ילדים יושבים במקלט על מיטות, קיבוץ גבעת השלושה. צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני
איך זה מרגיש להיות ילד במקלט? מצד אחד לשמוע את ההפצצות, את המטוסים שחולפים מעל. מצד שני, להרגיש את הביטחון (היחסי) במקלט, מקום שעל אף כל מה שקורה בחוץ, מעניק תחושה של הגנה.
וכך, על שער העיתון "משמר לילדים" מיולי 1948, התנוסס השיר הזה, "המקלט שלנו", מאת המשוררת פניה ברגשטיין. ניסיון מקסים של המשוררת לבטא במילים את מבול הרגשות של ילדים במקלט בעיצומה של מלחמת העצמאות.
אך גם הילדים עצמם ניסו לתאר קצת מהנעשה במקלט במהלך המלחמה. בין עיתוני הילדים של אותה תקופה מצאנו כמה מכתבים למערכת שבו ילדים מתארים במילים שלהם (אולי עם קצת עזרה מההורים) את המציאות שסביבם ואת החוויות שלהם מהמקלט.
רותי שכטר מכיתה ו' מתארת בפחד את החוויות שלה מהמקלט בחיפה:
תינוקות רבים בוכים, חתולים מיללים, כלבים נובחים, פה ילד נפחד קורא לאמו, ושם תינוק נבהל בוכה בקולי קולות…האנשים יושבים ושותקים מפחד. הילדים נלחצים אל אמם. הנה נשמע ממרחק רב זמזום אווירון, הזמזום מתקרב ומתקרב. הילדים יושבים ומחבקים בפחד את הוריהם. אך הזמזום עבר, הולך ומתרחב ונדם.
ובמכתב אחר, מספר יוסף ברזלי בן ה-12 כיצד החליט לסייע להוריו לבנות מקלט. והנה הוא מתאר כיצד הוא "שואל" חביות כדי לסייע במאמץ ההגנתי, כיצד הוא ממלא יחד עם אחיו את החביות בחול ובונה כך מקלט מאולתר. אבל מצפונו של יוסי שלנו אינו שקט:
ורק לי נדמה לפעמים שלא היינו צריכים לקחת את החביות הריקות בלי רשות.
ובכל זאת, לא הכל מסתכם בפחד ואימה. בין עיתוני הילדים גם מצאנו מכתבים בהם ילדים מתארים גם רגעים משמחים במקלט. רגעים שמכניסים קצת שמחה בתוך האימה.
כך למשל שושנה בת ה-10 מספרת כיצד לתוך המקלט הציבורי הגיעה תזמורת, שהייתה אמורה להופיע בסמוך. להפתעת הילדים (והמבוגרים) חברי התזמורת העניקו להם הופעה פרטית במקלט:
הנה בא למקלט המנצח. אחריו כנר אחד ועוד בחור המנגן בצ'לו…החלו לנגן והכל הקשיבו להם. ובאמצע נודע לנו כי הופל מפציץ מצרי. שמחנו מאוד והמנגנים השמיעו הורות עבריות. ילד אחד קטן רקד לפני הקהל. כולם קמו ממקומם וצחקו מאוד…ואני חשבתי לי: הלוואי ובכל המקלטים יהיה מצב רוח טוב כזה לקהל!
ולסיום הכירו את נירה בת ה-8.5 שמצאה את עצמה שרה עם משפחתה ושכניה מתוך המקלט:
במרתף נמצאו חבילות ספרים וקרשים והם שימשו לנו ספסלים. גם שולחן היה שם…אנו קראנו לאור מנורת הנפט והגדולים שרו.
ובנימה אישית: מי ייתן וילדים (וגם מבוגרים) לא יצטרכו עוד לרוץ למקלט או לממ"ד!
המצור על ירושלים במלחמת העצמאות – בצבע
כבר בימיה הראשונים של מלחמת השחרור החל המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, ולאחר מכן על העיר כולה. כעת, בזכות ארכיונו של הצלם משה לוין, אפשר לראות איך חיו אז תושבי ירושלים - ובצבע.
