"הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם, עוֹד מְעַט הַר הֶרְצְל": ספרי השירה שחיברו משפחות הנופלים ליקיריהם

בין מדפי ספרות היזכור נמצאת סוגה פחות מוכרת, ספרי שירת השכול

ספרי השירה שנכתבו לזכר הנופלים

ב-13 באוגוסט 1985 עלה הטנק עליו פיקד סג"מ איתן מלמד מגבעתיים על מוקש. איתן בן העשרים נהרג במקום. שלוש שנים לאחר מותו, פירסמה רחל מלמד-איתן את ספר השירים "ולא עוד". את הספר פתחה אמא של איתן בשיר "המוקש":

 

הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

שֶׁהִתְפּוֹצֵץ – לֹא בַּשָּׂדֶה

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

וְהָיִינוּ מְסֻבִּים

אֲנַחְנוּ וְאַתָּה וְצוֹחֲקִים,

וּפִתְאֹם

הַכֹּל הִתְנַפֵּץ

וְכָל אֲבָרֵינוּ

הִתְפַּזְּרוּ

וְעָפוּ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ עוֹד,

רַק רוּחוֹת מְרַחֲפוֹת

בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת,

נְשָׁמוֹת קְרוֹבוֹת מִתְרַחֲקוֹת,

בּוֹדְדוֹת נֶעְלָמוֹת

מְחַפְּשׂוֹת

וְשָׁבוֹת בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.

וְהֵן לֹא מְסַפְּרוֹת,

שְׁתִיקָה מְרַחֶפֶת

בֵּין הַוִּילוֹנוֹת.

וְהַבַּיִת רֵיק,

וְאִישׁ לֹא חַי בּוֹ כָּעֵת,

כִּי הַמּוֹקֵשׁ הַהוּא

הִתְפּוֹצֵץ

בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן.

 

סג"מ איתן מלמד ז"ל, מתוך הספר "ולא עוד" מאת רחל מלמד-איתן (ספרית פועלים, 1988)

 

ספרי ההנצחה הנפוצים יותר לזכר חללי צה"ל מנציחים לרוב את סיפור חייו של הנופל, או מפרסמים את שיריו וציוריו שהתגלו לאחר לכתו. אבל בין ספרי ה"יזכור" האלו, נמצאים גם ספרים מסוג אחר כדוגמת ספר השירים של רחל מלמד-איתן. יחד איתו אפשר למצוא בסך הכל כ-12 ספרים נוספים מסוג זה. זוהי סוגה נדירה ומיוחדת מינה בספרות העברית: ספרי שירה שחיברו המשפחות השכולות, לרוב האם או האב השכולים, ובמקרה אחד גם אחות שכולה, לזכר יקירם שנפל.

ספר שירי השכול הראשון (כך לפי קטלוג הספרייה הלאומית) ראה אור ב-1983. את הספר הוציאה לאור רעיה הרניק לאחר נפילת בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בקרב על הבופור ב-6 ביוני 1982. אם בספר היזכור המסורתי מודגשת הקרבת הנופל, בספר שירי השכול האישי גובר על הציבורי והלאומי.

אֲנִי מְצַמְצֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹתַי.

פַּעַם הָיִיתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

הָיִיתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם

עוֹד מְעַט

הַר הֶרְצְל

עוֹד מְעַט

אַתָּה.

(שיר ללא שם, מתוך "משירי הר הרצל, ירושלים" בתוך האסופה "חשבון עובר ולא שב: מבחר שירים 2010-1960" מאת האם השכולה רעיה הרניק לזכר בנה רס"ן גיורא (גוּני) הַרְניק. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011)

 

רב-סרן גיורא הרניק ז"ל יחד עם אמו רעיה, מתוך אתר ההנצחה של חטיבת גולני

שירים לנופלים נכתבו מאז קום המדינה – אחד הראשונים והמוכרים שבהם הוא "הנה מוטלות גופותינו" שחיבר משורר דור תש"ח חיים גורי לזכר חללי שיירת הל"ה. השיר של גורי שונה מהשירים האחרים בכתבה. השירה שחיברו המשפחות השכולות להנצחת יקיריהם מדברת לעתים רחוקות, אם בכלל, מפיו של הנופל. היא מתרכזת במקום בכאב של הנותרים. כשהמת מדבר בשירי המשפחות השכולות הוא מדבר מתוך החלום, המרחב היחיד שבו ניתן לשכוח את נפילת האהוב.

