"בְּלֵילוֹת הַסְּתָו נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה"

ככותבים אחרים בני תקופתו נצרך גם דוד פוגל לפרנס את הספרות שלו. פרסום ספר שיריו היה מהלך שהתגלה, לפי עדותו שלו, כ"פיאסקו גמור במובן החומרי". כתב-היד של ספר השירים הראשון של דוד פוגל עלה לרשת

'לפני השער האפל' היה לספר השירים היחיד שראה אור בחייו של המשורר דוד פוגל.

כתב-היד של ספר השירים נסרק והועלה לרשת. כיצד הגיע כתב-היד דווקא לספרייה הלאומית בירושלים?

 

תצלום דיוקנו של המשורר דוד פוגל: הופק בעיר וינה, אוסטריה. בתחתית התצלום, הקדשה בכתב ידו ובחתימתו של דוד פוגל, בגרמנית, אל ידידו ה. שטיינר, מיום 21 בספטמבר 1925. תצלום זה נתרם לאוסף בשנת 1975 על ידי מר שטיינר.

 

בסוף 1912 הגיע פוגל אל וינה הבירה, שבה עתיד היה להשתקע שנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא נעצר על היותו נתין רוסי ובילה שנתיים בבתי מעצר. לקראת סוף המלחמה החל מתפרסם כמשורר. למרות טענות שיושמעו מאוחר יותר בידי חוקרים ומכרים, טענות שהושמעו בעת ההתרחשויות בידי פוגל עצמו, את שיריו מעולם לא התקשה המשורר העברי לפרסם בעיתונות. עורכים הכירו את שמו של פוגל ושמחו לפרסם מדבריו, גם אם ראו בו משורר מסדר שני. שירים שכתב במעצר ואחרים שכתב לאחר שובו לווינה הופיעו ב-1918 במגזין הספרותי "גבולות", ושנה מאוחר יותר ב"מקלט". ב-1920 כבר ראו שיריו אור בשלושה עיתונים עבריים – בלונדון ("העולם"), ביפו ("הפועל הצעיר") ובוורשה ("הצפירה").

ב-1923 כינס שירים אלו ונוספים – שבעים-ושניים בסך הכל – בקובץ אחד, ערכם בקפידה ופירסמם תחת השם "לפני השער האפל". כיוון שמימן את הפרסום מכספו, נאלץ לדאוג למכירת חצי מהדורה לפחות על מנת לשלם את המלווה שסיפק לו בעל בית-הדפוס. מכתבים ששלח למכרים בכל רחבי העולם מעידים על מידה לא מובטלת של ייאוש וחשש. בתום שתים-עשרה שנות ישיבתו של פוגל בווינה כבר נחשב לדמות מוכרת בין סופרי העברית והיידיש בעיר. שנה לאחר פרסום ספרו, קיבל פוגל את הזכות לישיבת קבע בווינה. זה היה הרגע שהחליט הנווד הנצחי לעזוב.

בשנת 1929 הוזמן בידי חבורת הסופרים העבריים לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה. אך פוגל לא הסתגל לאקלים ולסביבה התרבותית והיגר חזרה לפריז בתוך כשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה עזב את פריז ונסע עם בתו לאוטוויל שבמחוז אן, שם הייתה אשתו מאושפזת עקב מחלת השחפת. ב-3 באוקטובר 1939 נעצר בידי הרשויות בצרפת ונכלא עקב היותו נתין של מדינת אויב (אוסטריה). בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, שוחרר וחזר לאוטוויל, שהייתה תחת שלטון וישי. בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, ממנו לא חזר.

במגירות החוקרים מתויג הספר "לפני השער האפל" כנציג זרם האימפרסיוניזם, במשמעות של Impression – התרשמות. השיר המוכר והמולחן של הספר, 'בלילות הסתיו' הוא הדוגמה המובהקת.

 

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

 

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

 

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

 

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע

הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

 

[בלילות הסתיו, מילים: דוד פוגל. לחן: שם טוב לוי]

 

 

שיר מס' 41, בלילות הסתיו, מתוך כתב-היד של דוד פוגל

 

בעידן של התעוררות לאומית חטאו כמעט כל 72 שירי הספר במה שמבקרים רבים ראו כמעין היבריס, או לפחות התעסקות נרקסיסטית בנפש המשורר על חשבון העיסוק בתחיית עמו. ומה הפלא שהיה הספר לכישלון שעליו מדבר פוגל? פוגל בחר בשפה ספרותית כמעט חפה מקוראים (היא העברית), ובגישה מהפכנית לכתיבת שירה וספרות בתקופה המעצבת שבה כתב: ללא אזכור של דת, לאום או תרבות. שירתו האישית אינה שייכת לאף אדם או קבוצה מלבד למשורר. אין בה אפילו התייחסות להיסטוריה. מדובר בכיוון לא שגרתי עבור יוצר הפועל בדורם של ביאליק, וגם בבני הדור המורד בו, דור אלתרמן ושלונסקי, משוררים שהתעסקו והגיבו ביצירתם על אירועי השעה ללא הרף. ודאי לא עזר לפוגל שלא עבד במהלך כל ימי חייו יותר מכמה שבועות בודדים, ותמיד בעבודות מזדמנות. את ספר השירים הראשון שלו הצליח לפרסם, לשני כבר לא מצא מימון.

כשרצה פוגל להוציא לאור את ספר שיריו השני לא הצליח לגייס את הסכומים הדרושים. ויותר מזה, על סף מלחמת העולם השנייה סירבו ראשי אגודת הסופרים לתמוך בהוצאה לאור של עוד ספר שירים אינדיבידואליסטי, שאין בו כל התייחסות לגורלו של עם ישראל.

השיר הפותח את "לפני השער האפל", מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

המבקר אהרן קומם כבר שיער לגבי פוגל ש"נדמה לעיתים כי יותר משהחשיב את פרסום שיריו, דאג ל"מכירתם"." במכתב אופייני לפוגל, שנשמר יחד עם כתב-היד של "לפני השער האפל", התלונן המשורר בפני חברו מאיר וינר על מצבו הכלכלי הרעוע. המשורר שלא הצליח מעולם להתפרנס משירתו, ניסה להחזיק את הראש מעל המים.

