המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 5

                       

כתובת למשלוח יצירות: [email protected]

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס" 4המוסך: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1

גלי-דנה זינגר

אמרו

אמרה הדלת:
פְּתַח ליִ
פֶּתַח
פָּתַח ליִ
פֶּתַח
בְּחֳטֲף
כְּחֳטַף פַּתַָּח
וְהַפֶּתַח
תָּפַח
וְתָפַח
וְתָפַח
עַד שֶׁחָטַף
אוֹתִי
וְחָפַת
אוֹתי
וְאָז פָּחַת
וְגַם אֲנִי פָּחַתְתִּי
קוֹדֵם כְּכַפִּית שֶׁלֶג הֻפְחַתְתִּי
וְאַחַר כָּךְ כִּפְתִית שֶׁלֶג
וּבַסוֹף כְּמוֹ פֶּתִי
הֶאֱמַנתְִּי לְכָל דָבָר
גַּם כְּשֶׁהֵבַנְתִּי: אֵינֶנִּי כְּלָל
לֹא פָּחַדְתִּי
וְלֹא דָּחַפְתִּי
אֶת עַצְמִי קָדִימָה
לאֹ הָיָה מַה לִּדְחֹף
כַּמוּבָן
גַּם לֹא לְאָן
אַף עַל הַסַּף
וְלֹא הָיָה סוֹף
גַּם לֹא בְּפ' סוֹפִית
אַךְ בְּרֶגַע מְסֻיָם
חָדַלְתִּי

אמרה האבן:
כַּמָּה חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם
קַבְּלָנִים בְּנֵי קַבְּלָנִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם
אַף לִבִּי דּוֹאֵב
לֵב הָאֶבֶן הַוָּרֹד
לֵב הָאֶבֶן הַמְמֻסְפֶּרֶת בְּטָעוּת
כְּשֶׁאֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּטִּפְּשׁוּת:
כֵּיצַד עִירִי סוֹאֶבֶת אֶתְכֶם
הֲרֵי אַתֶּם לֹא יוֹדְעִים לִסְפֹּר
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד אַחַת
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד שְׁנִיָּה
לֹא עַל אֶצְבְּעוֹת יָד שְׁלִישִׁית
לְפִי הַמֶּחְקָרִים הָאַחֲרוֹנִים
אֲפִלּוּ דָּגִים יוֹדְעִים לִסְפֹּר עַד אַרְבַּע
וְאַתֶּם לֹא יוֹדְעִים לִסְפֹּר
לֹא שִׁיט פָּחוֹת שִׁיט
וְלֹא בָּלָטָה וְעוֹד בָּלָטָה
לֹא קָדִימָה וְלֹא לְאָחוֹר
לאֹ מִלְמַעְלָה וְלאֹ מִלְּמַטָּה
לאֹ בַּחֹשֶׁךְ וְלאֹ בָּאוֹר
אֲבָל יָד רוֹחֶצֶת יָד
וְשִׂמְחַת בֵּית הַסּוֹאֵבָה
לֹא תְּנֻקֶּה
כְּמוֹ אֹדֶם הַנְּשִׁיקָה
וּמִי יַגִּיד לְכָל אֶחָד מִכֶּם:
חַכֵּה! חַכֵּה!
קֹדֶם עֲשֵׂה חֶשְׁבּוֹן.

