ב-13 באוגוסט 1985 עלה הטנק עליו פיקד סג"מ איתן מלמד מגבעתיים על מוקש. איתן בן העשרים נהרג במקום. שלוש שנים לאחר מותו, פירסמה רחל מלמד-איתן את ספר השירים "ולא עוד". את הספר פתחה אמא של איתן בשיר "המוקש":
הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא
שֶׁהִתְפּוֹצֵץ – לֹא בַּשָּׂדֶה
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.
וְהָיִינוּ מְסֻבִּים
אֲנַחְנוּ וְאַתָּה וְצוֹחֲקִים,
וּפִתְאֹם
הַכֹּל הִתְנַפֵּץ
וְכָל אֲבָרֵינוּ
הִתְפַּזְּרוּ
וְעָפוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת.
וְהַבַּיִת רֵיק,
וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ עוֹד,
רַק רוּחוֹת מְרַחֲפוֹת
בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת,
נְשָׁמוֹת קְרוֹבוֹת מִתְרַחֲקוֹת,
בּוֹדְדוֹת נֶעְלָמוֹת
מְחַפְּשׂוֹת
וְשָׁבוֹת בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.
וְהֵן לֹא מְסַפְּרוֹת,
שְׁתִיקָה מְרַחֶפֶת
בֵּין הַוִּילוֹנוֹת.
וְהַבַּיִת רֵיק,
וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ כָּעֵת,
כִּי הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא
הִתְפּוֹצֵץ
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.
ספרי ההנצחה הנפוצים יותר לזכר חללי צה"ל מנציחים לרוב את סיפור חייו של הנופל, או מפרסמים את שיריו וציוריו שהתגלו לאחר לכתו. אבל בין ספרי ה"יזכור" האלו, נמצאים גם ספרים מסוג אחר כדוגמת ספר השירים של רחל מלמד-איתן. יחד איתו אפשר למצוא בסך הכל כ-12 ספרים נוספים מסוג זה. זוהי סוגה נדירה ומיוחדת מינה בספרות העברית: ספרי שירה שחיברו המשפחות השכולות, לרוב האם או האב השכולים, ובמקרה אחד גם אחות שכולה, לזכר יקירם שנפל.
ספר שירי השכול הראשון (כך לפי קטלוג הספרייה הלאומית) ראה אור ב-1983. את הספר הוציאה לאור רעיה הרניק לאחר נפילת בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור ב-6 ביוני 1982. אם בספר היזכור המסורתי מודגשת הקרבת הנופל, בספר שירי השכול האישי גובר על הציבורי והלאומי.
אֲנִי מְצַמְצֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹתַי.
פַּעַם הָיִיתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
הָיִיתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד מְעַט
הַר הֶרְצְל
עוֹד מְעַט
אַתָּה.
(שיר ללא שם, מתוך "משירי הר הרצל, ירושלים" בתוך האסופה "חשבון עובר ולא שב: מבחר שירים 2010-1960" מאת האם השכולה רעיה הרניק לזכר בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011)
שירים לנופלים נכתבו מאז קום המדינה – אחד הראשונים והמוכרים שבהם הוא "הנה מוטלות גופותינו" שחיבר משורר דור תש"ח חיים גורי לזכר חללי שיירת הל"ה. השיר של גורי שונה מהשירים האחרים בכתבה. השירה שחיברו המשפחות השכולות להנצחת יקיריהם מדברת לעתים רחוקות, אם בכלל, מפיו של הנופל. היא מתרכזת במקום בכאב של הנותרים. כשהמת מדבר בשירי המשפחות השכולות הוא מדבר מתוך החלום, המרחב היחיד שבו ניתן לשכוח את נפילת האהוב.
את הספר "שירים לנדב" חיברה רוחל'ה קובץ לזכר בנה סמל נדב קובץ ז"ל "שנולד בקיבוץ יפתח ונפל בלבנון במלחמת שלום הגליל כ"ד באדר תשמ"ה והוא רק בן עשרים ואחת". הוא ראה אור בהוצאת משפחת קובץ בקיבוץ יפתח, שנת 1992. בספר מופיע השיר "חלום":
חֲלוֹם
זֶה רַק חֲלוֹם!
בָּאתָ אֵלַי
וְנָגַעְתָּ בִּי
וְאָמַרְתָּ:
חַבְּקִינִי, אִמָּא.
וַאֲנִי כֹּה קְרוֹבָה
וְכֹה רְחוֹקָה.
זֶה רַק חֲלוֹם
חֲלוֹם.
