רֵיחוֹת שֶׁל עֶרֶב בְּאַפְּרִיל. / בַּבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר. / הַכֹּל הוּשַׁב אֶל הָעוֹלָם".

נתמקד עתה במוטיב הירח – המופיע בשירי 'מעט' לא פחות משמונה פעמים – ובכל מופעיו הוא מהווה עדות, או תזכורת, לקיומו של אותו רובד נוסף המלווה את ההתרחשות הארצית ומתגלה לעיני המשורר ברגעים שבהם הוא נושא אליו אל מבטו. עד כה התמקדנו בנקודת התרחבות התודעה המופיעה בסופו של השיר אל"ף-בי"ת, אך, כאמור, גם באמצע השיר ניבט אל הקורא רגע כזה: שטרנברג מרים את מבטו אל הירח לפני להתכנסות המחודשת אל השגרה. הופעת הירח בשיר מרתקת, משום שכפי שהוא: "נבעט כמו כדורגל זוהר מעל הגבעות", כך מזדהרת המילה 'ירח' מעל המילה האפורה וספוגת השגרה שקדמה לה – 'משכנתא'. כך, לדוגמה, מופיע הירח גם בשיר השני שהזכרנו, 'Haus Aigner', שם הוא מתגלה כבר בשורה הראשונה – "הַיָּרֵחַ בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ הֶהָרִים הַמִּיסְטִיִּים", כמעין רמז מטרים להתרחבות התודעתית שתתרחש בסיומו.

אחד ממופעיו הנוספים של הירח מצוי בשורה הראשונה של  השיר 'ארמון הנציב' (עמ' 17) – ובו מזוקקת משמעותו הסמלית. השיר מורכב מחמישה בתים אשר כל אחד מהם הוא שיר הייקו שבו מתוארת תמונה מחיי היום-יום בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הניסיון האופייני למסורת ההייקו – ללכוד את האיכות התודעתית החמקמקה והבלתי ניתנת להיאמר המתאפשרת בשעת ההתמסרות להתבוננות בתמונת ההווה – מתאים מאוד להתרחבות התודעתית האופיינית לשיריו של ספר זה (ואכן כלולים בו כמה מחזורים של שירי הייקו). התמונה הפותחת את השיר מביאה לשיאו את המתח שבין השגרה לבין הרובד המתקיים לצִדה ובתוכה. התנועה היא תנועה של ירידה – מן הירח אל עורב נובר בפחי אשפה. בשלושת התמונות הבאות מתוארות שלוש התרחבויות תודעתיות שבהן הופכת איכות חמקמקה כלשהי שהתקיימה בשולי המציאות – איטיות החיפושית, אודם התפוח, תנועת הנדנדה – למרכז ההוויה. פח אשפה חוזר ומופיע גם בתמונתו האחרונה של השיר, ושוב נוצר המתח שבין השגרה שהוא מייצג לבין הרובד הנוסף.

 

יָרֵחַ חִוֵּר
חָלוּט בְּאֵד הַבֹּקֶר.
עוֹרֵב בַּפַּחִים.

חִפּוּשִׁית זֶבֶל.
כָּל כָּךְ לְאַט בַּדֶּרֶךְ לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,
בִּתִּי וַאֲנִי.

שְׁתִי מַגְלֵשׁוֹת כְּחֻלוֹת,
שְׁתַּיִם צְהוּבּוֹת. אָדֹם
הַתַּפּוּחַ בְּיָד בִּתִּי.

צָהֳרַיִם.
רַק הַתְּנוּעָה נוֹתְרָה
בַּנַּדְנֵדָה הָרֵיקָה.

הַפַּח הָרֵיק בְּיָדִי.
הַיּוֹם מִתְכַּנֵּס
אֶל יָפְיוֹ.

 

הבית הראשון בשיר מתאר מגמת ירידה – מן הירח אל פח האשפה. אולם, שלושת הבתים שאחריו אינם עוסקים בהתרוממות, כי אם בהתרחבות התודעה אל תוך נימיה הדקים של המציאות. למרות שפח אשפה שב ונזכר בבית החמישי והאחרון, כאן שטרנברג אינו מתאר תנועה של התרוממות שתאזן את הירידה שבה פתח. בסוף השיר הזה, הוא אינו חוזר אל הירח ואל מה שנפרש מעבר לחיי היום יום – כי אם אל היופי הצפון בתוכם.

 

הספר 'מעט' ראה אור בהוצאת הקיבוץ מאוחד.