אמר הרעף:
וְלָמָּה לֹא שָׁבְרוּ אֶת לִבִּי?
שְׁאֵלָה פְּשׁוּטָה לִתְשׁוּבָה אֲנִינָה עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבְּקֹשִי אֵינֶנָּה.
קָשָׁה הֵעָלְמוּת מֵאַלְמָוֶת לְחֶרֶס צָנוּעַ
שֶׁהֻנַּח לְחַיֵּי הַנֶּצַח בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ
קָשָׁה יְצִיאַת הָאֶחָד מִשְׁאֵלוֹן
הָרַבִּים
לִבִּי מִמַּרְסֵי לֹא נִשְׁבַּר בָּעִיר גְּדוּשַׁת הַסְּמָלִים.
כְּשֶׁשְּׁנֵי לוּחוֹתַי נֶהֶרְסוּ
מַדּוּעַ הַלֵּב יִשָּׁאֵר בִּקְשִׁיחוּתוֹ הַמַּפְתִּיעָה
וְסִפְרָה 1 בִּמְהֻפָּךְ תִּתְיַשֵּׁר בְּלִבּוֹ,
בְּלֵב הַלֵּבָב הַמְלַבְלֵב כְּמוֹ בַּיָּמִים הַטּוֹבִים,
חַדָּה וְחוֹדֶרֶת כְּמוֹ כִּידוֹן אוֹ כְּיַד הַגּוֹרָל?
וְאֵיזֶה פֶּצַע יַגְלִיד בַּחֲלֻדַּת מַסְמְרִים?
מִי יְשַׁעֵר מַה פֵּרוּשׁ הַמִּקְרֶה?
מִי מִשְׁתַּתֵּף בַּחִידוֹן הָעַל־עִירוֹנִי?
וּמִי רָמַס אֶת תַּת הָעִיר
בְּמִגְדְּלֵי סְרָק?
וּמַדוּעַ רֶסקֶ עַגְבָנִיוֹת
מַסְתִּיר לוֹ אֶת הַסּוֹף?
וּמִי יַחְשֹף?
שְׁאֵלוֹת פְּשׁוּטוֹת לְהַפְלִיא
לַפִילוֹסוֹף,
אֲבָל אֵינֶנִּי פִילוֹסוֹף.

אמר הסיד:
'שָׁחוֹר עַל הַלָּבָן – זֵכֶר לַחֻרְבָּן'
וְהַמַּלְבֵּן הַלֹּא מְסֻיָּד מֵעִיד
עַל הַמּוּבָן מֵאֵלָיו הַמְלֻבָּן.
לַהַט שֶׁל זִכְרוֹן הָאַכְזָבָה
שֶׁל הַדַּחְפּוֹר הַצָּהֹב
אֲשֶׁר בְּכַפּוֹ כְּמוֹ נְדָבָה
הַבִּנְיָן יַעֲלֶה בָּאוֹב.
קָדִימָה מֵאָחוֹר
בִּתְנוּעָה הֲפוּכָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב
יִתְנַעֲנֵעַ כְּחוֹלֵה יָם
עַל נַדְנֵדַת הָאוֹר
לֹא חַי, אַךְ עֲדַיִן קַיָּם.
וְהַבַּיִת הַכָּחֹל עַד שָׁחוֹר
יִשָּׁאֵר בְּנֶגָטִיב
וְלֹא יַכְתִּיב
לְהַלְבִּין וְלִמְחֹל.

 

גלי-דנה זינגר היא משוררת, מתרגמת ועורכת כתב העת המקוון  "נקודתיים" (יחד עם נקודא זינגר). פירסמה שלושה ספרי שירה בעברית, שבעה ברוסית וחמישה ספרי תרגום בשתי השפות.  כלת פרס "טבע" לשירה לשנת 2000 ופרס ראש הממשלה לשנת 2004. המחזור "אמרו" הוא חלק מספרה החדש 'שקופים למחצה', שיראה אור השנה בהוצאת אבן חושן.

 

אסיף רחמים

בְּכ­וּר

שׁוּב שַׁעַר אֵשׁ
בְּעַד מֵאוֹת קוֹדְמוֹת
אַתָּה נִצָּב שָׁתוּל עַל בְּהוֹנוֹת
לְחוֹפָהּ הַמְּרֻטָּשׁ שֶׁל אֲפִיסַת הַכֹּחוֹת – –
תָּאֵר לְךָ.

