האזינו: החיים הסודיים של חנה סנש

הסכת (פודקאסט) "הספרנים" יוצא לדרך! חנה סנש זכורה בעיקר כגיבורה לאומית, צנחנית ומשוררת. אבל בסיפור חייה הקצרים יש גם אהבות, אכזבות, התלבטויות, שאיפות וחלומות. האזנה נעימה

ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

לציון 100 שנים להולדתה נספר על ילדותה כתלמידה מחוננת בבודפשט; עלייתה לארץ שלוותה בפשרות כואבות; כמיהתה לאהבה שמעולם לא מומשה; וההחלטה הגורלית לחזור לאירופה במלחמת העולם השנייה להציל יהודים – משימה שממנה לא חזרה.

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר חזי עמיאור, אוצֵר אוסף ישראל בספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


לתמונות, תעודות אישיות, מכתבים ומידע נוסף על חנה סנש

לעוד סיפורים מרגשים על חנה סנש בבלוג הספרייה

"בְּלֵילוֹת הַסְּתָו נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה"

ככותבים אחרים בני תקופתו נצרך גם דוד פוגל לפרנס את הספרות שלו. פרסום ספר שיריו היה מהלך שהתגלה, לפי עדותו שלו, כ"פיאסקו גמור במובן החומרי". כתב-היד של ספר השירים הראשון של דוד פוגל עלה לרשת

'לפני השער האפל' היה לספר השירים היחיד שראה אור בחייו של המשורר דוד פוגל.

כתב-היד של ספר השירים נסרק והועלה לרשת. כיצד הגיע כתב-היד דווקא לספרייה הלאומית בירושלים?

 

תצלום דיוקנו של המשורר דוד פוגל: הופק בעיר וינה, אוסטריה. בתחתית התצלום, הקדשה בכתב ידו ובחתימתו של דוד פוגל, בגרמנית, אל ידידו ה. שטיינר, מיום 21 בספטמבר 1925. תצלום זה נתרם לאוסף בשנת 1975 על ידי מר שטיינר.

 

בסוף 1912 הגיע פוגל אל וינה הבירה, שבה עתיד היה להשתקע שנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא נעצר על היותו נתין רוסי ובילה שנתיים בבתי מעצר. לקראת סוף המלחמה החל מתפרסם כמשורר. למרות טענות שיושמעו מאוחר יותר בידי חוקרים ומכרים, טענות שהושמעו בעת ההתרחשויות בידי פוגל עצמו, את שיריו מעולם לא התקשה המשורר העברי לפרסם בעיתונות. עורכים הכירו את שמו של פוגל ושמחו לפרסם מדבריו, גם אם ראו בו משורר מסדר שני. שירים שכתב במעצר ואחרים שכתב לאחר שובו לווינה הופיעו ב-1918 במגזין הספרותי "גבולות", ושנה מאוחר יותר ב"מקלט". ב-1920 כבר ראו שיריו אור בשלושה עיתונים עבריים – בלונדון ("העולם"), ביפו ("הפועל הצעיר") ובוורשה ("הצפירה").

ב-1923 כינס שירים אלו ונוספים – שבעים-ושניים בסך הכל – בקובץ אחד, ערכם בקפידה ופירסמם תחת השם "לפני השער האפל". כיוון שמימן את הפרסום מכספו, נאלץ לדאוג למכירת חצי מהדורה לפחות על מנת לשלם את המלווה שסיפק לו בעל בית-הדפוס. מכתבים ששלח למכרים בכל רחבי העולם מעידים על מידה לא מובטלת של ייאוש וחשש. בתום שתים-עשרה שנות ישיבתו של פוגל בווינה כבר נחשב לדמות מוכרת בין סופרי העברית והיידיש בעיר. שנה לאחר פרסום ספרו, קיבל פוגל את הזכות לישיבת קבע בווינה. זה היה הרגע שהחליט הנווד הנצחי לעזוב.

בשנת 1929 הוזמן בידי חבורת הסופרים העבריים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. אך פוגל לא הסתגל לאקלים ולסביבה התרבותית והיגר חזרה לפריז בתוך כשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה עזב את פריז ונסע עם בתו לאוטוויל שבמחוז אן, שם הייתה אשתו מאושפזת עקב מחלת השחפת. ב-3 באוקטובר 1939 נעצר בידי הרשויות בצרפת ונכלא עקב היותו נתין של מדינת אויב (אוסטריה). בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, שוחרר וחזר לאוטוויל, שהייתה תחת שלטון וישי. בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, ממנו לא חזר.

במגירות החוקרים מתויג הספר "לפני השער האפל" כנציג זרם האימפרסיוניזם, במשמעות של Impression – התרשמות. השיר המוכר והמולחן של הספר, 'בלילות הסתיו' הוא הדוגמה המובהקת.

