רג'אא נאטור

משק יונים כלואות

עָמֹק בִּשְׁתִיקָתָהּ הָלְכָה אִמִּי
לְבַדָּהּ טִפְּסָה בְּסֻלַּם הַמִּלִּים הַמְבֻתָּרוֹת
לְאַט כְּאִלּוּ בְּקָצֵהוּ מְצַפִּים לָהּ אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים, שָׁמַיִם וְאֵל רַחוּם!
וּכְמוֹ סְעָרָה שֶׁאֶקְדָּח עִם מַשְׁתִּיק קוֹל הִצְמִיד לָאֲדָמָה
פִּלְּחָה יְרִיָּה שׁוֹרֶקֶת אֶת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ
וְהִיא יָבְשָׁה, נִסְדְּקָה וְדִמְּמָה פְּנִימָה
דָּמָהּ רָקַד רִקּוּדֵי קִינָה, וּמַשַּׁק יוֹנִים כְּלוּאוֹת גָּאָה בּוֹ
וְהִיא יָדְעָה מִלָּה אַחַת, "כֵּן", "כֵּן אֲדוֹנִי!"
אֲנִי בִּתָּהּ הָעִוֶּרֶת לִצְבָעִים לֹא רָאִיתִי שֶׁהַדָּם נִסְפַּג בַּחֲלוֹמִי
אֲנִי בִּתָּהּ הַחֵרֶשֶׁת לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קִינַת הַדָּם
אֲנִי בִּתָּהּ זָחַלְתִּי אֶל שְׁקָרִים וּבְכָל סִמְטָה פָּגַשְׁתִּי חֶבֶל תְּלִיָּה
אֲנִי בִּתָּהּ שֶׁשָּׂנְאָה אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁאִשָּׁה שׂוֹנֵאת גַּעְגּוּעִים שֶׁאֵינָם מִזְדַּקְּנִים
אֲנִי בִּתָּהּ הָיִיתִי אֵם לְמוֹתָהּ, אֵם לְמוֹתִי!
תְּחִלָּה לָקְחוּ אֶת הַמַּרְאָה, אֶת הָאֹדֶם, תָּלְשׁוּ אֶת הֶעָגִיל הַיָּרֹק
וְדָרְכוּ עַל הַשִּׂמְלָה עִם הַמַּחְשׂוֹף הָרָעֵב לָרְחוֹב
וְאָז חָזְרוּ לָקַחַת אוֹתָךְ וְאוֹתִי
בָּאוּ בַּזְּמַן, כְּרַכְּבוֹת מָוֶת אִלְּמוֹת, כְּרַעֲלוֹת בַּחֲלוּדָה,
יְרִיקָה אַחַת, סְטִירָה אַחַת וְאֵשׁ אַחַת כִּלּוּ אוֹתָנוּ
אֶת כֻּלָּנוּ
וּכְמוֹ בְּכָל חֲלוֹם קִוִּיתִי שֶׁרַגְלַי יַצִּילוּ אוֹתִי
קִוִּיתִי שֶׁהָאֹדֶם וַאֲנִי נִשְׂרֹד כְּדֵי לְצַיֵּר אֶת הַשְּׂרֵפָה, אֶת הַחֻרְבָּן
וּמֵחָדָשׁ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
קִוִּיתִי שֶׁנְּבַתֵּק אֶת הַשְּׁתִיקָה.

 

ראג'אא נאטור היא פמיניסטית, עיתונאית ומשוררת. גרה ביפו ועובדת כרכזת מדיה בערבית במרכז עדאלה לזכויות אדם בחיפה.

 

אלי אליהו

אם באהבה מדובר

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הַצָּלָה וּמַלְאָךְ חַבָּלָה.
אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר. עוֹד לֹא יָדַעְתִּי
אִם בְּאַהֲבָה מְדֻבָּר. וּמַבָּטִי נֶחְבַּט בְּמַבָּטָהּ.
וְשֵּׂעָרה חֵמָה שְׁפוּכָה שֶׁל לֶהָבָה אֲדֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָעֹנֶג וּמַלְאָךְ הַכְּאֵב,
וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת
הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב. אֲבָל אָז עוֹד לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר,
כְּלוֹמַר אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר, וּמִי יֹאמַר מַה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאָךְ הָרַעַשׁ וְאַחַר כָּךְ מַלְאָךְ הַדְּמָמָה.