לַיְלָה חָלַמְתָּ לָבָן
בֵּין קִירוֹת שְׁנוּקִים בְּטִיחַ
מִתְעוֹרֵר
לְהִתְפּוֹרֵר
בַּטִּשְׁטוּשׁ הַשָּׁכִיחַ
נֶהֱרָג לְתוֹךְ הָרֶצֶף בְּאֶצְבַּעמַחַט מְנֻסָּה
קוֹלוֹת מִתּוֹךְ מַשְׂכִּית דְּרוּסָה
זִמְזוּמֶכַאנִי כְּמוֹ שֻׁלְחָן כְּמוֹ נִתּוּחַ כְּמוֹ פְּתִיחָה

לַעֲשׂוֹת בְּךָ שַׂקִּית
לִרְבִיָּה עַצְמִית
אוּלַי תַּנְבִּיט
זָן חָדָשׁ שֶׁל אִינְוָלִידִים
חֲשׂוּכֵי עֵינַיִם
רְסוּקֵי חָזֶה
בָּאֲוִיר הַזֶּה עוֹד
יִהְיֶה – –
יִהְיֶה לָנוּ.

שֶׁאָז כְּשֶׁיָּרַדְתָּ לָעֶרֶב לִלְקֹק אֶת הַצְּלָלִים
שֶׁאָז כְּשֶׁחֹרֶשחֹשֶךְ וְגַנִּים פְּלוּחִים כְּכוּבִים
מָקוֹם יֵלֵךְ אָדָם לְהִתְבַּטֵּחַ
בַּלַּיְלָה הָרוֹתֵחַ
בַּחַיִּים הַנְּהוּגִים הָהֵם
כְּשֶׁהָיִיתָ
לְגַמְרֵי לְבַדִּי

וְקִרְעֵי הַפָּרָג דִּמְּמוּ בִּנְחִירֶיךָ
וְגִלְדֵי הָעֵצִים דָּבְקוּ בִּצְעָדֶיךָ
וּמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵין לוֹ שָׁם הוֹשִׁיט אֶת יָדֶיךָ
בִּרְמִיזָה אֶל תִּפְאֶרֶת הַמַּעֲמָק.

וּמֵאָז בְּתוֹךְ הָאֹזֶן הַכְּרוּיָה בְּלֵילוֹת שְׁלוּגִים
אוֹ בִּימוֹת טְבִיעָה
נֵד חוֹצֵב שָׁמַיִם בּוֹעֲרִים
וְקוֹלוֹת מִגְּרוֹנוֹת שְׁבוּרִים שָׁרִים
וּמְעַטּוֹת הַפְּעָמִים הָיִינוּ
כָּכָה בּוֹדְדִים – –

עוֹד יִהְיֶה לָנוּ.

עוֹד יִהְיֶה לָנוּ שֵׁם סָמוּךְ עַל שִׂפְתוּתֵי-הַלַּיְלָה
רוֹגֵעַ בְּדָמוּם בְּצַד הַמַּעְגָּל
יָדַיִם עוֹד יִהְיוּ
אֲחוּזוֹת בַּמַּחַט
עוֹשׂוֹת בַּמְּלָאכָה בְּהִלּוּךְ נִרְפֶּה
תּוֹפְרוֹת לְךָ שְׂפָתַיִם בִּמְקוֹם עַפְעַפַּיִם
עַפְעַף בִּמְקוֹם
פֶּה

וּמַשֶּׁהוּ כֻּתַּר בַּקְּטָבִים הַהֲפוּכִים
עַל קַרְקָעִית הַיָּם
בְּמַעֲטַר הָעֲשָׂבִים
יִפָּקַח
יְמַצְמֵץ בְּעֵינֶיךָ
אֶפְשָׁר יְדַבֵּר
אֶפְשָׁר שֶׁאֵלֶיךָ – –

עוֹד יִהְיֶה.

