רוב סיפוריה של דבורה בארון עוסקים בחיי היהודים בעיירה, צורת חיים שכבר כמעט אינה קיימת עוד, והזרקור שהפנתה אל חיי הקהילה, על החברתיות העוטפת ועל הפיקוח הנוקשה שבהם, הוא אחד מסמלי ההיכר של כתיבתה. בסיפורים רבים מודגשים הנימוקים והצדדים הנוגעים למעמד חברתי ולשיקולים של "מה יגידו".

קוראים רבים החמיאו לבארון על יכולתה לתאר חברה שלמה על פניה השונות ולהביא לידי ביטוי את ייחודם של בני האדם בתוכה בלי לחסוך ביקורת חברתית. הארכיון שלה שופע מכתבי מעריצים ומעריצות שביקשו לנסח את הרושם העז שעשו עליהם סיפוריה. גם בקרב אנשי ספרות הייתה בארון מוערכת בשל יכולתה זו. כך, למשל, כתב לבארון הסופר והמתרגם דב קמחי ב-1933:

"מאליו מובן, שקראתי את ספרך הקטן עוד לפני ששלחת לי אותו. קראתיו. כן, אשה יקרה, עברייה, קראתיו היטב. קראתיו והנחתיו לא פעם מידי מתוך איזו תמיהה רבה: מה? עולמות רבים כאלה אבדו לנו? מה? – ואפילו ארץ ישראל – מה? מה לעומת כל זה שֶׁאִבַּדְנוּ? אבל לא זה העיקר. קראתי וראיתי אותך יושבת מרוחקת מבעד לצעיפים הרכים האלה, שטווית אותם כאן, לנו".

הצד הטוב של הפיקוח החברתי ההדוק הוא הקבלה והאישור של היחיד בעיני הציבור והניסיון לנחש מה עובר על הפרט ולהיטיב איתו. עם זאת התבוננות בלתי פוסקת זו בחיי הפרט אינה תמיד אמפתית. כך, למשל, מתוארות ב"פראדל" הנשים החומקות בדרכן אל המקווה; למרות ניסיונן להסתתר כל הצופים יודעים שזהו יום היטהרותן ומנחשים פרטים אינטימיים הנגזרים מכך. הנשים מתוארות כ"ביישניות" ובני העיירה – כ"סקרנים". צירוף הביישנות והסקרנות מוליד בושה חברתית עצומה שבארון מתארת כמסכנת חיים ממש:

"המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי־הבושה, והאדמה מתחת מוּששה נוּקשה וחלקלקה עד כדי להמעיד את הרגל".

בהתאם לדגש הזה על מעמד חברתי, ב"פראדל" מתוארת הגיבורה קודם כול כ"בת טובים", והמניע לנישואיה הוא החלטתם של קרוביה על סמך מעמדו של החתן. גם לאחר החתונה מוסיפה העין הציבורית להיות פקוחה על חייה של פראדל – הנשים משקיפות עליה ומסיקות כי קיים חוסר רגשי בחיי הנישואין שלה. ואכן, פראדל מצפה לבעלה ללא תוחלת, אוכלת בלי תיאבון כדי להיטיב את מראה פניה, מנסה ללבוש בגדים עזי צבע כדי למשוך את עינו, אך כל אותו הזמן בעלה נראה חומק ממנה בסמטאות אחוריות.

"…עולת־ימים וטובת־חן, אבל בלי אותה החֶדְוָה הכבושה, אשר תהיה בפני האשה בימי אהבת כלולותיה. והשכנות מסביב, כשראוה בכך, המה לבן אליה…"

חטאו של הבעל כפול: גם הזנחה רגשית של אשתו בבית פנימה וגם הפניית עורף אליה בציבור. על רקע זה בני הקהילה מרגישים צורך דווקא להדק את המשמעת הקהילתית על הבעל שאינו דואג לאשתו. כך, את המאורע שבו גיטל מוצאת את פראדל שכובה על הרצפה כגוססת, מוסרת המספרת לקורא באופן מרומז, אבל כבת הקהילה (שלמרות שם התואר "המבולבלת" ראייתה נחרצת מאוד) גיטל עצמה אינה חוסכת במילים ומצמידה לו פרשנות מאשימה:

"…ואז ספקה האשה מוכת־האלוהים כף, רצה מהר לבית־הקהל, שאיזו בחורי־ישיבה ישבו שם במסיבת רעים, וקראה בקול אימים:

– לכו וראו איך שהוא שחט אותה".

