קטע מהרומן בכתובים "החיים האלה", מאת אסתי ג. חיים

"'אל תכעסי אהובתי,' היא כתבה לי, 'אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול'."

Ballerina and Bloomer Girls (Prima Donna) Paper Dolls Littauer and Boysen, The Metropolitan Museum of Art

כך התנהל הסיפור שלנו:
זינוק,
מעוף,
מעוף בגובה רב,
מעוף בגובה רב מאוד,
מעוף בגובה רב מידי,
נחיתת אונס,
קרקוע,
המתנה לטיסה,
עיכוב.
המתנה,
רעב,
תשוקה למעוף,
געגוע,
המתנה עיקשת,
ושוב,
המראה אטית,
מעוף בגובה נמוך,
מעוף בגובה בינוני,
הגבהנו עוף,
קרוב לעננים,
קרוב לשמש,
כיסי אוויר,
צניחה,
צלילה נטולת מצנח,
זחילה על הקרקע,
זחילה תחת האדמה,
טביעה בים,
חלומות על איקרוס,
כמיהת גבהים,
נואשות המתמכרים,
ועל אף ידיעת הסוף,
השיבה למסלול,
המראה ללא חגורת בטיחות,
מעוף בגובה בינוני,
מעוף בגובה רב,
שיכרון גבהים,
כמעט הגעה ליעד (כלשהו)
התרסקות.
שני ניצולים.
שני ניצולים?

למען האמת, אני סובלת מפחד גבהים. עם כל הסימנים המובהקים: פיק ברכיים, סחרחורת, ויותר מכך, גבהים מעוררים בי תשוקת מוות סמויה. מאז ומתמיד העדפתי לא לאתגר את עצמי בעניין כה רגיש, ובחרתי לגור בדירות קרקע. במלונות תמיד ביקשתי חדר בקומה נמוכה במיוחד. לא פעם, כאשר נסעתי לאחת ההופעות או התארחתי בפסטיבלי תאטרון שונים, נאלצתי להתמודד עם חדר בקומה גבוהה מידי, שכן לא נותרו במלון חדרים פנויים בקומות הנמוכות. אז הייתי סוגרת את החלונות, מסיטה את הווילונות הכבדים, ומרגיעה את עצמי בדמיון מודרך של אדמה קרובה, וכשזה לא הועיל, בלעתי בצייתנות שני כדורי הרגעה, ואיבדתי את הכרתי מיד.

לא ברור לי איך הסכמתי להצטרף לסחרחרת המטורפת הזאת. ואת זה, חברים יקרים, אנסה לברר בעזרתכם.

לפני שבוע, לגמרי במקרה, הייתי ערה בשעה מוקדמת. כלומר בשבע לפנות בוקר. מאחר ואני אדם לילי, ומשתדלת לארגן את חיי בהתאם, לרוב איני מתעוררת לפני חצות היום, אבל הוזמנתי להשתתף בפסטיבל חשוב לתאטרון בובות במרכז לאומנויות הבמה בניו-יורק. מניתי בפני ידידי, ז'רום, שהוא פסיכולוג מומחה ומובטל, את כל הסיבות שלא להשתתף בפסטיבל הזה, טרחת הנסיעה, האריזה – בשל רגישות לחלב אני נוהגת לארוז כמה קרטונים של חלב סויה וממרחים צמחוניים שונים, ליתר ביטחון, ובגלל היפוכונדריה מוצדקת, אני נושאת בתיק היד, צמוד לגופי, לצד הבובות והאביזרים, את מיטב התרופות לכל מחלה או כאב אפשריים, כולל ויאגרה, וכמוסות אבץ לטיפול טבעי בבלוטת ערמונית מוגדלת, כך שמעשה האריזה נוטה להסתבך. שלא לדבר על סכנת הקומות הגבוהות במלון, בעיר שכולה גורדי שחקים, נדודי השינה במיטה זרה, והטיסה עצמה! לחצות את האוקיינוס בתוך ציפור גדולה מברזל העלולה לצנוח בכל רגע למים, ואני כלל איני יודעת לשחות!  ברור היה שאבלע כדור לבן, קטן, מיד כאשר אגיע לשדה התעופה, ובטרם המראה כבר אשקע בשינה ממיתה של שבע שעות. והיו עוד סיבות רציניות שבעטיין לא הצלחתי לקדם עצמי בתחום הכה אהוב עליי, והסתפקתי באירועים קטנים וקרובים יותר למקום מגורי.