 

הצמחים

אֲסַפֵּר לָךְ עַל נֶפֶשׁ
הַצְּמָחִים, עֲדִינוּת הַגִּבְעוֹל
הַזֹּאת. כֵּיצַד הֵם מִתְאָרְכִים בִּדְמָמָה,
שְׁקֵטִים כִּלְחִישָׁה בָּאֹזֶן.

אִם יִתְלְשׁוּ מֵהֶם עָלֶה –
כְּאֵב שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ.

אָדָם לֹא יָכֹל כְּלָל
לְהַעֲלוֹת זֹאת בְּדַעְתּוֹ.

הֵם תָּמִיד קְרוֹבִים
זֶה לַזֶּה. לִבָּם – מַלְכֹּדֶת
דְּבַשׁ לִפֹּל לְתוֹכָהּ.

עֲלֵיהֶם – דַּקִּים
כְּמַחְשָׁבָה.

כַּמָּה יָקָר בְּעֵינֵיהֶם
הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב.

וְהָאוֹר –

 

משל הגוזל

רָאִיתִי גּוֹזָל שֶׁנִּשְׁמַט מֵהַקֵּן אַרְצָה,
וְהוֹרָיו נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם מֵעָלָיו.
וְהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׁיבוֹ אֵלֵיהֶם,
וְהוּא אֵינוֹ יָכֹל לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתָיו.
וְיָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ מֶרְחַקִּים שֶׁגַּם כְּנָפַיִם
לֹא יִגְמְאוּ וְשׁוּם אַהֲבָה לֹא תִּצְלַח.

 

אלי אליהו הוא משורר ועיתונאי. עד כה פירסם שני ספרים: 'אני ולא מלאך' (הליקון, 2008) ו'עיר ובהלות' (עם עובד, 2011). שירים אלה הם מתוך ספרו השלישי שעתיד לראות אור השנה בהוצאת עם עובד.

 

דניאל באומגרטן

שבע טחנות

הַשֹּׁבֶל מִצְטַלֵּם נֶהֱדָר עִם מַלְמְלוֹת הַקֶּצֶף
הִתְפַּיֵּט הַמֵּפִיק
(אוּלַי בְּסוֹף סִרְטוֹן הַחֲתֻנָּה הַמְצֻלָּם מֵהַטִּיסָן
יוֹדוּ לִמְדַשְּׁנֵי הַשָּׂדוֹת וּלְמַזְרִימֵי הַשְּׁפָכִים)
הֵיכָן אשֶׁר?
שָׁאֲלָה הַכַּלָּה,
מְפַזֵּר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בַּנְּקֻדָּה הַבָּאָה
נֶעֶנְתָה
מֵעָצְמַת מֵי הַיַּרְקוֹן פָּעֲלוּ כָּאן טַחֲנוֹת הַקֶּמַח שֶׁל כְּפָר גָ'רִישָׁה
הִסְבִּיר הַמַּדְרִיךְ לַקְּבוּצָה וְנִסָּה לְהָעִיר צִפִּיָּה
מִכָּאן נַמְשִׁיךְ לְגִבְעַת נַפּוֹלְיוֹן
אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵאֲהוּבָתוֹ לֹא לְהִתְקַלֵּחַ עַד שֶׁיָּשׁוּב לְצָרְפַת?
הַיְלָדִים בִּכְלָל הִבִּיטוּ בַּתַּן עַל הָאִי
פִּרְאוּתוֹ מֻקֶּפֶת בַּזִּהוּם הָאֱנוֹשִׁי
קָיָּק הִסְתּוֹבֵב וְהִבְרִיחַ אֲנָפָה אֲפֹרָה לַגָּדָה הַנֶּגְדִּית.
לְפֶתַע הִשְׁתַּעַשְׁעָה מַחְשַׁבְתָּהּ לִצְעֹד אֶל הַשְּׁקִיעָה
הַאִם מִישֶׁהוּ יִקְפֹּץ לְהַצִּילָהּ?