הידרדרות חיי הנישואין של פראדל נמשכת והולכת, עד אשר באים מים עד נפש, וברור לה שאין עוד תיקון אחר מלבד פרידה מבעלה. ביום שבו היא מתחילה לקבל החלטות בעצמה מגיעה עוצמתה של פראדל אל מול הבעל והקהילה לשיאה, עד שביום קבלת הגט היא זוכה לאישור חברתי מקהילת הנשים:

"לבושה פשוטות היתה, כמו בימי בחרותה, וקומתה, לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקופה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה".

פראדל, שתוארה כ"רבת חן, אבל עצובת רוח", משילה את עצבות רוחה לקראת סוף הסיפור ולובשת עוז. מעבר לזה, הסופרת מקבילה בין החוזק הפנימי שמגלה פראדל בבקְשה גט לבין העובדה שלימים עמד בנם של פראדל וחיים רפאל כיהודי יחידי בפני גויים פורעים. הקבלה זו היא עוד נדבך בחוזק החברתי הנבנה והולך של המשפחה – בבחינת תוצאה מתבקשת של המבחנים שעמדו בהם הוריו, של הפסקת הכניעה לציפיות אחרים, של מציאת הדרך הנכונה להם – תוך השתלבות בקהילה, אך בלי לוותר על שלהם.

*

ראייה זו של קהילה מול יחיד והצורך לשמור על הרמוניה ביניהם מאפיינים, כאמור, את כתיבתה של בארון. המבקר שלום שטרייט העמיד אבחנה זו על דיוקה במכתב לסופרת:

"לא אחת הגיתי בך במשך ימות נדודי, הגם ששאלתי לשלומך רק לעתים מזומנות. בשבוע העבר נזדמנתי עם (גרשון) שופמן. גם את שִׁמַּשְׁתָּ לנו לרגעים תוכן לשיחה. שופמן נהנה מן "לילות" שלך, הוא בכלל מרוצה בך. הוצאנו שנינו מִפִּינוּ ביחד, כמעט בנשימה אחת: לגרלף שלנו. את הרי לא תתגאי?"

לגרלף היא לא אחרת מסֶלְמָה לָגֶרְלֶף, הסופרת השוודית הנודעת, האישה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, ב-1909. ספרה המפורסם ביותר של לגרלף הוא "מסע הפלאים של נילס הולגרסן ואווזי הבר", שאותו כתבה לילדים, אך הוא אחד מבין ספרים רבים ומוערכים שהעמידה למבוגרים (בתחילת המאה ה-20 תורגמו כמה מהם לעברית והיו פופולריים מאוד בארץ). בספריה שקדה לגרלף להעמיד תמונת עולם של קבוצה שלמה ולתאר קונפליקטים של יחידים בתוכה. על שום כך ההשוואה בין בארון ללגרלף מעניינת במיוחד.

ספרה של לגרלף "ירושלים" מגולל את סיפור הגירתם של קהילת איכרים שוודים אדוקים לארץ ישראל ואת חייהם בירושלים על פי אמונתם. את הספר כתבה לגרלף בעקבות ביקור שערכה בארץ בשנת 1900 (את הסיפור המלא ניתן למצוא כאן).

"שמי החורף ירדו בשנה זו במידה זעומה, והעיר הקדושה, שאין לה כמעט מים אחרים חוץ ממי הגשמים, הנקווים בזמן החורף בבורות שמתחת לאדמה, הנמצאים כמעט בכל בית ובית, עמדה עוד מעט לסבול מחסור במים… כל החולים היו להם אותם הגעגועים ואותו החשק. כולם התפללו לגמיאת מים אחת, לגמיאה של מים חיים נקיים… אז התחיל לדבר איגמר מאנסון, שישב עד עתה אילם והקשיב לדברי האחרים… 'אני מהרהר על נהר, הקולט אל תוכו שפע מים מנהרות רבים, וזורם ויוצא לו רחב ועשיר מתוך היערות האפלים, והוא בהיר עד כדי כך, שרואים את כל חלוקי האבן מתנוצצים על קרקעיתו. והנהר הזה לא חרב כנחל קדרון, ואיננו חלום בלבד כנהר של יחזקאל, ולא נעלם מן העיר כזה של חזקיהו, אלא הוא סואן וזורם גם כיום. אני חושב על דבר הדאלאלף'".