ז'רום התעקש שאסע. הוא נדנד לי, הבטיח שיבוא לבקר, אף שהוא עסוק בחיפושי עבודה וילדיו אמורים לבקרו. הוא נזף בי, חיטט בפצעי כישלונותיי, האם כך אקבור את עצמי בגלל פחדנותי, ולעולם לא אגביה עוף? השנים חולפות, ואני כבר בגיל העמידה (אף פעם לא הבנתי למה מגיל חמישים ומעלה עליי לעמוד, ישיבה מתאימה הרבה יותר, גם בגלל קשיים פיזיים צפויים וגם מפני שכך, הדרך למשכב הסופי הדרגתית ומתונה יותר). ז'רום כמעט סטר לי כשהודעתי שאני לא נוסעת וזהו, ובסופו של דבר שכנע אותי בנימוק פשוט: כסף.

חשבון הבנק שלי הלך והתרוקן. חצי שנה קודם לכן עזבתי את עבודתי כמטפלת באמצעות תאטרון בובות במוסד לנערות בסיכון מרחק כשעה נסיעה מפריז, על מנת לשוב לעיר שטרסבורג שבה התיישבתי עם הגיעי לארץ החדשה (מחירי הדיור בה מתאימים יותר למהגרת ענייה), ולהתמסר ליצירה.  עדיין היה עליי לשלם שכר דירה ולרכוש חלב סויה ושאר המזונות והוויטמינים שהחזיקו אותי בבריאות יחסית.

אם כך, הייתי ערה בשעה האבסורדית הזאת, ונאבקתי במזוודתי שסירבה להיסגר. ז'רום, שבא לעזור וללוות אותי לשדה התעופה, הציע שאוותר על קרטון חלב אחד או על קופסת רסק תפוחים, הרי איני נוסעת למדינה מתפתחת (שם נפלא למדינה ענייה ולא מפותחת), אלא למעצמה, ארצות הברית, למען השם. סירבתי. ומה אם לא אמצא חלב סויה במרכולי מנהטן? האמריקאים הרי ידועים כחובבי מזון-זבל, ישמור האל. התיישבנו שנינו על המזוודה העיקשת, וזו נכנעה לבסוף. גובהה היה כמעט כגובהי (מטר חמישים ושתיים) וידעתי שאני נראית מגוחכת. בנוסף למזוודה, נשאתי תיק יד גדול יחסית, ובו נחו בובות הכפפה והמריונטות, וכן בגדי התליין השחורים שלי, ומגדל אייפל מקופל מקרטון ושאר תפאורות ומכשיר קטן להפקת בועות סבון, כלי תפירה למקרה של פציעת בובה, ארבעה כובעים, עפרונות איפור, מסיכה נייטרלית לבנה מעיסת נייר וחמישה דיסקים של באך, צ'ייקובסקי וגם ריי צ'רלס, אלה פיצ'רלד וננה מושקורי. עמדנו לצאת עם כל הכבודה הזאת, שלא היה לי מושג כיצד אשתלט עליה בלי לקרוס, ופתאום הצליל הזה – פרווליפ – שהטלפון הנייד שלי נוהג להשמיע בהתקבל מסרון. על הצג הופיע שמה של בטי הגדוש. חברתי מהמעון, אם הבית. אכן, התקשרתי אליה פעמיים-שלוש לאחרונה, רציתי לדעת מה שלומה, והיא לא השיבה. דאגתי קלות, בעיקר בגלל מצבה, אך בטי נהגה להתעלם מהודעות, כך שלא היה בזה חידוש כלשהו. אנרכיזם מתון, כך קראה לנטייתה שלא להשיב למסרונים אלא לאחר ימים אחדים, ולפעמים אפילו שבוע. הפעם שתיקתה הייתה ארוכה. ולפתע מסרון כה מוקדם בבוקר?

"אנו מצטערים להודיע כי בטי (בובה) הגדוש נפטרה הלילה. לא תתקיים הלוויה, בטי תרמה את גופה למדע.

בצער עמוק,

משפחתה האוהבת."

