בימים טרופים אלה החלה מדינת ישראל בגיוס מילואים כללי, תוך פגיעה קשה במשק הישראלי. רבים זוכרים את החודשים שקדמו למלחמה כימים בהם האמינו רבים באמת ובתמים ששואה שנייה מתרגשת על העם היהודי. סופה של ישראל, אם לא תהיה מוכנה להיאבק בכל כוחה, קרב ובא.

ב-28 במאי 1967, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, אל אזרחי מדינת ישראל בפנייה דרמטית ברדיו קול ישראל. הנאום, אשר תוכנן כנאום הרגעה והעלאת מורל, הוביל לתוצאה ההפוכה: בעקבות תיקונים שהוכנסו בכתב יד, התקשה ראש הממשלה לפענח את הנאום המודפס וגמגם מספר פעמים במהלכו. הציבור הישראלי, מבוהל ממילא מחומרת המצב, האמין עתה שבראש המדינה עומד מנהיג מפוחד.

יום למחרת מה שנודע כ'נאום הגמגום', פנה אשכול מעל דוכן הכנסת אל אזרחיה של המדינה הצעירה ואל כוחות צה"ל בניסיון להרגיעם.

"המצב מטיל על המדינה והאומה כולה, על כל אזרחיה, משא כבד", קרא בכנות ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. "בימים אלה הננו עדים לגילויים מופלאים של התנדבות עממית בכל שכבות העם. מתוך חיי החולין של היום-יום פורצים מעיינות עזים של מסירות, של אחריות ושל נאמנות. ישראל מאוחדת בתחושת המבחן בו היא שרויה. ישראל נאמנה לעצמה, למהותה וליעודיה. עוד תזכרו ימים אלה כגילוי מופלא של בגרות לאומית". בכך ניסה ראש הממשלה להאיר את התרומה וההתגייסות של החברה הישראלית (ובכך לעודד את המשך רוח ההתנדבות).

צה"ל הפיץ בחוזר לחייליו את נאומו של ראש הממשלה מעל דוכן הכנסת. לחוזר צורף סקירת רקע למפקדי צה"ל בכל הדרגות – כל אחד לפי הגזרה בה הוצב. המסר היה ברור: יש לנצל את המילים החמות והאמונה היוקדת של ראש הממשלה בעם ישראל ובצה"ל, יחד עם היכרות מדויקת של השטח עליו אמון המפקד, כדי לשרוד את המבחן הקשה שעומד בפני צה"ל.

נאומו של ראש הממשלה שהופץ בחוזר לחיילי צה"ל

במהלך ששת ימי המלחמה, החל מה-5 ביוני ועד ליל ה-10 ביוני, התחלפה תחושת האסון הממשמש בשיכרון חושים. בסדרת ניצחונות מזהירים, ישראל שילשה את שטחהּ ואף יותר מכך: מסיני (החזית המאיימת ביותר על ישראל), דרך כיבוש רצועת עזה, רמת הגולן ושטחי יהודה ושומרון, ולראשונה מאז 1948, אוחד מזרחה של ירושלים עם מערבה.

בחוזר נוסף שהנפיק צה"ל בתום המלחמה, אשר יצא ב-27 ביולי ונקרא "דף לחייל", בירך הצבא את חייליו על כך שבזמן המלחמה "ההתיצבות והתנדבות הגיעו לשיאים שלא נודעו לפני כן". אולם, כבר במשפט הבא קובע צה"ל ש"עם הניצחון החלה להיות מורגשת התרופפות ברוח הקודמת של נכונות-לכל. אפשר להבין התרופפות זו, אך אי אפשר להצדיקה".

עתה עבר צה"ל ממשימות לוחמה לשמירה על השקט והשלום באזורים החדשים שברשות המדינה. לשם כך קרא ה"דף לחייל" לקוראיו להכיר במעט את ההיסטוריה של המקום, את מנהגיהם של תושביו ולא פחות חשוב מכך, הורה להם: "פקחו עין! למדו להכיר כל אבן וכל הר. כל מבנה וכל כפר. בימי השלום שיבואו בשנים הבאות – – – תוכלו לערוך סיורים דומים עם בני המשפחה וידידים, ותוכלו לשמש בתפקידי מדריכים לידיעת הארץ".

בסוף ה"דף לחייל" צירף צה"ל שיחון להתמצאות בסביבה, וקרא לחייליו להתנסות כמה שיותר בערבית מדוברת ("אבל, דחילכום, לא על נשים!").

ה"דף לחייל" שהופץ בתום המלחמה

מאוסף הספרייה הלאומית, באדיבות העמותה להנצחת הצייר יוסי שטרן – קִראו עליו גם בפייסבוק

עד אולימפיאדת בייג'ינג בשנת 2008, החזיק מארק אנדרו ספיץ בשיא מרשים במיוחד: השחיין שזכה במספר הרב ביותר של מדליות זהב באולימפיאדה אחת. היה זה בשנת 1972, הרבה לפני עלייתו לגדולה של מייקל פלפס, באולימפיאדת מינכן הזכורה לנו לרעה. ספיץ, השחיין היהודי אמריקאי, זכה אז ב7 מדליות זהב (מתוך 11 המדליות האולימפיות בהן זכה במהלך כל הקריירה), כאשר בכל המקצים בהם השתתף הוא קבע שיא עולמי חדש. באותה אולימפיאדה, לאחר ששבר כל שיא אפשרי, ספיץ פונה מהכפר האולימפי תחת אבטחה כבדה אחרי טבח הספורטאים הטרגי, בשל חשש לחייו (בגלל מוצאו היהודי). אך הישגיו המרשימים עשו את שלהם, והשם מארק ספיץ היה מוכר בעולם כולו.