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

קטע מהרומן בכתובים "החיים האלה", מאת אסתי ג. חיים

"'אל תכעסי אהובתי,' היא כתבה לי, 'אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול'."

Ballerina and Bloomer Girls (Prima Donna) Paper Dolls Littauer and Boysen, The Metropolitan Museum of Art

כך התנהל הסיפור שלנו:
זינוק,
מעוף,
מעוף בגובה רב,
מעוף בגובה רב מאוד,
מעוף בגובה רב מידי,
נחיתת אונס,
קרקוע,
המתנה לטיסה,
עיכוב.
המתנה,
רעב,
תשוקה למעוף,
געגוע,
המתנה עיקשת,
ושוב,
המראה אטית,
מעוף בגובה נמוך,
מעוף בגובה בינוני,
הגבהנו עוף,
קרוב לעננים,
קרוב לשמש,
כיסי אוויר,
צניחה,
צלילה נטולת מצנח,
זחילה על הקרקע,
זחילה תחת האדמה,
טביעה בים,
חלומות על איקרוס,
כמיהת גבהים,
נואשות המתמכרים,
ועל אף ידיעת הסוף,
השיבה למסלול,
המראה ללא חגורת בטיחות,
מעוף בגובה בינוני,
מעוף בגובה רב,
שיכרון גבהים,
כמעט הגעה ליעד (כלשהו)
התרסקות.
שני ניצולים.
שני ניצולים?

למען האמת, אני סובלת מפחד גבהים. עם כל הסימנים המובהקים: פיק ברכיים, סחרחורת, ויותר מכך, גבהים מעוררים בי תשוקת מוות סמויה. מאז ומתמיד העדפתי לא לאתגר את עצמי בעניין כה רגיש, ובחרתי לגור בדירות קרקע. במלונות תמיד ביקשתי חדר בקומה נמוכה במיוחד. לא פעם, כאשר נסעתי לאחת ההופעות או התארחתי בפסטיבלי תאטרון שונים, נאלצתי להתמודד עם חדר בקומה גבוהה מידי, שכן לא נותרו במלון חדרים פנויים בקומות הנמוכות. אז הייתי סוגרת את החלונות, מסיטה את הווילונות הכבדים, ומרגיעה את עצמי בדמיון מודרך של אדמה קרובה, וכשזה לא הועיל, בלעתי בצייתנות שני כדורי הרגעה, ואיבדתי את הכרתי מיד.

לא ברור לי איך הסכמתי להצטרף לסחרחרת המטורפת הזאת. ואת זה, חברים יקרים, אנסה לברר בעזרתכם.

לפני שבוע, לגמרי במקרה, הייתי ערה בשעה מוקדמת. כלומר בשבע לפנות בוקר. מאחר ואני אדם לילי, ומשתדלת לארגן את חיי בהתאם, לרוב איני מתעוררת לפני חצות היום, אבל הוזמנתי להשתתף בפסטיבל חשוב לתאטרון בובות במרכז לאומנויות הבמה בניו-יורק. מניתי בפני ידידי, ז'רום, שהוא פסיכולוג מומחה ומובטל, את כל הסיבות שלא להשתתף בפסטיבל הזה, טרחת הנסיעה, האריזה – בשל רגישות לחלב אני נוהגת לארוז כמה קרטונים של חלב סויה וממרחים צמחוניים שונים, ליתר ביטחון, ובגלל היפוכונדריה מוצדקת, אני נושאת בתיק היד, צמוד לגופי, לצד הבובות והאביזרים, את מיטב התרופות לכל מחלה או כאב אפשריים, כולל ויאגרה, וכמוסות אבץ לטיפול טבעי בבלוטת ערמונית מוגדלת, כך שמעשה האריזה נוטה להסתבך. שלא לדבר על סכנת הקומות הגבוהות במלון, בעיר שכולה גורדי שחקים, נדודי השינה במיטה זרה, והטיסה עצמה! לחצות את האוקיינוס בתוך ציפור גדולה מברזל העלולה לצנוח בכל רגע למים, ואני כלל איני יודעת לשחות!  ברור היה שאבלע כדור לבן, קטן, מיד כאשר אגיע לשדה התעופה, ובטרם המראה כבר אשקע בשינה ממיתה של שבע שעות. והיו עוד סיבות רציניות שבעטיין לא הצלחתי לקדם עצמי בתחום הכה אהוב עליי, והסתפקתי באירועים קטנים וקרובים יותר למקום מגורי.