ההודעה נשלחה מהטלפון הסלולרי שלה. של בטי. גלגלתי את הצג להודעה הקודמת, אך לפני כחודש וחצי, לאחר שפוטרה: "אל תכעסי אהובתי," היא כתבה לי, "אני בתקופה לא טובה. בעוד זמן מה ניפגש בפריז, נשב יחד בקפה מופטר, אולי אפילו אסע עד אלייך, לשטרסבורג, ונצחק על הכול. עכשיו קשה לי לדבר. הכול נסגר בי במצבים האלה. מחבקת אותך. סליחה."

הייתה גם שיחה, לפני כשלושה שבועות. היא הודיעה לי בקול שמח כי מצאה עבודה חדשה בפנימייה למוסיקאים צעירים. לא תהיה אם בית, אלא תנהל את כל מערך הלימודים המעשיים. היא מאושרת. השיגה את העבודה ללא עזרה מאיש. רק תסתדר שם מעט, וניפגש.

האם ייתכן שעשתה מה שעשתה מפני הפיטורין ומפני מה שארע במעון? היא פוטרה חודשיים לפני שעזבתי אני, מסיבות עלומות, ומיד הלכה לדירתה ובלעה כדורי שינה. שכנתה נקשה על דלתה, ומשלא השיבה, הזעיקה את בתה שסירבה לבוא משום שהייתה עסוקה בעבודתה, כן, סירבה, נמאס לה, כך אמרה, מהדרמות של אמא שלה, אך הסבירה לשכנה היכן מונח מפתח נוסף. השכנה נכנסה לדירה ומצאה את בטי מקופלת על הרצפה. את כל זה סיפרה לי בטי עצמה, במשרד "אם הבית" הקטן שלה, יומיים אחר-כך. עשיתי שטויות, חייכה חיוך מתחטא, מתפנק, כילדה שנתפסה במעשה אסור, את סוף השבוע ביליתי בבית החולים… את יודעת למה פיטרו אותי? תלתה בי עיני ים כחולות, מפני שהתלוננתי. היו מוכרחים לפטר אותי כדי שלא אלך למשטרה. הוא הרי היה המנהל. היה לי ברור שיחפשו סיבה להעלים גם אותי. מתלוננים על עוול, לעולם אשמים. עיני הים שלה האפירו.

חלפו שבועיים, ולא שמעתי ממנה דבר. לאחר היסוס, שלחתי שתיים-שלוש הודעות. רק "מה שלומך"? או "איך את מסתדרת במקום החדש?" ולבסוף, "בטינה, הכול בסדר?" היא לא ענתה, אף שסימן ה"וי" הקטן על הצג, הוכיח כי קראה את הודעותיי.

המונית שהזמנתי כבר המתינה ברחוב. הנהג צפר צפירה צורמת. היה עליי להספיק להגיע לרכבת של שמונה, זו שעוצרת בשדה התעופה.

ישבתי על המזוודה ובהיתי באותיות הזעירות על מסך הטלפון הסלולרי. ז'רום רכן והניח זרועו על כתפי. הוא קרא את ההודעה, ראשו סמוך לראשי. מי זאת הייתה? שאל, והוסיף בזהירות שהוא מבין שקרה משהו מצער אבל הנהג כבר צופר, ואני מוכרחה להתעשת… שלא אאחר את הטיסה…

זאת הייתה "היא", הסתכלתי על ז'רום ופכרתי ידיים. "היא??!!" נזעק ז'רום.

לא נסעתי לניו-יורק. במקום זאת, הקשתי באצבעות רועדות את מספרה של בטי על מקשי הסלולרי. צליל חיוג, ללא תשובה. מי ציפית שיענה? נזפתי בעצמי. אולי בני משפחתה, שמשום מה שלחו את הודעת פטירתה מהטלפון הנייד שלה. ניסיתי שוב ושוב – ללא מענה. התקשרתי ברביעית, הפעם למזכירות המעון. מעברו האחר של הקו עלה קול אשה, קשה וחד. שמעת? ז'נין? זה נורא! ייבבתי לאפרכסת. ז'נין שתקה. שאלתי אם תהיה איזו התכנסות לזכרה של בטי, הרי בכל זאת עבדה כאם בית שבע עשרה שנים…
הקול החד מתוך האפרכסת השיב שכרגע מחכים. מחכים למה, שאלתי. היא הרי מתה (אמרתי את המילה אבל לא האמנתי לה). בטי לא מתה, השיבה. נרעדתי. אבל קיבלתי הודעה?! זוהי הודעה כוזבת, אמרה ז'נין. כולם קיבלו אותה. בטי עשתה משהו מאוד רע. לקחה כסף. המון כסף. זה התגלה בימים האחרונים. החוקר מטעם המשטרה טען כי אושפזה לאחר ניסיון התאבדות נוסף, אך כנראה נמלטה. לא יודעים לאן. היא נעלמה. גם התלונות על המנהל, מסיה רוברט, נבדקות שוב. מסתבר שזאת לא הפעם הראשונה. זה קרה גם במוסד הקודם שעבדה בו. הכול הצגה אצל האשה הזאת. מתאבדת, מתאבדת, ולא מתה. גם זה הצגה.