 

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

 

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

 

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

 

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע

הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

 

[בלילות הסתיו, מילים: דוד פוגל. לחן: שם טוב לוי]

 

 

שיר מס' 41, בלילות הסתיו, מתוך כתב-היד של דוד פוגל

 

בעידן של התעוררות לאומית חטאו כמעט כל 72 שירי הספר במה שמבקרים רבים ראו כמעין היבריס, או לפחות התעסקות נרקסיסטית בנפש המשורר על חשבון העיסוק בתחיית עמו. ומה הפלא שהיה הספר לכישלון שעליו מדבר פוגל? פוגל בחר בשפה ספרותית כמעט חפה מקוראים (היא העברית), ובגישה מהפכנית לכתיבת שירה וספרות בתקופה המעצבת שבה כתב: ללא אזכור של דת, לאום או תרבות. שירתו האישית אינה שייכת לאף אדם או קבוצה מלבד למשורר. אין בה אפילו התייחסות להיסטוריה. מדובר בכיוון לא שגרתי עבור יוצר הפועל בדורם של ביאליק, וגם בבני הדור המורד בו, דור אלתרמן ושלונסקי, משוררים שהתעסקו והגיבו ביצירתם על אירועי השעה ללא הרף. ודאי לא עזר לפוגל שלא עבד במהלך כל ימי חייו יותר מכמה שבועות בודדים, ותמיד בעבודות מזדמנות. את ספר השירים הראשון שלו הצליח לפרסם, לשני כבר לא מצא מימון.

כשרצה פוגל להוציא לאור את ספר שיריו השני לא הצליח לגייס את הסכומים הדרושים. ויותר מזה, על סף מלחמת העולם השנייה סירבו ראשי אגודת הסופרים לתמוך בהוצאה לאור של עוד ספר שירים אינדיבידואליסטי, שאין בו כל התייחסות לגורלו של עם ישראל.

השיר הפותח את "לפני השער האפל", מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

המבקר אהרן קומם כבר שיער לגבי פוגל ש"נדמה לעיתים כי יותר משהחשיב את פרסום שיריו, דאג ל"מכירתם"." במכתב אופייני לפוגל, שנשמר יחד עם כתב-היד של "לפני השער האפל", התלונן המשורר בפני חברו מאיר וינר על מצבו הכלכלי הרעוע. המשורר שלא הצליח מעולם להתפרנס משירתו, ניסה להחזיק את הראש מעל המים.

דן פגיס, שערך את כל שירי פוגל בכרך יחיד בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ציין בהקדמה לקובץ שכתב-היד של "לפני השער האפל" נשאר אצל וינר. האם מכר מאיר וינר את כתב-היד של פוגל לאספן אברהם שבדרון – שבארכיונו נשמרו הפריטים? אם כן, כמה שבועות של מנוחה כלכלית קנתה יצירת המופת העברית הזאת עבור יוצרה הדלפון? מדובר באפשרות לא סבירה בהתחשב בראיות, אבל זאת רק אחת האפשרויות. אפשרות אחרת היא שכתב-היד הגיע לספרייה, כפי שנכתב בפתק שצורף לכתב-היד עצמו, בתרומת היינריך שטיינר מגבעתיים בשנת 1975. מי יידע?

אפשר שזאת האפשרות הסבירה והנכונה. עובדה, על כריכת הספר משמאל נכתב:

לידידי ה. שטיינר למזכרת.

ד. פוגל, ווינה 26 ביוני 23

 

שער כתב-היד של 'לפני השער האפל' מתוך ארכיון הספרייה הלאומית. לשער צורפה הקדשה משמאל הקדשה של פוגל אל היינריך שטיינר. משמאל – חותמת המאשרת את תרומתו של שטיינר את כתב-היד לספרייה הלאומית

 

האם שטיינר רכש מווינר את כתב-היד? האם צורפו הפריטים מאוחר יותר לתיק אחד? מי יידע?

ולסיום: הצצה לכמה מהשירים הנפלאים בספר בכתב-ידו של המשורר. כל השירים נותרו ללא שם. למרות שמספור השירים בכתב-היד שונה מהספר, השתמשנו במספור הסופי מהספר המודפס:

 

שיר מס' 3

 

הֵן זְקָנְךָ הַשָּׁחוֹר,

הַמְסֻלְסָל,

רִפְרֵף עַל לֶחְיִי הַרַכָּה –

וּלְבָבִי רָקָד.

 

וְיָדְךָ הַשְּׂעִירָה

נָחָה דוּמָם תּוֹךְ יָדַי הַקְּטַנּוֹת,

אָבִי.

 

אַךְ עֵינֶיךָ הַנּוּגוֹת

אֵרֶא כָּל הַיָּמִים

עָלָי.

 

כָּל שְׁבִילַי בָּאִים אֵלֶיךָ, אָבִי!

מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי

לְרַגְלֶיךָ

כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?

 

 

 

שיר מס' 11

שִׁנֵּךְ הַלְּבָנָה, הָרְבוּעָה,

תִּקְעִי בְאֶצְבָּעִי –

עַד אִם הֶאְדִּימָה מִדָּמָהּ.