את הספר "שירים לנדב" חיברה רוחל'ה קובץ לזכר בנה סמל נדב קובץ ז"ל "שנולד בקיבוץ יפתח ונפל בלבנון במלחמת שלום הגליל כ"ד באדר תשמ"ה והוא רק בן עשרים ואחת". הוא ראה אור בהוצאת משפחת קובץ בקיבוץ יפתח, שנת 1992. בספר מופיע השיר "חלום":

חֲלוֹם

זֶה רַק חֲלוֹם!

בָּאתָ אֵלַי

וְנָגַעְתָּ בִּי

וְאָמַרְתָּ:

חַבְּקִינִי, אִמָּא.

וַאֲנִי כֹּה קְרוֹבָה

וְכֹה רְחוֹקָה.

זֶה רַק חֲלוֹם

חֲלוֹם.

סמל נדב קובץ ז"ל, מתוך אתר ההנצחה של חטיבת גולני

כאב השכול שאינו מרפה הוא הנושא המרכזי בספרי השירה האלו. על גב הספר "ואני כאן ואתה שם" שחיבר האב השכול יצחק נאמן נכתב: "מתוך אמונה, שיש בכוחם של שירים אלה להקל על משפחת השכול, בהתמודדותה הקשה, הוצאו השירים מהמגירה וראו אור".

לכל אחד מהשירים שחיבר לבנו, סגן ארז נאמן ז"ל, צירף האב השכול את תאריך כתיבתו. השיר המוקדם ביותר נכתב ב17.2.1986, ביום ההולדת ה-23 של ארז. האחרון ביום ההולדת של האב בראש השנה תשמ"ט (ספטמבר 1988). ארז נהרג מפליטת כדור של חייל אחר, בן 20 היה במותו.

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

וְהַחַיִּים – אֵין בָּהֶם שִׁוְיוֹן.

יֵשׁ מִי שֶׁבִּצְרִיף דּוֹלֵף – מְאֻשָּׁר,

וְיֵשׁ מִי שֶׁעִם תְּהִלָּהּ וְזֹהַר – מַרְגִּישׁ אֻמְלָל.

 

וְיֵשׁ שְׁכוֹל, וּבַשְּׁכוֹל

כֻּלָּם

שָׁוִים.

טַלְטֵלָה חֲזָקָה,

סְעָרָה מִתְנַפֶּצֶת,

הֶלֶם!

הַיָּקָר מִכֹּל –

אֵינֶנּוּ.

נִשְׁאֲרָה רַק מַצֶּבֶת אֶבֶן –

נָפַל…

 

בְּרֵאשִׁית –

הָיוּ הַחַיִּים.

אֲבָל הַשְּׁכוֹל

לֹא אִחֵר לָבוֹא.

 

וּמֵאָז, לְאֵלֶּה מֻכֵּי

הַגּוֹרָל –

הַשְּׁכוֹל הוּא הַמּוֹבִיל

וְהַחַיִּים הֵם הַנִּלְוִוים,

הֵם

הַתְּפֵלִים.

("השכול לא איחר לבוא", מתוך "ואני כאן ואתה שם". ספר השירים שחיבר יצחק נאמן לזכר בנו סגן ארז נאמן ז"ל)

סגן ארז נאמן ז"ל, מתוך "ואני כאן ואתה שם" (הוצאה עצמית, 1989)

בקשה חוזרת ונשנית של השוכלים היא שהילד יחזור. רק אז, ניתן לקרוא בין השורות, רק כשידפוק שוב בדלת ויופיע, החיים שנעצרו ימשיכו את מסלולם. כך ייחל האב יעקב צור בשירו "אתה שב ובא". בנו סגן אייל צור נפל בלבנון בכ"ח ניסן תשמ"ב – 21.4.1982.

יֶלֶד קָטָן

וְיָחֵף

הָיִיתָ מִתְגַּנֵּב בַּלַּיְלָה

אֵלֵינוּ

לְמִטָּה הַגְּדוֹלָה.