פחד אפור הציף אותי. היה עליי לשבת.

ז'רום נכנס. הוא היה שקט מאוד. מזג לי כוס מים. לגמתי לגימה, והחזרתי לו את הכוס המלאה.

לך הביתה, ז'רו, מיכאלה מחכה לך, והילדים שלך יגיעו עוד מעט. אני אסתדר.

מה תעשי?

אסע לשם. למעון.

בשביל מה? היא מתה.

לא מתה. הודיעו לי עכשיו. רק רצתה למות. אני מוכרחה לנסוע. הסיפור הזה מוזר מידי. בכל רגע מתגלה בו משהו חדש שמבטל את הקודם. אם לא מתה, למה המשפחה שלה שלחה את ההודעה הזאת? ולמה מהנייד שלה? עשר שנים היינו חברות. אני מכירה אותה. אני אוהבת אותה. זה לא יכול להיות.

מה לא יכול להיות, שרי?

שבטי… הדברים שהאישה ההיא, ז'נין, המזכירה, אמרה שבטי עשתה. אישה איומה. בטי הייתה משגעת אותי. עשר שנים שיגעה אותי עד שעזבתי, אבל היא לא הייתה גנבת…

הטלפון הנייד השמיע את "סוזן" של ליאונרד כהן. על הצג הופיע מספר ארוך שהתחיל ב-1212.

ניו יורק, נזעק ז'רום, מהפסטיבל! ודאי מאמינים שאת כבר בשדה התעופה. אולי רוצים לאחל טיסה נעימה, ולדעת מתי בדיוק את צפויה להגיע. אל תגידי להם שביטלת. לעולם לא יזמינו אותך שוב. את הורסת את החיים שלך במו ידייך. את האויב הכי גדול של עצמך. ולא יעזרו לך כל הוויטמינים והשמנים האתריים וחלב הסויה. את הורסת… למתים אי אפשר לעזור! תעני לטלפון, תגידי שאת בדרך.

לא השבתי. ליאונרד שר שוב ושוב "סוזן טייקס יו דאון…" עד שקולו דעך. ז'רום הסתכל עליי. שתקנו. צפירותיה קצרות הרוח של המונית עלו מן הרחוב.

ז'רום, שכתפיו שחו לפתע, והוא נראה עייף ואפור, ירד לשלם ולשלוח את נהג המונית לדרכו.

הקלדתי במחשב הנייד TGV, שמה של חברת הרכבות. הקשתי את שם היעד, פריז, גאר דה ליון. בחרתי מחלקה (שנייה), שעת יציאה. אישור. בגלל ההזמנה המאוחרת היה מחירו של כרטיס כפול מאשר בהזמנה רגילה, מבעוד מועד: 134 אירו, ובשל שעת העומס נותר מקום רק ברכבת האטית, שזמן נסיעתה כפול. ארבע וחצי שעות. חייגתי והזמנתי מונית חדשה. הפקיד ציין שש לי מזל בשעת העומס הזאת, מפני שמונית שאך נסעה מן הכתובת שציינתי, נמצאת ברחוב הסמוך. דקה אחת והיא אצלך, קולו היה מסופק.