נשים יורדות עם כדים לאסוף מים מן המאגרים בעת המצור. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית.
מיד בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות הוטל מצור על ירושלים. זה לא היה המצור הראשון שראתה העיר: הרי כבר צרו עליה האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הסלג'וקים והממלוכים, ועוד רבים אחרים. אבל בכל זאת היו כמה חידושים בפעם הזאת. ירושלים למשל גדלה וצמחה ויצאה אל מחוץ לחומות. חידוש אחר היה קיומן של מצלמות.
בתחילה התמקד המצור ברובע היהודי בעיר העתיקה, אולם מהר מאוד הבינו הכוחות הערביים כי ירושלים היהודית כולה תלויה בחיבורה התחבורתי עם תל אביב והשפלה, משם הגיעה האספקה לעיר. למעשה, נהוג לציין מתקפה על אוטובוס שעלה לירושלים מנתניה ב-30 בנובמבר 1947 בתור האירוע שפתח את מלחמת העצמאות. מאוחר יותר אף החריף המצור כשאת הפיקוד על המערכה קיבלו הכוחות המאומנים של הלגיון הירדני, לאחר הכרזת המדינה במאי 1948. כידוע, בסוף אותו חודש, נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה לכוחות הירדניים לאחר שהיה נצור משך כמה חודשים – והמצור על הדרך לירושלים כולה עוד נמשך. השיירות שנאבקו לעלות לירושלים (וגם לגוש עציון הסמוך), המבצעים לפריצת הדרך כדוגמת "נחשון" ו"הראל", הקרב על הקסטל, סלילת "דרך בורמה" – כל אלו הם עד היום סמלים מייצגים של המלחמה הזאת.
רצה הגורל ובזמן המצור על ירושלים ב-1947/8, חי בה אדם בשם משה (מרלין) לוין. לוין, שנולד ולמד בארצות הברית, הגיע עם אשתו לארץ ישראל ב-1947. מהר מאוד קיבל משרה כעוזר עורך בעיתון "Palestine Post" (שהפך ברבות הימים ל-"Jerusalem Post"), ומאוחר יותר גם היה כתב העיתון בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות סיקר את המלחמה עבור סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". בהמשך, הקים וניהל את משרדי המגזין טיים-לייף בישראל, ועבד שם עד שנות התשעים, אז פרש לגמלאות.
בעת שהתחוללו הקרבות על השליטה בעיר ובדרכים אליה, המשיכו תושבי ירושלים היהודים – קרוב למאה אלף יהודים חיו בה באותה עת – את חיי היום יום שלהם. לפחות בצורה מסוימת. הרי היה עליהם להמשיך ולהתפרנס. מצלמתו של לוין מספקת לנו הצצה יוצאת דופן לאותם רגעים – ובצבע.
מרבית התמונות מהסדרה הזו שצילם לוין בזמן המצור הן תמונות אישיות: בתמונות אפשר לראות את אשתו, בתיה (בטי), ואת חבריהם גרשון ואת'ל אגרון, מבצעים פעולות יומיומיות במהלך המלחמה. גרשון אגרון היה עורכו הראשי של ה-Palestine Post בו עבד לוין, ומאוחר יותר ראש עיריית ירושלים. גם אדם כאגרון נדרש למצוא פתרונות כדי להמשיך בחייו בזמן המצור.
כך למשל באחת התמונות נראית בטי לוין צועדת יחד עם מנהלת משק הבית של משפחת אגרון כדי להביא מים בכדים ובדליים – אספקת המים הסדירה נותקה והיה צריך לקמץ בשימוש במים נקיים. תמונה אחרת מראה את שלוש הנשים נושאות את מיכל המים הגדול הביתה. גם תמונות נוספות מתעדות את תושבי ירושלים מביאים מים בכדים. על הגגות הוצבו מיכלי המים במטרה לאגור מי גשמים.