פִּתְאוֹם קוֹפֵץ

אֵל בֵּינֵינוּ

הַיְּשֵׁנִים,

מִתְחַפֵּר

מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

נִלְחָץ בְּכֹחַ לְאִמָּא

לְאַבָּא,

טוֹמֵן פָּנֶיךָ בְּחֵיקֵנוּ

כֻּלְּךָ נִיחוֹחוֹת נִפְלָאִים

שֶׁל רֹגַע וַחֲמִימוּת.

 

עַתָּה

בְּלֵילוֹת הָאֲרֻכִּים, הַמְהֻרְהָרִים

שֶׁל עֵינַיִם פְּקוּחוֹת בַּחֲשֵׁכָה

אַתָּה שָׁב וּבָא, בְּשֶׁקֶט

שׁוֹכֵב בֵּינֵינוּ אַפְּרַקְדָּן

בַּמִּטָּה הַגְּדוֹלָה.

בְּנַעֲלֵי הַחַיָּלִים לְרַגְלֶיךָ

אַתָּה נָח,

בְּמַדֶּיךָ הַמְאֻבָּקִים

וְרֵיחֲךָ כְּנִיחוֹחַ שָׂדֶה רָחוֹק

וּכְרֵיחַ זֵעָה וָדָם.

כָּל הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ

יָדֶיךָ נוֹגְעוֹת בְּיָדֵינוּ,

זִכְרוֹנוֹתֶיךָ בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ.

מַפְרִיד אַתָּה בֵּינֵינוּ

מְאַחֵד אוֹתָנוּ.

כָּל הַלַּיְלָה הַשָּׁלֵו

סוֹבְבִים חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ

זוֹרְמִים גַּעְגּוּעִים אֲבוּדִים

עוֹטִים אוֹתָנוּ בְּהִלָּה

שֶׁל דּוּמִיָּה גְּדוֹלָה.

 

וּבְאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה

בְּטֶרֶם אוֹר,

אַתָּה הוֹלֵךְ.

לְאַט, בְּשֶׁקֶט

כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ –

בְּלִי מַבָּט,

בְּלִי לוֹמַר לָנוּ דָּבָר.

 

וּבְעוֹדְךָ נָמוֹג

בַּאֲפֵלַת הַדֶּלֶת

רַק כְּאִלּוּ רָאִינוּ

לְהֶרֶף רֶגַע

אֶת עֵינֶיךָ הָעֲצוּבוֹת,

רַק כְּאִלּוּ שָׁמַעְנוּ

קוֹל אֲנָחָה

חֲרִישִׁי.

("אתה שב ובא", מתוך "בכף ידי הריקה", ספר השירים שחיבר יעקב צור לזכר בנו סגן אייל צור)

סגן אייל צור ז"ל עם אביו יעקב בסיום קורס קציני תותחנים, מתוך אתר ההנצחה של עיריית נתניה

אך לא רק בשכול שווים השכולים. עפרה לבנוני מתארת בסוף ספרה תחושה שנזכרת גם בזכרונותיהם של כותבות וכותבים אחרים, "כתיבת השירה פרצה בעקבות נפילתו של רפי, אחיה, ונמשכת מאז". הרגש הזה חוזר גם בדבריה של רחל מלמד-איתן, שאימצה את השם איתן לשם משפחה לאחר נפילת הבן. בראיון לידיעות אחרונות סיפרה על השירה שפרצה ממנה בספונטניות: "אחרי הבכי שטפתי את הפנים, וכתבתי את מה שהרגשתי".

יש להניח שמרבית הכותבות והכותבים לא קראו את ספרי ההנצחה האחרים, ועדיין נמצא רגעי מפתח החוזרים שוב ושוב – בייחוד רגע ההתוודעות עם האובדן. כזהו השיר "ממש לא מושלמת", בו מחזירה אותנו עפרה לבנוני, אחותו של רב"ט רפי רייכרט ז"ל אל רגע קבלת הבשורה המרה. ביום ג' באדר תשמ"ג (16.2.1983), בעת שירות מילואים פעיל באיזור עין זחלתא בלבנון, נתקל רפי במארב מחבלים כשהיה ברכב צבאי בדרכו לבסיסו. הוא נורה ונהרג יחד עם חברו הטוב שהיה עמו. בן 31 שנים היה רפי בנופלו.

