תלמידים ירושלמים מספרים: כך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה!

במשך שנה שלמה ליווינו מקרוב 200 תלמידים במחקר היסטורי על העיר ירושלים במסגרת התוכנית "אוצר ירושלמי". התוצאה של אותה שנה נפלאה - לפניכם.

איך נראתה השכונה שלי לפני 50 שנה ואיך היא השתנתה מאז? אילו דמויות מיוחדות פעלו בירושלים לאורך השנים? איך חגגו את החגים ומה היו היחסים בין הקבוצות השונות בעיר?

בנושאים אלו ואחרים עסקה לאורך השנה האחרונה תוכנית בשם "אוצר ירושלמי" שעסקה במחקר היסטורי בנושא 50 שנה לאיחוד ירושלים במטרה להעמיק את היכרות התלמידים עם ירושלים ולחזק את זיקתם לעיר. התכנית פעלה ב-11 בתי ספר בירושלים ובסיומה הופקה תערוכה מיוחדת, פרי יצירתם של התלמידים, והיא מוצגת כעת בספרייה הלאומית.

 

 

התכנית נבנתה בגישת הלמידה המבוססת על הפקת פרויקטים. התלמידים רכשו בעזרת מדריכי הספרייה הלאומית כלים ומיומנויות של מידענות, חקר ופרזנטציה. בהמשך פגשו מדריכים מטעם בית הספר מוסררה לאמנות ויחד איתם יצאו למסע של יצירתיות ורכישת ידע בתחומי הניו מדיה, עד להפקת סרטון קצר בנושא החקר ובשימוש עם פריטי מקור שהם מצאו בספרייה.

 

התוכנית, שהתקיימה במקביל בספרייה הלאומית ובבי"ס מוסררה לאמנות, והתקיימה בשיתוף צוות תקשוב מטעם מנח"י, פנתה לתלמידי כיתות ו' עד ט' מכל שכונות ירושלים והשתתפו בה כ – 200 תלמידים ירושלמים.

 

 

כעת, כאמור, מוצגות בתערוכה מיוחדת שהופקה בספרייה הלאומית עשר יצירות מצטיינות מכל בתי הספר והמבקרים בה יכולים ליהנות ולהתרשם מהמוצגים. כמו כן מציעה הספרייה למבקרים בתערוכה גם פעילויות נוספות כמו סיורים באוספי הספרייה, התנסות ביצירת אנימציה, מפגשים עם סופרים ועוד.

 

צילומים: יואנה גליקמן ויעל גביש

 

מאות פריטי מקור ללימוד בכיתה ומערכי שיעור מגוונים מחכים לכם באתר החינוך החדש של הספרייה הלאומית

מורים? אנשי חינוך? תנו לייק לעמוד הפייסבוק "לומדים עם הספרייה הלאומית"

הכירו את מנואל פורקאנו: המשורר הקטלאני שהתאהב בעברית

איתי רון בשיחה עם מנואל פורקאנו, המשורר שתרגם לקטלונית את יהודה עמיחי, רוני סומק ועמוס עוז

מנואל פורקאנו

המשורר והמתרגם מנואל פורקאנו נולד בברצלונה באוגוסט 1968. הוא משורר מוכר בארצו, ופרסם כבר תשעה ספרי שירה שזכו לאהדת קוראים ולפרסים רבים. נוסף על כך, הוא דוקטור לשפות שמיות ומנהל מכון רמון לול להפצת התרבות הקטלונית ולשונה. "לא גדלתי בבית דתי," הוא מספר, "אנחנו משפחה מסורתית בעלת שורשים קתולים. בבית מציינים את החגים, שמחות ואירועים משפחתיים מלווים לעיתים בתפילה, אם כי אישית, כיום, אינני נוהג לעשות זאת."

בשנת 1986, בהיותו סטודנט צעיר, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ספרד לישראל. לרגל האירוע הציעה מדינת ישראל להעניק שש מלגות לסטודנטים זרים שישהו שנה בישראל, יכירו אותה, ילמדו את שפתה, וישמשו שגרירים של רצון טוב לתרבות הישראלית. וכך מגיע הסטודנט הצעיר לארץ ולומד עברית באולפן קיבוץ העוגן. עם סיום התואר בשנת 1991 שב פורקאנו לישראל – הפעם לבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, שם השלים את שתי הרמות האחרונות להוצאת הפטור בעברית.