(סלמה לגרלף, "ירושלים", תרגם: יעקב רבינוביץ. תרפ"א–תרפ"ח [1921–1928], א־ב. ניומן, תל־אביב, 1957.)

האיכרים הקימו בעיר את "המושבה האמריקאית" ותלו תקוות משיחיות בישיבתם בה, אך תקוותיהם התפוגגו אט-אט, עם המאבק באקלים החם, בקשיים הפיזיים ובתככים רבים עם הקהילות השכנות. גם מי שהתגברו על הגעגועים לשוודיה ושרדו דור נוסף במושבה, נקלעו למאבקים פנימיים, וחלק מהחברים פרשו. לגרלף מתארת את הקשיים באופן היוצר הקבלה ופעפוע בין קשיי הקהילה לקשיי היחיד.

גם ברומנים נוספים שלה ובאגדות שכתבה עסקה לגרלף לא מעט בחתירה הרואית להגשמת מטרות קולקטיביות: קיום צו דתי, מאבק בטבע מקשה, בניית חיים חדשים במקום זר ועוד. מבחינה זו היא נבדלת מבארון, ששמה דגש על מציאת ייחודו של הפרט בתוך הקבוצה. עם זאת שתיהן זיהו ואפיינו היטב את הדחפים המניעים בני אדם קדימה – דחפים שעיקרם החיפוש אחר עוצמה, התחדשות וחיוניות. הרגישות ואהבת האדם של בארון ושל לגרלף כאחת אפשרו להן לתאר באמינות גדולה את מסע החיפוש האישי אחר משמעות וטעם.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

יש האומרים שכשסרן בארי חזק, כלכלן ומשורר, ובעתות חירום קצין מבצעים בגדוד מילואים של הצנחנים, הגיע לקרב סָרָפֵאוּם בחזית המצרית במלחמת יום כיפור – הוא כבר ידע מראש את גורלו. חזק, בן קיבוץ אפיקים, היה בן 29 בלבד כאשר חצה את התעלה, וכמו הרגיש שהוא הולך ליפול חלל. עדויות חבריו של הקצין הצעיר, שחזר לשרת במילואים עם פרוץ המלחמה, מתארות שהוא לא היה כתמול שלשום. פתאום היה שקט מאוד, לא אותו אדם שחבריו לנשק הכירו, וכך עברו עליו ימיו האחרונים, עד לנפילתו בקרב. "נראה לי (…) כי כאשר אדם מרגיש במותו הקרב, נפגע משהו ברצון הלחימה שלו. נדמה לי שלבארי הייתה בפירוש הרגשה כזו. ואולי אני טועה, לא נוכל לדעת זאת לעולם. אך כך זה נראה לי, ואולי בכך גם מוסברת השתיקה שלו" (מתוך דברי הספד של אסא קדמוני, חברו לנשק של בארי ז"ל).

עוד לפני הקרב, יש שיגידו שבארי ז"ל ידע לחזות את מותו. חזק ז"ל היה משורר חובב, והספיק לכתוב כמה וכמה שירים בטרם הלך לעולמו בטרם עת. בשיר "מַה תִּרְעַשׁ אָבִי" הוא פונה לאביו, שהלך לעולמו כמה שנים לפני מותו של בארי, ומתאר את עצמו כמי שיכאיב לאביו, חוזה כאב עתיד לבוא בעקוב אסון. הוא מנבא שכמו שאביו שזרע אותו בדמעה, כך גם יקצור אותו בבכי. נבואה קשה ועצובה.

דוגמה בולטת נוספת היא שירו "ריבונו של עולם", שנחשף לתודעה הציבורית ב-2001 כשברי סחרוף החליט להלחינו ולפרסם אותו. בשיר פונה בארי אל אביו ומכנה אותה "אב שכול", שעדיין לא יודע שבנו נהרג. לאב משמעות כפולה – גם אב, גם אלוהים. הוא מסמן את המוות של עצמו, ונותן לעצמו רשות למות, מבקש מעצמו מאביו לעצום כבר את העיניים. הוא מדבר על הברושים, הידועים בתור עצים האופייניים לבתי קברות, שלוחשים את שמו, קוראים לו, וכבר יודע שיגידו עליו קדיש. השיר מערבב בין עגה צבאית לבין מילים המזכירות נוסח תפילה.