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: 'למרות שהמשורר הזהיר' (גוונים, 2011) ו'כתב יתדות' (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

מיטל זהר

דברים שלא הצלחתי לומר כשנפגשנו במקרה ואמרת שיש לך כמה דקות

שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת וְנֶחְנֶקֶת.

שֶׁאֲנִי שׁוֹכֶבֶת עַל הַגַּב וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת עַל הַצַּד וְנֶחְנֶקֶת
שֶׁבַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹתָה עַד שֶׁאֲנִי נִרְדֶּמֶת, מְדַבֶּרֶת לֶאֱלֹהִים, אוֹמֶרֶת
אֱלֹהִים, תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא אֶחְלֹם עָלֶיהָ הַלַּיְלָה

שֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּעַצְמִי וּבוֹכָה
מְדַמְיֶנֶת וּבוֹכָה
שֶׁאֲנִי כִּמְעַט לֹא מִזְדַּיֶּנֶת אוֹ מִזְדַּיֶּנֶת עִם בְּגָדִים
(שֶׁכְּבָר הַרְבֵּה זְמַן לֹא נָגְעוּ לִי בַּפָּנִים)

שֶׁתִּשְׁכְּחִי מֵהַכֹּל, שֶׁתָּבוֹאִי
הָעֶרֶב, בּוֹאִי
עוֹד לִפְנֵי הָעֶרֶב
שֶׁהַכֹּל הָיָה טָעוּת מְצַעֶרֶת, לֹא הֶעֱרַכְתִּי נָכוֹן אֶת הַמֶּרְחָק,
טָעוּת אֱנוֹשׁ פְּשׁוּטָה
(תְּאוּנַת שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁמִּשְׁתַּלְשֶׁלֶת כָּל עֶרֶב מֵהַתִּקְרָה)
בּוֹאִי הַבַּיְתָה, בּוֹאִי עַכְשָׁו,
נַחְלִיף מַצָּעִים, נִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹנוֹת

אַחַר כָּךְ נֵלֵךְ לִישֹׁן

שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, כְּשֶׁהִתְיַשַּׁבְנוּ עַל הַסַּפְסָל
הוֹרַדְתְּ אֶת הַתִּיק וְכָל הַמִּלִּים עָמְדוּ לִי עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן
יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת (הֵיטֵב, כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת בַּלָּהוֹת) שֶׁחַיַּי נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
שֶׁכָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי, הַחַיִּים הַמְּפֹאָרִים שֶׁלִּי, נְתוּנִים בְּיָדֵךְ
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר, אַתְּ מְבִינָה, אִי אֶפְשָׁר
אֶת מִי שֶׁחַיַּיִךְ –

זֶה כְּמוֹ נְמָלָה וּמַגָּף, אָדָם בְּלֵב יָם
וְיָם וְכַמָּה שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לִשְׂנֹא

שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת לְפָנַיִךְ, כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מֻנַּחַת תַּחְתַּיִךְ
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ לְחַכּוֹת
וּכְשֶׁקַּמְתְּ מֵהַסַּפְסָל, קַמְתִּי אֲנִי
וּכְשֶׁהָלַכְתְּ מִמֶּנִּי (לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? זֶה חַי אוֹ דּוֹמֵם?) נִשְׁאַרְתִּי לַעֲמֹד
הִתְחַלְתִּי לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב עַצְמִי, סֹב סֹב סֹב
סָבַבְתִּי, כְּמוֹ סְבִיבוֹן דָּפוּק סָבַבְתִּי
עַד שֶׁנָּפַלְתִּי עַל הַצַּד
(עַל הָעֹרֶף, עַל הַפֶּה)
בְּמָקוֹם אַחֵר, רָחוֹק

מִשָּׁם,
אֲנִי כִּמְעַט לֹא זוֹכֶרֶת כְּלוּם.

(זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ
זֶה כְּמוֹ לִשְׁאֹל מִישֶׁהוּ שֶׁהָיָה בְּהַרְדָּמָה אֵיךְ עָבַר הַנִּתּוּחַ –
כְּדֵי לְהִפָּטֵר מִמֵּךְ הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִפָּטֵר מֵעַצְמִי)

אֲנִי רַק זוֹכֶרֶת אֶת עֵץ הַדֶּקֶל צוֹבֵא עַל הַבַּיִת
אֶת אַרְבַּעַת הַקִּירוֹת אַדִּירִים, שְׁרִירוּתִיִּים
אֶת דָּג הַזָּהָב נִמְשֶׁה מֵהָאַקְוַרְיוּם אֶל תּוֹךְ שַׂקִּית הַפְּלַסְטִיק הַשְּׁקוּפָה
וְאֵיךְ בְּרֶגַע אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁרָאִיתִי טֶלֶוִיזְיָה, פִּתְאוֹם הִתְלַקַּחְתִּי
(כָּכָה פָּשׁוּט: רֶגַע אֶחָד בֶּן אָדָם רוֹאֶה טֶלֶוִיזְיָה, בָּרֶגַע הַבָּא הוּא עֲרֵמַת קַשׁ)
וְאֵיךְ יָצָאתִי מֵהַחַלּוֹן (כְּבָר לֹא הָיָה לִי זְמַן לְהַגִּיעַ עַד לַדֶּלֶת) וְהִתְחַלְתִּי לָרוּץ
הָלוֹךְ וָשׁוֹב, בְּכָל הָעִיר
(בַּהַתְחָלָה בַּגִּ'ינְס הַלָּבָן, אַחַר כָּךְ בַּפִּיגָ'מָה הַמַּסְרִיחָה, אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה)
וְאֶת כֻּלָּם אוֹמְרִים, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
וְאוֹתִי מְנַסָּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי, מֵיטַל
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמֵךְ
אַתְּ חַיֶּבֶת לְהֵרָגַע
זֶה רַק כְּאֵב
זֶה תֵּכֶף יַעֲבֹר
מֵיטַל, תַּעַצְרִי, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
זֶה תֵּכֶף

וְאֶת הַזְּמַן עוֹבֵר (הָיִיתִי צוֹעֶקֶת, זֶה לֹא עוֹבֵר, זֶה לֹא עוֹבֵר,
וּמֵרְחוֹב לִרְחוֹב הָיִיתִי אַחֲרַי דּוֹלֶקֶת וְעוֹלָה הַבַּיְתָה הָיִיתִי
עוֹלָה בָּאֵשׁ) וְאוֹתִי יוֹשֶׁבֶת אִתִּי לְיַד הַשֻּׁלְחָן, לֹא יוֹדַעַת מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַיָּדַיִם
אֵיךְ עוֹשָׂה חַיָּה וּמָה הַמִּלִּים שֶׁאֲמוּרוֹת לָצֵאת לִי מֵהַפֶּה
וּפָחַדְתִּי מֵהַשֵּׁם שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ, שֶׁכְּמוֹ צַלָּם שֶׁרוֹעֲדוֹת לוֹ הַיָּדַיִם
שֶׁיּוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם אַחֲרֵי יוֹם מְצַלֵּם אֶת אוֹתוֹ הַכִּסֵּא בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה
כָּכָה הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב אוֹתָךְ – לֹא כָּתַבְתִּי אוֹתָךְ
כָּתַבְתִּי אֶת הַזְּמַן:

אַתְּ נַעֲשֵׂית זְמַן

הַמֶּרְחָק שֶׁנָּתוּן בְּסוּלְיוֹת נַעֲלַי

אַחַר כָּךְ זֶה עָבַר.