 

וְעֵינֵךְ הַשְּׁחוֹרָה,

נִשְׁמַת רֹךְ הַלַּיִל,

תִּצְלָל-נָא בְנִשְׁמָתִי

וְתֶהֱמֶה בָהּ וְתִרְקֹד

כְּיַעַר אָפֵל

תּוֹךְ חִוְרוֹן לָיִל.

 

אוֹ כְצִפּוֹר שְׁחוֹרָה

עַל פְּנֵי שְׁחָקִים תְּכֻלִּים.

 

וְעִם דִּמְדּוּמִים נוּגִים

אֶכְרַע עוֹרֵג לְפָנַיִךְ,

לְפָנַי –

וְאַתְּ חֲתוּמָה בְחַיָּי.

 

 

שיר מס' 24

עַל שְׂפַת הַנַּחַל עֲרֻמָּה אֶעֱמֹדָה,

זְקוּפָה.

 

בֵּין הַמַּיִם הָרַכִּים,

הַנּוֹדְדִים,

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יִרְעַד זָהוּב

מוּל יָפְיִי הַחִוֵּר, הַשּׁוֹתֵק.

 

אַךְ בָּעֵמֶק,

בֵּין גִּבְעוֹת שָׁדַי רְוֵי גַעְגּוּעִים,

רוּחַ תְּכֻלָּה

תֵּתַע חֶרֶשׁ,

אַף תַּחֲלִיק כְּרֵסִי הַנָּמָה.

 

כְּמֵהַת אַהֲבָה פֶּתַע אֶקְפֹּץ

אֶל הַשָּׁמֶשׁ.

 

אֶל הָאַהֲבָה הָרוֹעָדֶת. –

 

 

שיר מס' 48

רָאִיתִי אֶת אָבִי אֲשֶׁר טָבַע

בְּמִשְׁבְּרֵי הַיָּמִים;

יָדוֹ הָרָפָה הִלְבִּינָה עוֹד פַּעַם

אֶל הַמֶּרְחָק –

וְאֵינוֹ.

 

לְבָדָד נֶהֱלַכְתִּי עַל גְּדוֹתָם

– וְנַעַר עוֹדֶנִּי

וְרַגְלַי זְעִירוֹת וְדַקּוֹת –

וָאֶגְדַּל עַד כֹּה.

 

וְהִנֵּה אָנֹכִי אָבִי,

גַּם כָּל מִשְׁבָּרָיו

עָלַי עָבָרוּ,

עַד כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לָהֶם.

 

אַךְ כָּל קְדוֹשַׁי

הָלְכוּ הַמִּדְבָּרָה,

וְיָדִי לֹא אֶשְׁלַח לְאִיׁש.

 

אַשְׁרַי כִּי אִנָּפֵשׁ

בְּעֶרֶשׂ-לֵיל שָׁחוֹר

וְעָלַי חֻפַּת הַשַּחַק

עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף.

 

שיר מס' 64

דְּגָלִים שְׁחוֹרִים מְפַרְפְּרִים

בָּרוּחַ

כְּכַנְפֵי צִפֳּרִים אֲסוּרוֹת.

 

דֶּרֶךְ יָמִים וְלֵילוֹת

כֻּלָּנוּ שְׁחוֹחִים נֵלֵךְ

וּבַחֲשָׁאי

עַד הִגַּעְנוּ

אֶל הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

 

כִּילָדִים נִבְעָרִים

שָׁם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה

וּנְצַפֶּה

לִפְנֵי הִפָּתַח

הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

 

 

 

לצפייה בכתב-היד של 'לפני השער האפל' באתר הספרייה הלאומית לחצו

 

לקריאה נוספת

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת דן פגיס), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת אהרן קומם), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

דן מירון, "מתי נחדל 'לגלות' את פוגל?", בתוך ספרו הספרייה הָעִוֶרֶת : פרוזה מעורבת, 1980–2005, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

אהרן קומם, האופל והפלא: עיונים ביצירתו של דוד פוגל, הוצאת אוניברסיטת חיפה/ זמורה-ביתן, 2001

 

"אהבת ציון": הרומן המודרני העברי הראשון

יותר מעשרים שנה טרח הסופר אברהם מאפו על כתיבת הרומן "אהבת ציון", וכך תיאר את העבודה הממושכת: "שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון"

הסופר והמשכיל אברהם מאפו על רקע הרומן העברי הראשון

שנים לפני שהפך לסופר ולמשורר המשכיל שהוכתר בתואר "מחבר הרומן העברי הראשון", השתוקק הנער אברהם מאפו להפוך לרואה ואינו נראה. ואכן אחד הסיפורים שאהב מאפו לספר שוב ושוב בבגרותו נגע לניסיונו להגשים את חלומו. על אותה גבעה תלולה שבפסגתה חיבר לימים את הרומן שיעניק לו תהילת עולם, ניסה מאפו בן ה־16 לעשות את הסגולה שקרא בספר הקבלה של אביו. הוא מצא גולגולת של אדם מת, מילא אותה בעפר וזרע בה זרעי קטניות. לאחר מספר ימים חזר אל המקום וגילה שעשבים גדלו בה.

