היחס המיוחד שהעניקו לאה גולדברג, א. שלונסקי ונתן אלתרמן לאיציק מאנגר.
המונח "ריב הלשונות" או "מלחמת השפות" לא מוגבל אך ורק לאירועים שהתרחשו בעשור השני של המאה הקודמת, כאשר העברית הוכרה כשפת הוראה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ישראל המתהווה.
לא פחות חשיבות היו למריבות בטרם ולאחר קום המדינה בין העברית לבין הלשונות היהודיות שהעולים הביאו עימם למולדתם החדשה, ולהדים שהיו לקרב זה בעולם היהודי כולו. אנו מדברים כמובן בראש ובראשונה על הקרב בין העברית ליידיש.
די להזכיר את המהומות והתגרות האלימות שארגנה הקבוצה הקרויה "גדוד מגני השפה" נגד השימוש הציבורי ביידיש בא"י בשנות ה-30; או היחס המזלזל והבוטה של בן גוריון לניצולי גטו וילנה כאשר אלה פרטו את סיפור גבורתם בפני ועדת ההסתדרות בפברואר 1945, בגלל שימושם ב"שפה זרה וצורמת". אפשר להוסיף לרשימה זאת את האיסור על העלאת הצגות ביידיש שקבעה הוועדה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1949, או הסירוב להתיר את הופעתו של יומון ביידיש עד לשנת 1957, כאשר העיתון "לעצטע נייעס" התחיל להתיישר עם הקו המפלגתי של מפא"י.
ועדיין, לא כולם היו שותפים לאותו קרב שהתנהל באמצעות בריונות ואיסורים, ובמהלכו דרשו קבוצות ביישוב (כמו אלה שהוזכרו למעלה) לשמור על טהרת העברית, גם במחיר הרס עצמי וזריעת שנאת אחים. היו דווקא גדולים וטובים בין אושיות הספרות העברית המתחדשת ביישוב ובמדינת ישראל, אשר הבינו שתפקידם כלל שמירה על מסורת תרבותית רב-לשונית בעם היהודי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשפות יהודיות.
בהקשר זה, בולט ולא ידוע ברבים יחסם של הסופרים העבריים-ארצישראליים לאה גולדברג, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן אל אחד מגדולים המשוררים ביידיש בעולם אחרי השואה וקום המדינה, הסופר איציק מאנגר (מאנגער).
מאנגר היה יליד רומניה ב-1901, התפרסם בעולם הספרות והעיתונות היהודיות בוורשה החל משנת 1931, בזכות סגנונו המודרניסטי, השוזר בתוכו תוכן עממי-פולקלוריסטי, ובשפתו הפשוטה לכאורה. הוא חמק מהשואה באמצעות הימלטות ללונדון; התיישב בניו-יורק בשנות ה-50; הוא ביקר בארץ מספר פעמים מאז, למשך מספר חודשים כל פעם. הוא הופיע בארץ בסיבובי הרצאות והשתתף באופן פעיל בחיי התרבות המקומית ובחיי הבוהמה של תל אביב הקטנה של אותם ימים. דבריו וטוריו תורגמו לעברית כמעט עם הופעתם, אך הוא מצדו הקפיד להגות אותם בשפת יידיש. בסוף שנות ה-60, כאשר הוא חולה במחלה קשה, החליט להתיישב בארץ. הוא עלה עם אשתו גניה כאורח של נשיא המדינה. עם הגיעו לקה בשבץ, אושפז ומת כעבור שלוש שנות ייסורים.
המשוררת לאה גולדברג השתתפה ב-1958 בערב הקראה משיריו של מאנגר וכתבה לו איגרת ברכה קטנה ביידיש "כי איך אפשר אחרת" לגביו. עד כמה שידוע לנו הייתה זו הפעם היחידה שבה כתבה מסמך ציבורי ביידיש.
גם המשוררים שלונסקי ואלתרמן לא חששו לפנות ביידיש אל איציק מאנגר ואף דאגו לתרגם ולפרסם דבריו – ללא שמץ של הטפה או של עליונות מדומה:
המכתב של שלונסקי ואלתרמן למאנגר
תרגום:
תל אביב, 26.6.1959
חבר מאנגר היקר,
קבוצת ידידי המשורר הנפטר שמחה אייזין ז"ל, מתכננת לתרגם לעברית חלק משיריו וכתביו.
בין המתרגמים נמצאים: שלונסקי, אלתרמן, אביגדור המאירי, לאה גולדברג וכו'.
מצורף למכתב זה תמצא ששלחנו אליך שתי אסופות מאת המחבר שהלך לעולמו:
אנו יודעים שהיית מיודד עם הנפטר וגם מוכרת לנו תמיכתך בכל תופעה בתחום השירה. לכן אנו מבקשים ממך כמה מילים על שמחה אייזין ז"ל כמשורר, לאור השירים שאנו שולחים לך, ונשמח לכלול אותן כהקדמה לספר. שורותיך יתורגמו לעברית על ידי אברהם שלונסקי.
בציפייה לתשובתך החיובית, אנו מברכים אותך בידידות,
אברהם שלונסקי נתן אלתרמן
מסתבר שצריך להיות בעל שיעור קומה כמו אנשי הרוח הישראלים האלה, כדי להשתחרר מהקנאה לעמיתים למקצוע. שלא לדבר על המרחק האדיר שקיים בין יחסם הקולגיאלי לבין האווירה העכורה ששררה לעתים ביחסים בין מדינת ישראל לתפוצות , או בין תרבות ביידיש לתרבות בעברית.
תגובות על כתבה זו