כאב השכול שאינו מרפה הוא הנושא המרכזי בספרי השירה האלו. על גב הספר "ואני כאן ואתה שם" שחיבר האב השכול יצחק נאמן נכתב: "מתוך אמונה, שיש בכוחם של שירים אלה להקל על משפחת השכול, בהתמודדותה הקשה, הוצאו השירים מהמגירה וראו אור".
לכל אחד מהשירים שחיבר לבנו, סגן ארז נאמן ז"ל, צירף האב השכול את תאריך כתיבתו. השיר המוקדם ביותר נכתב ב17.2.1986, ביום ההולדת ה-23 של ארז. האחרון ביום ההולדת של האב בראש השנה תשמ"ט (ספטמבר 1988). ארז נהרג מפליטת כדור של חייל אחר, בן 20 היה במותו.
בְּרֵאשִׁית –
הָיוּ הַחַיִּים.
וְהַחַיִּים – אֵין בָּהֶם שִׁוְיוֹן.
יֵשׁ מִי שֶׁבִּצְרִיף דּוֹלֵף – מְאֻשָּׁר,
וְיֵשׁ מִי שֶׁעִם תְּהִלָּהּ וְזֹהַר – מַרְגִּישׁ אֻמְלָל.
וְיֵשׁ שְׁכוֹל, וּבַשְּׁכוֹל
כֻּלָּם
שָׁוִים.
טַלְטֵלָה חֲזָקָה,
סְעָרָה מִתְנַפֶּצֶת,
הֶלֶם!
הַיָּקָר מִכֹּל –
אֵינֶנּוּ.
נִשְׁאֲרָה רַק מַצֶּבֶת אֶבֶן –
נָפַל…
בְּרֵאשִׁית –
הָיוּ הַחַיִּים.
אֲבָל הַשְּׁכוֹל
לֹא אִחֵר לָבוֹא.
וּמֵאָז, לְאֵלֶּה מֻכֵּי
הַגּוֹרָל –
הַשְּׁכוֹל הוּא הַמּוֹבִיל
וְהַחַיִּים הֵם הַנִּלְוִוים,
הֵם
הַתְּפֵלִים.
("השכול לא איחר לבוא", מתוך "ואני כאן ואתה שם". ספר השירים שחיבר יצחק נאמן לזכר בנו סגן ארז נאמן ז"ל)
בקשה חוזרת ונשנית של השוכלים היא שהילד יחזור. רק אז, ניתן לקרוא בין השורות, רק כשידפוק שוב בדלת ויופיע, החיים שנעצרו ימשיכו את מסלולם. כך ייחל האב יעקב צור בשירו "אתה שב ובא". בנו סגן אייל צור נפל בלבנון בכ"ח ניסן תשמ"ב – 21.4.1982.
יֶלֶד קָטָן
וְיָחֵף
הָיִיתָ מִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה
אֵלֵינוּ
לְמִטָּה הַגְּדוֹלָה.
פִּתְאוֹם קוֹפֵץ
אֵל בֵּינֵינוּ
הַיְּשֵׁנִים,
מִתְחַפֵּר
מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
נִלְחָץ בְּכֹחַ לְאִמָּא
לְאַבָּא,
טוֹמֵן פָּנֶיךָ בְּחֵיקֵנוּ
כֻּלְּךָ נִיחוֹחוֹת נִפְלָאִים
שֶׁל רֹגַע וַחֲמִימוּת.
עַתָּה
בְּלֵילוֹת הָאֲרֻכִּים, הַמְהֻרְהָרִים
שֶׁל עֵינַיִם פְּקוּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה
אַתָּה שָׁב וּבָא, בְּשֶׁקֶט
שׁוֹכֵב בֵּינֵינוּ אַפְּרַקְדָּן
בַּמִּטָּה הַגְּדוֹלָה.
בְּנַעֲלֵי הַחַיָּלִים לְרַגְלֶיךָ
אַתָּה נָח,
בְּמַדֶּיךָ הַמְאֻבָּקִים
וְרֵיחֲךָ כְּנִיחוֹחַ שָׂדֶה רָחוֹק
וּכְרֵיחַ זֵעָה וָדָם.
כָּל הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ
יָדֶיךָ נוֹגְעוֹת בְּיָדֵינוּ,
זִכְרוֹנוֹתֶיךָ בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ.
מַפְרִיד אַתָּה בֵּינֵינוּ
מְאַחֵד אוֹתָנוּ.
כָּל הַלַּיְלָה הַשָּׁלֵו
סוֹבְבִים חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ
זוֹרְמִים גַּעְגּוּעִים אֲבוּדִים
עוֹטִים אוֹתָנוּ בְּהִלָּה
שֶׁל דּוּמִיָּה גְּדוֹלָה.
וּבְאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה
בְּטֶרֶם אוֹר,
אַתָּה הוֹלֵךְ.
לְאַט, בְּשֶׁקֶט
כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ –
בְּלִי מַבָּט,
בְּלִי לוֹמַר לָנוּ דָּבָר.
וּבְעוֹדְךָ נָמוֹג
בַּאֲפֵלַת הַדֶּלֶת
רַק כְּאִלּוּ רָאִינוּ
לְהֶרֶף רֶגַע
אֶת עֵינֶיךָ הָעֲצוּבוֹת,
רַק כְּאִלּוּ שָׁמַעְנוּ
קוֹל אֲנָחָה
חֲרִישִׁי.
("אתה שב ובא", מתוך "בכף ידי הריקה", ספר השירים שחיבר יעקב צור לזכר בנו סגן אייל צור)
אך לא רק בשכול שווים השכולים. עפרה לבנוני מתארת בסוף ספרה תחושה שנזכרת גם בזכרונותיהם של כותבות וכותבים אחרים, "כתיבת השירה פרצה בעקבות נפילתו של רפי, אחיה, ונמשכת מאז". הרגש הזה חוזר גם בדבריה של רחל מלמד-איתן, שאימצה את השם איתן לשם משפחה לאחר נפילת הבן. בראיון לידיעות אחרונות סיפרה על השירה שפרצה ממנה בספונטניות: "אחרי הבכי שטפתי את הפנים, וכתבתי את מה שהרגשתי".
יש להניח שמרבית הכותבות והכותבים לא קראו את ספרי ההנצחה האחרים, ועדיין נמצא רגעי מפתח החוזרים שוב ושוב – בייחוד רגע ההתוודעות עם האובדן. כזהו השיר "ממש לא מושלמת", בו מחזירה אותנו עפרה לבנוני, אחותו של רב"ט רפי רייכרט ז"ל אל רגע קבלת הבשורה המרה. ביום ג' באדר תשמ"ג (16.2.1983), בעת שירות מילואים פעיל באיזור עין זחלתא בלבנון, נתקל רפי במארב מחבלים כשהיה ברכב צבאי בדרכו לבסיסו. הוא נורה ונהרג יחד עם חברו הטוב שהיה עמו. בן 31 שנים היה רפי בנופלו.
וכך כתבה עפרה לבנוני לאח שנפל:
אַף פַּעַם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי
אָדָם שָׁלֵם,
רֶגֶל אַחַת קְצָרָה
הַשְּׁנִיָּה – כּוֹאֶבֶת.
יַד שְׂמֹאל לֹא יוֹדַעַת
מָה רוֹצָה יָמִין,
וְהַשִּׁנַּיִם – חָסְרָה אַחַת
לִכְאֵב שִׁנַּיִם.
וְאָז מַגִּיעִים לְאָזְנַיִם,
שׁוֹמְעוֹת אֲבָל מְסָרְבוֹת לְהַאֲמִין.
אֶת עֵין שְׂמֹאל אֲנִי עוֹצֶמֶת
כְּדֵי לְכַוֵּן רוֹבֵה-אֲוִיר
הַיְשֵׁר, לְאָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה.
וְרַק אִמָּא אָמְרָה לִי
פַּעַם אַחַת-
"אַתְּ כִּמְעַט מֻשְׁלֶמֶת"
כִּמְעַט…
("ממש לא מושלמת", מתוך "ממעמקים" מאת עפרה לבנוני. הוצאת ספרי ניב, 2011)
יפה כפיר חיברה את ספר השירה היחיד המוקדש לחיילת שנפלה, לבתה הצעירה סרן יעל כפיר ז"ל, שהייתה בת 22 כשנהרגה בפיגוע חבלני בצומת צריפין ב-9.9.2003. הספר נקרא "מעבר לכאב". שם הספר והשירים המאוגדים בין כריכותיו מחדדים את השאלה שעימה מתמודדים כל ספרי השירה שחיברו בני המשפחות השכולות, האם יש משהו מעבר לכאב השכול? הוא נפתח בשיר בשם "שברי חלומותיי":
בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים
הַקֶּבֶר
מְחַכֶּה
לִי.
יַלְדָּתִי
בְּתַכְרִיכִים.
אֲנִי חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁבָּרִים אֶל אֶבֶן מַצֵּבָה
וְצוֹלְלִים
אֶל בּוֹר שָׁחֹר
מְרֻסָּקִים
שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתַי מִסְתַּחְרְרִים בְּבוֹר שָׁחֹר.
מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.