***

לוּ פַּעַם אַדְהִיר אֶת עֲצָמַי
בִּשְׁעַת חַשְׁמַל וּמַיִם
בֵּין רוֹכְבֵי-עַל-תֶּדֶר רְעוּדִים
פְּצוּלֵי-קַרְנַיִם
לוּ פַּעַם עוֹד אֵדַע בְּהִקָּרַע הַמְּצוּלָה
לֹא לָתֵת אֶת הָאַחֵר שֶׁל הַפָּנִים אֶל הַמַּבְעִית
אֲבָל לִשְׁתּוֹת אֶת הָאֵימָה
בְּעַיִן פְּעוּרָה
בִּדְבֵקוּת
בִּשְׁקִיקָה

וּמַה שֶׁפָּחַדְנוּ בַּחוּץ
יֵצֵא לְהִתְנוֹצֵץ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
שׁוֹטֵט חֲשֵׁכָה
רוֹכֵב-שָׁמַיִם
בַּנֶּתֶז הַלֵּילִי הַמְּפֻלָּשׁ
כְּשֶׁהַפָּנִים מִתְקַפְּלִים עַל עַצְמָם
וּמֵחָדָשׁ
בְּשִׁנַּיִם קְפוּאוֹת עַל שִׁמְשָׁה
בְּשִׂפְתֵי גּוֹסֵס מְעֻקָּמוֹת
כְּשֶׁדְּמָמָה נְשׁוּמָה-בְּקֹשִׁי מִתְאַגְרֶפֶת
בָּרֵאוֹת – –

לוּ מִישֶׁהוּ אֵי-שָׁם מָצוּי
מֵעֵבֶר לְרִגְעֵי הָעִנּוּי
ולוֹ פֶּה
ולוֹ אֹזֶן
וְלֹא יֶחְדַּל לִתְהוֹת.
כְּשֶׁהָרֵאוֹת נִדְרָסוֹת כְּמוֹ עָלֶה-נִדְרַךְ-שַׁלֶּכֶת
                                                                                                                         

                                                                                                            עוֹד יִהְיֶה לָנוּ
כְּשֶׁעוֹלָם מֵעוֹלָמוֹ נוֹדֵד
                                                                                                             יִהְיֶה

כְּשֶׁמִּבַּעַד לַחֲרִיקָה הָרוֹעֶשֶׁת שֶׁל
נְסִיגָה עִקֶּשֶׁת אֶל נְקֻדַּת הַהִנָּגְפוּת
                                                                                                            יִהְיֶה לָנוּ

אַתָּה מַכִּיר לְאוֹר הַלְּבָנָה אֶת
צַעַר הַסּוּסִים הַכָּבֵד
וְהָאֹזֶן, חֲדֵלָה-מִשְּׁמֹעַ,
מַשְׁמִיעָה

וְהַיָּדַיִם מְקַבְּלוֹת
אֶת הָאוֹתוֹת
בְּהַכְנָעָה – –

יִהְיֶה לָנוּ
עוֹלָם
הַמְּסַיֵּם לִגְוֹעַ

פּוֹתֵחַ בְּמַחְזוֹר שֵׁנִי.

 

* בְּכוּר: תערובת תבלינים ואבנים שמשמשת לגירוש שדים ולטיהור הבית מעין-הרע. נפוצה בקרב יהודי צפון אפריקה, שנוהגים להבעיר אותה בכלי מתכת ולפזר את העשן במרחב הזקוק לטיהור.

 

אסיף רחמים, יליד 1984, מתגורר בירושלים. משורר. מלמד בחוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. עד כה ראו אור שני ספרים פרי עטו: "עמק המלכים" (2012) ו"ליקוי מאורות" (2014), שניהם בהוצאת עקד.

 

הדס גלעד

שנתיים ועשרה חודשים

שְׁלוֹשָׁה יָמִים אַחֲרֵי שֶׁהִפְסַקְתִּי לְהֵינִיק אוֹתְךָ
מֵת מֵאִיר בַּנַּאי. הִתְיַפַּחְתִּי בַּלַּיְלָה בַּסָּלוֹן
עַל זַמַּר נְשָׁמָה שֶׁאַהֲבָתִי, עַל הַזְּמַן הָעוֹבֵר
עַל כָּל שַׁעֲרֵי הַפְּרֵדוֹת הַפְּתוּחִים.