שֶׁאֲנִי עֲדַיִן חוֹזֶרֶת לְאוֹתָהּ הָעִיר (אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי קוֹפֶצֶת לְבַקֵּר –
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מִי, אֶת מָה)
אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת
בַּכְּנִיסָה לְאוֹתוֹ הַבַּיִת
שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁכְּבָר עָבְרוּ שָׁנִים וְאַתְּ מִזְּמַן בְּעִיר אַחֶרֶת
כָּל הָעִיר הָעֲיֵפָה הַזֹּאת, כֹּל הַכְּפוּפָה הַזֹּאת, עוֹד עוֹמֶדֶת
לִרְשׁוּתֵךְ (הָרְחוֹבוֹת מוֹבִילִים אֶל הָרְחוֹבוֹת
וְהָרְחוֹבוֹת אֶל הָרְחוֹבוֹת)
וְאִם תִּסְתּוֹבְבִי, רַק לְרֶגַע,
תַּנִּיחִי אֶת הַתִּיק עַל הַסַּפְסָל, עַל הַמִּדְרָכָה,
רַק לֹא עַל הַבִּרְכַּיִם

 

מיטל זהר, ילידת 1984, לומדת לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. ספרנית למחייתה ועורכת לעת מצוא. ספרה הראשון 'הבית לָקח' ראה אור ב-2014 בהוצאת הליקון. 

 

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש של המוסך? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7

      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

אלי, אתה סטנדאפיסט, והסיפור הראשון שאתה מפרסם הוא די עצוב. האם זו הרגשה שונה לפנות אל קהל עם חומר עצוב?

קצת, אבל לא בגלל שהחומר עצוב. אולי בגלל שהוא יותר חשוף או פשוט. אני לא חושב שצחוק מונע ממשהו להיות עצוב, הוא פשוט עוטף אותו, מקל על הקבלה שלו. במחזות שלי אני אוהב שהקהל צוחק, ולפעמים הם עדיין יוצאים עצובים. המחזות. אבל בעצם גם הקהל.

במה, לתחושתך, שונה כתיבת פרוזה מכתיבת מחזה או תסריט?

בפרוזה אפשר לטייל בתוך הראש של הדמויות לפני שהן עושות או אומרות משהו, בתיאטרון או בקולנוע זה רק של הקהל להחליט. יש גם משהו מאוד אינטימי בפרוזה, מישהו כותב ואז מישהו אחר יושב לדמיין את זה. זאת עבודה של שניים. אולי בגלל זה קוראים פחות.

לאיזה מופע שלך אתה מזמין את קוראות וקוראי "המוסך"?

ההצגה שכתבתי וביימתי, "מה שחשוב באמת", חוזרת אחרי הקיץ מפגרה, בתיאטרון האינקובטור. אני חושב שמבחינה מסוימת היא באותו עולם של הסיפור "אמיליה", שלמעשה נכתב לפניה. עד אז, בואו לסטנדאפ.

תודה. אז הנה קצת סטנדאפ שלך ואחר כך הסיפור:

 

https://www.youtube.com/watch?v=pHCaOXU88XQ&t=7s

 

אמיליה

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

סביבו הייתה ירושלים. אלוהים יודע מדוע בחר לגור דווקא שם, והסתמן שלא היו לו תכניות לגלות את מה שרק הוא ידע. אבן ירושלמית מחזירה בדידות, והן נמצאות בכל מקום. אתה מרחיק את הבדידות וזו חוזרת מהקירות כמו הד ועוטפת אותך בחוזקה רבה יותר, אתה דוחף אותה ממך בכוח, רק כדי לגלות שהיא חוזרת אליך מיד, אפלה ומאיימת הרבה יותר. להיות בודד בירושלים זה כמו להיתפס ברשת קורי עכביש. אל לך לנוע כלל. הישאר במקומך עם בדידותך ואל תתנגד. אולי היא תחלוף בלי שתשים לב. אולי לא.

הוא עמד בתחנת האוטובוס וחיכה. הכניס את אצבעותיו לפיו, נשך את הכפפה ושלף ממנה את ידו. אחר הוציא את הכפפה מפיו בידו החשופה והניח אותה בידו הכפפתית עדיין, בקול חבטת עור בעור קלה. עוד מחווה שאהב, אם כי הפעם גם הבין. וודאי יש דרכים אחרות להסיר כפפה, אך ללא ספק היו רומנטיות פחות מזו שבחר. הוא הוציא את ארנקו. האוטובוס הלא נכון הגיע והוא הביט בו מתרחק. לכל אוטובוס יש מספר באחוריו כדי שתדע מה הפסדת.