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ.
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים
לְעֵת עֶרֶב לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ,
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד,
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת

אָנָא, עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ,
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת.
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית לָמוּת.
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לֹא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּישׁ.

(מתוך "ריבונו של עולם", מאת בארי חזק ז"ל)

 

כתיבתו של חזק מתאפיינת בזווית יוצאת דופן על המלחמה וחיי-החייל. למרות שבנופלו הגיע כבר לדרגת סרן והיה קצין המבצעים של הגדוד שלו, בקריאה של כתביו ניתן לראות כיצד ראה מעבר לחיי המלחמה, והשכיל להרגיש דברים אחרים גם בשדה-הקרב. במכתביו הרבים לנעמה אשתו מתאר חזק את האופן בו הוא תופס את חבריו לנשק ואת ההכנות למלחמה. כך כתב במכתב מתאריך 9 באוגוסט 1970: "שלום לחמודה מכל, שלום מחייל אפור, משועמם ומלוכלך. (…) גם כאן מסביב תרדמת אלוהים. כל החיילים החמודים הלכו כבר מזמן לישון, ובשינה גם הגנרלים הם ילדים קטנים מאוד של אמא שלהם. (…) וכשיתעוררו האפורים הקטנים איש (ילד) מהם לא יבין 'מה הוא, בעצם, עושה כאן'. הרי בא השלום, ושלום זה להיות בבית, לא בצבא". הדברים נכתבים ברוח תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, בה השתתף בארי חזק ואף נפצע בקרב על ירושלים. גם פה ניכרת היכולת של בארי לצפות קדימה, וכפי שכתב – אם באמת היה שלום, הוא לא היה נאלץ לכתוב לאשתו מתוך אימון צבאי.

בארי חזק נולד ב-25 באוגוסט 1944, בן לקיבוץ אפיקים. בחודש בו הגיע לעולם נפטר ברל כצנלסון, והוריו קראו לו בכינוי הספרותי של כצנלסון  – בארי. הוא גדל בקיבוץ, היה פעיל בתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ואף שימש בתור רכז פעילות של אזור הנגב ויהודה. בשנת 1963 התנדב לחטיבת הצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. ערב מלחמת ששת הימים, בה השתתף בפריצת הדרך לירושלים ואף נפצע, התחתן בארי חזק עם חברתו מילדות נעמה. לאחר המלחמה נערך טקס זיכרון לנופלי הקיבוץ, אותו תיאר אסף ענברי בספרו "הביתה": "כעבור שבוע חזרו החתנים הביתה עם קנקני קפה משכם, טסי נחושת מעזה, פגיונות מקונייטרה וקפסאות שש-בש מירושלים המזרחית, ובבית הקברות נערכה לוויה צבאית. (…) כיתת היורים הורכבה מהבנים שחזרו הביתה" (וביניהם בארי חזק).

לצד תחביב כתיבת השירה, כבר כילד הצטיין בארי כשחקן כדורסל ושיחק בנבחרת הקיבוץ, וכאשר עזב את אפיקים כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, הקפיד להמשיך לשחק. בתחילה עבד בתור מדריך בפנימייה על-שם מיי בויאר בירושלים, ולאחר מכן, עם התחלת התואר השני בכלכלה, התקבל לעבודה במשרד האוצר. חברו לעבודה במשרד האוצר, יצחק בר-גיל, מתאר את בארי בתור אחד מנערי האוצר המבטחים ביותר שהיו בזמנו במשרד. גם שם לקח חלק מרכזי בנבחרת הכדורסל, והחינוך הסוציאליסטי שקיבל בקיבוץ בא לידי ביטוי גם בעבודתו באגף התקציבים של משרד האוצר, כאחראי לתקציבי משרד החינוך והתרבות.

