שארית הפליטה בהונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה כ-150,000 יהודים. רבים ניסו לעזוב את המדינה שבשליטה קומוניסטית לארץ ישראל וליבשת אמריקה, אך בשנת 1949 נסגרו השערים, ונאסרה פעילות ציונית. במקביל, ניסו רבים אחרים לשקם את החיים היהודיים המפוארים שהתקיימו בהונגריה עד השואה. דגש מיוחד הושם על תחום החינוך, הואיל ובאופן יוצא דופן במזרח אירופה, ניתן היה לקיים מסגרות חינוך יהודיות גם במדינה הקומוניסטית. יהודים רבים אחרים השתלבו במשטר החדש, ואף מילאו בו תפקידים בכירים.
לרגל פתיחת שנת הלימודים חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית מאות תצלומים המתעדים את החינוך היהודי בהונגריה בעשור שלאחר השואה.
התצלומים הוברחו ארצה באמצעות מה שלימים ייקרא 'לשכת הקשר-נתיב', שפעלה מטעם מדינת ישראל לחיזוק הזיקה הציונית והיהודית בקרב היהודים שמעבר למסך הברזל. חלק מן התצלומים אף הוגשו באופן רשמי לנציגות הישראלית בבודפשט.
בתצלומים ניתן להתרשם ממגוון הזרמים הדתיים שאפיינו את יהדות הונגריה גם לאחר החורבן. הם מתעדים את תהליך הלימוד בכיתות, לצד פעילויות חגים ותמונות קבוצתיות. ניתן ללמוד מהם על הזיקה החזקה לארץ ישראל בקרב שארית הפליטה ועל החינוך היהודי והציוני בהונגריה.
חלק מהילדים הצעירים המופיעים בתצלומים נולדו אחרי מלחמת העולם השנייה להורים ששרדו את השואה בבודפשט, או כאלו שחזרו מעבודת הכפייה. ילדים אחרים – הגדולים יותר – היו בעצמם שורדי השואה.
יצוין כי השלטון הקומוניסטי הטיל הגבלות קשות על החינוך היהודי, אך אף על פי כן הוסיפו להתקיים בעשור שלאחר השואה מסגרות חינוך יהודיות של הזרמים השונים, כולל ישיבות חסידיות. עם זאת, חלק מ-'תלמודי התורה' היו יותר דומים באופיים לבתי ספר יהודים כלליים ולא היה להם אפיון חרדי.
שנה לאחר מכן פרץ 'המרד ההונגרי' נגד השלטון הקומוניסטי, שדוכא באמצעות פלישה סובייטית. בעקבות המרד, שבלטו בו מגמות לאומניות אנטישמיות, ובעיקר לאחר הדיכוי שלו, שגרר הקשחה של המשטר, היגרו יהודים רבים מהמדינה.
במקביל, הגבילו השלטונות עוד יותר את החיים הלאומיים במדינה, והוחרפו היחסים עם ישראל, שנותקו סופית ב-1967. התצלומים מספקים לנו הצצה נדירה אל בתי הספר היהודיים בהונגריה אחרי השואה, לפני ירידתו הסופית של מסך הברזל.
מרבית התמונות השמורות בספרייה הלאומית הן משנת 1955 והן הונגשו באתר בתמיכת הקדש לסלי וורה קלר.
היום בו אחמד ג'מאל פאשה החליט לנקום בתושבי ירושלים
ביום בהיר אחד בתחילת הקיץ, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, חזו תושבי ירושלים במחזה מעורר פלצות: חמישה מתושבי העיר נתלו על-ידי השלטונות העות'מאנים. צלם שהגיע למקום תיעד את המראה הקשה, והתמונה הפכה מאז לאגדה ירושלמית שמערבת נוצרים, יהודים ומוסלמים
התמונה צולמה ככל הנראה על ידי הצלם ח'ליל ראד, שהגיע למקום התלייה בטרם הורדו הגופות. גרסאות שונות מתארות כיצד הופצה התמונה: יש שמספרים כי הוא מכר אותה בחנותו בעיר העתיקה, ויש המספרים שהיא הועברה לקרוביו של אחד ההרוגים על-ידי בכיר לשעבר במנהל העות'מאני. צילום: יד יצחק בן צבי
בחודש יוני 1916 מצא את עצמו אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הארמייה הרביעית של הצבא העות'מאני ושליט מחוז דמשק, ניצב מול בעיה קשה: חיילים רבים ערקו משורות הצבא העות'מאני, שסבל ממחסור כבד בכוח אדם. ההסתערויות העות'מאניות על תעלת סואץ נגמרו בחוסר הצלחה והחיילים חזרו לארץ ישראל מובסים, מותשים ורעבים. ירושלים, כמו ערים רבות נוספות באימפריה העות'מאנית, התמלאה בחיילים רבים שערקו, ברחו ונעלמו.