דן פגיס, שערך את כל שירי פוגל בכרך יחיד בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ציין בהקדמה לקובץ שכתב-היד של "לפני השער האפל" נשאר אצל וינר. האם מכר מאיר וינר את כתב-היד של פוגל לאספן אברהם שבדרון – שבארכיונו נשמרו הפריטים? אם כן, כמה שבועות של מנוחה כלכלית קנתה יצירת המופת העברית הזאת עבור יוצרה הדלפון? מדובר באפשרות לא סבירה בהתחשב בראיות, אבל זאת רק אחת האפשרויות. אפשרות אחרת היא שכתב-היד הגיע לספרייה, כפי שנכתב בפתק שצורף לכתב-היד עצמו, בתרומת היינריך שטיינר מגבעתיים בשנת 1975. מי יידע?

אפשר שזאת האפשרות הסבירה והנכונה. עובדה, על כריכת הספר משמאל נכתב:

לידידי ה. שטיינר למזכרת.

ד. פוגל, ווינה 26 ביוני 23

 

שער כתב-היד של 'לפני השער האפל' מתוך ארכיון הספרייה הלאומית. לשער צורפה הקדשה משמאל הקדשה של פוגל אל היינריך שטיינר. משמאל – חותמת המאשרת את תרומתו של שטיינר את כתב-היד לספרייה הלאומית

 

האם שטיינר רכש מווינר את כתב-היד? האם צורפו הפריטים מאוחר יותר לתיק אחד? מי יידע?

ולסיום: הצצה לכמה מהשירים הנפלאים בספר בכתב-ידו של המשורר. כל השירים נותרו ללא שם. למרות שמספור השירים בכתב-היד שונה מהספר, השתמשנו במספור הסופי מהספר המודפס:

 

שיר מס' 3

 

הֵן זְקָנְךָ הַשָּׁחוֹר,

הַמְסֻלְסָל,

רִפְרֵף עַל לֶחְיִי הַרַכָּה –

וּלְבָבִי רָקָד.

 

וְיָדְךָ הַשְּׂעִירָה

נָחָה דוּמָם תּוֹךְ יָדַי הַקְּטַנּוֹת,

אָבִי.

 

אַךְ עֵינֶיךָ הַנּוּגוֹת

אֵרֶא כָּל הַיָּמִים

עָלָי.

 

כָּל שְׁבִילַי בָּאִים אֵלֶיךָ, אָבִי!

מָתַי אֶסֹּךְ כָּל חַיַּי

לְרַגְלֶיךָ

כְּיַיִן זָהוּב, נוֹצֵץ?

 

 

 

שיר מס' 11

שִׁנֵּךְ הַלְּבָנָה, הָרְבוּעָה,

תִּקְעִי בְאֶצְבָּעִי –

עַד אִם הֶאְדִּימָה מִדָּמָהּ.

 

וְעֵינֵךְ הַשְּׁחוֹרָה,

נִשְׁמַת רֹךְ הַלַּיִל,

תִּצְלָל-נָא בְנִשְׁמָתִי

וְתֶהֱמֶה בָהּ וְתִרְקֹד

כְּיַעַר אָפֵל

תּוֹךְ חִוְרוֹן לָיִל.

 

אוֹ כְצִפּוֹר שְׁחוֹרָה

עַל פְּנֵי שְׁחָקִים תְּכֻלִּים.

 

וְעִם דִּמְדּוּמִים נוּגִים

אֶכְרַע עוֹרֵג לְפָנַיִךְ,

לְפָנַי –

וְאַתְּ חֲתוּמָה בְחַיָּי.

 

 

שיר מס' 24

עַל שְׂפַת הַנַּחַל עֲרֻמָּה אֶעֱמֹדָה,

זְקוּפָה.

 

בֵּין הַמַּיִם הָרַכִּים,

הַנּוֹדְדִים,

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יִרְעַד זָהוּב

מוּל יָפְיִי הַחִוֵּר, הַשּׁוֹתֵק.

 

אַךְ בָּעֵמֶק,

בֵּין גִּבְעוֹת שָׁדַי רְוֵי גַעְגּוּעִים,

רוּחַ תְּכֻלָּה

תֵּתַע חֶרֶשׁ,

אַף תַּחֲלִיק כְּרֵסִי הַנָּמָה.

 

כְּמֵהַת אַהֲבָה פֶּתַע אֶקְפֹּץ

אֶל הַשָּׁמֶשׁ.

 

אֶל הָאַהֲבָה הָרוֹעָדֶת. –

 

 

שיר מס' 48

רָאִיתִי אֶת אָבִי אֲשֶׁר טָבַע

בְּמִשְׁבְּרֵי הַיָּמִים;

יָדוֹ הָרָפָה הִלְבִּינָה עוֹד פַּעַם

אֶל הַמֶּרְחָק –

וְאֵינוֹ.

 

לְבָדָד נֶהֱלַכְתִּי עַל גְּדוֹתָם

– וְנַעַר עוֹדֶנִּי

וְרַגְלַי זְעִירוֹת וְדַקּוֹת –

וָאֶגְדַּל עַד כֹּה.

 

וְהִנֵּה אָנֹכִי אָבִי,

גַּם כָּל מִשְׁבָּרָיו

עָלַי עָבָרוּ,

עַד כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לָהֶם.

 

אַךְ כָּל קְדוֹשַׁי

הָלְכוּ הַמִּדְבָּרָה,

וְיָדִי לֹא אֶשְׁלַח לְאִיׁש.

 

אַשְׁרַי כִּי אִנָּפֵשׁ

בְּעֶרֶשׂ-לֵיל שָׁחוֹר

וְעָלַי חֻפַּת הַשַּחַק

עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף.

 

שיר מס' 64

דְּגָלִים שְׁחוֹרִים מְפַרְפְּרִים

בָּרוּחַ

כְּכַנְפֵי צִפֳּרִים אֲסוּרוֹת.