עם פרוץ מלחמת יום כיפור, שהה בארי חזק בקיבוץ אפיקים יחד עם אשתו ובנו התינוק. "בערב יום הכיפורים הוא קרא תפילת יזכור לחברים שמתו בשנה החולפת, ולמחרת פרצה מלחמה", כותב ענברי. המצרים צלחו את תעלת סואץ, הסורים התקדמו ברמת הגולן, וכשנודע באפיקים שפרצה מלחמה הודלקו מקלטי הרדיו. כל חבר בר גיוס שזיהה את בין משפטיו של הקריין את שם הצופן של יחידת המילואים שלו חיבק את אשתו, אמר לה: 'להתראות על לוח המודעות' ונסע לרמת הגולן או סיני". בדיחה קודרת, עצובה, שהגשימה אותה. בארי ונעמה לא יתראו שוב, אלא על לוח המודעות.

סרן בארי חזק, קצין המבצעים של גדוד מילואים 565 בחטיבת הצנחנים, נסע דרומה. הגדוד שלו השתתף במבצע "אבירי לב", שמטרתו הייתה להקים ראש גשר (ביצורי הכנה לכניסת כוחות רחבים) בגדה המערבית של תעלת סואץ. כוח מתוך הגדוד, בפיקודו של דן זיו, היה הראשון לחצות את התעלה על סירות גומי. החיילים, ביניהם בארי חזק ז"ל, אמורים היו להתקדם על מסילת הרכבת המצרית לכיוון הכפר סרפאום והמוצב המצרי שבו, כדי להרחיק את הכוחות המצריים מראש הגשר שהחל להיבנות. הפלוגה החלה להתקדם צפונה מכיוון סואץ, וככל שהתקרבה לגבולות הדרומיים של הכפר סרפאום, נתקלה בעוד ועוד התנגדות מצד כוחות מצריים עדיפים בהרבה.

הכוח נותק מהתגבורת, הטנקים הישראליים שליוו את הכוח הושבתו, וכך גם הזחל"מים. החיילים נאלצו לנטוש ולעבור ללוחמה רגלית. כ-14 לוחמים ישראליים, ביניהם המפקד דן זיו, בארי חזק וכן אסא קדמוני (שזכה לעיטור הגבורה לאחר הקרב) התבצרו בתוך מבנים נטושים בכפר, וניהלו קרב נואש והרואי נגד מאות חיילים מצריים. לבסוף הגיעו כוחות לחלצם, ותוך לחימה עזה נסוגו באבדות כבדות חזרה לכיוון סואץ. פעולת ההתקדמות נכשלה ומתחם סרפאום נותר בשליטה מצרית. בקרב נפלו 14 חיילי צה"ל ו-35 נפצעו, בין ההרוגים בקרב היה המשורר והכלכלן, סרן בארי חזק מקיבוץ אפיקים. לאחר הקרב, שנראה היה כתבוסה מהדהדת, התגלה שמטה הפיקוד המצרי פירש את תנועת הכוח בתור ניסיון כיתור של הארמייה המצרית השנייה. כתוצאה מכך הסיגו המצרים את כוחותיהם באזור החווה הסינית צפונה, מה שאפשר נחיתה נוחה יותר של כוחות צה"ל באזור.

בארי חזק נקבר בבית העלמין בקיבוץ אפיקים. בן 29 היה במותו, והשאיר אחריו אישה ותינוק, אם ואח. לצדו נפלו עוד כמה מבני המחזור שלו בקיבוץ. כתביו, מכתביו, שיריו וכן מאמר שכתב במסגרת עבודתו במשרד האוצר נכרכו יחד לספר שקיבל את השם "בבכי אותי תקצר", שנלקח מאחד משיריו של חזק. הספר יצא לאור שנה לאחר מותו בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

יהיה זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים

ב-13 באוגוסט 1985 עלה הטנק עליו פיקד סג"מ איתן מלמד מגבעתיים על מוקש. איתן בן העשרים נהרג במקום. שלוש שנים לאחר מותו, פירסמה רחל מלמד-איתן את ספר השירים "ולא עוד". את הספר פתחה אמא של איתן בשיר "המוקש":

 

הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

שֶׁהִתְפּוֹצֵץ – לֹא בַּשָּׂדֶה

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

וְהָיִינוּ מְסֻבִּים

אֲנַחְנוּ וְאַתָּה וְצוֹחֲקִים,

וּפִתְאֹם

הַכֹּל הִתְנַפֵּץ

וְכָל אֲבָרֵינוּ

הִתְפַּזְּרוּ

וְעָפוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ עוֹד,

רַק רוּחוֹת מְרַחֲפוֹת

בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת,

נְשָׁמוֹת קְרוֹבוֹת מִתְרַחֲקוֹת,

בּוֹדְדוֹת נֶעְלָמוֹת

מְחַפְּשׂוֹת

וְשָׁבוֹת בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

וְהֵן לֹא מְסַפְּרוֹת,

שְׁתִיקָה מְרַחֶפֶת

בֵּין הַוִּילוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ כָּעֵת,

כִּי הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

הִתְפּוֹצֵץ

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

 

 

ספרי ההנצחה הנפוצים יותר לזכר חללי צה"ל מנציחים לרוב את סיפור חייו של הנופל, או מפרסמים את שיריו וציוריו שהתגלו לאחר לכתו. אבל בין ספרי ה"יזכור" האלו, נמצאים גם ספרים מסוג אחר כדוגמת ספר השירים של רחל מלמד-איתן. יחד איתו אפשר למצוא בסך הכל כ-12 ספרים נוספים מסוג זה. זוהי סוגה נדירה ומיוחדת מינה בספרות העברית: ספרי שירה שחיברו המשפחות השכולות, לרוב האם או האב השכולים, ובמקרה אחד גם אחות שכולה, לזכר יקירם שנפל.

ספר שירי השכול הראשון (כך לפי קטלוג הספרייה הלאומית) ראה אור ב-1983. את הספר הוציאה לאור רעיה הרניק לאחר נפילת בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור ב-6 ביוני 1982. אם בספר היזכור המסורתי מודגשת הקרבת הנופל, בספר שירי השכול האישי גובר על הציבורי והלאומי.

אֲנִי מְצַמְצֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹתַי.

פַּעַם הָיִיתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

הָיִיתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹד מְעַט

הַר הֶרְצְל

עוֹד מְעַט

אַתָּה.

(שיר ללא שם, מתוך "משירי הר הרצל, ירושלים" בתוך האסופה "חשבון עובר ולא שב: מבחר שירים 2010-1960" מאת האם השכולה רעיה הרניק לזכר בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011)

 

שירים לנופלים נכתבו מאז קום המדינה – אחד הראשונים והמוכרים שבהם הוא "הנה מוטלות גופותינו" שחיבר משורר דור תש"ח חיים גורי לזכר חללי שיירת הל"ה. השיר של גורי שונה מהשירים האחרים בכתבה. השירה שחיברו המשפחות השכולות להנצחת יקיריהם מדברת לעתים רחוקות, אם בכלל, מפיו של הנופל. היא מתרכזת במקום בכאב של הנותרים. כשהמת מדבר בשירי המשפחות השכולות הוא מדבר מתוך החלום, המרחב היחיד שבו ניתן לשכוח את נפילת האהוב.

את הספר "שירים לנדב" חיברה רוחל'ה קובץ לזכר בנה סמל נדב קובץ ז"ל "שנולד בקיבוץ יפתח ונפל בלבנון במלחמת שלום הגליל כ"ד באדר תשמ"ה והוא רק בן עשרים ואחת". הוא ראה אור בהוצאת משפחת קובץ בקיבוץ יפתח, שנת 1992. בספר מופיע השיר "חלום":

חֲלוֹם

זֶה רַק חֲלוֹם!

בָּאתָ אֵלַי

וְנָגַעְתָּ בִּי

וְאָמַרְתָּ:

חַבְּקִינִי, אִמָּא.

וַאֲנִי כֹּה קְרוֹבָה

וְכֹה רְחוֹקָה.

זֶה רַק חֲלוֹם

חֲלוֹם.

כאב השכול שאינו מרפה הוא הנושא המרכזי בספרי השירה האלו. על גב הספר "ואני כאן ואתה שם" שחיבר האב השכול יצחק נאמן נכתב: "מתוך אמונה, שיש בכוחם של שירים אלה להקל על משפחת השכול, בהתמודדותה הקשה, הוצאו השירים מהמגירה וראו אור".

לכל אחד מהשירים שחיבר לבנו, סגן ארז נאמן ז"ל, צירף האב השכול את תאריך כתיבתו. השיר המוקדם ביותר נכתב ב17.2.1986, ביום ההולדת ה-23 של ארז. האחרון ביום ההולדת של האב בראש השנה תשמ"ט (ספטמבר 1988). ארז נהרג מפליטת כדור של חייל אחר, בן 20 היה במותו.