העריקים כונו "פראר" (ערבית: فرار) ושוטרים צבאיים רבים הסתובבו בעיר בחיפוש אחריהם. ג'מאל פאשה, שזקוק היה בדחיפות לחיילים, דן למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו, אך ללא הועיל. בזעפו ובאכזריותו החליט שצריך ללמד את הציבור לקח. הוא פקד על אנשיו לתפוס חמישה עריקים ולהוציאם להורג במקום מרכזי בעיר. החמישה – שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד – נתפסו ונתלו בהליך מזורז, וזה סיפורם.
האיש החולה על הבוספורוס
ההצטרפות העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה הביאה למשבר כלכלי חריף מאוד ברחבי האימפריה, במיוחד באזור המזרח התיכון וירושלים בפרט. כלכלת התיירות המקומית קרסה ומקורות מימון רבים יבשו, שנת הבצורת פגעה קשות ביבולים של עובדי האדמה, ואם לא די בכך – מכת ארבה קשה שטפה את המזרח התיכון בשנים 1915-1914, והגיעה גם לעיר הקודש. גיוס החובה שהוטל על ידי המשטר העות'מאני הותיר משפחות רבות ללא מפרנס, והעוני והרעב החלו להתגבר. רבים מהמקומיים לא נשלחו ליחידות הלוחמות אלא ל"עמאלייה", גדודי עבודת-פרך בשירות הצבא העות'מאני.
השילוב של מלחמת העולם והמשבר הכלכלי הוביל למוראל נמוך ולאחוזי עריקה גבוהים מאוד בקרב החיילים העות'מאניים במזרח התיכון. במקביל, החלו תנועות לאומיות מקומיות למרוד בשלטון העות'מאנים ולצדד במדינות ההסכמה. מקרים כמו הקמת גדוד נהגי הפרדות שהשתתף בקרב על גליפולי והמרד של השריף חוסיין ממכה הביאו את גמ'אל פאשה לנהוג באלימות רבה כלפי כל מה שפירש כחוסר נאמנות וחוסר ציות. לאורך 1915-1916 ביצע אחמד ג'מאל פאשה שורה של פשעי מלחמה ופעולות, בראשם רצח-העם הארמני, שקיבעו את מעמדו בתור אחת הדמויות האכזריות ביותר במלחמת העולם הראשונה.
התלייה בשער יפו
באמצע שנת 1916, אחרי שתלה והגלה עריקים ו"בוגדים" ברחבי המזרח התיכון, הגיע לירושלים אחמד ג'מאל פאשה כדי "לעשות סדר" בתופעת העריקות. הוא הודיע שידון למוות כל עריק שלא יסגיר את עצמו עד סוף יוני 1916. הוא הבטיח למחול לכל העריקים אם יחזרו ליחידותיהם, אך ללא הועיל. בזעמו, פקד ג'מאל פאשה לתלות חמישה עריקים שיתפסו בצורה אקראית, למען יראו וייראו. העריקים נבחרו לפי מפתח עדתי – שני יהודים, שני ערבים נוצרים וערבי מוסלמי אחד.
בתוך יממה נלכדו חמישה עריקים שהתאימו לדרישותיו, ונתלו בכיכר המרכזית של ירושלים דאז – ברחבת שער יפו. חמשת הנתלים היו איברהים אנדלפט ומוסא סוס הנוצרים; אחמד אלוצו המוסלמי; והיהודים משה מלל ויוסף אמוזיג. הנידונים זכו לשיחה אחרונה עם חכמי הדת שלהם, ונתלו עד שנפחו את נשמתם. על צווארם נתלו שלטים המתארים את פשעם, וגופותיהם הושארו תלויות עד שעות הערב, למען יחלחל המסר האלים שביקש ג'מאל פאשה להעביר.