*

הֵכַנְתִּי אוֹתְךָ לַגְּמִילָה.
עוֹד מְעַט תִּוָּלֵד לְךָ אֲחוֹת תִּינֹקֶת,
תִּרְאֶה אֵיךְ הַבֶּטֶן גְּדֵלָה
לְתִינוֹקוֹת אֵין שִׁנַּיִם, הֵם רַק יוֹנְקִים
הֶחָלָב צָרִיךְ לְהִתְחַדֵּשׁ בִּשְׁבִילָהּ
וְאַתָּה כְּבָר יַלְדּוֹן, עוֹד מְעַט תִּהְיֶה בֶּן שָׁלוֹשׁ.
אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהִגָּמֵל, אָמַרְתָּ,
מַפְנִים מִיָּד אֶת מַשְׁמָעוּת הַמִּלָּה.

*

אֶת עַצְמִי הֲרֵי נִסִּיתִי לְהָכִין.
חִשַּׁבְתִּי יָמִים. מֵעַל אֶלֶף
יְמֵי הֲנָקָה.
זֶה הִצְדִּיק אֶת הַדְּמָעוֹת, אֶת
תְּחוּשַׁת הַקְּטִיעָה.

*

עַל מָה הָעֶצֶב?
בְּמוֹ יָדַי הִכְרַזְתִּי עַל קֵץ הַיַּנְקוּת
עוֹד מְעַט תִּתְפּוֹגֵג הַבּוּעָה
שֶׁאָחֲזָה בָּנוּ
צֶמֶד-חֶמֶד, אִמָּא-יֶלֶד.

*

כְּשֶׁאַתָּה יוֹנֵק, אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ מֵרֵאשִׁיתֵךְ
בִּדְחִיפוּת וּבְלַהַט שֶׁהוֹלְכִים וְשׁוֹכְכִים, יָדְךָ
מְלַטֶּפֶת אוֹתִי מִבְּלִי דַּעַת, רֹאשֵׁנוּ סְמוּכִים.
בְּתַצְלוּם אֲוִירִי, הָיִינוּ וַדַּאי נִדְמִים
לְלֵב, אוֹ נִצָּן.

*

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי עָלֶיךָ, יֶלֶד פִּתְאוֹם
בְּשֵׂעָר קָצָר. אַבָּא סִפֵּר אוֹתְךָ,
לֹא אָמַר לִי דָּבָר.

*

מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר בָּאתָ אֵלַי לַמִּטָּה
הִתְחַפַּרְתָּ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
שָׁאַלְתָּ, בֶּן כַּמָּה אֲנִי?
כִּמְבַקֵּשׁ תִּזְכֹּרֶת לִנְקֻדַּת הַמַּעֲבָר,
שְׁנָתַיִם וַעֲשָׂרָה חֳדָשִׁים.
הִסְתַּפַּקְתָּ בַּחֲפִינַת שָׁדַי בְּכַפּוֹת יָדֶיךָ
שָׁאַלְתָּ אִם הַבֹּקֶר עָלָה
הָלַכְתָּ לִבְדֹּק בְּחַלּוֹן הַמִּטְבָּח
וְחָזַרְתָּ בְּרִיצָה עִם תְּשׁוּבַת הָאוֹר.

*

אַחַר כָּךְ הִקְשַׁבְתִּי לְשִׁירִים שֶׁל מֵאִיר בַּנַּאי
וְשָׁטַפְתִּי אֶת רִצְפַּת הַמִּטְבָּח. טֶקֶס זִכָּרוֹן
לַקּוֹל הַיָּקָר, שֶׁתָּמִיד יִשָּׁאֵר, וְהָלַךְ.