ז'רום התעקש שאסע. הוא נדנד לי, הבטיח שיבוא לבקר, אף שהוא עסוק בחיפושי עבודה וילדיו אמורים לבקרו. הוא נזף בי, חיטט בפצעי כישלונותיי, האם כך אקבור את עצמי בגלל פחדנותי, ולעולם לא אגביה עוף? השנים חולפות, ואני כבר בגיל העמידה (אף פעם לא הבנתי למה מגיל חמישים ומעלה עליי לעמוד, ישיבה מתאימה הרבה יותר, גם בגלל קשיים פיזיים צפויים וגם מפני שכך, הדרך למשכב הסופי הדרגתית ומתונה יותר). ז'רום כמעט סטר לי כשהודעתי שאני לא נוסעת וזהו, ובסופו של דבר שכנע אותי בנימוק פשוט: כסף.

חשבון הבנק שלי הלך והתרוקן. חצי שנה קודם לכן עזבתי את עבודתי כמטפלת באמצעות תאטרון בובות במוסד לנערות בסיכון מרחק כשעה נסיעה מפריז, על מנת לשוב לעיר שטרסבורג שבה התיישבתי עם הגיעי לארץ החדשה (מחירי הדיור בה מתאימים יותר למהגרת ענייה), ולהתמסר ליצירה.  עדיין היה עליי לשלם שכר דירה ולרכוש חלב סויה ושאר המזונות והוויטמינים שהחזיקו אותי בבריאות יחסית.

אם כך, הייתי ערה בשעה האבסורדית הזאת, ונאבקתי במזוודתי שסירבה להיסגר. ז'רום, שבא לעזור וללוות אותי לשדה התעופה, הציע שאוותר על קרטון חלב אחד או על קופסת רסק תפוחים, הרי איני נוסעת למדינה מתפתחת (שם נפלא למדינה ענייה ולא מפותחת), אלא למעצמה, ארצות הברית, למען השם. סירבתי. ומה אם לא אמצא חלב סויה במרכולי מנהטן? האמריקאים הרי ידועים כחובבי מזון-זבל, ישמור האל. התיישבנו שנינו על המזוודה העיקשת, וזו נכנעה לבסוף. גובהה היה כמעט כגובהי (מטר חמישים ושתיים) וידעתי שאני נראית מגוחכת. בנוסף למזוודה, נשאתי תיק יד גדול יחסית, ובו נחו בובות הכפפה והמריונטות, וכן בגדי התליין השחורים שלי, ומגדל אייפל מקופל מקרטון ושאר תפאורות ומכשיר קטן להפקת בועות סבון, כלי תפירה למקרה של פציעת בובה, ארבעה כובעים, עפרונות איפור, מסיכה נייטרלית לבנה מעיסת נייר וחמישה דיסקים של באך, צ'ייקובסקי וגם ריי צ'רלס, אלה פיצ'רלד וננה מושקורי. עמדנו לצאת עם כל הכבודה הזאת, שלא היה לי מושג כיצד אשתלט עליה בלי לקרוס, ופתאום הצליל הזה – פרווליפ – שהטלפון הנייד שלי נוהג להשמיע בהתקבל מסרון. על הצג הופיע שמה של בטי הגדוש. חברתי מהמעון, אם הבית. אכן, התקשרתי אליה פעמיים-שלוש לאחרונה, רציתי לדעת מה שלומה, והיא לא השיבה. דאגתי קלות, בעיקר בגלל מצבה, אך בטי נהגה להתעלם מהודעות, כך שלא היה בזה חידוש כלשהו. אנרכיזם מתון, כך קראה לנטייתה שלא להשיב למסרונים אלא לאחר ימים אחדים, ולפעמים אפילו שבוע. הפעם שתיקתה הייתה ארוכה. ולפתע מסרון כה מוקדם בבוקר?

"אנו מצטערים להודיע כי בטי (בובה) הגדוש נפטרה הלילה. לא תתקיים הלוויה, בטי תרמה את גופה למדע.

בצער עמוק,

משפחתה האוהבת."

ההודעה נשלחה מהטלפון הסלולרי שלה. של בטי. גלגלתי את הצג להודעה הקודמת, אך לפני כחודש וחצי, לאחר שפוטרה: "אל תכעסי אהובתי," היא כתבה לי, "אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול. עכשיו קשה לי לדבר. הכול נסגר בי במצבים האלה. מחבקת אותך. סליחה."