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

וְהַחַיִּים – אֵין בָּהֶם שִׁוְיוֹן.

יֵשׁ מִי שֶׁבִּצְרִיף דּוֹלֵף – מְאֻשָּׁר,

וְיֵשׁ מִי שֶׁעִם תְּהִלָּהּ וְזֹהַר – מַרְגִּישׁ אֻמְלָל.

 

וְיֵשׁ שְׁכוֹל, וּבַשְּׁכוֹל

כֻּלָּם

שָׁוִים.

טַלְטֵלָה חֲזָקָה,

סְעָרָה מִתְנַפֶּצֶת,

הֶלֶם!

הַיָּקָר מִכֹּל –

אֵינֶנּוּ.

נִשְׁאֲרָה רַק מַצֶּבֶת אֶבֶן –

נָפַל…

 

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

אֲבָל הַשְּׁכוֹל

לֹא אִחֵר לָבוֹא.

 

וּמֵאָז, לְאֵלֶּה מֻכֵּי

הַגּוֹרָל –

הַשְּׁכוֹל הוּא הַמּוֹבִיל

וְהַחַיִּים הֵם הַנִּלְוִוים,

הֵם

הַתְּפֵלִים.

("השכול לא איחר לבוא", מתוך "ואני כאן ואתה שם". ספר השירים שחיבר יצחק נאמן לזכר בנו סגן ארז נאמן ז"ל)

בקשה חוזרת ונשנית של השוכלים היא שהילד יחזור. רק אז, ניתן לקרוא בין השורות, רק כשידפוק שוב בדלת ויופיע, החיים שנעצרו ימשיכו את מסלולם. כך ייחל האב יעקב צור בשירו "אתה שב ובא". בנו סגן אייל צור נפל בלבנון בכ"ח ניסן תשמ"ב – 21.4.1982.

יֶלֶד קָטָן

וְיָחֵף

הָיִיתָ מִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה

אֵלֵינוּ

לְמִטָּה הַגְּדוֹלָה.

פִּתְאוֹם קוֹפֵץ

אֵל בֵּינֵינוּ

הַיְּשֵׁנִים,

מִתְחַפֵּר

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

נִלְחָץ בְּכֹחַ לְאִמָּא

לְאַבָּא,

טוֹמֵן פָּנֶיךָ בְּחֵיקֵנוּ

כֻּלְּךָ נִיחוֹחוֹת נִפְלָאִים

שֶׁל רֹגַע וַחֲמִימוּת.

 

עַתָּה

בְּלֵילוֹת הָאֲרֻכִּים, הַמְהֻרְהָרִים

שֶׁל עֵינַיִם פְּקוּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה

אַתָּה שָׁב וּבָא, בְּשֶׁקֶט

שׁוֹכֵב בֵּינֵינוּ אַפְּרַקְדָּן

בַּמִּטָּה הַגְּדוֹלָה.

בְּנַעֲלֵי הַחַיָּלִים לְרַגְלֶיךָ

אַתָּה נָח,

בְּמַדֶּיךָ הַמְאֻבָּקִים

וְרֵיחֲךָ כְּנִיחוֹחַ שָׂדֶה רָחוֹק

וּכְרֵיחַ זֵעָה וָדָם.

כָּל הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ

יָדֶיךָ נוֹגְעוֹת בְּיָדֵינוּ,

זִכְרוֹנוֹתֶיךָ בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ.

מַפְרִיד אַתָּה בֵּינֵינוּ

מְאַחֵד אוֹתָנוּ.

כָּל הַלַּיְלָה הַשָּׁלֵו

סוֹבְבִים חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ

זוֹרְמִים גַּעְגּוּעִים אֲבוּדִים

עוֹטִים אוֹתָנוּ בְּהִלָּה

שֶׁל דּוּמִיָּה גְּדוֹלָה.

 

וּבְאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

בְּטֶרֶם אוֹר,

אַתָּה הוֹלֵךְ.

לְאַט, בְּשֶׁקֶט

כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ –

בְּלִי מַבָּט,

בְּלִי לוֹמַר לָנוּ דָּבָר.