היה זה סימן מבשר טובות. בערב שבת השלים מאפו הנער את סדר השמות והלחשים ובכך השתכנע שהצליח, ושמעכשיו הוא רואה ואינו נראה. הוא ירד מהגבעה ועבר את הגשר בחזרה אל העיירה. העוברים והשבים לא הבחינו בו. ליבו דפק בחוזקה מרוב אושר. אבל אז הרגיש יד נוגעת בגבו. וכשהסתובב ראה חבר השואל אותו לאן הוא ממהר כל כך. וכך ברגע אחד התחלפה שמחתו הגדולה בצער עמוק.

"אהבת ציון" במהדורה מתורגמת לערבית־יהודית, שראתה אור בסוסה שבתוניסיה בתחילת המאה ה־20

מחבר הרומן המודרני הראשון בעברית

אברהם מאפו נולד ב־1808 בפרבר של העיר קובנה (כיום בליטא), המרוחקת כ־100 קילומטרים מווילנה – שהייתה המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה. במכתביו של מאפו ובזיכרונות מקורביו צוין כי אביו, ר' יקותיאל, היה מלמד גמרא ומקובל, נמשך אל לימודי הסוד ואהב גם נגינה ופיוט. אימו דאגה לטפח את שאיפותיו הספרותיות מגיל צעיר, ובאחד ממכתביו הודה בגילוי לב: "לבי כלב אמנו ז"ל". העוני והדלות שחוותה המשפחה לא מנעו ממאפו הילד השכלה מעמיקה. הוא התגלה כעילוי בבית המדרש, קרא בסתר ספרות חול ובדמיונו ראה עצמו משורר. ייתכן שהתמיכה המשפחתית היא שאפשרה למאפו להקדיש את חייו לייעוד האומנותי שבחר. בגיל מאוחר יותר אחיו הצעיר מתתיהו – שאליו היה קשור כל ימיו – הוא שתמך בו כלכלית.

דיוקן אברהם מאפו עם חתימתו. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

את כתיבת הרומן "אהבת ציון" החל מאפו בשנת 1830. האגדה שנקשרה בחיבור הרומן מתארת את מאפו כבחור צעיר, חיוור ומבוהל, העולה מדי יום ביומו עם מחברת אל גבעת אלקסוטס בקרבת העיירה שבה גדל. ושם, בבקתת עץ ישנה שיש המייחסים לה חשיבות היסטורית (באומרם כי נפוליאון הגה בה את תוכניות הפלישה לרוסיה), החל מאפו מדמיין לראשונה את הרומן העברי הראשון. לימים סיפר שנהג לדמיין את קובנה שלמרגלות ההר כירושלים הבנויה שתיאר ב"אהבת ציון".

בן 22 היה מאפו בעת שהחל לחבר את ספרו, ובן 45 בצאת הספר לאור בשנת 1853. היו אלה חבלי לידה ממושכים שבסופם יצא לאוויר העולם הרומן העברי הראשון. נהוג לראות בספר "אהבת ציון" מבשר חשוב של הציונות. עלילת הרומן חוזרת אל העבר המקראי, אבל אינה מספרת מחדש את אירועי המקרא. בשפה מקראית ובעיצוב ספרותי מודרני כתב מאפו אגדה עברית חדשה. וכמו בעלי האגדה מתקופת חז"ל – לא חשש למלא בחידושים משל עצמו את שחסר בסיפורי המקרא. נוסף על כך, ובזה גדולתו הספרותית, המציא פרטים ושינה את השתלשלות האירועים כדי לשרת את הסיפור שרצה לספר.

העלילה מתפרשת על פני שני דורות בממלכת יהודה בימי מלכותם של אחז ובנו חזקיהו. על רקע נקודת המוצא ההיסטורית של מסע סנחריב (מלך אשור) בארץ ישראל, מאפו משרטט ברומן את תמונת המצב בירושלים הנצורה. סיפורי האהבה העומדים בלב הרומן שזורים בתיאור המחלוקת העזה בין "האקטיביסטים" בראשות המלך חזקיהו וישעיהו בן אמוץ – שאינם חוששים מאיומיו של רבשקה, השר הבכיר של סנחריב – ובין "התבוסתנים" בראשות שבנא הסופר, הדורשים להיכנע בעקבות איומיו של רבשקה.

תבליט אבן של סנחריב. נמצא בקרבת העיר גזירה שבכורדיסטן הטורקית, כיום במוזיאון בבוואריה, גרמניה

גם בחייו גילם מאפו את האידיאל המתרקם: צעיר היוצא את בית המדרש בחיפוש אחר הארץ הרחוקה, ארץ אבותיו. מאפו היה נשוי פעמיים. לאשתו הראשונה נישא בהיותו בן 17, אך היא נפטרה בצעירותה. ב־1851, שנתיים לפני צאת "אהבת ציון", התחתן עם אשתו השנייה. נולדו לו שלושה ילדים, וכל חייו הוא התפרנס בדוחק מעבודתו כמורה ומחנך. בגיל 45 זכה לתהילה כאשר פרסום הספר הפך את השם אברהם מאפו לשגור בפי דוברי העברית באשר הם. בשנים הבאות חיבר מאפו רומנים וספרי לימוד נוספים. הוא נפטר בשנת 1867 בהיותו בן 59.