והוא ידע. בגיל שלושים ושבע הבדידות והפחד הם אחד. הבדידות מפחידה משום שאינה מראה כל כוונה ללכת ואילו הפחד עצמו רק גורם לך להתכנס יותר ויותר בתוך בדידותך. ועוד החליט לעטוף את כל זה בעיר בת שלושת אלפים שנה. עיר שראתה אימפריות קורסות, מלכים קמים ונופלים, צבאות ענק, עמים, נביאים, משוגעים בלי סוף, חיות המחמד שלהם, קבצנים, סוטים, נערות אמריקאיות עם מערכת הגברה פנימית, עובדים זרים, עבודות בכביש, בתי קפה שנפתחים ונסגרים, מערכת תחבורה ציבורית שנודדת עם עונות השנה, וכל זה נמשך ונמשך לנצח, עוד שנה חולפת ועוד שנה תחלוף, ואתה עם שלושים ושבע שנותיך, הכבדות עליך כל כך, לא מרשים אף אבן, אז מדוע שהבדידות הקטנה הזו שלך תחלוף? מדוע שלא תישאר כבר לכל הנצח שלך, שבינך לבין האבנים אתה לומד להכיר בו כקטן מאוד וחולפני?

הוא עמד בתחנה והביט. תחילה בשום דבר ומאוחר יותר בבחורה שחלפה על פניו, לובשת מעיל ארוך והדוק, משובץ בשחור ולבן, עם כפתורים גדולים בחזיתו שניכר שאינם משמשים לכלום. לו היה המעיל צהוב הייתה יכולה לעבוד בבילוש, חשב לעצמו. היא מצידה לא הקדישה מחשבה רבה למעיל שלבש, קוברת מבט קודר במדרכה עליה פסעה במהירות, מתקדמת לעבר הפינה שאחריה תיעלם לעד. הוא לא עצר אותה והיא לא עצרה, וכך חזרה להיות עוד אדם שלא פגש. היו אנשים שכן פגש. החיים הכירו לו אנשים. לאו דווקא את אלו שרצה להכיר, אבל מי שמניח למלצר לבחור בעבורו מהתפריט אל לו להתלונן. נשים לא נמנו בקביעות על שוכני התפריט הזה. הוא אמנם לא עשה דבר כדי לשנות את העניין, אבל הרהר בכך לעתים. אם לא היה עם אישה מעולם וודאי היה כל העניין קל יותר, אולם לחיים יש את הדרך שלהם לתת לך לטעום את מה שהם אינם מגישים לך. האחרונה שאספה אותו אל מיטתה עשתה זאת ספק מתוך חסד ספק בהרגשת עליונות, הרי השניים האלו מתערבבים לעתים כל כך קרובות. עשתה זאת כדי לתת לו טעימה מעצמה, מהמגע הזה שכולו אהבה וקבלה שבוודאי חסרות לו ביומיומו האפרורי. היא הביטה בעיניו כל העת בזמן ששכבו והוא נבוך. זה היה יום הולדתה והוא שיער שהיה מתנת יום ההולדת שלה לעצמה. כשהסתיים הכל הוא נשק לה, לחסד ולעליונות ליד דלתה והלך משם, יודע מעט יותר מה שבורים וריקים הם החיים שהוא חי. זה היה מזמן.