 

דֶּרֶךְ יָמִים וְלֵילוֹת

כֻּלָּנוּ שְׁחוֹחִים נֵלֵךְ

וּבַחֲשָׁאי

עַד הִגַּעְנוּ

אֶל הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

 

כִּילָדִים נִבְעָרִים

שָׁם נַעֲמֹד בַּחֲרָדָה

וּנְצַפֶּה

לִפְנֵי הִפָּתַח

הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל.

 

 

 

לצפייה בכתב-היד של 'לפני השער האפל' באתר הספרייה הלאומית לחצו

 

לקריאה נוספת

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת דן פגיס), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972

דוד פוגל, כל השירים (בעריכת אהרן קומם), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

דן מירון, "מתי נחדל 'לגלות' את פוגל?", בתוך ספרו הספרייה הָעִוֶרֶת : פרוזה מעורבת, 1980–2005, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

אהרן קומם, האופל והפלא: עיונים ביצירתו של דוד פוגל, הוצאת אוניברסיטת חיפה/ זמורה-ביתן, 2001

 

מלים כיד המלך

תיאורים של ארוחות דשנות הצליחו מאז ומעולם לעורר את תאבון הקוראים. לפניכם סעודה ספרותית של כמה מנות אהובות במיוחד

מילים מסוגלות להעביר תחושות וטעמים באופן מוחשי מאוד, ותיאור של מאכל יכול לעורר בקלות את תאבוננו ולגרום לבטננו לקרקר. בפוסט הזה נבקר בנשפי פאר כמו גם במטבחים ביתיים, בניסיון להרים את מכסי הסירים הספרותיים ולרחרח. מכאן שמומלץ לקרוא אותו על בטן מלאה.

הגרוגרת העולה ויורדת

לארוחות ולאכילה בספרות נלווה בדרך כלל ערך מוסף: הדגמה של הלך רוח השורה על הספר כולו, הצבעה על אופי או על נטייה כלשהי של הגיבורים או פשוט הזדמנות עלילתית לכנס כמה דמויות יחד סביב השולחן.

תיאורים נפלאים המגלמים את כל אלה גם יחד מופיעים בָּאידיליה "חתונתה של אלקה" של שאול טשרניחובסקי. המוזמנים לחתונה, כולם אנשי הקהילה היהודית באוקראינה, יושבים סביב שולחן השמחה ומיטיבים את ליבם. המשורר אינו חוסך בפירוט המנות שבתפריט ובדקדוקי הכנתן. אגב כך מובן מאליו העושר הגדול המגולם ביכולתם של המארחים להגיש את כל סוגי הדגים המוזכרים בארוחה אחת:

וְעָרְכוּ הַשֻּׁלְחָן כַדָּת: מְלִיחִים גְּזוּרִים וּכְתוּתִים
בְּשֶׁמֶן-זַיִת וָחֹמֶץ, נֶעֶטְרֵי זֵיתִים בִּקְעָרוֹת,
מְלִיחֵי-אַסְטְרַחַן וְקֶרְטְשׁ וּדְגַת יַם-בֶּרְדְּיַנְסְק הַמְהֻלָּלָה,
חִילָק וְסֻלְתָּנִית זְהַבְהַבִּים וְאִלְתִּית מְתוּקַת-הַבָּשָׂר,
וְיַיִן, יֵין-שָׂרָף וְיֵין גֶּפֶן, מֵי-דְבַשׁ וּבַקְבּוּקֵי הַשֵּׁכָר
כְּיַד הַנְּגִידִים לָרֹב, וְעֻגוֹת וּכְעָכִים וּמַצּוֹת.
הָיָה הָעוֹלָם מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם וְקוֹרְאִים "לְחַיִּים"…
…עַד שֶׁהִכְנִיסוּ לָאֹהֶל אֶת-קַעֲרוֹת הַדָּגִים הַנּוֹתְנִים
רֵיחַ-נִיחוֹחָם לְמֵרָחוֹק וּמַעֲלִים רֻקּוֹ שֶׁל אָדָם:
אֶת הַשִּׁבּוּטָה הַנָּאָה, תִּפְאֶרֶת מֵי-דְּנֶפֶּר וְגַאֲוָתָם,
צְלוּיָה עַל אֵשׁ וּמְמֻלָּאָה וּזְאֵבֵי-הַמַּיִם הַגְּדוֹלִים,
תַּאֲוַת לֵב יִשְׂרְאֵלִי, מְמֻלָּאִים מַלְיָתָה חֲרִיפָה.
אֶפֶס לֹא נִפְקַד מְקוֹמָם שֶׁל אוֹתָם הַדָּגִים הַקְּטַנִּים,
פִּרְקָה מְתוּקָה וְאַבְרוֹמָה וְאוֹקוּנוֹס עוֹטֵה-הַכֶּסֶף,
תִּכְלוֹן חֲסַר-הַקַּשְׂקֶשֶׂת וְקוֹרַשְׁיָה רַחֲבַת-הַגְּוִיָּה.
הֵיטִיב הָעוֹלָם אֶת-לִבּוֹ וְקִלְּסוּ אֶת-כָּל-הַטַּבָּחוּת.
אֶפֶס לֹא פָּסְקוּ וְלֹא עָמְדוּ – לֹא נִשְׁאֲרוּ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת.