מששב לברצלונה שימש מורה לעברית באגודה לקשרי תרבות קטלוניה ישראל, וכן כמתרגם רשמי עבור הקונסוליה של ישראל בברצלונה (שנסגרה בינתיים). לאחר שסיים את כתיבת הדוקטוראט שלו התקבל כמרצה מן המניין במחלקה לפילולוגיה שמית באוניברסיטת ברצלונה, אותה סיים רק שנים אחדות קודם לכן.

לאחר מכן השתלם בערבית באוניברסיטת דמשק, והצטרף לצוות הקִטלוּג של פרויקט "מָנוֹמֵד" – יוזמה של הקהילה האירופית, לקטלוג הספריות וכתבי היד הכתובים ערבית, ארמית (נוצרית סורית) ועברית במזרח הים התיכון. "הרעיון היה להנגיש את האוספים הללו לחוקרים, ולפיכך נדרשו להם מורים לשפות הללו, אנשי אקדמיה השולטים בצורת הרישום הביבליוגראפי המקובלת בספריות באירופה, לביצוע מלאכת הקטלוג."

"זה היה פרויקט שנמשך כארבע שנים.", הוא מספר. בכל קיץ עם תום שנת הלימודים באוניברסיטאות יצאנו לחאלב והתגוררנו שם כל הקיץ כארבעה חודשים מדי שנה."

הקיץ של שנת 2003 היה המשמעותי ביותר עבור המשורר וטבע בו חותם בל יימחה. "כל שנה התגוררנו במקום אחר, ובשנת 2003 התאכסנו במלון קטן צמוד לשער אנטקיה לא הרחק מן הבזאר הגדול, בלב לבה של העיר העתיקה. ניתן לומר שחווינו את חאלב האותנטית ביותר. בבקרים עסקנו במלאכת קטלוג כתבי־היד ממקורות כנסייתיים, מאוספים פרטיים, ובשעות אחה"צ ביקרנו חברים, טיילנו בחברת נזירים ואפילו עם הבישוף עצמו, עישנו שישה או נרגילה או ישבנו להביט במשחקי הדומינו בקפה סאהל, מקום שהונצח בפואמה שלי החותמת את הקובץ 'הרכבת לבגדד'".

כיום כמעט דבר מכל אלה כבר אינו קיים. פורקאנו מספר לי בעצב עמוק: "אני חש שזיכרונותיי לא אירעו מעולם. תקופות הקיץ הללו בחאלב נדמות לי כעת כזיכרון תעתועים. כתבי־היד נשרפו, הקטלוגים חסרי ערך. כאילו עבדנו לשווא ולחינם. קפה סאהל כבר אינו קיים. ידידים ואנשים שהכרנו שם נהרגו או חיים בפחד מן ההפצצות. זה לא יוצא לי מהראש. אני חש כמאמר הפתגם הלטיני Omnia mea mecum porto [כל אשר ברשותי, אני נושא עימי].

הוא נחשב למתרגם אמן של שירה עברית וערבית לקטלאנית. בין תרגומיו ניתן למצוא את "אלוהים נטש את דוד" אנתולוגיה משירי פנחס שדה, "אותו הים" לעמוס עוז, שלוש אנתולוגיות שתרגם וערך משירתו של יהודה עמיחי: "הישארי עמי" "נעוצים בבשר העולם" ו"שירי גוף ונפש", וכן קובץ משיריו של רוני סומק "אהבה פיראטית". תרגומיו לספרים מן המסורת היהודית כגון החיבור המיסטי העתיק "ספר יצירה" או "נפלאות מהר"ל" מאת יודיל רוזנברג, התקבלו בברכה בקרב הקוראים חובבי הז'אנר.

בשנת 2004 פרש מן ההוראה והחל לעבוד כיועץ אמנותי עבור אגודת "Alia Vox" של המלחין ג'ורדי סבאיי העוסקת בשחזור ובהפקת מוזיקה עתיקה. במסגרת עבודתו זו הרבה לנסוע לנקודות נידחות על פני הגלובוס על מנת להציל מתהום הנשייה מנגינות עַם אבודות ולחנים על סף הכחדה וכן לחקור את הרקע בו נוצרו.

החל מראשית שנת 2016 משמש פורקאנו כמנהל מכון רמון לול (Institut Ramon Llull) לקידום והפצת תרבות קטלוניה ולשונה.

