על נישואים מסוג אחר בהיסטוריה היהודית: סיפוריהן קורעי הלב של צעירות יהודיות שחותנו בניגוד לרצונן ועדויות לטקסי חתונה עצובים או מוזרים אחרים שנערכו בקהילות ישראל
ההיסטוריה היהודית רצופה סיפורי נישואים מאולצים, אינטרסנטיים או פיקטיביים שהתרחשו בשלל קהילות ברחבי העולם. בפרק הזה של הסכת הספרנים ייחשפו בפנינו כמה מהתופעות הללו, שבלטו בתולדות ישראל של הדורות האחרונים.
בין היתר נשמע את הסיפורים העצובים על נערות יהודיות מפולין שאולצו להתחתן עם סרסורים יהודים ולעבוד בבתי בושת בארגנטינה; על משפחות יהודיות בגרמניה הנאצית שחיתנו את בנותיהן בניגוד לרצונן כדי לקבל אישורי הגירה; על זוגות שהתחתנו באירופה בנישואים פיקטיביים לפני העלייה לארץ ישראל; על "חתונות שחורות" שהתקיימו בבתי קברות בזמן מגפות ועל עוד מקרי נישואים מוזרים ונוגעים ללב.
מגישה: ורד ליון-ירושלמי
אורח: ד"ר יוחאי בן-גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי
בגיל 6 החלה נעמי שמר ללמוד לנגן בפסנתר; בגיל 8 פרסמה את שירה הראשון ב"דבר לילדים"; ובגיל 25 כבר כתבה והלחינה ללהקות צבאיות ולחבורות זמר.
אימה, רבקה ספיר, ידעה כי נעמי שלה אינה ילדה רגילה – היא לא תהיה חקלאית בקבוצת כנרת, לא תעבוד בגן הירק, וככל הנראה גם לא תהיה קיבוצניקית, אף על פי שהאם כל כך רצתה וקיוותה.
ואכן כבר בשנות העשרים לחייה של נעמי התגלו ובלטו כישרונותיה יוצאי הדופן לשלב ולמזג בין המילה ללחן ולתת ביטוי אישי ולאומי לרחשי הלב של העם. מאז ובמשך יותר מחמישים שנים שמר כתבה והלחינה כאלף שירים, ואלו הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.
בפרק חגיגי זה נעבור בין כמה תחנות בחייה באמצעות שיחה עם בתה ללי שמר וגם דרך כמה מהשירים הידועים שכתבה, המסמלים, כל אחד בדרכו, את אישיותה המיוחדת.
השנה אנחנו מציינים 100 שנים להולדתה של חנה (אנה) סנש. חנה עלתה לארץ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939 בתאריך העברי ו' תשרי, בין ראש השנה ליום כיפור. היא עזבה את בודפשט, ויחד איתה גם את אמה האלמנה, בעוד אחיה, גיורא נמצא בליאון שצרפת.
לפנינו דף מהיומן שנכתב בדיוק בערב יום כיפור 1940, בו היא מציינת שנה לעלייתה. מאז שהגיעה ארצה כתבה חנה סנש ביומנה בכל שנה ביום כיפור מעין וידוי, שבו היא מבקשת לערוך חשבון נפש על מה שהספיקה לעשות, על הצער העמוק שהיה כרוך בעזיבת אמה, מחשבות על "חטאים" וחלומות שתרצה להגשים בשנה הבאה.
על מה חולמים כל ילד וכל ילדה לקראת שמחת תורה? על דגל של שמחת תורה כמובן. כזה עם נוצצים ועם ארון שנפתח, ובפנים נגלים אלינו ספרי תורה קטנטנים. בעבר היו הדגלים מפוארים אפילו יותר, ונשאו עליהם תפוח מתוק או אפילו נר דולק. אם היה בבעלותך דגל כזה, או אז אפשר לשמוח שמחה שלמה בשמחת התורה. ואפילו סיפור שמתמקד בשמחה ששמח ילד אחד עם דגל, אפילו סיפור כזה יש. זהו הסיפור "הדגל", מאת שלום עליכם. רבים מקוראי העברית מכירים את הסיפור בשמו "טופלה טוטוריטו", לאחר שעובד וקוצר על ידי הסופר וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק.