מחסור במים היה בעיה חמורה בזמן המצור, ותמונה אחת מראה את בטי לוין מחליפה חצי כיכר לחם תמורת מים שקיבלה מנזיר אחד. גם המזון לא היה בשפע, כידוע, ובתמונה אחרת מציגה לוין למצלמה את שק המזון שקיבלה על פי ההקצבה שחולקה לתושבים. ובאיזה תנאים בישלו? משה לוין צילם את אשתו מכינה אוכל על גבי תנור מאולתר בחצר ביתם.
לא תמיד ההקצבה שהוקצתה לתושבים הספיקה ככל הנראה: משה לוין תיעד במצלמתו גם אנשים שחיפשו מזון בפחים, או קבצן שיושב בקרן רחוב ומבקש את חסדי העוברים ושבים.
ובתוך כל הדבר הזה המשיכו החיים עצמם. בין אם בהפוגות בזמן המלחמה ובין אם בזמנים אחרים, משה לוין תיעד גם סיטואציות יומיומיות לחלוטין. הוא צילם ילדים משחקים ברחובות, את אשתו מטיילת ברחוב יפו, וגם נזירות מטיילות עם שמשיות ברחוב המלך ג'ורג'. למרות הכל החיים המשיכו במסלולם.
כל התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון משה (מרלין) לוין, חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. ארכיונו של משה לוין קוטלג לאחרונה וניתן לצפות בתמונות רבות נוספות מתוכו באתר הספרייה הלאומית.
מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.
אם תרצו להוסיף מידע נוסף על תקופת המצור בירושלים במלחמת השחרור, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
ילדי פולין תורמים את דמי הכיס שלהם לגאולת הארץ
מכתב מרגש שפורסם בערב שבועות 1936 בעיתון הילדים הציוני-פולני "עולמי הקטן", חושף את הקשר המיוחד בין ילדי הגולה לארץ ישראל
בתחילת המכתב מספר שמואללי שילדי הגולה מסתכלים בתמונות שבהן נראים ילדי ארץ ישראל מביאים ביכורים מפרי הגן לקרן הקיימת לישראל. מאחר שלילדי הגולה "אין שדה וכרם משלנו", הם מבקשים להעניק לקרן הקיימת בתור מנחת ביכורים את דמי הכיס שקיבלו מהוריהם.
בהמשך שמואללי מסביר שהמורים סיפרו להם שאוסישקין רוכש אדמות בארץ ישראל ומצהיר שגם ילדי הגולה רוצים להשתתף בגאולת הארץ. הוא מציע שעד שהם יזכו לעלות לארץ תהיה חלוקת עבודה בין ילדי הגולה לילדי ארץ ישראל: ילדי הגולה יתרמו לקק"ל לטובת גאולת הארץ, וילדי ארץ ישראל יביאו את ביכוריהם גם בשם ילדי הגולה.
בסיום המכתב כותב שמואללי כי הוא ושאר התלמידים מתכננים ללמוד בבית הספר החקלאי של רשת החינוך הציוני "תרבות" בלודמיר ולאחר מכן לעלות ארצה ולהיות איכרים. אז יוכלו להגיע אל אוסישקין בחג השבועות ועל שכמיהם סלים מלאים פירות ביכורים עבור קק"ל.
בשער העיתון איור הממחיש את תיאוריו של שמואללי. באיור נראה אוסישקין יושב על ספסל מוקף בעצים, ולפניו ניצבים ילדים שעל שכמם סלים מלאים ביכורים. מתחת לאיור מופיע התיאור "חג הביכורים בארץ ישראל".
העיתון "עולמי הקטן" יצא לאור בוורשה בשנים 1936–1939 ביוזמת רשת "תרבות". בעיתון ניתנה תשומת לב רבה לנעשה בארץ ישראל, לאישים ציוניים מרכזיים ולתרבות העברית. פעילותה הענפה של רשת "תרבות" בפולין נגדעה בעקבות השואה ורבים ממורי הרשת ותלמידיה נרצחו.
רוב סיפוריה של דבורה בארון עוסקים בחיי היהודים בעיירה, צורת חיים שכבר כמעט אינה קיימת עוד, והזרקור שהפנתה אל חיי הקהילה, על החברתיות העוטפת ועל הפיקוח הנוקשה שבהם, הוא אחד מסמלי ההיכר של כתיבתה. בסיפורים רבים מודגשים הנימוקים והצדדים הנוגעים למעמד חברתי ולשיקולים של "מה יגידו".