הוא פרסם עד כה תשעה ספרי שירה רובם זכו בפרסים מכובדים והתקבלו בהערכה רבה על ידי קהל הקוראים והביקורת. ככלל, עוסקת שירתו באהבה ובהיעדרה, בתשוקה ובהיעדרה. לדבריו, "משורר דובר תמיד באותו קול והשוני בין ספר אחד למשנהו הוא רק בצורת הצגת הדברים". "ספרי השירה שלי," טוען פורקאנו, הם כמו "מוזיאונים פרטיים, שבארונות התצוגה הווירטואליים שלהם נשמרים רסיסים ממכלול החוויות, רגעי העונג, והדבר החמקמק הזה שנותר מאחור, ונחרט בזיכרון".

בקובץ "חוק הזרים" הוא שב למודל הקודם החביב עליו של שורות ציוריות וחיות, נוגעות מאוד עם שורות סיום רבות־עוצמה המותירות את הקורא מרוגש ומלא עד גדותיו. לא אחת נשאל על־ידי עיתונאים ומבקרי ספרות אם החליט לטפל בשיריו בנושא ההגירה, הטומן בחובו, מן הסתם, ביקורת חברתית. אך פורקאנו הבהיר מיד שנושא ההגירה מהווה כאן מטאפורה לאהבה, בה כל צד משול לזר המבקש את דרכו ללבו של הצד השני. "כשאתה אוהב אדם אחר, זה כמו להיות תייר בארץ אחרת: מנהגים חדשים, צורה חדשה לעשות ולראות את הדברים, אתה מדבר שפה אחרת… כשאתה עם מישהו, הכול שונה מאשר כשהיית לבד. לכן, הבאתי את נושא ההגירה – החברתי, כביכול –  לתחום האהבה."

הקריאה בשירתו של פורקאנו מאפשרת לחוש את כוחם המקסים של החיים. וכמו אצל רבים מאיתנו סערת היצרים העזה ביותר מתמצית גם אצל המחבר בספאזם הזה ממנו עשוי הפורקן המיני. ויחד עם זאת, היופי המלווה אותה מהווה את החומר ממנו קרוץ הדבר המקודש.

מלאכת התרגום חייבה אותי לא אחת לפגוש את המחבר ולעבור יחד איתו כדי לוודא ניטור מדוקדק של טעויות או אי־הבנות. הדבר התאפשר כאמור רק הודות לשליטתו של פורקאנו בעברית, צעד שאין הוא נוקט בתרגום שיריו לשפות בהן אינו שולט.

התחושה במהלך עבודת התרגום הייתה שהשירים כמו מגיעים לנמל הבית, למקום הנכון עבורם. העברית נדמתה כמחבקת את שורותיו של פורקאנו, דבר נדיר למדי בתרגום מקטלאנית לעברית, שהמרכב הלטיני שלה מתאפיין בחוסר גמישות קיצוני.

פורקאנו מחייך כשאני שואל אותו האם הוא בטוח שכתב את השירים בקטלאנית, ואומר: "הקשר המיוחד שהיה לי עם יהודה עמיחי עשוי להסביר מדוע שירי נשמעים טבעיים כל־כך בעברית. עמיחי לא רק לימד אותי שירה עברית מהי אלא מהי שירה בכלל. מובן שהושפעתי ממנו."

– ואף על פי כן, מעולם לא ניסית לכתוב בעברית. גם לא מוצאים אצלך שיבוץ של משפטים עבריים בגוף השירים.
"לטעמי משורר צריך לכתוב בשפת אמו. בשפה בה הוא חש הכי נוח. שפת האינטימיות שלו. ושיבוץ של משפטים בלשונות זרות נכונה רק במקרים מעטים, כי גם אם אתה מצליח להבין את המשמעות המילולית של הטקסט, אתה לא באמת חולק את הרקע התרבותי שמאחוריו."

 

רוני סומק: קולאז' שנוצר במיוחד עבור הוצאת שירי פורקאנו בעברית

 

שירים מתוך הספר "בית בו אהבתי מישהו" (פרדס, 2016) מאת מנואל פורקאנו, בתרגום איתי רון

בקפה לאייה

הַחֹרֶף הֵן הַמִּלִּים לְלֹא עָלֶה שֶׁאַתָּה
אוֹמֵר לִי. וְהַקֹּר שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ
מַה לַּעֲנוֹת לְךָ. כְּבֶרֶז פָּתוּחַ בְּלִי מַיִם,
הַדְּמָמָה. שֶׁמֶשׁ פּוֹשֶׁרֶת מְאִירָה אֶת תַּחְתִּית
הַסְּפָלִים שֶׁנִּשְׁתּוּ.
וְתָבוֹא הַפְּרִידָה
כְּאֵשׁ הַנָּמָה בִּקְצֵה גַּפְרוּר.