הייתה גם שיחה, לפני כשלושה שבועות. היא הודיעה לי בקול שמח כי מצאה עבודה חדשה בפנימייה למוסיקאים צעירים. לא תהיה אם בית, אלא תנהל את כל מערך הלימודים המעשיים. היא מאושרת. השיגה את העבודה ללא עזרה מאיש. רק תסתדר שם מעט, וניפגש.

האם ייתכן שעשתה מה שעשתה מפני הפיטורין ומפני מה שארע במעון? היא פוטרה חודשיים לפני שעזבתי אני, מסיבות עלומות, ומיד הלכה לדירתה ובלעה כדורי שינה. שכנתה נקשה על דלתה, ומשלא השיבה, הזעיקה את בתה שסירבה לבוא משום שהייתה עסוקה בעבודתה, כן, סירבה, נמאס לה, כך אמרה, מהדרמות של אמא שלה, אך הסבירה לשכנה היכן מונח מפתח נוסף. השכנה נכנסה לדירה ומצאה את בטי מקופלת על הרצפה. את כל זה סיפרה לי בטי עצמה, במשרד "אם הבית" הקטן שלה, יומיים אחר-כך. עשיתי שטויות, חייכה חיוך מתחטא, מתפנק, כילדה שנתפסה במעשה אסור, את סוף השבוע ביליתי בבית החולים… את יודעת למה פיטרו אותי? תלתה בי עיני ים כחולות, מפני שהתלוננתי. היו מוכרחים לפטר אותי כדי שלא אלך למשטרה. הוא הרי היה המנהל. היה לי ברור שיחפשו סיבה להעלים גם אותי. מתלוננים על עוול, לעולם אשמים. עיני הים שלה האפירו.

חלפו שבועיים, ולא שמעתי ממנה דבר. לאחר היסוס, שלחתי שתיים-שלוש הודעות. רק "מה שלומך"? או "איך את מסתדרת במקום החדש?" ולבסוף, "בטינה, הכול בסדר?" היא לא ענתה, אף שסימן ה"וי" הקטן על הצג, הוכיח כי קראה את הודעותיי.

המונית שהזמנתי כבר המתינה ברחוב. הנהג צפר צפירה צורמת. היה עליי להספיק להגיע לרכבת של שמונה, זו שעוצרת בשדה התעופה.

ישבתי על המזוודה ובהיתי באותיות הזעירות על מסך הטלפון הסלולרי. ז'רום רכן והניח זרועו על כתפי. הוא קרא את ההודעה, ראשו סמוך לראשי. מי זאת הייתה? שאל, והוסיף בזהירות שהוא מבין שקרה משהו מצער אבל הנהג כבר צופר, ואני מוכרחה להתעשת… שלא אאחר את הטיסה…

זאת הייתה "היא", הסתכלתי על ז'רום ופכרתי ידיים. "היא??!!" נזעק ז'רום.

לא נסעתי לניו-יורק. במקום זאת, הקשתי באצבעות רועדות את מספרה של בטי על מקשי הסלולרי. צליל חיוג, ללא תשובה. מי ציפית שיענה? נזפתי בעצמי. אולי בני משפחתה, שמשום מה שלחו את הודעת פטירתה מהטלפון הנייד שלה. ניסיתי שוב ושוב – ללא מענה. התקשרתי ברביעית, הפעם למזכירות המעון. מעברו האחר של הקו עלה קול אשה, קשה וחד. שמעת? ז'נין? זה נורא! ייבבתי לאפרכסת. ז'נין שתקה. שאלתי אם תהיה איזו התכנסות לזכרה של בטי, הרי בכל זאת עבדה כאם בית שבע עשרה שנים…
הקול החד מתוך האפרכסת השיב שכרגע מחכים. מחכים למה, שאלתי. היא הרי מתה (אמרתי את המילה אבל לא האמנתי לה). בטי לא מתה, השיבה. נרעדתי. אבל קיבלתי הודעה?! זוהי הודעה כוזבת, אמרה ז'נין. כולם קיבלו אותה. בטי עשתה משהו מאוד רע. לקחה כסף. המון כסף. זה התגלה בימים האחרונים. החוקר מטעם המשטרה טען כי אושפזה לאחר ניסיון התאבדות נוסף, אך כנראה נמלטה. לא יודעים לאן. היא נעלמה. גם התלונות על המנהל, מסיה רוברט, נבדקות שוב. מסתבר שזאת לא הפעם הראשונה. זה קרה גם במוסד הקודם שעבדה בו. הכול הצגה אצל האשה הזאת. מתאבדת, מתאבדת, ולא מתה. גם זה הצגה.