איור של נחום גוטמן מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

איך משפיעה זלילה גדולה כזו על הסועדים? גם ב"אלוף בצלות" של ח"ן ביאליק מתוארת ארוחת המלכים האולטימטיבית, אך עיקרה הוא תיאור פעולת האכילה, כאילו הייתה האכילה מין דמות בפני עצמה. ההתפתות של הסועדים להמשיך עוד ועוד במילוי הבטן, הצלילים הנלווים לאכילה ואפילו מראה הגרוגרת העולה ויורדת בגרונם של הסובאים והבולעים, כל אלה משקפים נאמנה את חוסר היכולת לעמוד בפני המעדנים הערבים לחך:

מתוך "אלוף בצלות ואלוף שום, בדיחה עממית בחרוזים", ח.נ ביאליק. הוצאת דביר, תרפ"ח. מס' מערכת: 990012951120205171

מנה אישית ויחס חם

לא תמיד יש צורך במעדני מלכים כדי לחגוג. כך, למשל, בשיר "סלט" של ע. הלל הארוחה המשפחתית היא לא רק "מפעל הזנה", אלא גם פגישה של כל בני המשפחה, פעילות משותפת והצהרה אילמת באשר לתחביב המשותף לכולם: זלילה (בריאה). עושר הירקות הטריים וצלצול הסכו"ם המענג מקבילים כאן לשמחת הקשרים המשפחתיים, שבהם כל אחד תורם את חלקו ומקבל את מנתו:

אֶצְלֵנוּ כֹּל הַמִשְׁפָּחָה
אוֹכְלִים סַלָּט כַּהֲלָכָה,
אֲבָל אֲנִי יוֹתֵר מִכֹּל
סַלָּט אוֹהֵב לִזְלֹל.
אִמָּא מְבִיאָה בַּסַּל
עַגְבָנְיוֹת
פִּלְפֵּל
בָּצָל,
אַבָּא הַיְרָקוֹת רוֹחֵץ,
מְלָפְפוֹן אֲנִי קוֹצֵץ
וּבֵינְתַיִם הַסַּלָּט
מִסְתַּלֵּט לְאַט-לְאֹט.
וְיוֹשְׁבִים כֻּלָּנוּ יַחַד
הַסַּלָּט מְלֹא הַצַּלַּחַת,
מַזְלְגוֹת וְסַכִּינִים
מְקַפְּצִים וּמְנַגְנִים,
בְּשִׁמְחָה וּבְשָׁשׁוֹן –
לִבְרִיאוּת וּלְתֵאָבוֹן.

"אכלו פירות אך רחוצים", מתוך קטלוג בצלאל. אסף האפמרה בספרייה הלאומית, מס' מערכת: 997003372810405171

בניגוד לארוחות פומביות, שיש בהן הצהרה חגיגית ומחייבת (ואולי גם מעיקה), האוכל יכול לשמש גם מסר אישי מאוד, ממש כמו מכתב או מתנה. כך הוא ב"לביבות" של טשרניחובסקי, אידיליה שבה גיטל מכינה לנכדתה ריזל'ה את המאכל האהוב עליה. מלאכת הבישול היא עדות למסירות גדולה; הכנת הלביבות השגורה והנעימה מושווית בהתמדה למהלך חייה של הנערה ולתהליך גידולה וחינוכה. בעת ניפוי הקמח הלבן הילדה עדיין תמה ומצויה בראשית ימיה, ואילו כאשר הלביבות רוחשות במחבת, ברור כי הנערה מתבגרת ועומדת בפני סכנות ממשיות.

 

וְהָיָה בְאַחֲרִית הַיָּמִים,
וְעָזַב הַיֶּלֶד אֶת סַף בֵּית-סִפְרוֹ, וְהָיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו
מַחְשְׁבוֹת סְפָרָיו שֶׁל זֶה, וְנַפְשׁוֹ – יְצִיר סֵפֶר שֵׁנִי,
וְעֵינָיו רוֹאוֹת מִבַּעַד לְעֵינָיו שֶׁל מוֹרוֹ הַתַּקִּיף,
וְהָיָה גַם קוֹלוֹ כְּקוֹל מַדְרִיךְ זֶה אוֹ מִשְׁנֵהוּ,
תְּנוּעוֹת לוֹ – תְּנוּעוֹת הַלָּז, – וְנַפְשׁוֹ הוּא אָבְדָה בֵּינְתַּיִם
בְּתוֹךְ הַלַּחַץ וְהַדְּחָק

                           וַתִּקַּח הַזְּקֵנָה הַגְּבִינָה,
מִעֲכָה אוֹתָהּ בַּסַּף וְעַל בֵּיצִים אוֹתָהּ עָשְׂתָה,
לָקְחָה הַגְּבִינָה הַזֹּאת וַתִּתֵּן אוֹתָהּ בִּזְהִירוּת,
וְאַחֲרֵי תִתָּהּ הַגְּבִינָה, צָבְטָה הַבָּצֵק בְּיָדֶיהָ,
סָגְרָה עַל חֲתִיכוֹת הַגְּבִינָה – וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם לְאֶחָד.

מטבח של מסעדה, תל אביב 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165405171

ב"המאהב" של א. ב. יהושע מתוארת ארוחה אישית שכזו כפתח להתקרבות. הגיבורה דאפי מזמינה את נעים לאכול איתה על רקע מתח רומנטי הנבנה ביניהם, ובסיום הארוחה השניים מתאחדים:

"ועשינו ארוחת שחיתות. אכלנו בסלון, על מפה לבנה ובכלים של אורחים. והדלקתי נר באמצע השולחן כמו שראיתי בסרטים, ובישלתי כך: מרק אפונה משקית, וחתכתי סלט גדול מעגבניות ומלפפונים, ותיבלתי אותו טוב. ועשיתי גם טחינה. וטיגנתי ארבע קציצות בשר שכבר חצי מוכנות עם תפוגן, ופתחתי קופסת אננס ושמתי על האננס גלידה, ועל הגלידה פירורי שוקולד. ובסוף הוא עזר להכין את הקפה, ואני הבאתי עוגיות נחמדות. והוא אכל את הכל והיה מרוצה מאוד".

כשנעים מתאר את הארוחה מצידו-שלו, הוא מאשר את המטען הרגשי הנלווה למאכלים: "נפלא היה לשמוע אותה ולאכול את האוכל שבישלה. אני יודע שלעולם לא אשכח אותה, עד יום מותי".

ארוחות שפחות הצליחו 

אך מה קורה כשהארוחה אינה עולה יפה, למשל כאשר המאכלים או המשקאות אינם עונים על הציפיות? דוגמה לכך אפשר למצוא אצל שלמה אבן גבירול, שמתאר בשיר "ככלות ייני" את מפח הנפש של האורחים בנשף פורים, כאשר הם מגלים שהמארח שלהם מהל את היין במים.