במכתב אל המשכיל והמחנך העברי שניאור זק"ש כתב מאפו על הרעיון הראשוני לחבר את הרומן: "ומי מלל לי, כי אעלה על גיא החזיון ואהיה סופר? אמנם, ידידי, אתה דברת אלי בחזון יום אחד… 'אל נא ללשונות זרות תקדיש כל עתותיך, כתוב ידך לשולמית… עבוד עבודתך על הרי ישראל.' הדברים האלה עוררנו אז, שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת אהבת ציון". בכך התכוון מאפו לעבודת השכתוב הארוכה על הספר, שהצריכה מיומנות ורגישות חסרות תקדים. בכל זאת, מדובר ברומן העברי הראשון.

מאז שראה אור בשנת 1853, התפרסם הרומן "אהבת ציון" ביותר מ־40 מהדורות בעברית ותורגם לגרמנית, אנגלית, יידיש, רוסית, צרפתית, לדינו, ערבית, ערבית־יהודית ופרסית־יהודית.

 

לקריאה ברומן הסרוק באתר הספרייה הלאומית

מלים כיד המלך

תיאורים של ארוחות דשנות הצליחו מאז ומעולם לעורר את תאבון הקוראים. לפניכם סעודה ספרותית של כמה מנות אהובות במיוחד

מילים מסוגלות להעביר תחושות וטעמים באופן מוחשי מאוד, ותיאור של מאכל יכול לעורר בקלות את תאבוננו ולגרום לבטננו לקרקר. בפוסט הזה נבקר בנשפי פאר כמו גם במטבחים ביתיים, בניסיון להרים את מכסי הסירים הספרותיים ולרחרח. מכאן שמומלץ לקרוא אותו על בטן מלאה.

הגרוגרת העולה ויורדת

לארוחות ולאכילה בספרות נלווה בדרך כלל ערך מוסף: הדגמה של הלך רוח השורה על הספר כולו, הצבעה על אופי או על נטייה כלשהי של הגיבורים או פשוט הזדמנות עלילתית לכנס כמה דמויות יחד סביב השולחן.

תיאורים נפלאים המגלמים את כל אלה גם יחד מופיעים בָּאידיליה "חתונתה של אלקה" של שאול טשרניחובסקי. המוזמנים לחתונה, כולם אנשי הקהילה היהודית באוקראינה, יושבים סביב שולחן השמחה ומיטיבים את ליבם. המשורר אינו חוסך בפירוט המנות שבתפריט ובדקדוקי הכנתן. אגב כך מובן מאליו העושר הגדול המגולם ביכולתם של המארחים להגיש את כל סוגי הדגים המוזכרים בארוחה אחת:

וְעָרְכוּ הַשֻּׁלְחָן כַדָּת: מְלִיחִים גְּזוּרִים וּכְתוּתִים
בְּשֶׁמֶן-זַיִת וָחֹמֶץ, נֶעֶטְרֵי זֵיתִים בִּקְעָרוֹת,
מְלִיחֵי-אַסְטְרַחַן וְקֶרְטְשׁ וּדְגַת יַם-בֶּרְדְּיַנְסְק הַמְהֻלָּלָה,
חִילָק וְסֻלְתָּנִית זְהַבְהַבִּים וְאִלְתִּית מְתוּקַת-הַבָּשָׂר,
וְיַיִן, יֵין-שָׂרָף וְיֵין גֶּפֶן, מֵי-דְבַשׁ וּבַקְבּוּקֵי הַשֵּׁכָר
כְּיַד הַנְּגִידִים לָרֹב, וְעֻגוֹת וּכְעָכִים וּמַצּוֹת.
הָיָה הָעוֹלָם מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם וְקוֹרְאִים "לְחַיִּים"…
…עַד שֶׁהִכְנִיסוּ לָאֹהֶל אֶת-קַעֲרוֹת הַדָּגִים הַנּוֹתְנִים
רֵיחַ-נִיחוֹחָם לְמֵרָחוֹק וּמַעֲלִים רֻקּוֹ שֶׁל אָדָם:
אֶת הַשִּׁבּוּטָה הַנָּאָה, תִּפְאֶרֶת מֵי-דְּנֶפֶּר וְגַאֲוָתָם,
צְלוּיָה עַל אֵשׁ וּמְמֻלָּאָה וּזְאֵבֵי-הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים,
תַּאֲוַת לֵב יִשְׂרְאֵלִי, מְמֻלָּאִים מַלְיָתָה חֲרִיפָה.
אֶפֶס לֹא נִפְקַד מְקוֹמָם שֶׁל אוֹתָם הַדָּגִים הַקְּטַנִּים,
פִּרְקָה מְתוּקָה וְאַבְרוֹמָה וְאוֹקוּנוֹס עוֹטֵה-הַכֶּסֶף,
תִּכְלוֹן חֲסַר-הַקַּשְׂקֶשֶׂת וְקוֹרַשְׁיָה רַחֲבַת-הַגְּוִיָּה.
הֵיטִיב הָעוֹלָם אֶת-לִבּוֹ וְקִלְּסוּ אֶת-כָּל-הַטַּבָּחוּת.
אֶפֶס לֹא פָּסְקוּ וְלֹא עָמְדוּ – לֹא נִשְׁאֲרוּ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