קוראים רבים החמיאו לבארון על יכולתה לתאר חברה שלמה על פניה השונות ולהביא לידי ביטוי את ייחודם של בני האדם בתוכה בלי לחסוך ביקורת חברתית. הארכיון שלה שופע מכתבי מעריצים ומעריצות שביקשו לנסח את הרושם העז שעשו עליהם סיפוריה. גם בקרב אנשי ספרות הייתה בארון מוערכת בשל יכולתה זו. כך, למשל, כתב לבארון הסופר והמתרגם דב קמחי ב-1933:
"מאליו מובן, שקראתי את ספרך הקטן עוד לפני ששלחת לי אותו. קראתיו. כן, אשה יקרה, עברייה, קראתיו היטב. קראתיו והנחתיו לא פעם מידי מתוך איזו תמיהה רבה: מה? עולמות רבים כאלה אבדו לנו? מה? – ואפילו ארץ ישראל – מה? מה לעומת כל זה שֶׁאִבַּדְנוּ? אבל לא זה העיקר. קראתי וראיתי אותך יושבת מרוחקת מבעד לצעיפים הרכים האלה, שטווית אותם כאן, לנו".
הצד הטוב של הפיקוח החברתי ההדוק הוא הקבלה והאישור של היחיד בעיני הציבור והניסיון לנחש מה עובר על הפרט ולהיטיב איתו. עם זאת התבוננות בלתי פוסקת זו בחיי הפרט אינה תמיד אמפתית. כך, למשל, מתוארות ב"פראדל" הנשים החומקות בדרכן אל המקווה; למרות ניסיונן להסתתר כל הצופים יודעים שזהו יום היטהרותן ומנחשים פרטים אינטימיים הנגזרים מכך. הנשים מתוארות כ"ביישניות" ובני העיירה – כ"סקרנים". צירוף הביישנות והסקרנות מוליד בושה חברתית עצומה שבארון מתארת כמסכנת חיים ממש:
"המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל".
בהתאם לדגש הזה על מעמד חברתי, ב"פראדל" מתוארת הגיבורה קודם כול כ"בת טובים", והמניע לנישואיה הוא החלטתם של קרוביה על סמך מעמדו של החתן. גם לאחר החתונה מוסיפה העין הציבורית להיות פקוחה על חייה של פראדל – הנשים משקיפות עליה ומסיקות כי קיים חוסר רגשי בחיי הנישואין שלה. ואכן, פראדל מצפה לבעלה ללא תוחלת, אוכלת בלי תיאבון כדי להיטיב את מראה פניה, מנסה ללבוש בגדים עזי צבע כדי למשוך את עינו, אך כל אותו הזמן בעלה נראה חומק ממנה בסמטאות אחוריות.
"…עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החֶדְוָה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה…"
חטאו של הבעל כפול: גם הזנחה רגשית של אשתו בבית פנימה וגם הפניית עורף אליה בציבור. על רקע זה בני הקהילה מרגישים צורך דווקא להדק את המשמעת הקהילתית על הבעל שאינו דואג לאשתו. כך, את המאורע שבו גיטל מוצאת את פראדל שכובה על הרצפה כגוססת, מוסרת המספרת לקורא באופן מרומז, אבל כבת הקהילה (שלמרות שם התואר "המבולבלת" ראייתה נחרצת מאוד) גיטל עצמה אינה חוסכת במילים ומצמידה לו פרשנות מאשימה:
"…ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:
– לכו וראו איך שהוא שחט אותה".
הידרדרות חיי הנישואין של פראדל נמשכת והולכת, עד אשר באים מים עד נפש, וברור לה שאין עוד תיקון אחר מלבד פרידה מבעלה. ביום שבו היא מתחילה לקבל החלטות בעצמה מגיעה עוצמתה של פראדל אל מול הבעל והקהילה לשיאה, עד שביום קבלת הגט היא זוכה לאישור חברתי מקהילת הנשים:
"לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה".