שולחן ועליו כוסות יין, מתוך ארכיון קיבוץ כנרת. מס' מערכת: 997009697116005171

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרַד עֵינִי / פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם.
שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים / וְיַכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פֶה שָׁרִים / מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם.
לֶחֶם לָאֹכֵל אֵיךְ יִטְעַם / אוֹ אֵיךְ אֶל חֵךְ מַאֲכָל יִנְעַם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם/ יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם.

ככלות ייני תרד עיני, תעתיק מאיטליה, 1778. אוסף כתבי יד נדירים, אוניברסיטת קולומביה. שלמה אבן גבירול. מס' מערכת: 990001369950205171

לעיתים טקס הארוחה ושפע המנות המוגשות בה עומדים בניגוד לקושי רגשי גדול. כך קורה, למשל, בסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.". ב, ידידתה של המספרת יהודית הנדל, חולה במחלה סופנית ומתעקשת לערוך סעודה לכל קרוביה ומכריה, אך במהלך הסעודה מתחוור שלבעלה של ב. כבר יש בת זוג מיועדת שאמורה לרשת את מקומה. ככל שהארוחה מתמשכת והמעדנים המוגשים משובחים יותר, מתחזק הניגוד המטריד בין ההתענגות על האוכל לבין ידיעת הרעה הממשמשת ובאה, הצער והמבוכה החברתית שבמעמד המוזר. שום דבר רגשי אינו נאמר במפורש, ובמקום זאת עוסקים בפרטי הפרטים של האוכל:

מסעדה, 1952. מתוך אוסף ארדה – מחלקת הצילום במוזיאון ארץ ישראל. מס' מערכת: 997009677165105171

"…היה כרוב אדום ביין, קערית עם בצלצלים קטנטנים ביין (מעשׂר אשר ב. אהבה במיוחד), סלק בטעם חמצמץ ושעועית ירוקה בשקדים. אחר-כך הגיעה פינכה מפוארת עם כתר-אורז מפואר מתובל פטריות ושקדים וצימוקים ופרוסות דקות של פירות מסוכרים. לבסוף הגיע הבשר, נתח ענק, על לוח עץ בהיר עבה מוקף חלקי עוף מבושלים במיץ וביין. אלכסנדר התחיל לפרוס את הבשר ושאל כל אחד ואחד מהוא הוא מבקש, וב. אמרה שאלכסנדר אמן בפריסת הבשר וכל הזמן עקבה אחריו והביטה בו. – הבשר הפנימי, הבשר הפנימי, בבקשה, אמרה וכל הזמן הביטה בו, והרי כולם ידעו שהיא שסידרה לו הכל וגם את זו שתתפוס את מקומה, שהיא שהכניסה אותה הביתה, לימדה אותה את התבשילים שאהב…"

דרך תיאור המנות והאופן שבו הן מוצגות ומוגשות לסועדים, מבהירה הנדל את יחסי הכוחות בתוך הזוגיות של ב. ובעלה אלכסנדר, את הקושי לעזוב ולא פחות מכך את הקושי לתווך כל זאת באופן מפורש. מה שנעשה בחדרי חדרים מובן רק למי שמפענח את סודות הארוחה.

מסעדה, 1984. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990048705320205171

 

גם אלי עמיר מתאר ארוחה שמשתבשת מאוד. בספרו "תרנגול כפרות" נערים עולים חדשים אוכלים לראשונה בחדר האוכל השיתופי של הקיבוץ ומרגישים שמתייחסים אליהם בזרות ובהתנשאות. האכילה בציבור זרה להם, וגם המאכלים מתועבים בעיניהם, בעיקר הדג המלוח. מתוך המצוקה הזו יוצר הגיבור פרובוקציה שאינה מעוררת תיאבון כלל וכלל:

"הבטתי בשולחנות הסמוכים, באכילתם של חברי הקיבוץ והחלטתי להתנהג כמוהם. בלי אומר ודברים נעצתי את המזלג שלי בדג המלוח והנחתיו בצלחתי… תחבתי אותו בתנועה החלטית לתוך פי ומיהרתי לבלוע עמו את הדג המלוח שעצמותיו נתקעו בחכי. נחנקתי. רציתי לברוח, להקיא, אבל המשכתי ללעוס בחריקת-שיניים, בפה סגור ומסוגר, כמו חברי הקיבוץ… 'אתה אוכל את זה? בשר חי!' הסתער עלי אבנר, השליך את המזלג וקם מהשולחן.
'מסריח אחד! ' צעק מצול. 'אוכל אותם כאילו היו סמק מסגוף!'
'דג מלוח מעורר תאבון,' דקלמתי בשקט והמשכתי ללעוס, כמי שכפאו שד."

קפה טטלי, מתוך אוסף ערי וליש. מס' מערכת: 997002274970405171

הזלילה הגדולה

להלעטה באוכל יש גם ממד קומי חזק. הרעיון של האוכל כמתנה אישית הופך קומי ב"אהבתי הראשונה" (שבתרגום אחר נקרא "הרומן הראשון שלי") של שלום עליכם. בסיפור הזה האוכל הוא מִנחה בלתי פוסקת של ההורים האמידים והאנוכיים לבנם העצלן והריקא,כל זאת תוך שמורהו העני צופה בעיניים כלות במאכלים שאין ידו משגת:

"ולאכול נתנו שם מבוקר עד לילה. חוץ מתה וקפה וארוחה קלה וארוחת בוקר וארוחת צהריים וארוחת מנחה וארוחת ערב, נהגה האם לשלוח בכל פעם אל "הילד" ספל שוקולדה, כעך, עוגייה, תופין, עם קצת מרקחת, ולעיתים קרובות גם קצת כבד, קורקבן אחד או שניים, וסתם לחמנייה, כדי שלא יתעלף ברעב… והמורה צריך היה לראות הכול, לבלוע את הרוק ולהשקיט את הרעב בסיגר נאלח…"

הקומיות שבתיאור ניזונה מן הפער שבין המורה המורעב והלמדן לבין התלמיד השמנמן והריקני; ההאבסה הפיזית עומדת בניגוד חריף למטען הרוחני של כל אחד מהם. ייחודו של שלום עליכם הוא היכולת להתבונן בסיטואציה הזו, המקוממת את הדובר אישית וחברתית, בעיניים צוחקות. עוד על הסיפור ראו כאן.

