ליהודי פולין לקח כמה מאות שנים להתאהב במנהג שליחת ה"שנות טובות" של שכניהם בגרמניה. המנהג, שכבר מימי הביניים פרח ביהדות גרמניה, החל בסוף המאה התשע-עשרה לצבור תאוצה גם בפולין. בזכות פריחת בתי הדפוס בפולין באותן שנים, נכנסו אל הדלת הפתוחה הזאת אומנים יהודים רבים. הבולט והמוכר שבהם הוא חיים גולדברג.

גולדברג, שאימץ את שם העט חגי, נולד בשנת 1890 בעיירה לוקוב במחוז לובלין שבפולין. הצעיר היהודי זכה אומנם לחינוך מסורתי בחדר, אך כבר בנעוריו נגלו בו כישרון ונטייה אומנותיים. הוא עזב את הישיבה, נסע לגרמניה להשתלם בסדנאות ובבתי ספר לאומנות, ושם רכש את השכלתו המקצועית בעיצוב גרפי. על רקע הפריחה בעולם ההוצאות לאור של יהדות פולין, ב-1912 עקר חגי לוורשה ופתח סטודיו לצילום. בתוך זמן קצר החל לעסוק בהפקת גלויות וכרטיסי ברכה, ובמיוחד איגרות שנה טובה.

חגי נחשב לאיש רנסנס של ממש: הוא בלט בכישוריו האומנותיים בתור צייר, צלם, מפיק ומעצב גרפי. ונוסף על כל אלה נודע גם כמשורר הכותב את התוכן המילולי של הגלויות שיצר.

הגלויות שעיצב זכו להצלחה אדירה מכיוון שהוא היטיב לקלוע לטעמו של הקהל היהודי-פולני. באותה תקופה הוצגו בגלויות של יהודי גרמניה נופי כפר פסטורליים, ילדות וילדים מגונדרים בצבע וגם חידושים טכנולוגיים דוגמת מטוסים ואוניות, המאפשרים את הפצת השנות טובות. לעומתן בגלויות מפולין ניצחה הנוסטלגיה את מראות הקדמה והפאר, וכיכבו בהן דמויות בלבוש חגיגי מסורתי המשתתפות בכל טקסי חודש תשרי.

אחת הגלויות המהממות שיצר חגי מציגה את מנהג ה"תשליך", אך ביצירתו השנה שעברה היא שמושלכת למצולות, ולא החטאים. את השנה שחלפה מגלם בגלויה איש זקן (דאס אלטע יאהר), ואת השנה החדשה – נערה יפה (ניי יאהר). ואלו מילות השיר שצירף חגי, בתרגום לעברית:

תשקעי השנה שחלפה
עם סבלותייך וכאבייך!
תשקעי, תשקעי לנצח כבר
בתהום הזמן!

הנה באה שנה חדשה
עם אושר חדש ושמחה!
והעולם משתחרר מצער וסבל!

כמה מהסצנות אולי נראות לנו כיום מבוימות ולא טבעיות, אבל חשוב להסתכל על הגלויות של חגי בראי בני תקופתו. ואכן אחד החידושים שהכניס לתחום נגע לעניין הבימוי. בסטודיו שהקים בוורשה שילב חגי צילום מבוים של שחקנים עם הטכניקות הגרפיות שלמד בגרמניה ועם כישרונו כצייר חובב. ואת כל זאת חתם בחרוזים ביידיש פרי עטו.

גלויות השנה טובה של חגי, ובייחוד אלה המציגות סצנות ביתיות, הן אוצר עבור היסטוריונים. הן מתעדות בבירור ובצבע מנהגים יהודיים נשכחים ואת פרטי הלבוש של בני התקופה, המלאכות שעסקו בהן ומראה בתיהם. זוהי הצצה נדירה אל עולם יהודי שלם שהוחרב בשואה.

משנת 1914 חילק חגי את זמנו בסטודיו בין כמה תחומים. הוא המשיך לייצר סדרות של גלויות שנה טובה וגם סדרת גלויות בנושא מלאכות יהודיות (די אידישע פרנסות). ועם זאת הפנה את זרקור יצירתו אל תעשיית הספר העברי והיידי ששגשגה בפולין. בשנות ה-20 אף פתח את בית הדפוס והסטודיו "גרפיקאן", ובו עיצב גופנים חדשים בעברית, גלופות, קישוטי דפוס וליתוגרפיה.

חגי לא רק אייר ספרים, אלא אף חיבר כמה. לתפיסתו, תחושת המקצועיות והאחריות של אומן ומשורר לא עומדת בסתירה לחוש הומור מושחז ורוח שטות. לכבוד חג הפורים של שנת 1926 חיבר ואייר חגי את הספר "אביסל רכילות" (קצת רכילות). הספר נפתח באיור נפלא של אולימפוס הספרות העולמית והעברית, ובו דנטה, שייקספיר ואחרים זוכים לבלות על ענן אחד עם שלום עליכם והרמב"ם.