במוקד הסיפור הקצר שכתב שלום עליכם עומד הילד טופלה, כלומר קופלה (כינוי לבעל השם יעקב). טופלה מסביר בפתיחת הסיפור מדוע הוא נקרא כך: "ראשית מפני שקולי היה קול דק וצורח, כזה של תרנגול רך. ושנית, מפני שלא הייתי יכול להגות כהלכה את האותיות ג', כ' ו-ק'". במקום ק' הוגה קופל הצעיר את האות ט', ועל כן נקרא בפי כל "טופלה". וטוטוריטו – הרי זה קוקוריקו, על שם קול התרנגול הצעיר שלו.
טופלה נושא סלי לחם. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975
טופלה חולם כל הימים על דגל לשמחת תורה. בניגוד לעידן הייצור ההמוני של ימינו, דגל שמחת התורה אז היה מוצר יוקרתי, ומטופלה העני נמנעת רוב הזמן הזכות להיות בעל דגל כזה. אך הנה שנה אחת מתגלגל לידיו של טופלה סכום כסף נכבד שהרוויח בזכות חלוקת משלוחי מנות בפורים. למרות הפיתוי לבזבזו הוא חוסך אותו, ובתקרית אחת מסרב לתת את הכסף לבן הגביר, שמנסה לפתות אותו ולתת לו תמורת הכסף סוכריות, אגוזים ואולר משוכלל. סירובו של טופלה מעורר את חמתו של בן הגביר שמבטיח שהנקמה תוגש קרה.
בעזרת הכסף שברשותו זוכה טופלה להשיג דגל יפהפה, עם ציור מרשים של אריות שתוקעים בשופר וכיתוב באותיות קידוש לבנה. הוא פונה לנגר שמקציע לו מוט, או בשפתו של טופלה "מטל לדדל". הוא מציב בראש הדגל תפוח יפהפה ומעליו כנהוג נר – משעווה ולא נר חֵלב, כך שאם תטפטף השעווה לא ייפסל התפוח לאכילה מטעמי כשרות. דגלו של טופלה הוא מופת של דגלי שמחת תורה.
טופלה והדגל. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975
טופלה ממהר אל בית הכנסת, ושלום עליכם מתאר באופן מרהיב את ימי ההקפות של חול המועד סוכות. הילדים, שבימים כתיקונם לועגים לטופלה, מתמלאים קנאה למראה דגלו המרהיב. שם הוא פוגש שוב את בנו של הגביר העשיר, שהדגל שבידו נראה חיוור לעומת זה של טופלה. בן הגביר מתפעל ממנו ושואל כיצד הגיע לידיו. טופלה עונה בגסות ומלגלג על הדגל העקום של בן העשירים. וכך מגיעים אל הסיום הטרגי. ילד אחר שב אל טופלה עם הדגל העקום, ומבקש ממנו להדליק את הנר שעליו. ברגע שטופלה מסכים, הילדים מעלים את דגלו של טופלה באש. הדגל נשרף כליל וטופלה נותר עם כפיס עץ שרוף ועלוב בכף ידו. שוועתו של טופלה עולה אל השמים, והוא תוהה במה חטא שנענש כך. מרוב צער הוא נופל למשכב.
האם שלום עליכם נבהל מסופו העצוב של הסיפור? הסופר מציין שבחג שמחת תורה מצווה לשמוח ועל כן עליו לתת לסיפור סוף טוב. במין אחרית דבר שנראה כאילו הודבקה לסיפור מאוחר יותר, סיפק שלום עליכם את הסוף הראוי בעיניו לסיפור חג שכזה. טופלה אמנם חולה ומרותק למיטתו, אך לאחר כמה חלומות מפחידים הוא מחלים ובשנה שלאחר מכן יש לו שוב דגל יפהפה, יפה יותר אפילו, והוא חוגג בהקפות בבית הכנסת בשמחה רבה.
טופלה והדגל השרוף. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עפר, 1975
מה מסרו של הסיפור? האם גאוותנותו של טופלה עלתה לו במחיר הדגל שכל כך ציפה לו? נראה שמתרגמי ומעבדי הסיפור בעברית גם כן התחבטו בשאלה. רוב המתרגמים נשארו נאמנים לסיפור המקורי ביידיש. אך חלק מהם עיבדו את הסיפור ביד חופשית יותר. חלק מהמתרגמים הרשו לעצמם לעצב את סוף הסיפור כרצונם, באופן שאולי משפיע על משמעותו.