 

תל-אביב

עוֹד יַעֲלֶה הַשַּׁחַר כְּמוֹ הַמַּיִם
הַמְּטַפְּסִים אַט-אַט מִשֹּׁרֶשׁ הַדֶּקֶל
אֶל הַפֶּרַח שֶׁיַּהֲפֹךְ תָּמָר
אַךְ כָּעֵת אַתָּה פּוֹסֵעַ בְּתֵל-אָבִיב בַּלַּיְלָה. וְתִבְכֶּה וַדַּאי
עַל הַיָּם הַזֶּה הַשָּׁחֹר כָּל-כָּךְ. הַתְּשׁוּקָה כְּעֹגֶן
שׁוֹאֶפֶת לָרֶדֶת לִמְצוּלַת הָאוֹר
בַּמַּיִם, וְאָמַרְתָּ לְגוּף כָּלְשֶׁהוּ:
"הָרֵי הַזְּמַן הוּא הַר הַנִּכְתָּשׁ
בִּידֵי אַלְפֵי מְחַפְּשֵׂי כֶּסֶף
לְפָחוֹת נֶאֱצֹר אֶת הַשָּׁעוֹת הַלָּלוּ
לְמַעַן יְהִי אוֹר בַּזִּכָּרוֹן."
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר,
וְהָיָה.

 

חוף אלכסנדריה

"הַתְּשׁוּקָה מִשְׁתַּנָּה
כְּקֻבִּיּוֹת הַנִּזְרָקוֹת כָּל פַּעַם
עִם שֵׁם אַחֵר," אָמַרְתָּ.
וַאֲנִי אָמַרְתִּי, שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ וּמִתְדַּלְדֵּל בְּךָ
וְעָשִׁיר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּזִּכָּרוֹן.

הֲרֵי גַּם הַיָּם יָכֹל לְהִטָּרֵף
בִּסְפִינָה.

 

איסטנבול

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיּוֹם אֶחָד
אֶרְאֶה בְּךָ דֻּגְמָה לָעִיר הַזֹּאת.
גַּם כְּשֶׁאַגִּיעַ לְבַקֵּר בָּהּ לְבַד
אוֹ שֶׁאֶכְתֹּב לְךָ אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה
כְּדֵי לוֹמַר לְךָ
שֶׁכְּשֶׁקַּר בְּאֶרֶץ חַמָּה,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ.
כְּשֶׁבַּבָּזָאר
מוֹכְרִים פְּרִי שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַי.
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מְשַׁלֵּם מְחִיר מֻפְקָע
וְעוֹבְדִים עָלָיו כִּי אֵינוֹ מַכִּיר אֶת שַׁעַר הַחֲלִיפִין,
אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֵינוּ.

 

קאל

פָּסַעְתִּי מְהֻרְהָר בַּקָּאל
רַגְלַי נָשְׂאוּ אוֹתִי לְבַיִת
בּוֹ לִפְנֵי כַּמָּה שָׁנִים אָהַבְתִּי מִישֶׁהוּ.

רְחוֹב מַרְלֵט, קוֹמָה רְבִיעִית, מַמָּשׁ מִתַּחַת לַגַּג.
הַחֶדֶר הַמְּרֻוָּח הַהוּא.
הַנְּשִׁיקוֹת הַחֲטוּפוֹת
כִּי הַלַּיְלָה אָץ לָנוּ.
וְהָאַהֲבָה הָלְכָה וְהִתְקַצְּרָה.

עַכְשָׁו עוֹבְדִים שָׁם פּוֹעֲלִים.
הֵם מְשַׁפְּצִים אֶת הַבִּנְיָן.
מְקִימִים כָּאן מוּזֵאוֹן, הֵם מְסַפְּרִים,
עַל תּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכְּשֶׁאֲבַקֵּר בּוֹ
אֲחַפֵּשׂ אֶת הַחֶדֶר בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית,
אֲזַהֶה אוֹתוֹ מִיָּד,
וּמוּל שִׁלְטֵי הַהֶסְבֵּר
עַל חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם
וְהַתַּצְלוּמִים מֵאוֹשְׁוִיץ
אֶפְרֹץ בִּבְכִי.