הידיעה בדבר תליית יהודים על-ידי העות'מאנים פשטה בעיר, ולמחרת דווח על כך גם בעיתון "החרות", בו ציטטו גם את בקשותיהם האחרונות של הנידונים למוות. אמוזיג, לפי הדיווח, הסתפק בלשתות מעט מים בטרם הוצא להורג; מלל, לעומתו, ביקש שיגבו כספים שחייבים לו וישלמו אותם לאמו, וכן דרש שיסירו את כיסוי העיניים ששמו עליו, כדי שילך לקראת מותו בעיניים פקוחות. הכתב הוסיף כי למרבה הצער לא התאפשרה בקשתו להסרת כיסוי העיניים, שכן הייתה מנוגדת לחוק העות'מאני.
הוצאתו של יוסף אמוזיג להורג הייתה טראגית במיוחד, שכן הוא כלל לא היה עריק. אמוזיג נולד במרוקו ועלה יחד עם אחותו ואמו חנינה לירושלים. יוסף, בעקבות אביו, הפך לחייט והקים סדנה בשותפות עם מוסלמי מקומי בעיר העתיקה בירושלים. עם לקוחותיו נמנו שועי הארץ, משפחות מיוחסות כמו הנאשאשיבים, ויש שמספרים שתפר בגדים אפילו לג'מאל פאשה ופמלייתו. עם התחלת המלחמה הגדולה נסגרה הסדנה שלו והוא גויס לצבא. הוא נשלח להיות חייט בבסיס בבאר שבע, העיר היחידה שהקימו העות'מאנים בארץ-ישראל.
יום אחד נשלח על-ידי מפקדו בחזרה לירושלים כדי שיתפור לו כמה חליפות. הוא פתח את בית המלאכה שלו והתחיל לעבוד על המשימה, עד שהמלשינים של הצבא העות'מאני ראו אותו וסברו בטעות שהוא עריק. הוא נתפס על-ידי השוטרים הצבאיים והושם במאסר. כשניסה להבהיר את משימתו, נתקל בקשיים, לא הצליח ליצור קשר עם מפקדו, ואישור-המעבר הצבאי שלו נעלם. אמו של יוסף ניסתה למצוא את האישור נואשות, אך לא הצליחה. לאחר מעצרו הושם יוסף אמוזיג בקישלה (הכלא המקומי הסמוך למגדל דוד), אך האישור לא נמצא, ואמוזיג הוצא להורג לצד השאר.
המורשת
אחייניתו של אמוזיג, אסתר חרוש, התחתנה לימים עם עקיבא אזולאי שהיה סגן ראש העיר ירושלים. אסתר הייתה לאחת הבודדות שזכרו את הסיפור, לו נודעו כמה גרסאות דומות עם כמה פרטים שהשתנו בין הסיפורים. היהודים הספרדים של ירושלים היו מספרים את סיפור תלייתם של אמוזיג ומלל לאורך השנים עד שהפך למעשיה עירונית מוכרת בירושלים. אחד הפרטים שנודעו שנים לאחר ההוצאה להורג היה שהתליין היה יהודי בשם מרדכי ששון, שביצע את פקודות העות'מאנים בלב כבד וליווה את הנתלים היהודים עד לרגעיהם האחרונים.
ההחלטה של ג'מאל פאשה לתלות חמישה אנשים לפי שיוך דתי הייתה החלטה חריגה, גם ביחס לשאר פעולותיו האכזריות בזמן המלחמה. אקראיות הבחירה, הביצוע המהיר של גזר הדין וההשפעה על הקהילות השונות בעיר הפכו את המקרה לנקודת ציון בהיסטוריה של ירושלים. לצד אנשי ארגון ניל"י, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, שהוצאו להורג באותה תקופה בעוון פעילות הריגול שלהם, נמצאים גם אמוזיג ומלל, הרוגי מלכות שנתלו בשל יהדותם. במידה מסוימת, סיפור המקרה הזה מסמל גם הוא את קדושת העיר ירושלים לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וכיצד זו העיר בה נפגשים מאמיניהן.
הסכת (פודקאסט) "הספרנים" יוצא לדרך! חנה סנש זכורה בעיקר כגיבורה לאומית, צנחנית ומשוררת. אבל בסיפור חייה הקצרים יש גם אהבות, אכזבות, התלבטויות, שאיפות וחלומות. האזנה נעימה
לציון 100 שנים להולדתה נספר על ילדותה כתלמידה מחוננת בבודפשט; עלייתה לארץ שלוותה בפשרות כואבות; כמיהתה לאהבה שמעולם לא מומשה; וההחלטה הגורלית לחזור לאירופה במלחמת העולם השנייה להציל יהודים – משימה שממנה לא חזרה.