הוא החליט ללכת ברגל. מעט כדי להעניש את האוטובוס שלא הגיע כשרצה בכך, ובעיקר כדי לחסוך את דמי הנסיעה. מולו פסע אדם ומבטיהם הצטלבו. כשהיה צעיר יותר היה שומט מיד את מבטו למדרכה, היום הוא ממשיך להביט עד שמכריע את שותפו המזדמן לדו קרב. אולם האיש שמולו המשיך להביט בו והם חלפו זה על פני זה מביטים. צמרמורת חלפה בו והוא הידק מעט את מעילו וטפח קלות על זרועותיו, חושב לעצמו מה חושב לעצמו האיש שהרגע חלף על פניו. דקירה עמומה וטורדנית הופיעה בכל פעם שדרך על ימינו. כנראה אבן קטנה שנכנסה לנעל, הוא חשב והמשיך ללכת. האבן התעלמה מההתעלמות והמשיכה לדקור עמומות ולהטריד. הוא חיפש מקום להתיישב ולחלוץ את נעלו, אולם הספסלים שראה בדרך כבר החלו להיתפס ללילה על ידי בעליהם הלא חוקיים, לכן פנה לחצר של בית האמנים שהופיעה לצדו, כדי לשבת רגע על המדרגות. המקום נראה שונה מעט בלילה. רצפת העץ המנוקדת בדקלים מול מדרגות האבן, והתחריטים שעל המעקים, נראו כעת כמעין כלאיים מוזרים בין חזית טירה עתיקה לגן אירועים זול ונטול מלצרים. אור צהוב היה בחלונות. בית האמנים היה פתוח. תחילה הופתע ואז נזכר שבעצם אינו יודע את שעות הפתיחה של בית האמנים. למעשה היה שם רק פעם אחת, וזו הייתה הפעם שבה הופתע לגלות שיש מקום כזה. מבנה עתיק המשמש גלריה ללא דמי כניסה היה נראה לו מאוד לא שגרתי, וכמו אז גם עכשיו הוא עלה במדרגות האבן, עמד בכניסה לבניין והביט פנימה. בחלל שלשמאלו עמדה בחורה והחזיקה תמונה כנגד הקיר. כנראה האמנית. נראה שהיא תולה בעצמה את התערוכה שלה. השומר המבוגר הביט בו, הוא הנהן לו לשלום כמו היו מכרים וותיקים וזה האמין, ועוד לפני שהספיק להטריד את עצמו בשאלות מיותרות כמו למה, נכנס ועמד בכניסה לחלל שבו עמדה האמנית. התערוכה הייתה תלויה לגמרי מלבד התמונה שבידיה. רישומים עדינים של נוף עירוני פשוט וילדותי כמעט, ובמרכז פסל צנוע מעץ יבש ועליו בית קטן. תערוכה צובטת לב. הוא הוצף תחושת ילדות לא שלו. הרישומים היו כל כך עדינים עד שלא היה בטוח שהם אכן קיימים, אולי רק תעתוע של צל שיוצר את הבתים, את עמודי החשמל האלה. מבטיהם הצטלבו והוא שמט את מבטו לרישום אקראי במהירות.

"אתה מכאן?" היא שאלה, עניינית.

"כן."

"תוכל לעזור לי?"

"כן."

"תוכל להחזיק לי את התמונה, שאראה?"

"היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך."

"היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון."

הוא ניגש והחזיק במקומה. רישום של שתי ציפורים עומדות על חוטי חשמל, כל אחת על חוט משלה וביניהן הרווח. כשהיה קטן חשב שטוב שיש לציפורים רגליים קצרות, משום שאם יכלו לגשר על הרווח שבין החוטים היו סוגרות מעגל ומתחשמלות למוות. גם עכשיו חשב כך. גם על ציפורים וגם על בני אדם. ברקע היה ציור מטושטש של בית.

"תוכל להזיז מעט ימינה? לא שמאלה, ימינה."

הוא הזיז. הפנים שלה היו נעימות ומרוכזות לחלוטין. לא היה לו ספק שאין לה מושג איך הוא נראה ברגע זה, או בכלל בעצם, ולכן הרשה לעצמו להביט בה ככל שרצה. היא הייתה נאה בעיניו ולא צעירה לגמרי, אם כי לא יכול היה לומר עליה שהיא מבוגרת.

"זו הפעם הראשונה שאת מציגה כאן," קבע בניחוש מקווה.

"נכון."

"ואת – ?"