ז'רום נכנס. הרכבת יוצאת בעוד שעה, ניסיתי לחייך אליו, כדאי שאצא, עם הפקקים ומזג האוויר. שלא אאחר. אחזתי בידית המזוודה ועמסתי על כתפי את תיק הנסיעות. ז'רום ביקש לעזור לי, אבל סירבתי להרפות משני התיקים. דבקתי בהם כאילו היו הבית החדש שלי. ירדנו במדרגות המעטות לכניסה. ז'רום לא חדל לנסות ולשכנע אותי להתנהג בהגיון. איך תגיעי לחור ההוא? יש לשם רכבת רק פעמיים ביום. ובשביל מה? מה כבר תוכלי לעשות? לא מבטלים הזמנה לפסטיבל בניו יורק. והרי עזבת… ומה שהיא עשתה לך, ההיעלמויות, ההתנתקויות. אני לא אתפלא אם גם עכשיו זאת הצגה מיוחדת בשבילך. שלא תלכי. היא מסוכנת. לא בשבילך. תמיד אמרתי. תשכחי אותה. כמו שרצית. תשכחי. את תסתבכי. תישארי. סעי לניו יורק. עדיין לא מאוחר מידי.

המונית כבר המתינה. הנהג סייע לי להניח את המזוודה הענקית בתא המטען. הוא לא הצליח לטרוק את מכסה התא. לאן את נוסעת עם מזוודה כזאת, גברת? למסע סביב העולם? הנהג רטן. בסופו של דבר קשר את הידית לוו שבלט מן המכסה באמצעות חבל אדום וגמיש ששלף מכיסו. הנחתי את תיק הבובות על המושב האחורי וחיבקתי את ז'רום. נפרדתי מידידי, שליווה אותי מאז נתקלתי בו במרכול ביומי הראשון על אדמת ארצו ושאלתי אותו בצרפתית עילגת היכן מדף הלחם. הגעתי לארצו בשנת שמונים ושבע מכפר קטן במולדתי עוד טרם המהומות שהשתוללו שם כעבור שנים אחדות. רציתי לעבוד בתאטרון בובות ובפנטומימה בארץ הכי מתאימה לכך. רציתי לחיות. ואמנם מצאתי דירת חדר קטנה בבניין מלבני ענקי, רב קומות וכוכי דירות, בפאתי העיר, בשכונת מהגרים, רובם תורכים, שאף הם נאבקו על קיומם החדש. ז'רום היה לי לכותל, גב, אוזן, מורה לשפה ותרבות צרפתית ומשפחה חלופית. שכבתי אתו פעמיים, אבל אני לא גמרתי והוא גמר מהר מידי והיה ברור שיחסינו המיניים לא נועדו לגדולות. החברות שצמחה בינינו לבלבה והעמיקה ככל שהידרדרה התשוקה.

כרכתי זרועותיי סביב מותניו והנחתי ראשי על חזהו. אני לא יכולה לנסוע אם בטי מתה. ניסיתי לבכות אבל ההלם היה קרוב מידי, ולא הצלחתי אלא להשמיע כמה יבבות חנוקות ולמלמל: אני לא נוסעת, סליחה.

רציתי להגיע. לדלג על שעות הדרך הארוכות, על מרחקי הזמן, ולהגיע, כאילו כאשר אהיה שם, במעון, אי בעיירה הימי-ביניימית הקטנה, מרחק שישים קילומטר מפריז, תמתין לי בטי, כרגיל, ותקדם את פני בחיוך השמש המאיר, כולה קסם פייתי וחיבוקים, תביט בי במבט המתיילד הזה שלה ותצחק בקול מתפנק. סתם, רציתי להפחיד אותך. שתראי איך את לא יכולה בלעדיי…

הרדיו במונית ניגן שירי פופ עכשוויים מטופשים, והנהג הצטרף לשירה בקול בריטון עמוק. ביקשתי שיחליש את הרעש, אבל הוא התחזה לחירש והתעלם מבקשתי. הרמזורים היו כולם אדומים, ובחוץ החל לרדת שלג. ייחלתי שנגיע כבר לתחנת הרכבת, שאמשיך את התנועה קדימה, שעלילת הסיפור תתרחש כפי רצוני. הרגשתי אבודה פתאום, כאז, כאשר הגעתי לראשונה לארץ הזרה, וכל המציאות סביבי, עצים, בתים, נשים וגברים שהתרוצצו ברחובות אנה ואנה, הכול היה מציאות מדומה שאין בה ממש, ובפועל נמצאתי עדיין בבית הוריי, בארץ אחרת, במציאות שהורגלתי בה, היה עליי רק להחליף את התפאורה חזרה לזו המוכרת. אלא שאי אפשר היה. יכולתי להיות רק במקום שהייתי בו. תחושת הזרות הרחיקה אותי אף מעצמי, כאילו נהייתי זרה גם לי, נשמטתי לתהום שמי הערביים הסתוויים, השלווים לכאורה. שמי ערביים שתמיד היו בעבורי חלק מנוף הים האדריאטי, בתי האבן הישנים, הקשישות הולכות הרכיל בכיכר הכפר, תמונותיו של המנהיג על לוח המודעות המתקלף. ועכשיו לא הייתי שייכת לשום מקום, לשום דבר.