כתבה שפורסמה ב"דבר", 3.8.1973. לחצו לכתבה המלאה

ספיץ נולד ב- 10 בפברואר 1950 בעיר מודסטו, קליפורניה. אביו יהודי אמריקאי ואמו יהודייה מפוארטו ריקו. בהיותו בן שנתיים עברה המשפחה להוואי, שם למד לשחות חרף גילו הצעיר. בסיוע הוריו הוא רכש את אמנות השחייה, כמו גם חינוך פסיכולוגי מתאים לשחיין תחרותי- בין המשפטים שנהג אביו לומר לו: "שחייה זה לא הכל, ניצחון הוא הכל!", וגם "בבריכה יש 6 נתיבים, אבל רק מנצח אחד". אך סביר להניח שאיש לא חזה את ההצלחה המטאורית לה יזכה מאוחר יותר.

בגיל שמונה הגיע ספיץ למאמנו הראשון, שרם צ'אבור. התוצאות לא איחרו לבוא: כבר בגיל 10 הוא החזיק ב-17 שיאי גילאים של ארצות הברית ושיא עולם אחד לגילו. בגיל 14 עקרה משפחתו לסנטה-קלרה, שם החל ספיץ הצעיר להתאמן במועדון השחייה המקומי, תחת הדרכתו של המאמן ג'ורג' היינס. הסגנון המועדף עליו היה המסובך ביותר – שחיית פרפר. בגיל 15 השתתף לראשונה במכביה, הייתה זו המכביה השביעית ב1965, בה זכה ב4 מדליות זהב וכמו-כן קיבל את תואר "הספורטאי הכי טוב של כל התחרויות".

כתבה שפורסמה ב"דבר", 29.8.1965. לחצו לכתבה המלאה

בגיל 16 זכה לראשונה במדליית זהב ב- 100 מ' פרפר באליפות איגוד ספורט החובבנים האמריקאי. בשנת 1967 השתתף ספיץ בתחרויות יבשת אמריקה שנערכו בוויניפג, בהן זכה בלא פחות מ5 מדליות זהב. וכך, בגילו הצעיר (17 שנים סך הכל), ספיץ הספיק לשבור 10 שיאי עולם.

למכביה השמינית של 1969 כבר הגיע כספורטאי מצטיין, וגרף די בקלות 6 מדליות כבוד.

ספיץ המשיך ללוות את המכביה גם לאחר תקופתו כספורטאי צעיר. במכביה ה-12 שנערכה בשנת 1985 זכה לכבוד להדליק את הלפיד, ובמכביה ה-17 שנערכה בשנת עשרים שנה אחר כך הוא נשא את הדגל של המשלחת האמריקאית.

טקס פתיחת "מכביה 2005" באיצטדיון רמת גן. בצילום, ראש הממשלה אריק שרון לוחץ יד לשיאן האולימפי בעבר מרק ספיץ, בתא הכבוד. צילום: משה מילנר, לע"מ

בנוסף להיותו אחד השחיינים (והספורטאים בכלל) המעוטרים והמצליחים ביותר בהיסטוריה, ספיץ גם היה אייקון אופנה. השפם המפורסם שלו הפך לטרנד של ממש בקרב שחיינים, וכאשר כתב רוסי אמיץ שאל אותו באולימפיאדת מינכן לפשר השפם, השיב ספיץ בביטחון: "לא רק שהשפם שלי לא מאט אותי, אלא הוא דוחה את המים שמגיעים לאזור הפה שלי, דבר שגורם לראש שלי להישאר עמוק יותר במים, ועוזר לי לשחות מהר יותר". כשנה לאחר מכן, לדברי ספיץ, כל השחיינים הרוסים גידלו שפם. ומדוע החל לגדל את השפם מלכתחילה? מתוך עקשנות ורצון להוכיח. אגו, במילה אחרת. כאשר מאמנו בקולג' אמר לו כי לעולם לא יצליח לגדל שפם, ספיץ נתן דרור לזיפים; ולאחר ארבעה חודשים של גידול – צמח השפם המפורסם.

בגיל 22, מוקדם מהצפוי, פרש ספיץ מקריירת השחייה וניצל את תהילתו כדי להרוויח כסף. הוא הפך ליועץ כלכלי ולנואם. לקראת אולימפיאדת ברצלונה ב1992 ניסה לחזור להתחרות ולעשות קאמבק חרף גילו המבוגר (ב1992 היה בן 41), אך נכשל בניסיונותיו להתקבל למשלחת האמריקאית. השפם המפורסם נעלם, אך מארק ספיץ לנצח ייזכר כאחד השחיינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.