עטיפת ספרו של מנואל פורקאנו, הוצאת פרדס, 2016

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

"אמיליה". כשסטנדאפיסט כותב סיפור עצוב

"תוכל להחזיק לי את התמונה שאראה?" "היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך." "היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון." השחקן אלי חביב מפרסם לראשונה סיפור, עונה לנו לכמה שאלות וגם נותן הופעה

Portrait of a Woman, Dave Heath, 1962

אלי, אתה סטנדאפיסט, והסיפור הראשון שאתה מפרסם הוא די עצוב. האם זו הרגשה שונה לפנות אל קהל עם חומר עצוב?

קצת, אבל לא בגלל שהחומר עצוב. אולי בגלל שהוא יותר חשוף או פשוט. אני לא חושב שצחוק מונע ממשהו להיות עצוב, הוא פשוט עוטף אותו, מקל על הקבלה שלו. במחזות שלי אני אוהב שהקהל צוחק, ולפעמים הם עדיין יוצאים עצובים. המחזות. אבל בעצם גם הקהל.

במה, לתחושתך, שונה כתיבת פרוזה מכתיבת מחזה או תסריט?

בפרוזה אפשר לטייל בתוך הראש של הדמויות לפני שהן עושות או אומרות משהו, בתיאטרון או בקולנוע זה רק של הקהל להחליט. יש גם משהו מאוד אינטימי בפרוזה, מישהו כותב ואז מישהו אחר יושב לדמיין את זה. זאת עבודה של שניים. אולי בגלל זה קוראים פחות.

לאיזה מופע שלך אתה מזמין את קוראות וקוראי "המוסך"?

ההצגה שכתבתי וביימתי, "מה שחשוב באמת", חוזרת אחרי הקיץ מפגרה, בתיאטרון האינקובטור. אני חושב שמבחינה מסוימת היא באותו עולם של הסיפור "אמיליה", שלמעשה נכתב לפניה. עד אז, בואו לסטנדאפ.

תודה. אז הנה קצת סטנדאפ שלך ואחר כך הסיפור:

 

https://www.youtube.com/watch?v=pHCaOXU88XQ&t=7s

 

אמיליה

זה היה הסרט השני שראה באותו שבוע, לבדו בקולנוע. משהו נוגה על רקדנית בלט ועל חלומות שקורסים. נדמה כאילו אלה הדברים היחידים שאנשים מתעסקים בהם היום ורק הרקדניות מתחלפות. היה קר בחוץ והוא התעטף היטב במעיל השחור שלו וטפח קלות על זרועותיו בידיו הנתונות בכפפות עור שחורות גם הן. זו הייתה מחווה שלא באמת הבין את טיבה אבל חיבב אותה מאוד. הוא הרגיש שהיא שייכת לזמן אחר ולמקום אחר וגם הוא השתוקק להשתייך לשם בעצמו. מסיבה זו ממש היה הולך לקולנוע לבדו. מלבד זאת הוא חשב שאהב אמנות.

סביבו הייתה ירושלים. אלוהים יודע מדוע בחר לגור דווקא שם, והסתמן שלא היו לו תכניות לגלות את מה שרק הוא ידע. אבן ירושלמית מחזירה בדידות, והן נמצאות בכל מקום. אתה מרחיק את הבדידות וזו חוזרת מהקירות כמו הד ועוטפת אותך בחוזקה רבה יותר, אתה דוחף אותה ממך בכוח, רק כדי לגלות שהיא חוזרת אליך מיד, אפלה ומאיימת הרבה יותר. להיות בודד בירושלים זה כמו להיתפס ברשת קורי עכביש. אל לך לנוע כלל. הישאר במקומך עם בדידותך ואל תתנגד. אולי היא תחלוף בלי שתשים לב. אולי לא.