מגישה: ורד ליון-ירושלמי
אורח: ד"ר חזי עמיאור, אוצֵר אוסף ישראל בספרייה הלאומית
יהורם גאון בתפקיד יוני נתניהו. מתוך הצילומים לסרט: "מבצע יונתן". ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית
באמצע חודש מרס 1977 עלה על המסך הגדול אחד מהסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי: "מבצע יונתן". שמונה חודשים בלבד לאחר המבצע לשחרור החטופים הישראליים והיהודים באנטבה, סיפורו הדרמטי והמרגש כבש את לב הציבור בארץ. סביר להניח שרוב גדול של אוכלוסיית ישראל באותן שנים ובשנים הבאות צפה בו בקולנוע, בטלוויזיה או בבתי ספר ומתנ"סים. צולמה לסרט גם גרסה אנגלית שהופצה בעולם, שהיה צמא לראות את סיפורו של המבצע שהצית את הדמיון.
כרזת הסרט "מבצע יונתן". אוסף סינמטק ירושלים – ארכיון ישראלי לסרטים
הסרט הופק בתקציב הגדול ביותר לסרט ישראלי באותן שנים, וממשלת ישראל השתתפה במימון ההפקה על ידי תקציב גבוה שהוקצה להפקה, שיתוף פעולה רב עם צה"ל, ואפילו השתתפות של ראש הממשלה יצחק רבין ושריו שצולמו לסרט בתפקידי עצמם.
הנעימה המלווה את הסרט, שבוים על ידי מנחם גולן, הולחנה על ידי דובי זלצר תחת השם "אנטבה" – שמו הראשון של הסרט לפני שזכה לשמו "מבצע יונתן". לקראת צאת הסרט הטילה חברת התקליטים CBS על תלמה אליגון, פזמונאית צעירה שניהלה אז את הרפרטואר העברי של החברה, לכתוב פזמון על פי נעימת הסרט עבור כוכב הסרט יהורם גאון, שהיה אחד מהזמרים המובילים של החברה. אליגון, שחשה מבוכה לנוכח המשימה שנראתה לה כמקטינה את רושמו של אירוע כה חזק, חתמה על השיר בתחילה בשם בדוי. תוך זמן קצר היא כתבה את המלים, שבהן היא שחזרה את הרגשות החזקים שחשה, כמו כולם, בשעות ובימים שלאחר המבצע. השיר הוקלט על ידי יהורם גאון ויצא אל הרדיו ימים אחדים לפני צאת הסרט לאקרנים, ביום 10.3.1977.
כלומר הכינוי "צבי" בא כאן במובן של יופייה וכבודה של הארץ. לא רק הכינוי אֶרֶץ צְבִי לקוח מפסוק זה, אלא ניתן לשער שגם דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ לקוח מכאן.
ועדיין, "ארץ צבי" או "ארץ הצבי" הוא כינוי מליצי, שהשימוש המסורתי בו הוא בדרך כלל בהקשר של מחוז חפץ נשגב ובלתי מושג בתקופת הגלות, או של הקדושה הדתית של הארץ. זהו הקשר פחות טבעי לנושא השיר שלנו, שהוא החילוץ וההצלה החטופים והשבתם לישראל. הארץ המחכה להם אינה נשגבת בשיר אלא מואנשת: לְטַבּוּרָהּ קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ; דִּמְעוֹתֶיהָ נוֹשְׁרוֹת.
ייתכן שהכינוי "ארץ צבי" חושף רובד עמוק יותר בשיר. נתחיל במלים הפותחות את השיר:
הדימוי של צעירים ישראלים נועזים הנושאים על גבם את שערי עזה העוינת היה רווח בישראל. בשנות השבעים הוא עוד היה זכור היטב מהספדו של הרמטכ"ל משה דיין בשנת 1956 לרועי רוטברג שנפל בנחל-עוז. הוא תיאר שם את הנח"לאים היושבים מול עזה ונושאים על גבם מרצון את שערי עזה הכבדים בשליחות המדינה כולה, אל מול גזירת עוינותו של האויב שמעבר לגבול. בכלל, דמותו של שמשון, הגיבור המקראי החוץ ממסדי הפועל שלא על פי הכללים המקובלים ומעבר לקווי האויב, סיפקה מודל פעולה ומקור השראה עבור צה"ל של מדינת ישראל הצעירה. גם הספרות העברית והאמנות הישראלית עסקו בהרחבה בסיפוריו של שמשון ובדמותו.