"גלידת מוקה, קפה קפוא בביתך". מתוך אוסף האפמרה בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997002271440405171

הומור הכרוך באמירה חברתית הוא גם מפלטו של אפרים קישון, שכתב לא מעט על אוכל, אך לא כדי לעורר את בלוטות הרעב, אלא כמנוף לדבּר בעזרתו על נושאים שהעסיקו אותו: סנוביות חברתית, פערים כלכליים, יחסי משפחה לא מאוזנים או חוסר יכולתו של היחיד להשפיע. בקטע "המרק תמיד חם" (מתוך "הג'ינג'י עם המפתח") התופעה המקוממת שהדובר מוחה נגדה מטרידה כמו שחיתות או בירוקרטיה, אך היא מתמצה בהגשת מרק חם מדי:

 דומה שגם היום אין מענה לשאלתי. הבריות התרגלו למרק המהביל כמו לחמסין או למיסים, ובוחשים בו בפנים מהורהרים, כמי שאומר: אין ברירה. עצוב מאוד. לפי אומדן זהיר, שנה מחייו של אדם ממוצע חולפת בקירור מרקים, אובדן של מיליוני שעות עבודה לגבי המשק הלאומי.

שורות של לחמים במאפייה גדולה, 1952. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137079105171

כאשר צרות כאלה באות על היחיד, אין ברירה אלא להילחם בהן – בעזרת לעיסה, בדיחוּת הדעת או שילוב של השתיים. אולי משום כך מתלוננת הסופרת והמתרגמת רות בונדי על "שיגעון הדיאטה" שתקף את החברה בתקופתה בקטע "שלום לך, תיאבון":

הצרה הגדולה בשגעון־ההרזיה שתקף את הישוב השׂבע, היא שנלקחה מאתנו שמחת האכילה… בעצם, מה נשאר לאדם מהחיים, אם אסור לו לאכול בתיאבון? אהבה – נו טוב, זה עובר. ילדים – צריכים אליהם עצבים חזקים. עבודה – מוכרחים להתפרנס איכשהו. כסף – פעם אולי יהיה. ועכשיו עוד באים ואומרים: קחו גלולות נגד התיאבון. רק לא להוסיף במשקל, רק לא כרי שומן, רק לא לאכול תפוחי אדמה, לא ספגטי, לא ממתקים, לא אלכוהול, לא צ’ולנט, לא עוגת קרם. גם לא בשבת ובחגים. אבל, מה טעם ליהדות, אם לא אוכלים כהוגן בחגים?

"כראמל" – שונה זה הרגיל החדש

אבישי היה בן שנתיים וחצי כשגילינו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. מיד ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו ספר. כך נולדה סדרת ספרי הילדים "כראמל" ונולדה דמותו של "ויש". רק אחרי שכתבתי אותה, הבנתי שהספר לא בא לעזור לאבישי שלי, לוויש, הוא בא לעזור לי

מאירה ובנה אבישי יחד עם כריכת הספר החמישי בסדרת "כראמל"

לפני שהתחלתי לכתוב ספרים, וגם קצת אחרי, עבדתי כמוכרת ברשת חנויות ספרים ידועה. עבדתי שם 15 שנה. מספיק זמן כדי להכיר היטב את "מדף הבעיות". שמתי לב שבכל פעם שיוצא ספר על ילד שונה, חריג, אפילו עם צבע עור שונה, הספר תמיד היה מונח, כלאחר כבוד, על "מדף הבעיות". ומהו מדף הבעיות, אתם שואלים? "מדף הבעיות" היה מדף נפרד משאר ספרי הילדים, שבו היו ספרים שעוסקים בסוגיות שונות שמצריכות "פתרון".

"מדף הבעיות" היה סידור נוח לעובדים וללקוחות. אלו לא היו ספרים שממליצים עליהם סתם ככה. אם להורים יש "בעיה" שצריך לדבר עליה עם ילדיהם, והם רוצים התייחסות ספציפית לבעיה הזו, שם הם ימצאו ספר בנושא, בין אם מדובר ב"אח חדש נולד", מעבר דירה או מוות של סבא וסבתא, חס וחלילה.

כמעט כל מי שעשו ניסיון לכתוב ספר שנפל בקטגוריית "מדף הבעיות", היו סופרים שהוציאו את ספריהם בהוצאה עצמית. בדרך כלל היו אלה הורים שלא מצאו את הילדים שלהם בספרים אחרים, וניסו לתת להם מקום ונראות. בהתאם, הספרים סבלו מאיורים בעייתיים ועריכה חובבנית, ובדרך כלל מי שקנה אותם היו חברים, משפחה וכמובן הורים אחרים שהיו להם "בעיות".

אני, שהייתי סופרת מתחילה, ידעתי שמה שלא יהיה, למדף הזה אני לא מעוניינת להגיע.

אבישי שלי היה בן שנתיים וחצי, כשגילינו שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הייתי אז סופרת למבוגרים. סופרת מתחילה עם פוטנציאל – הספר הראשון שהוצאתי כבר מכר 15,000 אלף עותקים. בכלל לא חלמתי לכתוב לילדים, זה נראה לי קשה ומסובך מדי.

אבל אחרי שגילינו, מיד ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו ספר, לכתוב כדי להגן עליו. בין דמעות הגילוי והפחד מהעתיד אמרתי לעצמי: "אני אכתוב על אבישי ספר שיהיה רב מכר. ייצא מכל זה משהו טוב".