 

וּבְעוֹדְךָ נָמוֹג

בַּאֲפֵלַת הַדֶּלֶת

רַק כְּאִלּוּ רָאִינוּ

לְהֶרֶף רֶגַע

אֶת עֵינֶיךָ הָעֲצוּבוֹת,

רַק כְּאִלּוּ שָׁמַעְנוּ

קוֹל אֲנָחָה

חֲרִישִׁי.

("אתה שב ובא", מתוך "בכף ידי הריקה", ספר השירים שחיבר יעקב צור לזכר בנו סגן אייל צור)

אך לא רק בשכול שווים השכולים. עפרה לבנוני מתארת בסוף ספרה תחושה שנזכרת גם בזכרונותיהם של כותבות וכותבים אחרים, "כתיבת השירה פרצה בעקבות נפילתו של רפי, אחיה, ונמשכת מאז". הרגש הזה חוזר גם בדבריה של רחל מלמד-איתן, שאימצה את השם איתן לשם משפחה לאחר נפילת הבן. בראיון לידיעות אחרונות סיפרה על השירה שפרצה ממנה בספונטניות: "אחרי הבכי שטפתי את הפנים, וכתבתי את מה שהרגשתי".

יש להניח שמרבית הכותבות והכותבים לא קראו את ספרי ההנצחה האחרים, ועדיין נמצא רגעי מפתח החוזרים שוב ושוב – בייחוד רגע ההתוודעות עם האובדן. כזהו השיר "ממש לא מושלמת", בו מחזירה אותנו עפרה לבנוני, אחותו של רב"ט רפי רייכרט ז"ל אל רגע קבלת הבשורה המרה. ביום ג' באדר תשמ"ג (16.2.1983), בעת שירות מילואים פעיל באיזור עין זחלתא בלבנון, נתקל רפי במארב מחבלים כשהיה ברכב צבאי בדרכו לבסיסו. הוא נורה ונהרג יחד עם חברו הטוב שהיה עמו. בן 31 שנים היה רפי בנופלו.

וכך כתבה עפרה לבנוני לאח שנפל:

אַף פַּעַם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

אָדָם שָׁלֵם,

רֶגֶל אַחַת קְצָרָה

הַשְּׁנִיָּה – כּוֹאֶבֶת.

יַד שְׂמֹאל לֹא יוֹדַעַת

מָה רוֹצָה יָמִין,

וְהַשִּׁנַּיִם – חָסְרָה אַחַת

לִכְאֵב שִׁנַּיִם.

וְאָז מַגִּיעִים לְאָזְנַיִם,

שׁוֹמְעוֹת אֲבָל מְסָרְבוֹת לְהַאֲמִין.

אֶת עֵין שְׂמֹאל אֲנִי עוֹצֶמֶת

כְּדֵי לְכַוֵּן רוֹבֵה-אֲוִיר

הַיְשֵׁר, לְאָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה.

וְרַק אִמָּא אָמְרָה לִי

פַּעַם אַחַת-

"אַתְּ כִּמְעַט מֻשְׁלֶמֶת"

כִּמְעַט…

("ממש לא מושלמת", מתוך "ממעמקים" מאת עפרה לבנוני. הוצאת ספרי ניב, 2011)

יפה כפיר חיברה את ספר השירה היחיד המוקדש לחיילת שנפלה, לבתה הצעירה סרן יעל כפיר ז"ל, שהייתה בת 22 כשנהרגה בפיגוע חבלני בצומת צריפין ב-9.9.2003. הספר נקרא "מעבר לכאב". שם הספר והשירים המאוגדים בין כריכותיו מחדדים את השאלה שעימה מתמודדים כל ספרי השירה שחיברו בני המשפחות השכולות, האם יש משהו מעבר לכאב השכול? הוא נפתח בשיר בשם "שברי חלומותיי":

בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים

הַקֶּבֶר

מְחַכֶּה

לִי.

יַלְדָּתִי

בְּתַכְרִיכִים.

אֲנִי חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁבָּרִים אֶל אֶבֶן מַצֵּבָה

וְצוֹלְלִים

אֶל בּוֹר שָׁחֹר

מְרֻסָּקִים

שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתַי מִסְתַּחְרְרִים בְּבוֹר שָׁחֹר.

מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.