"אמיליה ברוש. זהו, אל תזוז." היא התקרבה אליו בצעד מהיר, לתפוס את הרגע הזה שראתה, גופה נצמד לגופו בשם האומנות והיא הצמידה שני ווים לקצות התמונה בזמן שאחז בה.

"אתה יכול לעזוב," היא אמרה, "אלא אם כן אתה ממש אוהב אותה."

"אני ממש אוהב אותה." אמר ועזב.

"היא למכירה."

"כן." אמר וחישב כמה תעלה התמונה פחות מחיר הנסיעה באוטובוס שכרגע חסך. הליכה ברגל היא לא עסק מכניס במיוחד.

"ואתה?" שאלה, נינוחה, תליית התערוכה מאחוריה.

"ואני?"

"אתה מה?"

"מה אני?"

"אמרת שאתה מכאן."

"כן, מהעיר."

"אה, אני חשבתי מכאן ממש."

"לא, מהעיר. וגם לא ממש, גדלתי במקום אחר."

"אז מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

"ראיתי אור ונכנסתי."

"אתה ממש אוהב אמנות." צחקה.

"כן, וגם אור."

ראשה נשמט מעט אחורה כשצחקה. הוא רצה לספר לה על הסרט שראה, על החלומות ועל הרקדנית. הוא הביט בה.

צחוק הפך חיוך. הצטלבו מבטים ונשמטו.

"את מכאן?" הוא אמר במהירות.

"מכאן ממש?"

"לא, מהעיר."

"לא."

"אז איך הגעת לכאן?"

"באוטובוס."

"לא, התכוונתי איך הגעת להציג כאן."

"נודדים עד שמוצאים, לא?"

"כן," אמר וחשב על כך שכבר מזמן הפסיק לנדוד. אולי בכל זאת היא צעירה מכפי שחשב. הוא הביט בקירות הלבנים הבוהקים ובתקרה. אחר כך הוציא את ידו מכיס המעיל, נשך את שתי אצבעות הכפפה ושלף אותה מעל ידו, אסף אותה בידו החשופה והניח אותה בשקט בידו השנייה. הוא הביט בה וגם היא הביטה בו. אי אפשר לומר שלא מצאה חן בעיניו. הוא הביט שוב ברישום היונים, כך החליט שיהיה מין הציפורים שברישום, ואז הסיט את שרוול מעילו בידו החשופה והביט בשעונו כדי להצדיק את המחווה המיותרת שביצע.

"כן," היא הסכימה, "מאוחר."

"כן," הוא ענה.

"ואני צריכה לנסוע באוטובוס האחרון אל מחוץ לעיר. לא הייתי רוצה להיתקע כאן ולישון ברחוב."

"את לא חייבת לישון ברחוב," הוא אמר ובלע רוק ומתח מול מבט שואל. היא חייכה. הוא לא אמר משהו נוסף והיא מיד לא ענתה. עוד כמה משפטים לא נאמרו.

"למרות שברחוב לפחות לא ישנים לבד."

שניהם חייכו ועמדו שוב מביטים. היא הרימה, נבוכה משהו, סליל חוט דיג מהרצפה ושיחקה בו רגע. הוא הרים פלס קטן.

היא אספה כמה סיכות וווים והכניסה לתוך תיק גב מרופט עם הדפס מהוה של פרחים לשעבר.

"אז," היא חייכה.

"כן."

עוד רגע הצטרף אל ההיסטוריה המפוארת של העיר.

"תודה על העזרה עם התמונה."

"בשמחה," אמר והתכוון לזה.

"להתראות," אמרה כבר מחוץ לחלל התצוגה השמאלי.

בדרך החוצה השומר המבוגר הנהן לו כמכר ותיק אבל הוא לא האמין. החל לרדת במדרגות האבן השחוקות, העתיקות, עצר והוציא מנעלו את האבן הטורדנית. עוד רגע עמד ונשם את אוויר הלילה הקר והירושלמי, אותו אוויר שנשמו סולימאן המפואר ושלום מהפלאפל, בעט בכוח במדרגת אבן, הידק את מעילו והמשיך ללכת.

 

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7

      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1