הימים הם ימי מאי 1967 ותחושת אסון משתלטת על מדינת ישראל הקטנה והפגיעה. אויביה מתקבצים מכל הכיוונים, ונראה שהאיומים שהופרחו במשך שנים הופכים במהרה מדיבורי סרק ורהב לפעולות התקפיות.
בימים טרופים אלה החלה מדינת ישראל בגיוס מילואים כללי, תוך פגיעה קשה במשק הישראלי. רבים זוכרים את החודשים שקדמו למלחמה כימים בהם האמינו רבים באמת ובתמים ששואה שנייה מתרגשת על העם היהודי. סופה של ישראל, אם לא תהיה מוכנה להיאבק בכל כוחה, קרב ובא.
ב-28 במאי 1967, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, אל אזרחי מדינת ישראל בפנייה דרמטית ברדיו קול ישראל. הנאום, אשר תוכנן כנאום הרגעה והעלאת מורל, הוביל לתוצאה ההפוכה: בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב יד, התקשה ראש הממשלה לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. הציבור הישראלי, מבוהל ממילא מחומרת המצב, האמין עתה שבראש המדינה עומד מנהיג מפוחד.
יום למחרת מה שנודע כ'נאום הגמגום', פנה אשכול מעל דוכן הכנסת אל אזרחיה של המדינה הצעירה ואל כוחות צה"ל בניסיון להרגיעם.
"המצב מטיל על המדינה והאומה כולה, על כל אזרחיה, משא כבד", קרא בכנות ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. "בימים אלה הננו עדים לגילויים מופלאים של התנדבות עממית בכל שכבות העם. מתוך חיי החולין של היום-יום פורצים מעיינות עזים של מסירות, של אחריות ושל נאמנות. ישראל מאוחדת בתחושת המבחן בו היא שרויה. ישראל נאמנה לעצמה, למהותה וליעודיה. עוד תזכרו ימים אלה כגילוי מופלא של בגרות לאומית". בכך ניסה ראש הממשלה להאיר את התרומה וההתגייסות של החברה הישראלית (ובכך לעודד את המשך רוח ההתנדבות).
צה"ל הפיץ בחוזר לחייליו את נאומו של ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. לחוזר צורף סקירת רקע למפקדי צה"ל בכל הדרגות – כל אחד לפי הגזרה בה הוצב. המסר היה ברור: יש לנצל את המילים החמות והאמונה היוקדת של ראש הממשלה בעם ישראל ובצה"ל, יחד עם היכרות מדויקת של השטח עליו אמון המפקד, כדי לשרוד את המבחן הקשה שעומד בפני צה"ל.
במהלך ששת ימי המלחמה, החל מה-5 ביוני ועד ליל ה-10 ביוני, התחלפה תחושת האסון הממשמש בשיכרון חושים. בסדרת ניצחונות מזהירים, ישראל שילשה את שטחהּ ואף יותר מכך: מסיני (החזית המאיימת ביותר על ישראל), דרך כיבוש רצועת עזה, רמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון, ולראשונה מאז 1948, אוחד מזרחה של ירושלים עם מערבה.
בחוזר נוסף שהנפיק צה"ל בתום המלחמה, אשר יצא ב-27 ביולי ונקרא "דף לחייל", בירך הצבא את חייליו על כך שבזמן המלחמה "ההתיצבות והתנדבות הגיעו לשיאים שלא נודעו לפני כן". אולם, כבר במשפט הבא קובע צה"ל ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות-לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה".
עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה. לשם כך קרא ה"דף לחייל" לקוראיו להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהגיהם של תושביו ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות – – – תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".
בסוף ה"דף לחייל" צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!").
תגובות על כתבה זו