אבישי קורא ספר מסדרת "כראמל"

החשש הכי גדול שלי היה שהבן שלי יגיע לכיתה א' ויצחקו עליו. אני לא הייתי אוטיסטית, הייתי ילדה חמודה מאד, עם שם מצחיק ובעיות שמיעה שגרמו לי לדבר קצת מוזר. לא היו לי חברים עד כיתה ג', וחווית הילדות שלי בבית ספר היסודי היתה איומה. לא הייתי מוכנה שהבן שלי יעבור את זה.

בהתחלה לא הצלחתי לכתוב על אבישי ואת אבישי לילדים. אז כתבתי ספר למבוגרים, "משפחה לדוגמה", שדן בהתמודדות עם הגילוי מנקודת המבט של האמא. הספר הצליח בקרב הקהל הבוגר, אבל זה לא היה הקהל אליו רציתי להגיע.

אמרתי לעצמי שאני חייבת לכתוב ספר ילדים ונוער שיהיה רב מכר מטורף עד שאבישי יגיע לכיתה ג'. ספר שיגרום לכל מי שיקרא אותו לרצות להיות חבר של אבישי. וכמובן שלא רציתי שהספר יתקרב בכלל ל"מדף הבעיות".

ידעתי שכך אני מצילה את הבן שלי.

אז מה עושים? איך מתחילים? קראתי את כל הקלאסיקות העולמיות לנוער וגם את הסופרים הכי מצליחים בישראל והחלטתי לבנות עולם של פנטזיה לילדים. בהתחלה בכלל לא היתה בו דמות "אוטיסטית", כי אבישי היה עוד קטן ובכלל לא ידעתי איך מתנהגים ילדים אוטיסטים בבית הספר. ואכן, בשני הספרים הראשונים של "כראמל", סדרת ספרי הנוער שלי, בן דמותו של אבישי עוד לא נולד.

כשכתבתי את הספר השלישי בסדרת כראמל, "כראמל 3", אבישי היה כבר בגיל בית ספר יסודי. ואז הגיע הזמן להכניס לסדרת הספרים דמות חדשה, את "ויש". כשמו כן הוא, ויש נכנס בסערה והשתלט על כל הספר. תוך כדי שכתבתי אותו הבנתי שאין צורך להסביר ולתייג אותו כ"אוטיסט" – מי שיודע יבין, ומי שלא אז לא.

הדמות "ויש". איירה: קרן מאי מטקלף

 

ויש מתואר ונראה כמו כל הדמויות שם. זה ספר פנטזיה, וכל הדמויות בו "משונות", אז לא זה נראה מוזר שילד סותם את האזניים בתגובה לרעש חזק, או שיש לו קבעונות באוכל, או שהוא מדבר רק על דברים שמעניינים אותו, או שהוא אומר תמיד את האמת בפנים, גם אם היא מעליבה ופוגעת. יותר מזה – דווקא כי הוא רואה את העולם אחרת, דווקא כי המוח שלו חושב אחרת, ומנתח סיטואציות באופן שונה לחלוטין – דווקא בגלל זה הוא יכול להציל את העולם.

אם הייתי מכריזה על ויש כעל אוטיסט, היו מעיפים את הספר שלי ל"מדף הבעיות", למרות שהוא ספר מעולה שמתאים לכולם. ואני, כאמור, לא רוצה שיהיו סטיגמות על הבן שלי או על הספר שלי. אני רוצה שיקבלו אותם כפי שהם. כמו שהבן שלי לא הולך עם שלט "אני אוטיסט", גם בן דמותו ב"כראמל" לא הולך עם שלט כזה (חוץ מזה שהספר מתרחש "לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה" ואני לא בטוחה שהיו אז את הכלים או הידע לאבחן אוטיזם).

ויש התקבל באהבה על ידי קהל הקוראים, אבל רק אחרי שכתבתי את דמותו, הבנתי שהספר לא בא לעזור לאבישי שלי, לוויש, הוא בא לעזור לי.

דמות של "ויש" (ציור: רמי טל) לצד אבישי.

כשהבן שלי היה קטן הוא אהב לשמוע מוזיקה קלאסית ולדבר על מלחינים קלאסיים ועל אופרות. גם כשיום אחד הגיעו חברים מהגן לשחק איתו, הוא בילה את כל הביקור בשירה ודיבורים בלתי פוסקים על מוזיקה קלאסית ועל אופרות. החברים שלו מהגן לא התרגשו מזה והמשיכו לשחק איתו כרגיל. אבל אני קצת נלחצתי. לקחתי אותו הצידה ושאלתי: אבישי, אתה אוהב את החברים האלה? כן, הוא אמר לי. אז למה אתה חופר להם על מוזיקה קלאסית? הם לא רוצים לשמוע על זה עכשיו.

החברים שלו, ששמעו אותי נוזפת באבישי, ניגשו אלי ושאלו אותי בחזרה: למה את אומרת לו להפסיק? גם בגן הוא עושה את זה, וזה לא מפריע לנו. אנחנו אוהבים שהוא עושה את זה.

התביישתי. התביישתי בזה שהפרעתי לו במשחק. התביישתי שבכלל חשבתי ככה, שהבן שלי מפריע או שהתנהגותו לא רצויה ולא מקובלת, וידעתי שכשאכניס את הדמות של אבישי לספר, שאר הדמויות יקבלו אותו כרגיל.

גם כשהגעתי יום אחד לבית הספר של בני כדי לדבר על הספר ועל אבישי, ילדים מכיתתו ניגשו אליי והבהירו שבשבילם הוא לא "אוטיסט", הוא פשוט אבישי. המבוגרים הם אלו שעושים סיפור מהשונות, לא הילדים. לילדים לא אכפת מהחריגות שלו, הם מקבלים אותו כמו שהוא. דבר נוסף ונהדר שגיליתי אחרי שכתבתי את דמותו של ויש היא שהוא עוזר לילדים לצאת מארון החריגות. בהרבה הרצאות שלי על "כראמל", ילדים ניגשים ומספרים לי שזיהו בדמותו את עצמם, או אחים או חברים שלהם.