יתרה מכך. ישראל שלאחר המבצע חשה את עצמה כמי שיצאה ממבוכת מלחמת יום כיפור שנתיים לפני כן, אולי כמו שמשון הנושא בעצמו את שערי עזה במקום שמשון שנגזזו מחלפותיו. למשל במאמרו של הפובליציסט הבכיר של "מעריב" שמואל שניצר ביום שלמחרת המבצע:
מלבד שלוש המלים וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לקראת סוף הפסוק מופיעות שלוש מלים נוספות העשויות לסמן דרך אפשרית למענה על שאלת מקומו של הביטוי "ארץ צבי" בשירנו: (וַיַּעֲלֵם) אֶל רֹאשׁ הָהָר. הביטוי "אל ראש ההר" מוביל אותנו אל רובד נוסף בתרבות הישראלית שאולי חבוי בשיר. כמעט כל אחד מילידי הארץ ובוגרי תנועות הנוער בשנת 1976 הכיר היטב את שירו הוותיק (משנת 1919) של לוין קיפניס (בלחנו של חנינא קרצ'בסקי) הנושא שם זה, פותח במלים אלה וגם פזמונו המוכר חוזר אליו: הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ! אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!
מלבד הקישור האסוציאטיבי האפשרי מסיפורו של שמשון בעזה אל שירו של קיפניס, שתי שורות הפתיחה של השיר מספקות את הזיקה הישירה בינו לבין מבצע יונתן – נושא שירה של אליגון:
הלא בפְּדוּיֵי שֶׁבִי שיש להעפיל אל ראש ההר כדי להביאם לארץ עסקינן כאן, בעַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה, שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר. ומהן שתי השורות הבאות בשיר "אל ראש ההר"?
הרי לנו מקור אפשרי לכינויה החריג של ארץ ישראל בשירנו. אם "אל ראש ההר" משמש קישור אפשרי לפסוק על אודות שמשון, הרי שהוא מחבר אותנו גם אל נושא שירה של תלמה אליגון וגם אל שמו.
ואם נפליג עוד, ונמשיך לבתים הבאים ב"אל ראש ההר", נמצא שם גם:
עד כאן מצאנו בשיר "ארץ צבי" ובשמו סימנים לסיפורו של שמשון מן התנ"ך ולמקומו בתודעה הישראלית, ורובד אפשרי נוסף של שיר עם עברי ותיק כמקור השראה.
וכאן המקום להעלות עוד שאלה העולה מן השיר. לאחר שורות הפתיחה, הבית הראשון מסתיים במלים המסכמות את ייעודו של המבצע: כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם. בהמשך השיר מתוארת היטב מטרתו של המבצע, המובנת מאליה: חיילי צה"ל נחלצו לשחרר את בני עמם החטופים ולהביאם אל ארצם המצפה להם. מהיכן אפוא הגיע לכאן הייעוד לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם? הלוא ספק אם הישראלים, הנרגשים מהמבצע ומתוצאותיו, חשו שהוא השיב את כבוד האדם באשר הוא. הוא היה עבורם סיפור ישראלי (וגם יהודי) משלהם, ועוד לנוכח מה שנראה ככתף קרה שהפנו רוב מדינות העולם אל ישראל במצוקתה.
הפתרון לשאלה זו נעוץ לדעתי בתאריך שבו נערך המבצע: הארבעה ביולי 1976. הידיעות על המבצע החלו להגיע בעצם יום העצמאות ה-200 של ארה"ב, שנחוג שם בחגיגיות יתרה. רשתות הרדיו והטלוויזיה שהיו עסוקות בתיאור חגיגות יום העצמאות המאתיים הפסיקו את שידוריהן כדי לדווח על המבצע ועל תוצאותיו.