הוא עמד בתחנת האוטובוס וחיכה. הכניס את אצבעותיו לפיו, נשך את הכפפה ושלף ממנה את ידו. אחר הוציא את הכפפה מפיו בידו החשופה והניח אותה בידו הכפפתית עדיין, בקול חבטת עור בעור קלה. עוד מחווה שאהב, אם כי הפעם גם הבין. וודאי יש דרכים אחרות להסיר כפפה, אך ללא ספק היו רומנטיות פחות מזו שבחר. הוא הוציא את ארנקו. האוטובוס הלא נכון הגיע והוא הביט בו מתרחק. לכל אוטובוס יש מספר באחוריו כדי שתדע מה הפסדת.

והוא ידע. בגיל שלושים ושבע הבדידות והפחד הם אחד. הבדידות מפחידה משום שאינה מראה כל כוונה ללכת ואילו הפחד עצמו רק גורם לך להתכנס יותר ויותר בתוך בדידותך. ועוד החליט לעטוף את כל זה בעיר בת שלושת אלפים שנה. עיר שראתה אימפריות קורסות, מלכים קמים ונופלים, צבאות ענק, עמים, נביאים, משוגעים בלי סוף, חיות המחמד שלהם, קבצנים, סוטים, נערות אמריקאיות עם מערכת הגברה פנימית, עובדים זרים, עבודות בכביש, בתי קפה שנפתחים ונסגרים, מערכת תחבורה ציבורית שנודדת עם עונות השנה, וכל זה נמשך ונמשך לנצח, עוד שנה חולפת ועוד שנה תחלוף, ואתה עם שלושים ושבע שנותיך, הכבדות עליך כל כך, לא מרשים אף אבן, אז מדוע שהבדידות הקטנה הזו שלך תחלוף? מדוע שלא תישאר כבר לכל הנצח שלך, שבינך לבין האבנים אתה לומד להכיר בו כקטן מאוד וחולפני?

הוא עמד בתחנה והביט. תחילה בשום דבר ומאוחר יותר בבחורה שחלפה על פניו, לובשת מעיל ארוך והדוק, משובץ בשחור ולבן, עם כפתורים גדולים בחזיתו שניכר שאינם משמשים לכלום. לו היה המעיל צהוב הייתה יכולה לעבוד בבילוש, חשב לעצמו. היא מצידה לא הקדישה מחשבה רבה למעיל שלבש, קוברת מבט קודר במדרכה עליה פסעה במהירות, מתקדמת לעבר הפינה שאחריה תיעלם לעד. הוא לא עצר אותה והיא לא עצרה, וכך חזרה להיות עוד אדם שלא פגש. היו אנשים שכן פגש. החיים הכירו לו אנשים. לאו דווקא את אלו שרצה להכיר, אבל מי שמניח למלצר לבחור בעבורו מהתפריט אל לו להתלונן. נשים לא נמנו בקביעות על שוכני התפריט הזה. הוא אמנם לא עשה דבר כדי לשנות את העניין, אבל הרהר בכך לעתים. אם לא היה עם אישה מעולם וודאי היה כל העניין קל יותר, אולם לחיים יש את הדרך שלהם לתת לך לטעום את מה שהם אינם מגישים לך. האחרונה שאספה אותו אל מיטתה עשתה זאת ספק מתוך חסד ספק בהרגשת עליונות, הרי השניים האלו מתערבבים לעתים כל כך קרובות. עשתה זאת כדי לתת לו טעימה מעצמה, מהמגע הזה שכולו אהבה וקבלה שבוודאי חסרות לו ביומיומו האפרורי. היא הביטה בעיניו כל העת בזמן ששכבו והוא נבוך. זה היה יום הולדתה והוא שיער שהיה מתנת יום ההולדת שלה לעצמה. כשהסתיים הכל הוא נשק לה, לחסד ולעליונות ליד דלתה והלך משם, יודע מעט יותר מה שבורים וריקים הם החיים שהוא חי. זה היה מזמן.