אסתי ג. חיים היא סופרת, מרצה בסמינר הקיבוצים, כלת פרס ברנר 2014 ופרסים נוספים. למדה תאטרון ומחול באוניברסיטת תל-אביב.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

'להחליף מילה' לאביטל ז'נט קשת, לחן וביצוע: אבי עדאקי

"טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ"

אביטל ז'נט קשת. צילום: דרורלי שרה קשת

להחליף מילה

מוקדש לאנשי הדרום

אֲנִי, אַבָּא וְנִסִּים מֵהַמַּכֹּלֶת
מַחֲלִיפִים דִּבּוּר בְּמוּצָרִים
זֶה טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ
יֵשׁ יָמִים בָּהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיף דִּבּוּר
הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים

לְמָחֳרָת אָנוּ קָמִים
כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא אֵרַע
לְמַזָּלֵנוּ נִסִּים שָׁב וּמוֹכֵר לָנוּ בְּהַקָּפָה
בִּתְמוּרָה מֻחְלֶפֶת הַמִּלָּה
בְּעוֹד מִלָּה
נְשַׁלֵּם מָחָר
"יִהְיֶה בְּסֵדֶר," נִסִּים אוֹמֵר
הַפַּחַד נִשְׁקָף מֵעֵינָיו.

"צַחְצְחִי לָשׁוֹן, תָּמִיד תִּהְיִי נֶחְמָדָה
וְנִקְנֶה עִתּוֹן," אָבִי נֶאֱנָח
וּמוֹסִיף, "אֵין שָׁם בְּשׂוֹרָה".

כְּבָר שָׁנָה שְׁלֵמָה שֶׁאָבִי מֻבְטָל.
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה מַמְתִּינִים הַהֲמוֹנִים
לְמוֹצָא פִּיו, לַהֲבָנָה.
אָבִי מְנַתֵּחַ לַיּוֹשְׁבִים
אֶת דִּבְרֵי הָעִתּוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ עִם מִי
לְהַחְלִיף מִלָּה.

 

 

אביטל ז'נט קשת, בעלת תשובה, כותבת ויוצרת בתחומי הבמה. ספרה "לפני ואחרי בבני ברק סיטי" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2015. פרסמה מאמרים חברתיים על מצב בעלי התשובה ושירה ב'משיב הרוח', 'זוטא', 'בגלל', 'ליריקה' אנתולוגיות שונות ועוד. ביחד עם נטלי וקנין ארביב היא הקימה מיזם של ערבי שירה לנשים בשם "קול באישה שירה".

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

 

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

ספר התורה של המלך ליום אחד

אחד מהשמות הידועים ביותר של חג השבועות, מלבד "יום הביכורים" ו"חג הקציר", הוא כמובן חג מתן תורה. לכבוד חג זה בחרנו להציג בפניכם ספר תורה קטנטן וייחודי שהוזמן על ידי דמות ייחודית לא פחות: רבי שאול ואהל, שהיה מלך פולין ליום אחד.

ספר התורה שהוקדש לרב שאול ואהל

שאול קצנלבוגן נולד לתוך משפחת אצולה יהודית. אביו היה הרב שאול יהודה קצנלבוגן, רבה הראשי של קהילת ונציה המשגשגת. לאחר שגדל והתחנך בפדובה שבאיטליה, נשלח אל פולין כדי ללמוד באחת מישיבותיה הידועות. הוא הוכיח את עצמו במהרה כתלמיד מבריק וגדול בתורה והוסמך בבגרותו לרב ולראש ישיבה. תפקידיו הדתיים לא מנעו ממנו להתעסק גם ב"ענייני העולם הזה". הוא נכנס לעסקי מסחר, עשה חיל בתחום ובשנת 1580 אף חכר את מכרות המלח של מלך פולין – לשם כך עבר להתגורר בקרקוב. ברבות השנים, הפך שאול ליועץ קרוב ונאמן של המלך. הוא נפטר בשנת 1617.