איור של נחום גוטמן מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

איך משפיעה זלילה גדולה כזו על הסועדים? גם ב"אלוף בצלות" של ח"ן ביאליק מתוארת ארוחת המלכים האולטימטיבית, אך עיקרה הוא תיאור פעולת האכילה, כאילו הייתה האכילה מין דמות בפני עצמה. ההתפתות של הסועדים להמשיך עוד ועוד במילוי הבטן, הצלילים הנלווים לאכילה ואפילו מראה הגרוגרת העולה ויורדת בגרונם של הסובאים והבולעים, כל אלה משקפים נאמנה את חוסר היכולת לעמוד בפני המעדנים הערבים לחך:

מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

מנה אישית ויחס חם

לא תמיד יש צורך במעדני מלכים כדי לחגוג. כך, למשל, בשיר "סלט" של ע. הלל הארוחה המשפחתית היא לא רק "מפעל הזנה", אלא גם פגישה של כל בני המשפחה, פעילות משותפת והצהרה אילמת באשר לתחביב המשותף לכולם: זלילה (בריאה). עושר הירקות הטריים וצלצול הסכו"ם המענג מקבילים כאן לשמחת הקשרים המשפחתיים, שבהם כל אחד תורם את חלקו ומקבל את מנתו:

אֶצְלֵנוּ כֹּל הַמִשְׁפָּחָה
אוֹכְלִים סַלָּט כַּהֲלָכָה,
אֲבָל אֲנִי יוֹתֵר מִכֹּל
סַלָּט אוֹהֵב לִזְלֹל.
אִמָּא מְבִיאָה בַּסַּל
עַגְבָנְיוֹת
פִּלְפֵּל
בָּצָל,
אַבָּא הַיְרָקוֹת רוֹחֵץ,
מְלָפְפוֹן אֲנִי קוֹצֵץ
וּבֵינְתַיִם הַסַּלָּט
מִסְתַּלֵּט לְאַט-לְאֹט.
וְיוֹשְׁבִים כֻּלָּנוּ יַחַד
הַסַּלָּט מְלֹא הַצַּלַּחַת,
מַזְלְגוֹת וְסַכִּינִים
מְקַפְּצִים וּמְנַגְנִים,
בְּשִׁמְחָה וּבְשָׁשׁוֹן –
לִבְרִיאוּת וּלְתֵאָבוֹן.

"אכלו פירות אך רחוצים", מתוך קטלוג בצלאל. אסף האפמרה בספרייה הלאומית, מס' מערכת: 997003372810405171

בניגוד לארוחות פומביות, שיש בהן הצהרה חגיגית ומחייבת (ואולי גם מעיקה), האוכל יכול לשמש גם מסר אישי מאוד, ממש כמו מכתב או מתנה. כך הוא ב"לביבות" של טשרניחובסקי, אידיליה שבה גיטל מכינה לנכדתה ריזל'ה את המאכל האהוב עליה. מלאכת הבישול היא עדות למסירות גדולה; הכנת הלביבות השגורה והנעימה מושווית בהתמדה למהלך חייה של הנערה ולתהליך גידולה וחינוכה. בעת ניפוי הקמח הלבן הילדה עדיין תמה ומצויה בראשית ימיה, ואילו כאשר הלביבות רוחשות במחבת, ברור כי הנערה מתבגרת ועומדת בפני סכנות ממשיות.

 

וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים,
וְעָזַב הַיֶּלֶד אֶת סַף בֵּית-סִפְרוֹ, וְהָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו
מַחְשְׁבוֹת סְפָרָיו שֶׁל זֶה, וְנַפְשׁוֹ – יְצִיר סֵפֶר שֵׁנִי,
וְעֵינָיו רוֹאוֹת מִבַּעַד לְעֵינָיו שֶׁל מוֹרוֹ הַתַּקִּיף,
וְהָיָה גַם קוֹלוֹ כְּקוֹל מַדְרִיךְ זֶה אוֹ מִשְׁנֵהוּ,
תְּנוּעוֹת לוֹ – תְּנוּעוֹת הַלָּז, – וְנַפְשׁוֹ הוּא אָבְדָה בֵּינְתַּיִם
בְּתוֹךְ הַלַּחַץ וְהַדְּחָק

                           וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה הַגְּבִינָה,
מִעֲכָה אוֹתָהּ בַּסַּף וְעַל בֵּיצִים אוֹתָהּ עָשְׂתָה,
לָקְחָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת וַתִּתֵּן אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,
וְאַחֲרֵי תִתָּהּ הַגְּבִינָה, צָבְטָה הַבָּצֵק בְּיָדֶיהָ,
סָגְרָה עַל חֲתִיכוֹת הַגְּבִינָה – וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם לְאֶחָד.