חתנו של שלום עליכם והמתרגם הראשון של הסופר היידי לעברית, י.ד. ברקוביץ', החליט להוריד את אחרית הדבר בכללותה. הסיפור בעיבודו של ברקוביץ' נגמר בשריפת הדגל ובתהייתו קורעת הלב של טופלה: "הוי ריבונו של עולם! הוי אל רחום וחנון! מה פשעי ומה חטאתי? למה הרעות לי כל כך?…". מהו באמת חטאו של טופלה? הסיפור לא עונה לנו במפורש. האם חשב ברקוביץ' שתוספת אחרית הדבר מלאכותית? אולי חשב שהיא פוגעת במסר החינוכי של הסיפור? הקורא בגרסתו של ברקוביץ' חווה את הדרמה במלוא עוזה, ונותר ללא הנחמה שבסיום המקורי של הסיפור.
בסרטון: השחקן שמוליק סגל מקריא את הסיפור "הדגל" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ'.
התרגום והעיבוד מרחיק הלכת ביותר של הסיפור הוא זה של אוריאל אופק, סופר הילדים והנוער הנודע. אופק פרסם את הסיפור תחת השם "טופלה טוטוריטו" במקום "הדגל", שמו המקורי של הסיפור אצל שלום עליכם. זה השם שבו מוכר היום הסיפור לקהל הרחב, וזה השם שבו הופיע הסיפור גם לאחר שעובד לבמה בשלל הצגות. רוב קוראי העברית נתקלו בוודאי בהוצאה הזו של "ספריית עפר" הידועה באיוריה הצבעוניים שמופיעים בכתבה זו. בעוד גרסתו של י.ד. ברקוביץ' פנתה לקהל בוגר והייתה אמורה להיות נאמנה למקור, קהל היעד של אופק היה במובהק ילדים וטף. זהו אולי שורש ההבדלים בין הגרסאות שמיד נעמוד עליהם.
אופק לא הסתפק בשינוי השם, ובעיבוד לעברית קלה ועדכנית – לפחות נכון לזמן הכתיבה. אופק, שאולי רצה לגונן על הילדים הקוראים, לא הסתפק גם בסוף השמח ששלום עליכם עצמו הדביק לעלילה. הוא מונע מהדגל של טופלה להישרף כליל, אך הנזק עדיין גדול והשינוי הזה לבדו לא מצליח לשפר את מצב הרוח ולא מונע את נפילתו למשכב של טופלה. בלי כותרת של "אחרית דבר" כפי שמופיעה בסיפור המקורי, בעיבודו של אופק מגיע מיד בן הגביר אל מיטת חוליו של טופלה ומתחנן לסליחתו. טופלה סולח ומיד כוחותיו שבים אליו, הוא מחלים, ויותר מכך. מיד לאחר מכן נרפא טופלה מליקוי הדיבור שלו ומצליח לבטא כראוי כל משפט שובר שיניים שמשגר אליו מורהו מ"החדר".
הסוף הטוב של טופלה, שנרפא ממחלתו ומליקוי הדיבור שלו. מתוך "טופלה טוטוריטו", הוצאת ספרי עֹפר, 1975
אופק הוסיף לסיפור בקשת סליחה, חמלה ומחילה, וסיום ניסי שמרפא את קופלה – כפי שהוא נקרא מעתה כמובן – מכל תחלואיו. האם ביקש בכך לרכך את המסר? האם ביקש להוסיף ממסריו שלו, על חשיבותה של בקשת הסליחה, ולא פחות מכך על התמורה שבמתן המחילה? ואולי גם הוא חשב פשוט שמכיוון שבסיפור חג כזה מצווה לשמוח, וביקש להגביר את השמחה אפילו יותר. מפתיע אולי, שבגרסתו של אופק, לא מוזכר החג של השנה שלאחר מכן. הדגל כנראה, היה שולי בעיניו לעומת פגם הדיבור של טופלה, זאת אומרת קופלה.
את כל סוגיות הפרשנות נשאיר לכן ולכם, הקוראים והקוראות. אם תרצו להוסיף תובנות, הערות ותיקונים, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