 

סטפאן באטורי, מלך פולין לו ייעץ הרב שאול

 

אם כאן היה מסתיים סיפורו של היהודי האיטלקי שעלה לגדולה, היינו אומרים ניחא. הוא אכן מרשים וראוי להערכה, אבל לא בדיוק הסיפור שהיינו עוצרים בשבילו את ארוחת השבועות. אז זהו, שכאן המקום לגלות לכם שיש דרך נוספת לספר את חייו של שמואל קצנלבוגן/ואהל – דרך בה אגדה ומציאות נארגות יחדיו לסיפור הפנטסטי הבא.

יום אחד ביקר הנסיך הפולני באיטליה. המסע המפואר ככל הנראה הכביד על כיסו של בן המלוכה וכל כספו אזל. בעודו בוונציה הציע רבה של הקהילה לדאוג לכל צרכיו של הנסיך: הוא סיפק לו מזון, שיכן אותו במגורים הראויים לנסיך ודאג לשלוח אותו למסע חזרה הביתה עם סכום כסף נכבד. הנסיך, אסיר תודה על המחווה יוצאת הדופן שהפגין כלפיו הרב, חיפש את בנו של הרב מרגע שחזר הביתה. הוא מצא את הבחור הצעיר, שאול קצנלבוגן שלנו, באחת מישיבות הממלכה, והפך אותו ליועצו הקרוב. כשפגש המלך (אביו של הנסיך) את שאול, התרשם ממידותיו הטובות ומשכלו החריף ומינה אותו לשר משרי הממלכה.

משעה שמת המלך, כמעט ונקרעה הממלכה לגזרים במלחמות ירושה כואבות. החוקה הקדושה של פולין קבעה שמלך חדש נבחר בידי אצילי הממלכה – תהליך שאסור שיארך יותר מ-21 יום. לצורך כך סגרו עצמם אצילי הממלכה באולם גדול, בעוד הדיונים הלכו והתארכו, הוויכוחים התרבו והרוחות סערו. ועדיין, שום הכרעה לא נראתה באופק. האצילים המכובדים מיצו את 21 הימים העומדים לרשותם.

על מנת שלא להפר את החוקה ולדרדר במהרה את הממלכה אל מצב של אנרכיה מוחלטת, הוצע הרעיון הבא: שאול קצנלבוגן, שר הממלכה הנודע, יוכתר כמלך זמני ליום אחד. כל אצילי הממלכה אהבו את הרעיון, היות שידעו שאדם הגון כשאול לא יעז לדרוש את הכתר ליותר מהיממה שהוקדשה לו. בהכתרתו המהירה קיבל שאול את שם המשפחה "ואהל", שמשמעותו בפולנית הוא "הנבחר". בניגוד למצופה, המלך ליום אחד לא בזבז את זמנו, ובעוד האצילים עמלים במציאת פתרון הולם, העביר הוד מעלתו ואהל שורה ארוכה של חוקים המיטיבים את מעמדם של יהודי הממלכה הפולנית. בתום יום המלכות שלו התבקש המלך הזמני להכריע בין שני המועמדים שהוצגו בפניו. הוא נתן את קולו לנסיך זיגמונד השלישי, אשר הוכתר ברוב טקס והדר למלך פולין הקבוע.

בין אוצרות הספרייה השונים נמצא בידינו ספר תורה קטנטן, עשרה סנטימטר גובהו, המוקדש לשאול ואהל.

 

 

האם מדובר בספר שהועתק והוקדש בחופזה למלך היהודי על מנת שיישא עמו ספר תורה לכל אשר ילך, על פי המצווה המוטלת על מלך יהודי? האם בכלל היה מלך יהודי בשם שאול ואהל?

 

 

הסיפור הפנטסטי הזה לא מופיע במקורות לא-יהודיים ואמינותו ההיסטורית מוטלת בספק. ובכל זאת, הרי לכם סיפור טוב שאפשר לחלוק עם המשפחה בערב שבועות.

 

תמונות ספר התורה: חנן כהן, הספרייה הלאומית

כך גייסה הציונות את חג השבועות

בשנות ה-30 לקחה על עצמה התנועה הציונית את המשימה רבת החשיבות: לצקת תוכן חדש בשורה של חגים יהודיים עתיקים – ל"ג בעומר, ט"ו באב, חנוכה וכמובן, שבועות.