פראדל, שתוארה כ"רבת חן, אבל עצובת רוח", משילה את עצבות רוחה לקראת סוף הסיפור ולובשת עוז. מעבר לזה, הסופרת מקבילה בין החוזק הפנימי שמגלה פראדל בבקְשה גט לבין העובדה שלימים עמד בנם של פראדל וחיים רפאל כיהודי יחידי בפני גויים פורעים. הקבלה זו היא עוד נדבך בחוזק החברתי הנבנה והולך של המשפחה – בבחינת תוצאה מתבקשת של המבחנים שעמדו בהם הוריו, של הפסקת הכניעה לציפיות אחרים, של מציאת הדרך הנכונה להם – תוך השתלבות בקהילה, אך בלי לוותר על שלהם.
*
ראייה זו של קהילה מול יחיד והצורך לשמור על הרמוניה ביניהם מאפיינים, כאמור, את כתיבתה של בארון. המבקר שלום שטרייט העמיד אבחנה זו על דיוקה במכתב לסופרת:
"לא אחת הגיתי בך במשך ימות נדודי, הגם ששאלתי לשלומך רק לעתים מזומנות. בשבוע העבר נזדמנתי עם (גרשון) שופמן. גם את שִׁמַּשְׁתָּ לנו לרגעים תוכן לשיחה. שופמן נהנה מן "לילות" שלך, הוא בכלל מרוצה בך. הוצאנו שנינו מִפִּינוּ ביחד, כמעט בנשימה אחת: לגרלף שלנו. את הרי לא תתגאי?"
לגרלף היא לא אחרת מסֶלְמָה לָגֶרְלֶף, הסופרת השוודית הנודעת, האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, ב-1909. ספרה המפורסם ביותר של לגרלף הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסן ואווזי הבר", שאותו כתבה לילדים, אך הוא אחד מבין ספרים רבים ומוערכים שהעמידה למבוגרים (בתחילת המאה ה-20 תורגמו כמה מהם לעברית והיו פופולריים מאוד בארץ). בספריה שקדה לגרלף להעמיד תמונת עולם של קבוצה שלמה ולתאר קונפליקטים של יחידים בתוכה. על שום כך ההשוואה בין בארון ללגרלף מעניינת במיוחד.
ספרה של לגרלף "ירושלים" מגולל את סיפור הגירתם של קהילת איכרים שוודים אדוקים לארץ ישראל ואת חייהם בירושלים על פי אמונתם. את הספר כתבה לגרלף בעקבות ביקור שערכה בארץ בשנת 1900 (את הסיפור המלא ניתן למצוא כאן).
"שמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים… כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים… אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים… 'אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף'".
האיכרים הקימו בעיר את "המושבה האמריקאית" ותלו תקוות משיחיות בישיבתם בה, אך תקוותיהם התפוגגו אט-אט, עם המאבק באקלים החם, בקשיים הפיזיים ובתככים רבים עם הקהילות השכנות. גם מי שהתגברו על הגעגועים לשוודיה ושרדו דור נוסף במושבה, נקלעו למאבקים פנימיים, וחלק מהחברים פרשו. לגרלף מתארת את הקשיים באופן היוצר הקבלה ופעפוע בין קשיי הקהילה לקשיי היחיד.
גם ברומנים נוספים שלה ובאגדות שכתבה עסקה לגרלף לא מעט בחתירה הרואית להגשמת מטרות קולקטיביות: קיום צו דתי, מאבק בטבע מקשה, בניית חיים חדשים במקום זר ועוד. מבחינה זו היא נבדלת מבארון, ששמה דגש על מציאת ייחודו של הפרט בתוך הקבוצה. עם זאת שתיהן זיהו ואפיינו היטב את הדחפים המניעים בני אדם קדימה – דחפים שעיקרם החיפוש אחר עוצמה, התחדשות וחיוניות. הרגישות ואהבת האדם של בארון ושל לגרלף כאחת אפשרו להן לתאר באמינות גדולה את מסע החיפוש האישי אחר משמעות וטעם.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.