הוא החליט ללכת ברגל. מעט כדי להעניש את האוטובוס שלא הגיע כשרצה בכך, ובעיקר כדי לחסוך את דמי הנסיעה. מולו פסע אדם ומבטיהם הצטלבו. כשהיה צעיר יותר היה שומט מיד את מבטו למדרכה, היום הוא ממשיך להביט עד שמכריע את שותפו המזדמן לדו קרב. אולם האיש שמולו המשיך להביט בו והם חלפו זה על פני זה מביטים. צמרמורת חלפה בו והוא הידק מעט את מעילו וטפח קלות על זרועותיו, חושב לעצמו מה חושב לעצמו האיש שהרגע חלף על פניו. דקירה עמומה וטורדנית הופיעה בכל פעם שדרך על ימינו. כנראה אבן קטנה שנכנסה לנעל, הוא חשב והמשיך ללכת. האבן התעלמה מההתעלמות והמשיכה לדקור עמומות ולהטריד. הוא חיפש מקום להתיישב ולחלוץ את נעלו, אולם הספסלים שראה בדרך כבר החלו להיתפס ללילה על ידי בעליהם הלא חוקיים, לכן פנה לחצר של בית האמנים שהופיעה לצדו, כדי לשבת רגע על המדרגות. המקום נראה שונה מעט בלילה. רצפת העץ המנוקדת בדקלים מול מדרגות האבן, והתחריטים שעל המעקים, נראו כעת כמעין כלאיים מוזרים בין חזית טירה עתיקה לגן אירועים זול ונטול מלצרים. אור צהוב היה בחלונות. בית האמנים היה פתוח. תחילה הופתע ואז נזכר שבעצם אינו יודע את שעות הפתיחה של בית האמנים. למעשה היה שם רק פעם אחת, וזו הייתה הפעם שבה הופתע לגלות שיש מקום כזה. מבנה עתיק המשמש גלריה ללא דמי כניסה היה נראה לו מאוד לא שגרתי, וכמו אז גם עכשיו הוא עלה במדרגות האבן, עמד בכניסה לבניין והביט פנימה. בחלל שלשמאלו עמדה בחורה והחזיקה תמונה כנגד הקיר. כנראה האמנית. נראה שהיא תולה בעצמה את התערוכה שלה. השומר המבוגר הביט בו, הוא הנהן לו לשלום כמו היו מכרים וותיקים וזה האמין, ועוד לפני שהספיק להטריד את עצמו בשאלות מיותרות כמו למה, נכנס ועמד בכניסה לחלל שבו עמדה האמנית. התערוכה הייתה תלויה לגמרי מלבד התמונה שבידיה. רישומים עדינים של נוף עירוני פשוט וילדותי כמעט, ובמרכז פסל צנוע מעץ יבש ועליו בית קטן. תערוכה צובטת לב. הוא הוצף תחושת ילדות לא שלו. הרישומים היו כל כך עדינים עד שלא היה בטוח שהם אכן קיימים, אולי רק תעתוע של צל שיוצר את הבתים, את עמודי החשמל האלה. מבטיהם הצטלבו והוא שמט את מבטו לרישום אקראי במהירות.

"אתה מכאן?" היא שאלה, עניינית.

"כן."

"תוכל לעזור לי?"

"כן."

"תוכל להחזיק לי את התמונה, שאראה?"

"היא עקומה, אני כבר יכול לומר לך."

"היא אמורה להיות עקומה, אני רוצה לראות שהיא עקומה נכון."

הוא ניגש והחזיק במקומה. רישום של שתי ציפורים עומדות על חוטי חשמל, כל אחת על חוט משלה וביניהן הרווח. כשהיה קטן חשב שטוב שיש לציפורים רגליים קצרות, משום שאם יכלו לגשר על הרווח שבין החוטים היו סוגרות מעגל ומתחשמלות למוות. גם עכשיו חשב כך. גם על ציפורים וגם על בני אדם. ברקע היה ציור מטושטש של בית.

"תוכל להזיז מעט ימינה? לא שמאלה, ימינה."

הוא הזיז. הפנים שלה היו נעימות ומרוכזות לחלוטין. לא היה לו ספק שאין לה מושג איך הוא נראה ברגע זה, או בכלל בעצם, ולכן הרשה לעצמו להביט בה ככל שרצה. היא הייתה נאה בעיניו ולא צעירה לגמרי, אם כי לא יכול היה לומר עליה שהיא מבוגרת.

"זו הפעם הראשונה שאת מציגה כאן," קבע בניחוש מקווה.

"נכון."

"ואת – ?"

"אמיליה ברוש. זהו, אל תזוז." היא התקרבה אליו בצעד מהיר, לתפוס את הרגע הזה שראתה, גופה נצמד לגופו בשם האומנות והיא הצמידה שני ווים לקצות התמונה בזמן שאחז בה.

"אתה יכול לעזוב," היא אמרה, "אלא אם כן אתה ממש אוהב אותה."

"אני ממש אוהב אותה." אמר ועזב.

"היא למכירה."