נערה עם כד חלב 1941. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

 

לחג השבועות יועדה חשיבות עצומה: הוא נועד לסמל את "חידוש ימינו כקדם". הדבר נעשה באמצעות שינוי מוקד החג – מ"חג מתן תורה" ל"חג הביכורים".​

​הימים שנבחרו להתחדש היו כמובן ימי הבית השני, שבהם עלו בני ישראל לירושלים והגישו לכהנים בבית המקדש את ביכוריהם, הפירות הראשונים של השנה משבעת המינים. הזכרת הימים ההם התאים לתנועה הציונית שביקשה להדגיש בחג השבועות המחודש, את חזרת העם היהודי אל ארצו ואת עבודת אדמת המולדת.

בשנת 1932 התקיימו בחיפה חגיגות הביכורים הראשונות. החשיבות של חיפה להתיישבות הציונית הייתה בכך שהעיר הצפונית סימלה יותר מכל את הקשר עם ההתיישבות הכפרית. בהיותה עיר המחוז של ההתיישבות ובמיקומה האקסקלוסיבי היא שימשה כקשר המרכזי של העמק (עמק יזרעאל ועמק הירדן) והשומרון (זיכרון יעקב של  אותם הימים) ונחשבה כעיר החקלאית ביותר בארץ ישראל.

 

חג הביכורים הראשון בחיפה, כרזה משנת 1932

 

בסדרת כרזות שהנפיק "ועד הדר הכרמל" נקראו התושבים להתכונן לקראת החג ולקראת האורחים הרבים הבאים מכל אזורי הצפון. התוכנייה לחג מנתה שורה של אירועים לא שגרתיים: תערוכת "חיפה עיר העתיד" (כפי שהבטיח הרצל בספרו "אלטנוילנד"), טיולים רגליים אל הר הכרמל והסביבה, ואפילו טיולים במכוניות – שהיו נדירים באותם הימים – לאזור עכו והצפון.

שיא האירועים היה התהלוכה העממית של מביאי הביכורים: עשרות חקלאיות וחקלאים מכל יישובי הצפון שהוזמנו להציג את מרכולתם ברחבי העיר. הכניסה – כיאה לאירוע ציוני עממי – הייתה חופשית. לרגל האירוע החגיגי נדרשו תושבי חיפה היהודיים להירתם למשימה לקשט ולהאיר את הרחובות ולדאוג לניקיונם המוחלט.

 

תערוכת "חיפה עיר העתיד" ושאר פעילויות מסעירות, כרזה משנת 1932

 

ההצלחה הייתה מסחררת וכך, שנה לאחר מכן, ב-1933, פרסם "ועד הדר הכרמל" מודעה נוספת הקובעת בשמחה: "עוד זכורים לנו ימי חגיגות הביכורים דאשתקד והרושם הכביר שעשו על כל בני עירנו ואורחינו. הניסיון הראשון שהוכתר בהצלחה כה גדולה לפני שנה הוכיח עד כמה חשוב הוא המפעל החדש ההולך ונהפך למפעל מסורתי ביצירת הווי בארצנו המתחדשת".

 

חג הביכורים השני בחיפה, כרזה משנת 1933

 

לשם המשך פיתוח אותו הווי, הוכרז על המשך החגיגות גם בשנה זו. עיר התעשייה העברית של אותם ימים הושבתה כליל לקראת חג השבועות. תעשייה ונמל זה יפה וטוב, אבל התנועה הציונית נשאה על דגלה דווקא את החקלאות העברית.

 

ביטול מלאכה כללי לקראת החג, כרזה משנת 1933

 

וכמו כדי לחזק את הקשר המתהדק בין "עיר העתיד" ובין ההתיישבות החקלאית הסובבת אותה, נחנך שוק חדש בשכונת הדר הכרמל. וכיצד נחנך? עם הבאת ביכורים מן הכפרים והיישובים שבסביבה, כמובן!

 

חונכים את השוק בהדר הכרמל, כרזה משנת 1933

 

התושבים העליזים נקראו לקשט את בתיהם ב"דגלים, ירק, פרחים, מרבדים", להאיר את החלונות ולהישמע להוראות הסדרנים. באותה שנה נוספה מיוחדת מהתושבים: "אכסנו בסבר פנים יפות את האורחים שיבואו בהמוניהם ושלא ימצאו להם מקום בבתי מלון".