*

אֲנִי רוֹצָה לִנְצֹר עֵדֻיּוֹת מֵהַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח
אֶת סְבַךְ הָרֹךְ שֶׁלָּנוּ. אֲנִי-אַתָּה-אֲנִי-אַתָּה-אֲנִי-אַתָּה. אֲנִי כְּבָר לֹא צְרִיכָה לִשְׁאֹל
מָה זֹאת אָהֲבָה

*

חוּט חָלָב נִמְשַׁךְ לְאָרְכְּךָ
מֵיתָר צַח-דַּק מַקְבִּיל לְעַמּוּד הַשִּׁדְרָה
רָאשֵׁינוּ סְמוּכִים, אֲנִי שׁוֹמַעַת דַּרְכְּךָ
אֶת נְשִׁימַת הַמּוּזִיקָה.

 

הדס גלעד היא משוררת ועורכת שירה, שדרנית רדיו בתחום הספרות ומנחה סדנאות לכתיבה.עד כה ראו אור 'שיר עירום', ספר תרגומיה למשוררת ללה (קשמיר, המאה ה-14), חדקרן 2012 ו'כל אור בעצם', ספר ביכורים, פרדס 2013.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

אל"ף-בי"ת

הַתְחֵל בַּחַיִּים:
הַלֶּחֶם
הַמֶּלַח
הַיְלָדוֹת
הַמַּשְׁכַּנְתָּא
הַיָּרֵחַ
הַנִבְעָט כְּמוֹ כַּדּוּרֶגֶל זוֺהֵר
מֵעַל לַגְּבָעוֹת
הַנִּשְׁקָפוֹת מִן הַמִּרְפֶּסֶת,
אִשְׁתְּךָ הַמְקַפֶּלֶת רֶגֶל אַחַת
בִּשְׁנָתָהּ לְמָשָׁל, נְשִׁימוֹתֶיהָ פִּתְאֹם
קָרוֹב לְאָזְנְךָ לִפְנֵי כַּמָּה לֵילוֹת
כְּשֶׁנִּרְדְּמָה לְפָנֶיךָ, פָּנֶיהָ סְמוּכִים
אֶל שֶׁלְּךָ, אוֹתָם רְגָעִים בְּטֶרֶם
נִרְדַּמְתָּ אַתָּה, הִרְהַרְתָּ
אֱלֹהִים יוֹדֵעַ בְּמָה, זֶה נָמוֹג וְנִשְׁאַרְתָּ
גּוּף שׁוֹקֵעַ בְּשֵׁנָה, חָבוּק
בְּתוֹךְ מַשֶּׁהוּ דַּק
מִלְּהַסְבִּיר

 

זהו השיר הפותח את ספרו החדש (השישי במספר) של שטרנברג. לא בכדי נבחר 'אל"ף-בי"ת' לפתוח את הספר, הוא מכיל את תמצית תנועתו הפואטית – התנועה מן היום-יומי אל מה שמשתרע לכאורה מעבר לו – אך צפון למעשה בתוכו. שירים רבים בספר אכן עוסקים ב'אל"ף בי"ת' של חיי גבר במחצית חייו, החי עם אשתו ושתי בנותיו בשכונה ירושלמית, עובד כמורה ומתמודד עם החזר משכנתא וטרדת הפרנסה.

ספק מתמסר-ספק נכנע למציאות חיים זו, שטרנברג חושף בכליו הפואטיים שוב ושוב את עורקי המשמעות, היופי והאהבה המשתרגים בשגרת הקיום הפרוזאית. בשיר 'אל"ף-בי"ת', לדוגמה, קיימות שתי נקודות הצצה אל מעבר לאותה מציאות: בראשונה – שאליה עוד נחזור בהרחבה בהמשך – הוא מרים את מבטו אל הירח; בשנייה, המופיעה בסוף השיר, שכובים שטרנברג ובת-זוגו במיטתם ברגע של שגרה לילית. ברגעים החולפים בין הירדמותה להירדמותו שלו, הוא מזהה: "משהו דק מלהסביר" החובק אותו – רובד נוסף המתקיים קבע לצד השגרה, אך רק ברגעים הללו יכול המשורר להשגיח בקיומו.