המפגשים הללו שינו את כל הגישה שלי לכתיבה. הבנתי שבכתיבה שלי אני משנה השקפת עולם של ילדים. הבנתי שיש לי אחריות ללמד את הילדים שקוראים אותי שלא כולם אותו הדבר, לא במראה ולא בהתנהגות. מצד שני, חשוב מאד לא לדבר על השונות כל הזמן, זאת לא שטיפת מוח. הילדים האלה צריכים להיות פשוט חלק מהעולם, באופן טבעי. ה"בעיות" שלהם צריכות להתגלות כבדרך אגב, כמו אצל כולם. הם לא מושלמים, כמובן, ואסור להפוך אותם לסמל ומופת. כשכותבים כל דמות, חייבים לתת מקום גם לבעיות ולחסרונות שלה.

הילה, אחיינתה של מאירה, והדמות המצויירת המבוססת עליה המופיעה בספר "רועי אמר". איור: רמי טל

גם כשאני לא כותבת על ילדים "שונים" אני דואגת לתת להם נראות טבעית, ויזואלית, באיורים שבספרים שלי, כשווים בין שווים. אני רוצה שיתרגלו לראות אותם שם. בספרי הילדים שלי "רועי אמר" ו"הילדה שרצתה" רואים למשל ייצוג של ילדים עם כל מני גווני עור ושל ילדה בכיסא גלגלים, באופן אגבי וטבעי.

כסופרת התפקיד שלי הוא גם לחשוף את קוראיי הצעירים לתופעות ולדמויות שלא יכירו בהכרח, אלא אם אני אספר עליהם. לא יכול להיות שבספרות ילדים שכולם נראים אותו הדבר: כולם יפים, רזים, חמודים, לבנים, בריאים. זה לא הגיוני, העולם מורכב מכל-כך הרבה אנשים, והם צריכים לקבל את המקום שלהם גם בסיפורים שלנו.

מאירה ב"חברת" דמויות מתוך "כראמל". איור: רמי טל

ילדים כותבים מהמקלט

בעיצומה של מלחמת העצמאות ילדים מספרים מה עובר עליהם במקלט

ילדים יושבים במקלט על מיטות, קיבוץ גבעת השלושה. צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

איך זה מרגיש להיות ילד במקלט? מצד אחד לשמוע את ההפצצות, את המטוסים שחולפים מעל. מצד שני, להרגיש את הביטחון (היחסי) במקלט, מקום שעל אף כל מה שקורה בחוץ, מעניק תחושה של הגנה.

וכך, על שער העיתון "משמר לילדים" מיולי 1948, התנוסס השיר הזה, "המקלט שלנו", מאת המשוררת פניה ברגשטיין. ניסיון מקסים של המשוררת לבטא במילים את מבול הרגשות של ילדים במקלט בעיצומה של מלחמת העצמאות.

אך גם הילדים עצמם ניסו לתאר קצת מהנעשה במקלט במהלך המלחמה. בין עיתוני הילדים של אותה תקופה מצאנו כמה מכתבים למערכת שבו ילדים מתארים במילים שלהם (אולי עם קצת עזרה מההורים) את המציאות שסביבם ואת החוויות שלהם מהמקלט.

צילום: אליהו כהן, אוספי ביתמונה

רותי שכטר מכיתה ו' מתארת בפחד את החוויות שלה מהמקלט בחיפה:

תינוקות רבים בוכים, חתולים מיללים, כלבים נובחים, פה ילד נפחד קורא לאמו, ושם תינוק נבהל בוכה בקולי קולות…האנשים יושבים ושותקים מפחד. הילדים נלחצים אל אמם. הנה נשמע ממרחק רב זמזום אווירון, הזמזום מתקרב ומתקרב. הילדים יושבים ומחבקים בפחד את הוריהם. אך הזמזום עבר, הולך ומתרחב ונדם.

"משמר לילדים", 1.7.1948

ובמכתב אחר, מספר יוסף ברזלי בן ה-12 כיצד החליט לסייע להוריו לבנות מקלט. והנה הוא מתאר כיצד הוא "שואל" חביות כדי לסייע במאמץ ההגנתי, כיצד הוא ממלא יחד עם אחיו את החביות בחול ובונה כך מקלט מאולתר. אבל מצפונו של יוסי שלנו אינו שקט:

ורק לי נדמה לפעמים שלא היינו צריכים לקחת את החביות הריקות בלי רשות.

"משמר לילדים", 22.7.1948

ובכל זאת, לא הכל מסתכם בפחד ואימה. בין עיתוני הילדים גם מצאנו מכתבים בהם ילדים מתארים גם רגעים משמחים במקלט. רגעים שמכניסים קצת שמחה בתוך האימה.

כך למשל שושנה בת ה-10 מספרת כיצד לתוך המקלט הציבורי הגיעה תזמורת, שהייתה אמורה להופיע בסמוך. להפתעת הילדים (והמבוגרים) חברי התזמורת העניקו להם הופעה פרטית במקלט:

הנה בא למקלט המנצח. אחריו כנר אחד ועוד בחור המנגן בצ'לו…החלו לנגן והכל הקשיבו להם. ובאמצע נודע לנו כי הופל מפציץ מצרי. שמחנו מאוד והמנגנים השמיעו הורות עבריות. ילד אחד קטן רקד לפני הקהל. כולם קמו ממקומם וצחקו מאוד…ואני חשבתי לי: הלוואי ובכל המקלטים יהיה מצב רוח טוב כזה לקהל!

"משמר לילדים", 1.7.1948

ולסיום הכירו את נירה בת ה-8.5 שמצאה את עצמה שרה עם משפחתה ושכניה מתוך המקלט:

במרתף נמצאו חבילות ספרים וקרשים והם שימשו לנו ספסלים. גם שולחן היה שם…אנו קראנו לאור מנורת הנפט והגדולים שרו.

"משמר לילדים", 15.7.1948

ובנימה אישית: מי ייתן וילדים (וגם מבוגרים) לא יצטרכו עוד לרוץ למקלט או לממ"ד!