מיד בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות הוטל מצור על ירושלים. זה לא היה המצור הראשון שראתה העיר: הרי כבר צרו עליה האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הסלג'וקים והממלוכים, ועוד רבים אחרים. אבל בכל זאת היו כמה חידושים בפעם הזאת. ירושלים למשל גדלה וצמחה ויצאה אל מחוץ לחומות. חידוש אחר היה קיומן של מצלמות.
בתחילה התמקד המצור ברובע היהודי בעיר העתיקה, אולם מהר מאוד הבינו הכוחות הערביים כי ירושלים היהודית כולה תלויה בחיבורה התחבורתי עם תל אביב והשפלה, משם הגיעה האספקה לעיר. למעשה, נהוג לציין מתקפה על אוטובוס שעלה לירושלים מנתניה ב-30 בנובמבר 1947 בתור האירוע שפתח את מלחמת העצמאות. מאוחר יותר אף החריף המצור כשאת הפיקוד על המערכה קיבלו הכוחות המאומנים של הלגיון הירדני, לאחר הכרזת המדינה במאי 1948. כידוע, בסוף אותו חודש, נכנע הרובע היהודי בעיר העתיקה לכוחות הירדניים לאחר שהיה נצור משך כמה חודשים – והמצור על הדרך לירושלים כולה עוד נמשך. השיירות שנאבקו לעלות לירושלים (וגם לגוש עציון הסמוך), המבצעים לפריצת הדרך כדוגמת "נחשון" ו"הראל", הקרב על הקסטל, סלילת "דרך בורמה" – כל אלו הם עד היום סמלים מייצגים של המלחמה הזאת.
רצה הגורל ובזמן המצור על ירושלים ב-1947/8, חי בה אדם בשם משה (מרלין) לוין. לוין, שנולד ולמד בארצות הברית, הגיע עם אשתו לארץ ישראל ב-1947. מהר מאוד קיבל משרה כעוזר עורך בעיתון "Palestine Post" (שהפך ברבות הימים ל-"Jerusalem Post"), ומאוחר יותר גם היה כתב העיתון בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות סיקר את המלחמה עבור סוכנות הידיעות "יונייטד פרס". בהמשך, הקים וניהל את משרדי המגזין טיים-לייף בישראל, ועבד שם עד שנות התשעים, אז פרש לגמלאות.
בעת שהתחוללו הקרבות על השליטה בעיר ובדרכים אליה, המשיכו תושבי ירושלים היהודים – קרוב למאה אלף יהודים חיו בה באותה עת – את חיי היום יום שלהם. לפחות בצורה מסוימת. הרי היה עליהם להמשיך ולהתפרנס. מצלמתו של לוין מספקת לנו הצצה יוצאת דופן לאותם רגעים – ובצבע.
מרבית התמונות מהסדרה הזו שצילם לוין בזמן המצור הן תמונות אישיות: בתמונות אפשר לראות את אשתו, בתיה (בטי), ואת חבריהם גרשון ואת'ל אגרון, מבצעים פעולות יומיומיות במהלך המלחמה. גרשון אגרון היה עורכו הראשי של ה-Palestine Post בו עבד לוין, ומאוחר יותר ראש עיריית ירושלים. גם אדם כאגרון נדרש למצוא פתרונות כדי להמשיך בחייו בזמן המצור.
כך למשל באחת התמונות נראית בטי לוין צועדת יחד עם מנהלת משק הבית של משפחת אגרון כדי להביא מים בכדים ובדליים – אספקת המים הסדירה נותקה והיה צריך לקמץ בשימוש במים נקיים. תמונה אחרת מראה את שלוש הנשים נושאות את מיכל המים הגדול הביתה. גם תמונות נוספות מתעדות את תושבי ירושלים מביאים מים בכדים. על הגגות הוצבו מיכלי המים במטרה לאגור מי גשמים.
מחסור במים היה בעיה חמורה בזמן המצור, ותמונה אחת מראה את בטי לוין מחליפה חצי כיכר לחם תמורת מים שקיבלה מנזיר אחד. גם המזון לא היה בשפע, כידוע, ובתמונה אחרת מציגה לוין למצלמה את שק המזון שקיבלה על פי ההקצבה שחולקה לתושבים. ובאיזה תנאים בישלו? משה לוין צילם את אשתו מכינה אוכל על גבי תנור מאולתר בחצר ביתם.
לא תמיד ההקצבה שהוקצתה לתושבים הספיקה ככל הנראה: משה לוין תיעד במצלמתו גם אנשים שחיפשו מזון בפחים, או קבצן שיושב בקרן רחוב ומבקש את חסדי העוברים ושבים.
ובתוך כל הדבר הזה המשיכו החיים עצמם. בין אם בהפוגות בזמן המלחמה ובין אם בזמנים אחרים, משה לוין תיעד גם סיטואציות יומיומיות לחלוטין. הוא צילם ילדים משחקים ברחובות, את אשתו מטיילת ברחוב יפו, וגם נזירות מטיילות עם שמשיות ברחוב המלך ג'ורג'. למרות הכל החיים המשיכו במסלולם.
כל התמונות בכתבה הן מתוך ארכיון משה (מרלין) לוין, חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. ארכיונו של משה לוין קוטלג לאחרונה וניתן לצפות בתמונות רבות נוספות מתוכו באתר הספרייה הלאומית.
מזהות/ים מישהו או מישהי בתמונות שבכתבה? אנא כתבו לנו.
אם תרצו להוסיף מידע נוסף על תקופת המצור בירושלים במלחמת השחרור, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