חוויה דומה מאוד לזו מופיעה גם בשיר 'Haus Aigner'  (עמ' 12), שנכתב במהלך חופשה באוסטריה. גם בשיר זה נותר המשורר ער לבדו (הפעם מתוארת גם הירדמותן של בנותיו ביחד עם הירדמותה של אשתו); גם בשיר זה מופיעה, לקראת סיומו, ההכרה ברובד הנוסף, הרובד "הדק מלהסביר" שמעבר ליום-יומי. השורה המסיימת הוכנסה אל בין סוגריים באופן המדגיש את השאלה הקיימת בנוגע למידת שייכותה לרצף המציאות הגלויה – "(עַל גְּבוּל הַיַּעַר, בְּחָצֵר סְמוּכָה, עֹפֶר אֶחָד מְהַסֵּס פִּתְאוֹם / אֶת גּוּפוֹ הַנִּפְלָא אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה) (עמ' 12).

מהלך דומה מופיע בשירים רבים בספר ואסתפק כאן בשתי דוגמאות נוספות בלבד, אשר בשתיהן מתוארת התעוררות ההכרה בסופו של השיר: בשיר 'הבנות' (עמ' 10) מתואר רגע פרוזאי וסיזיפי שבו רודף המשורר אחר בתו המטנפת את רצפת הבית במים – "אֱלֹהִים, אֲנִי רָץ אַחֲרֶיהָ עִם נְיַר מִטְבָּח מְקֻפָּל / וְלָמָּה בְּעֶצֶם, הַמַּיִם הָאֵלֶּה עוֹלָם סוֹבֵב / עַל צִירוֹ, טַעַם הַיָּמִים כֻּלָּם. זְמַן אָרֹךְ מְאוֹד / תִּזְלֹג טִפָּה אַחַת בַּקַּיִץ הַמְּגַדֵּל אוֹתָן / לְפִי הֲבָנָתוֹ, וְעָלַי מוֹרֶה: / תַּבִּיט"; גם בשיר 'אקווריום' (עמ' 18), כמו בדוגמאות הקודמות שהבאתי, מופיעה התרחבות התודעה רק בסוף השיר. בשיר מתואר באריכות ותוך התעכבות אחר פרטים טכניים רבים, מהלך חייו וגוויעתו של אקווריום, ורק בארבע המילים האחרונות, בבת-אחת, מובילים סיפור מותם של שלושה דגים, הצטברות ירוקת, הזזת האקווריום ממקום אחד לאחר בבית, קלקולים במשאבת החמצן והחזרת הדגים שנותרו אל החנות – להכרה במעגל החיים והמוות בעולם: "הָאַקְוַרְיוּם הָרֵיק וְכָל אֲבִיזָרָיו הֻנְּחוּ אַחַר כָּבוֹד / עַל צְפַרְדֵּעַ הָאַשְׁפָּה הַיְּרֻקָּה מוּל הַחַלּוֹן. / בָּא אֲוִיר רֵיחוֹת שֶׁל עֶרֶב בְּאַפְּרִיל. / בַּבֹּקֶר כְּבָר לֹא הָיָה שָׁם דָּבָר. / הַכֹּל הוּשַׁב אֶל הָעוֹלָם".