"כן." אמר וחישב כמה תעלה התמונה פחות מחיר הנסיעה באוטובוס שכרגע חסך. הליכה ברגל היא לא עסק מכניס במיוחד.

"ואתה?" שאלה, נינוחה, תליית התערוכה מאחוריה.

"ואני?"

"אתה מה?"

"מה אני?"

"אמרת שאתה מכאן."

"כן, מהעיר."

"אה, אני חשבתי מכאן ממש."

"לא, מהעיר. וגם לא ממש, גדלתי במקום אחר."

"אז מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

"ראיתי אור ונכנסתי."

"אתה ממש אוהב אמנות." צחקה.

"כן, וגם אור."

ראשה נשמט מעט אחורה כשצחקה. הוא רצה לספר לה על הסרט שראה, על החלומות ועל הרקדנית. הוא הביט בה.

צחוק הפך חיוך. הצטלבו מבטים ונשמטו.

"את מכאן?" הוא אמר במהירות.

"מכאן ממש?"

"לא, מהעיר."

"לא."

"אז איך הגעת לכאן?"

"באוטובוס."

"לא, התכוונתי איך הגעת להציג כאן."

"נודדים עד שמוצאים, לא?"

"כן," אמר וחשב על כך שכבר מזמן הפסיק לנדוד. אולי בכל זאת היא צעירה מכפי שחשב. הוא הביט בקירות הלבנים הבוהקים ובתקרה. אחר כך הוציא את ידו מכיס המעיל, נשך את שתי אצבעות הכפפה ושלף אותה מעל ידו, אסף אותה בידו החשופה והניח אותה בשקט בידו השנייה. הוא הביט בה וגם היא הביטה בו. אי אפשר לומר שלא מצאה חן בעיניו. הוא הביט שוב ברישום היונים, כך החליט שיהיה מין הציפורים שברישום, ואז הסיט את שרוול מעילו בידו החשופה והביט בשעונו כדי להצדיק את המחווה המיותרת שביצע.

"כן," היא הסכימה, "מאוחר."

"כן," הוא ענה.

"ואני צריכה לנסוע באוטובוס האחרון אל מחוץ לעיר. לא הייתי רוצה להיתקע כאן ולישון ברחוב."

"את לא חייבת לישון ברחוב," הוא אמר ובלע רוק ומתח מול מבט שואל. היא חייכה. הוא לא אמר משהו נוסף והיא מיד לא ענתה. עוד כמה משפטים לא נאמרו.

"למרות שברחוב לפחות לא ישנים לבד."

שניהם חייכו ועמדו שוב מביטים. היא הרימה, נבוכה משהו, סליל חוט דיג מהרצפה ושיחקה בו רגע. הוא הרים פלס קטן.

היא אספה כמה סיכות וווים והכניסה לתוך תיק גב מרופט עם הדפס מהוה של פרחים לשעבר.

"אז," היא חייכה.

"כן."

עוד רגע הצטרף אל ההיסטוריה המפוארת של העיר.

"תודה על העזרה עם התמונה."

"בשמחה," אמר והתכוון לזה.

"להתראות," אמרה כבר מחוץ לחלל התצוגה השמאלי.

בדרך החוצה השומר המבוגר הנהן לו כמכר ותיק אבל הוא לא האמין. החל לרדת במדרגות האבן השחוקות, העתיקות, עצר והוציא מנעלו את האבן הטורדנית. עוד רגע עמד ונשם את אוויר הלילה הקר והירושלמי, אותו אוויר שנשמו סולימאן המפואר ושלום מהפלאפל, בעט בכוח במדרגת אבן, הידק את מעילו והמשיך ללכת.

 

אלי חביב הוא שחקן, תסריטאי, מחזאי ובמאי. כתב וביים בתיאטרון האינקובטור את ההצגה "מה שחשוב באמת" המועמדת לפרס קיפוד הזהב, והצגות נוספות.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס' 7

שוקולדים ספרותיים, פרסום ראשון בפרוזה, מוזיקה יוצאת דופן בהשראת אמילי דיקנסון ועוד. בגיליון החדש של המוסך.

"I Love Lucy" - Job Switching: Lucy and Ethel Chocolate Factory (TV Episode 1952)

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל 'תיקון' האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

מערכת 'המוסך' מברכת את חברת המערכת לי ממן לרגל צאת ספר הביכורים שלה, "למה הדבר דומה".

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1