מטבח של מסעדה, תל אביב 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165405171

ב"המאהב" של א. ב. יהושע מתוארת ארוחה אישית שכזו כפתח להתקרבות. הגיבורה דאפי מזמינה את נעים לאכול איתה על רקע מתח רומנטי הנבנה ביניהם, ובסיום הארוחה השניים מתאחדים:

"ועשינו ארוחת שחיתות. אכלנו בסלון, על מפה לבנה ובכלים של אורחים. והדלקתי נר באמצע השולחן כמו שראיתי בסרטים, ובישלתי כך: מרק אפונה משקית, וחתכתי סלט גדול מעגבניות ומלפפונים, ותיבלתי אותו טוב. ועשיתי גם טחינה. וטיגנתי ארבע קציצות בשר שכבר חצי מוכנות עם תפוגן, ופתחתי קופסת אננס ושמתי על האננס גלידה, ועל הגלידה פירורי שוקולד. ובסוף הוא עזר להכין את הקפה, ואני הבאתי עוגיות נחמדות. והוא אכל את הכל והיה מרוצה מאוד".

כשנעים מתאר את הארוחה מצידו-שלו, הוא מאשר את המטען הרגשי הנלווה למאכלים: "נפלא היה לשמוע אותה ולאכול את האוכל שבישלה. אני יודע שלעולם לא אשכח אותה, עד יום מותי".

ארוחות שפחות הצליחו 

אך מה קורה כשהארוחה אינה עולה יפה, למשל כאשר המאכלים או המשקאות אינם עונים על הציפיות? דוגמה לכך אפשר למצוא אצל שלמה אבן גבירול, שמתאר בשיר "ככלות ייני" את מפח הנפש של האורחים בנשף פורים, כאשר הם מגלים שהמארח שלהם מהל את היין במים.

שולחן ועליו כוסות יין, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת. מס' מערכת: 997009697116005171

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם.
שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / וְיַכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פֶה שָׁרִים / מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם.
לֶחֶם לָאֹכֵל אֵיךְ יִטְעַם / אוֹ אֵיךְ אֶל חֵךְ מַאֲכָל יִנְעַם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם/ יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם.

ככלות ייני תרד עיני, תעתיק מאיטליה, 1778. אוסף כתבי יד נדירים, אוניברסיטת קולומביה. שלמה אבן גבירול. מס' מערכת: 990001369950205171

לעיתים טקס הארוחה ושפע המנות המוגשות בה עומדים בניגוד לקושי רגשי גדול. כך קורה, למשל, בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.". ב, ידידתה של המספרת יהודית הנדל, חולה במחלה סופנית ומתעקשת לערוך סעודה לכל קרוביה ומכריה, אך במהלך הסעודה מתחוור שלבעלה של ב. כבר יש בת זוג מיועדת שאמורה לרשת את מקומה. ככל שהארוחה מתמשכת והמעדנים המוגשים משובחים יותר, מתחזק הניגוד המטריד בין ההתענגות על האוכל לבין ידיעת הרעה הממשמשת ובאה, הצער והמבוכה החברתית שבמעמד המוזר. שום דבר רגשי אינו נאמר במפורש, ובמקום זאת עוסקים בפרטי הפרטים של האוכל:

מסעדה, 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165105171

"…היה כרוב אדום ביין, קערית עם בצלצלים קטנטנים ביין (מעשׂר אשר ב. אהבה במיוחד), סלק בטעם חמצמץ ושעועית ירוקה בשקדים. אחר-כך הגיעה פינכה מפוארת עם כתר-אורז מפואר מתובל פטריות ושקדים וצימוקים ופרוסות דקות של פירות מסוכרים. לבסוף הגיע הבשר, נתח ענק, על לוח עץ בהיר עבה מוקף חלקי עוף מבושלים במיץ וביין. אלכסנדר התחיל לפרוס את הבשר ושאל כל אחד ואחד מהוא הוא מבקש, וב. אמרה שאלכסנדר אמן בפריסת הבשר וכל הזמן עקבה אחריו והביטה בו. – הבשר הפנימי, הבשר הפנימי, בבקשה, אמרה וכל הזמן הביטה בו, והרי כולם ידעו שהיא שסידרה לו הכל וגם את זו שתתפוס את מקומה, שהיא שהכניסה אותה הביתה, לימדה אותה את התבשילים שאהב…"

דרך תיאור המנות והאופן שבו הן מוצגות ומוגשות לסועדים, מבהירה הנדל את יחסי הכוחות בתוך הזוגיות של ב. ובעלה אלכסנדר, את הקושי לעזוב ולא פחות מכך את הקושי לתווך כל זאת באופן מפורש. מה שנעשה בחדרי חדרים מובן רק למי שמפענח את סודות הארוחה.