פחד אפור הציף אותי. היה עליי לשבת.

ז'רום נכנס. הוא היה שקט מאוד. מזג לי כוס מים. לגמתי לגימה, והחזרתי לו את הכוס המלאה.

לך הביתה, ז'רו, מיכאלה מחכה לך, והילדים שלך יגיעו עוד מעט. אני אסתדר.

מה תעשי?

אסע לשם. למעון.

בשביל מה? היא מתה.

לא מתה. הודיעו לי עכשיו. רק רצתה למות. אני מוכרחה לנסוע. הסיפור הזה מוזר מידי. בכל רגע מתגלה בו משהו חדש שמבטל את הקודם. אם לא מתה, למה המשפחה שלה שלחה את ההודעה הזאת? ולמה מהנייד שלה? עשר שנים היינו חברות. אני מכירה אותה. אני אוהבת אותה. זה לא יכול להיות.

מה לא יכול להיות, שרי?

שבטי… הדברים שהאישה ההיא, ז'נין, המזכירה, אמרה שבטי עשתה. אישה איומה. בטי הייתה משגעת אותי. עשר שנים שיגעה אותי עד שעזבתי, אבל היא לא הייתה גנבת…

הטלפון הנייד השמיע את "סוזן" של ליאונרד כהן. על הצג הופיע מספר ארוך שהתחיל ב-1212.

ניו יורק, נזעק ז'רום, מהפסטיבל! ודאי מאמינים שאת כבר בשדה התעופה. אולי רוצים לאחל טיסה נעימה, ולדעת מתי בדיוק את צפויה להגיע. אל תגידי להם שביטלת. לעולם לא יזמינו אותך שוב. את הורסת את החיים שלך במו ידייך. את האויב הכי גדול של עצמך. ולא יעזרו לך כל הוויטמינים והשמנים האתריים וחלב הסויה. את הורסת… למתים אי אפשר לעזור! תעני לטלפון, תגידי שאת בדרך.

לא השבתי. ליאונרד שר שוב ושוב "סוזן טייקס יו דאון…" עד שקולו דעך. ז'רום הסתכל עליי. שתקנו. צפירותיה קצרות הרוח של המונית עלו מן הרחוב.

ז'רום, שכתפיו שחו לפתע, והוא נראה עייף ואפור, ירד לשלם ולשלוח את נהג המונית לדרכו.

הקלדתי במחשב הנייד TGV, שמה של חברת הרכבות. הקשתי את שם היעד, פריז, גאר דה ליון. בחרתי מחלקה (שנייה), שעת יציאה. אישור. בגלל ההזמנה המאוחרת היה מחירו של כרטיס כפול מאשר בהזמנה רגילה, מבעוד מועד: 134 אירו, ובשל שעת העומס נותר מקום רק ברכבת האטית, שזמן נסיעתה כפול. ארבע וחצי שעות. חייגתי והזמנתי מונית חדשה. הפקיד ציין שש לי מזל בשעת העומס הזאת, מפני שמונית שאך נסעה מן הכתובת שציינתי, נמצאת ברחוב הסמוך. דקה אחת והיא אצלך, קולו היה מסופק.

ז'רום נכנס. הרכבת יוצאת בעוד שעה, ניסיתי לחייך אליו, כדאי שאצא, עם הפקקים ומזג האוויר. שלא אאחר. אחזתי בידית המזוודה ועמסתי על כתפי את תיק הנסיעות. ז'רום ביקש לעזור לי, אבל סירבתי להרפות משני התיקים. דבקתי בהם כאילו היו הבית החדש שלי. ירדנו במדרגות המעטות לכניסה. ז'רום לא חדל לנסות ולשכנע אותי להתנהג בהגיון. איך תגיעי לחור ההוא? יש לשם רכבת רק פעמיים ביום. ובשביל מה? מה כבר תוכלי לעשות? לא מבטלים הזמנה לפסטיבל בניו יורק. והרי עזבת… ומה שהיא עשתה לך, ההיעלמויות, ההתנתקויות. אני לא אתפלא אם גם עכשיו זאת הצגה מיוחדת בשבילך. שלא תלכי. היא מסוכנת. לא בשבילך. תמיד אמרתי. תשכחי אותה. כמו שרצית. תשכחי. את תסתבכי. תישארי. סעי לניו יורק. עדיין לא מאוחר מידי.