הרושם המידי שהותיר המבצע בארה"ב היה חזק ועמוק, והוא עורר התרגשות בין אזרחי ארה"ב ומנהיגיה החוגגים את עצמאותה ועוצמתה של ארצם. הם ראו במבצע הנועז והעולה על כל דמיון לשחרור החטופים אלפי קילומטרים מישראל מתנה לחגיגה שלהם. היתה זו בעיניהם הגשמה של ערך כבוד האדם המשותף לישראל ולארה"ב. ישראל, שהיתה תלויה אז בארה"ב לביצור כוחה לאחר מלחמת יום הכיפורים, מיהרה לקפוץ על ההזדמנות. יום למחרת המבצע, בטקס לחנוכת יער בהרי ירושלים שהוקדש ל-200 שנות עצמאות ארה"ב, ייחד הנשיא אפרים קציר את נאומו לערך כבוד האדם המשותף לשתי המדינות, כפי שבא לידי ביטוי במבצע:
"כבוד האדם וחירותו, ערכים החרותים על דגלן של ישראל וארצות-הברית כאחד, באו על ביטוים בצורה מזהירה בפעולת צה"ל הלילה באוגנדה. שילוב האירועים — האחד חגה של אמריקה, שהוא בעל משמעות כה נעלה לכולנו, והשני מעשה החטיפה באוגנדה, שאין מלים לגנותו – יש בו כדי להעמיק את תחושת האחווה וההזדהות בין שני עמינו, הלוחמים למען חירות האדם וקדושת החיים, בעולם שבו פועלות ממשלות וכנופיות טרור חסרות מצפון". (אגב, מעניין לראות שבחתימת נאומו חזר גם הנשיא קציר לסיפורי שמשון מספר שופטים).
בישיבה חגיגית של הכנסת לציון יובל ה-200 לעצמאות ארה"ב הדגיש גם ראש הממשלה יצחק רבין את השותפות הערכית בין המדינות לאור המבצע: "יש זיקה עמוקה של תוכן וסמל בין חגה של ארה"ב ומבצע אנטבה" (במקומות אחרים הוא גם הדגיש במיוחד את הערך של כבוד האדם. למשל כחודשיים לאחר המבצע, בנאומו באירוע מיוחד יחד עם החטופים ששוחררו).
באותה ישיבה חגיגית בכנסת הוקראה גם אגרת ברכה מיוחדת ששלח סגן נשיא ארה"ב נלסון אולדריץ' רוקפלר, אשר קשרה גם היא בין המבצע הנועז לבין הערך המשותף של כבוד האדם:
"מסירות נפש משותפת למען החרות, למען הדמוקרטיה, למען כבוד האדם, מונחת ביסוד הידידות המיוחדת, הקיימת בין שתי מדינותינו, מאז זכתה ישראל בעצמאותה. ידידות מתמידה והדוקה זו תמשיך להתקיים גם במאה השלישית של אמריקה. העם האמריקני ינק השראה מאומץ הלב, מן התעוזה ומן התושיה שגילה העם בישראל, כאשר ניצב מול פני אתגרים חוזרים ונשנים לעצם קיומו".
זהו אם כן רובד נוסף בשיר, הפעם אקטואלי ובן הזמן, המעיד על ממד נוסף המבוטא בשיר. בעזרת תוספת של שתי מלים היטיבה תלמה אליגון לבטא בשירה ממד אוניברסלי של המבצע, שגם ישראלים רבים חשו בו. והלוא המשמעויות הפוליטיות הבינלאומיות של המבצע הן שהיו הגורם להשקעה הרבה כל כך של ממשלת ישראל בהפקת הסרט "מבצע יונתן", שהשיר היה תוצר שלו.
זו היתה רוח הדברים גם הקריקטורה שפרסם דוש בעיתון מעריב ביום שלמחרת המבצע (הרומזת גם לדימוי העצמי של ישראל שזקפה את קומתה):
כאמור, תלמה אליגון כתבה את שירה ללא הכנות מרובות: "השיר פרץ מתוכי בלי לחשוב יותר מדי על כל פרט. באופן אסוציאטיבי". כמו כל שיר או פזמון החודר אל הלבבות ועומד במבחן השנים, אותן אסוסיאציות שבוטאו בו, ואולי כאן חשפנו כמה מהן, נשאו בקרבן תכנים עמוקים ורחבים. ממרחק השנים היא מספרת שלא לכולן היא היתה מודעת, וההסבר שלה לכך נתלה בחידושו של קרל גוסטב יונג על "התת מודע הקולקטיבי" המשפיע על האדם גם מבלי שנחשף אליו ישירות בעצמו. כלומר, ייתכן שהמטען התרבותי הלאומי הישראלי השפיע עליה בכתיבת השיר אולי גם מבלי שנחשפה בעצמה לכל המקורות שהעלינו כאן.