מסעדה, 1984. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990048705320205171

 

גם אלי עמיר מתאר ארוחה שמשתבשת מאוד. בספרו "תרנגול כפרות" נערים עולים חדשים אוכלים לראשונה בחדר האוכל השיתופי של הקיבוץ ומרגישים שמתייחסים אליהם בזרות ובהתנשאות. האכילה בציבור זרה להם, וגם המאכלים מתועבים בעיניהם, בעיקר הדג המלוח. מתוך המצוקה הזו יוצר הגיבור פרובוקציה שאינה מעוררת תיאבון כלל וכלל:

"הבטתי בשולחנות הסמוכים, באכילתם של חברי הקיבוץ והחלטתי להתנהג כמוהם. בלי אומר ודברים נעצתי את המזלג שלי בדג המלוח והנחתיו בצלחתי… תחבתי אותו בתנועה החלטית לתוך פי ומיהרתי לבלוע עמו את הדג המלוח שעצמותיו נתקעו בחכי. נחנקתי. רציתי לברוח, להקיא, אבל המשכתי ללעוס בחריקת-שיניים, בפה סגור ומסוגר, כמו חברי הקיבוץ… 'אתה אוכל את זה? בשר חי!' הסתער עלי אבנר, השליך את המזלג וקם מהשולחן.
'מסריח אחד! ' צעק מצול. 'אוכל אותם כאילו היו סמק מסגוף!'
'דג מלוח מעורר תאבון,' דקלמתי בשקט והמשכתי ללעוס, כמי שכפאו שד."

קפה טטלי, מתוך אוסף ערי וליש. מס' מערכת: 997002274970405171

הזלילה הגדולה

להלעטה באוכל יש גם ממד קומי חזק. הרעיון של האוכל כמתנה אישית הופך קומי ב"אהבתי הראשונה" (שבתרגום אחר נקרא "הרומן הראשון שלי") של שלום עליכם. בסיפור הזה האוכל הוא מִנחה בלתי פוסקת של ההורים האמידים והאנוכיים לבנם העצלן והריקא,כל זאת תוך שמורהו העני צופה בעיניים כלות במאכלים שאין ידו משגת:

"ולאכול נתנו שם מבוקר עד לילה. חוץ מתה וקפה וארוחה קלה וארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת מנחה וארוחת ערב, נהגה האם לשלוח בכל פעם אל "הילד" ספל שוקולדה, כעך, עוגייה, תופין, עם קצת מרקחת, ולעיתים קרובות גם קצת כבד, קורקבן אחד או שניים, וסתם לחמנייה, כדי שלא יתעלף ברעב… והמורה צריך היה לראות הכול, לבלוע את הרוק ולהשקיט את הרעב בסיגר נאלח…"

הקומיות שבתיאור ניזונה מן הפער שבין המורה המורעב והלמדן לבין התלמיד השמנמן והריקני; ההאבסה הפיזית עומדת בניגוד חריף למטען הרוחני של כל אחד מהם. ייחודו של שלום עליכם הוא היכולת להתבונן בסיטואציה הזו, המקוממת את הדובר אישית וחברתית, בעיניים צוחקות. עוד על הסיפור ראו כאן.

"גלידת מוקה, קפה קפוא בביתך". מתוך אוסף האפמרה בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997002271440405171

הומור הכרוך באמירה חברתית הוא גם מפלטו של אפרים קישון, שכתב לא מעט על אוכל, אך לא כדי לעורר את בלוטות הרעב, אלא כמנוף לדבּר בעזרתו על נושאים שהעסיקו אותו: סנוביות חברתית, פערים כלכליים, יחסי משפחה לא מאוזנים או חוסר יכולתו של היחיד להשפיע. בקטע "המרק תמיד חם" (מתוך "הג'ינג'י עם המפתח") התופעה המקוממת שהדובר מוחה נגדה מטרידה כמו שחיתות או בירוקרטיה, אך היא מתמצה בהגשת מרק חם מדי:

 דומה שגם היום אין מענה לשאלתי. הבריות התרגלו למרק המהביל כמו לחמסין או למיסים, ובוחשים בו בפנים מהורהרים, כמי שאומר: אין ברירה. עצוב מאוד. לפי אומדן זהיר, שנה מחייו של אדם ממוצע חולפת בקירור מרקים, אובדן של מיליוני שעות עבודה לגבי המשק הלאומי.

שורות של לחמים במאפייה גדולה, 1952. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137079105171

כאשר צרות כאלה באות על היחיד, אין ברירה אלא להילחם בהן – בעזרת לעיסה, בדיחוּת הדעת או שילוב של השתיים. אולי משום כך מתלוננת הסופרת והמתרגמת רות בונדי על "שיגעון הדיאטה" שתקף את החברה בתקופתה בקטע "שלום לך, תיאבון":

הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה… בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?