המונית כבר המתינה. הנהג סייע לי להניח את המזוודה הענקית בתא המטען. הוא לא הצליח לטרוק את מכסה התא. לאן את נוסעת עם מזוודה כזאת, גברת? למסע סביב העולם? הנהג רטן. בסופו של דבר קשר את הידית לוו שבלט מן המכסה באמצעות חבל אדום וגמיש ששלף מכיסו. הנחתי את תיק הבובות על המושב האחורי וחיבקתי את ז'רום. נפרדתי מידידי, שליווה אותי מאז נתקלתי בו במרכול ביומי הראשון על אדמת ארצו ושאלתי אותו בצרפתית עילגת היכן מדף הלחם. הגעתי לארצו בשנת שמונים ושבע מכפר קטן במולדתי עוד טרם המהומות שהשתוללו שם כעבור שנים אחדות. רציתי לעבוד בתאטרון בובות ובפנטומימה בארץ הכי מתאימה לכך. רציתי לחיות. ואמנם מצאתי דירת חדר קטנה בבניין מלבני ענקי, רב קומות וכוכי דירות, בפאתי העיר, בשכונת מהגרים, רובם תורכים, שאף הם נאבקו על קיומם החדש. ז'רום היה לי לכותל, גב, אוזן, מורה לשפה ותרבות צרפתית ומשפחה חלופית. שכבתי אתו פעמיים, אבל אני לא גמרתי והוא גמר מהר מידי והיה ברור שיחסינו המיניים לא נועדו לגדולות. החברות שצמחה בינינו לבלבה והעמיקה ככל שהידרדרה התשוקה.

כרכתי זרועותיי סביב מותניו והנחתי ראשי על חזהו. אני לא יכולה לנסוע אם בטי מתה. ניסיתי לבכות אבל ההלם היה קרוב מידי, ולא הצלחתי אלא להשמיע כמה יבבות חנוקות ולמלמל: אני לא נוסעת, סליחה.

רציתי להגיע. לדלג על שעות הדרך הארוכות, על מרחקי הזמן, ולהגיע, כאילו כאשר אהיה שם, במעון, אי בעיירה הימי-ביניימית הקטנה, מרחק שישים קילומטר מפריז, תמתין לי בטי, כרגיל, ותקדם את פני בחיוך השמש המאיר, כולה קסם פייתי וחיבוקים, תביט בי במבט המתיילד הזה שלה ותצחק בקול מתפנק. סתם, רציתי להפחיד אותך. שתראי איך את לא יכולה בלעדיי…

הרדיו במונית ניגן שירי פופ עכשוויים מטופשים, והנהג הצטרף לשירה בקול בריטון עמוק. ביקשתי שיחליש את הרעש, אבל הוא התחזה לחירש והתעלם מבקשתי. הרמזורים היו כולם אדומים, ובחוץ החל לרדת שלג. ייחלתי שנגיע כבר לתחנת הרכבת, שאמשיך את התנועה קדימה, שעלילת הסיפור תתרחש כפי רצוני. הרגשתי אבודה פתאום, כאז, כאשר הגעתי לראשונה לארץ הזרה, וכל המציאות סביבי, עצים, בתים, נשים וגברים שהתרוצצו ברחובות אנה ואנה, הכול היה מציאות מדומה שאין בה ממש, ובפועל נמצאתי עדיין בבית הוריי, בארץ אחרת, במציאות שהורגלתי בה, היה עליי רק להחליף את התפאורה חזרה לזו המוכרת. אלא שאי אפשר היה. יכולתי להיות רק במקום שהייתי בו. תחושת הזרות הרחיקה אותי אף מעצמי, כאילו נהייתי זרה גם לי, נשמטתי לתהום שמי הערביים הסתוויים, השלווים לכאורה. שמי ערביים שתמיד היו בעבורי חלק מנוף הים האדריאטי, בתי האבן הישנים, הקשישות הולכות הרכיל בכיכר הכפר, תמונותיו של המנהיג על לוח המודעות המתקלף. ועכשיו לא הייתי שייכת לשום מקום, לשום דבר.

אסתי ג. חיים היא סופרת, מרצה בסמינר הקיבוצים, כלת פרס ברנר 2014 ופרסים נוספים. למדה תאטרון ומחול באוניברסיטת תל-אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1