השיר הפותח את הספר מספר על הרכילות ששמע חגי במועדון הסופרים. אלו השורות הראשונות, שתורגמו בעזרתה של דניאלה מאואר:

בזמנים של מרה-שחורה,
בדקות עצובות,
כאשר הכל מסביב, מקטן עד גדול,
נהיה לי נמאס לחלוטין,
אני אוסף את עצמי וקם
ואומר לאשתי: "להתראות!"

אבל אינני ממהר לביתו של חבר
לשחק משחק קלפים קטן,
גם לא בא לי תאטרון,
לא קולנוע, לא קונצרט קטן:
רק "מועדון הסופרים"
הוא עבורי המקום האהוב עליי.

עם הפלישה הנאצית לפולין ב-1939 נמלט חגי אל ביאליסטוק, אך לא הצליח לצאת מן העיר בזמן. הוא נספה בגטו ביאליסטוק בשנת 1943.

לא בכל קהילה ותקופה נשמרו כרטיסי השנה טובה ששלחו יהודים לבני משפחתם ולחבריהם. זאת מהסיבה הפשוטה שרוב הכרטיסים מצאו את דרכם לפח האשפה. השנות טובות של חיים גולדברג הן מקרה שונה בתכלית – בכל זאת, מדובר ביצירות אומנות קטנות.

לקריאה נוספת

שלום צבר, "מאה שנות כרטיסי 'שנה טובה': לתולדותיו של המנהג והתפתחותו האמנותית", בתוך: מוקי צור (עורך), "בשנה הבאה: שנות טובות מן הקיבוץ" (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – המרכז למורשת בן-גוריון, 2001)

אילה גורדון, "גולדברג, חיים (חגי)", בתוך: "איורים עבריים: הספר העברי המאויר לילדים, העידן הבינלאומי 1900–1925" (מוזיאון נחום גוטמן, 2005)

שארית הפליטה בהונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה כ-150,000 יהודים. רבים ניסו לעזוב את המדינה שבשליטה קומוניסטית לארץ ישראל וליבשת אמריקה, אך בשנת 1949 נסגרו השערים, ונאסרה פעילות ציונית. במקביל, ניסו רבים אחרים לשקם את החיים היהודיים המפוארים שהתקיימו בהונגריה עד השואה. דגש מיוחד הושם על תחום החינוך, הואיל ובאופן יוצא דופן במזרח אירופה, ניתן היה לקיים מסגרות חינוך יהודיות גם במדינה הקומוניסטית. יהודים רבים אחרים השתלבו במשטר החדש, ואף מילאו בו תפקידים בכירים.

לרגל פתיחת שנת הלימודים חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית מאות תצלומים המתעדים את החינוך היהודי בהונגריה בעשור שלאחר השואה.

התצלומים הוברחו ארצה באמצעות מה שלימים ייקרא 'לשכת הקשר-נתיב', שפעלה מטעם מדינת ישראל לחיזוק הזיקה הציונית והיהודית בקרב היהודים שמעבר למסך הברזל. חלק מן התצלומים אף הוגשו באופן רשמי לנציגות הישראלית בבודפשט.

בתצלומים ניתן להתרשם ממגוון הזרמים הדתיים שאפיינו את יהדות הונגריה גם לאחר החורבן. הם מתעדים את תהליך הלימוד בכיתות, לצד פעילויות חגים ותמונות קבוצתיות. ניתן ללמוד מהם על הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרב שארית הפליטה ועל החינוך היהודי והציוני בהונגריה.

חלק מהילדים הצעירים המופיעים בתצלומים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה להורים ששרדו את השואה בבודפשט, או כאלו שחזרו מעבודת הכפייה. ילדים אחרים – הגדולים יותר – היו בעצמם שורדי השואה.

יצוין כי השלטון הקומוניסטי הטיל הגבלות קשות על החינוך היהודי, אך אף על פי כן הוסיפו להתקיים בעשור שלאחר השואה מסגרות חינוך יהודיות של הזרמים השונים, כולל ישיבות חסידיות. עם זאת, חלק מ-'תלמודי התורה' היו יותר דומים באופיים לבתי ספר יהודים כלליים ולא היה להם אפיון חרדי.

שנה לאחר מכן פרץ 'המרד ההונגרי' נגד השלטון הקומוניסטי, שדוכא באמצעות פלישה סובייטית. בעקבות המרד, שבלטו בו מגמות לאומניות אנטישמיות, ובעיקר לאחר הדיכוי שלו, שגרר הקשחה של המשטר, היגרו יהודים רבים מהמדינה.

במקביל, הגבילו השלטונות עוד יותר את החיים הלאומיים במדינה, והוחרפו היחסים עם ישראל, שנותקו סופית ב-1967. התצלומים מספקים לנו הצצה נדירה אל בתי הספר היהודיים בהונגריה אחרי השואה, לפני ירידתו הסופית של מסך הברזל.

מרבית התמונות השמורות בספרייה הלאומית הן משנת 1955 והן הונגשו באתר בתמיכת הקדש לסלי וורה קלר.