נתמקד עתה במוטיב הירח – המופיע בשירי 'מעט' לא פחות משמונה פעמים – ובכל מופעיו הוא מהווה עדות, או תזכורת, לקיומו של אותו רובד נוסף המלווה את ההתרחשות הארצית ומתגלה לעיני המשורר ברגעים שבהם הוא נושא אליו אל מבטו. עד כה התמקדנו בנקודת התרחבות התודעה המופיעה בסופו של השיר אל"ף-בי"ת, אך, כאמור, גם באמצע השיר ניבט אל הקורא רגע כזה: שטרנברג מרים את מבטו אל הירח לפני להתכנסות המחודשת אל השגרה. הופעת הירח בשיר מרתקת, משום שכפי שהוא: "נבעט כמו כדורגל זוהר מעל הגבעות", כך מזדהרת המילה 'ירח' מעל המילה האפורה וספוגת השגרה שקדמה לה – 'משכנתא'. כך, לדוגמה, מופיע הירח גם בשיר השני שהזכרנו, 'Haus Aigner', שם הוא מתגלה כבר בשורה הראשונה – "הַיָּרֵחַ בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ הֶהָרִים הַמִּיסְטִיִּים", כמעין רמז מטרים להתרחבות התודעתית שתתרחש בסיומו.

אחד ממופעיו הנוספים של הירח מצוי בשורה הראשונה של  השיר 'ארמון הנציב' (עמ' 17) – ובו מזוקקת משמעותו הסמלית. השיר מורכב מחמישה בתים אשר כל אחד מהם הוא שיר הייקו שבו מתוארת תמונה מחיי היום-יום בשכונת ארמון הנציב בירושלים. הניסיון האופייני למסורת ההייקו – ללכוד את האיכות התודעתית החמקמקה והבלתי ניתנת להיאמר המתאפשרת בשעת ההתמסרות להתבוננות בתמונת ההווה – מתאים מאוד להתרחבות התודעתית האופיינית לשיריו של ספר זה (ואכן כלולים בו כמה מחזורים של שירי הייקו). התמונה הפותחת את השיר מביאה לשיאו את המתח שבין השגרה לבין הרובד המתקיים לצִדה ובתוכה. התנועה היא תנועה של ירידה – מן הירח אל עורב נובר בפחי אשפה. בשלושת התמונות הבאות מתוארות שלוש התרחבויות תודעתיות שבהן הופכת איכות חמקמקה כלשהי שהתקיימה בשולי המציאות – איטיות החיפושית, אודם התפוח, תנועת הנדנדה – למרכז ההוויה. פח אשפה חוזר ומופיע גם בתמונתו האחרונה של השיר, ושוב נוצר המתח שבין השגרה שהוא מייצג לבין הרובד הנוסף.

 

יָרֵחַ חִוֵּר
חָלוּט בְּאֵד הַבֹּקֶר.
עוֹרֵב בַּפַּחִים.

חִפּוּשִׁית זֶבֶל.
כָּל כָּךְ לְאַט בַּדֶּרֶךְ לְגַן הַמִּשְׂחָקִים,
בִּתִּי וַאֲנִי.

שְׁתִי מַגְלֵשׁוֹת כְּחֻלוֹת,
שְׁתַּיִם צְהוּבּוֹת. אָדֹם
הַתַּפּוּחַ בְּיָד בִּתִּי.

צָהֳרַיִם.
רַק הַתְּנוּעָה נוֹתְרָה
בַּנַּדְנֵדָה הָרֵיקָה.

הַפַּח הָרֵיק בְּיָדִי.
הַיּוֹם מִתְכַּנֵּס
אֶל יָפְיוֹ.

 

הבית הראשון בשיר מתאר מגמת ירידה – מן הירח אל פח האשפה. אולם, שלושת הבתים שאחריו אינם עוסקים בהתרוממות, כי אם בהתרחבות התודעה אל תוך נימיה הדקים של המציאות. למרות שפח אשפה שב ונזכר בבית החמישי והאחרון, כאן שטרנברג אינו מתאר תנועה של התרוממות שתאזן את הירידה שבה פתח. בסוף השיר הזה, הוא אינו חוזר אל הירח ואל מה שנפרש מעבר לחיי היום יום – כי אם אל היופי הצפון בתוכם.

 

הספר 'מעט' ראה אור בהוצאת הקיבוץ מאוחד.

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1