וכך כתבה עפרה לבנוני לאח שנפל:

אַף פַּעַם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי

אָדָם שָׁלֵם,

רֶגֶל אַחַת קְצָרָה

הַשְּׁנִיָּה – כּוֹאֶבֶת.

יַד שְׂמֹאל לֹא יוֹדַעַת

מָה רוֹצָה יָמִין,

וְהַשִּׁנַּיִם – חָסְרָה אַחַת

לִכְאֵב שִׁנַּיִם.

וְאָז מַגִּיעִים לְאָזְנַיִם,

שׁוֹמְעוֹת אֲבָל מְסָרְבוֹת לְהַאֲמִין.

אֶת עֵין שְׂמֹאל אֲנִי עוֹצֶמֶת

כְּדֵי לְכַוֵּן רוֹבֵה-אֲוִיר

הַיְשֵׁר, לְאָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה.

וְרַק אִמָּא אָמְרָה לִי

פַּעַם אַחַת-

"אַתְּ כִּמְעַט מֻשְׁלֶמֶת"

כִּמְעַט…

("ממש לא מושלמת", מתוך "ממעמקים" מאת עפרה לבנוני. הוצאת ספרי ניב, 2011)

רב"ט רפי רייכרט ז"ל, מתוך עמוד היזכור באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

יפה כפיר חיברה את ספר השירה היחיד המוקדש לחיילת שנפלה, לבתה הצעירה סרן יעל כפיר ז"ל, שהייתה בת 22 כשנהרגה בפיגוע חבלני בצומת צריפין ב-9.9.2003. הספר נקרא "מעבר לכאב". שם הספר והשירים המאוגדים בין כריכותיו מחדדים את השאלה שעימה מתמודדים כל ספרי השירה שחיברו בני המשפחות השכולות, האם יש משהו מעבר לכאב השכול? הוא נפתח בשיר בשם "שברי חלומותיי":

בְּסוֹף כָּל הַדְּרָכִים

הַקֶּבֶר

מְחַכֶּה

לִי.

יַלְדָּתִי

בְּתַכְרִיכִים.

אֲנִי חוֹלֶמֶת חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁבָּרִים אֶל אֶבֶן מַצֵּבָה

וְצוֹלְלִים

אֶל בּוֹר שָׁחֹר

מְרֻסָּקִים

שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹתַי מִסְתַּחְרְרִים בְּבוֹר שָׁחֹר.

סרן יעל כפיר ז"ל, מתוך אתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב

מטבע הדברים ספרי נופלים הם בדרך כלל ספרים משפחתיים הנפוצים בין המשפחה והחברים של הנופל. לכן אלו גם הספרים שהספרייה הכי מתקשה לאתר על מנת שתוכל לשמור אותם למען הדורות הבאים. אם יש ברשותכם ספר נופלים שעותק ממנו טרם הגיע לספרייה, אנו מזמינים אתכם לשלוח עותק דיגיטלי למייל [email protected], או עותק פיזי לכתובת הרשומה כאן.

 

מדוע קבור החלל הראשון של צנחני צה"ל דווקא בצ'כיה?

סיפורו של מרטין דוידוביץ, הצעיר הציוני שנהרג מפליטת כדור

מרטין דוידוביץ ז"ל

בשולי בית קברות יהודי בצ'כיה, קבור עד היום חלל צה"ל מרטין דוידוביץ, החלל הראשון של צנחני צה"ל. דוידוביץ נולד בשנת 1927 בעיירה ז'דנובו אשר הייתה במזרח צ'כוסלובקיה, וכיום נמצאת באוקראינה. בילדותו למד ב"חדר" והצטרף לתנועת השומר הצעיר. בשנת 1938 המחוז שבו התגורר עבר לשליטת הונגריה, ובמהלך השואה שרד את מחנות אושוויץ ומאוטהאוזן. לאחר סיום המלחמה דוידוביץ חזר להתגורר בצ'כוסלובקיה והתנדב ל"בריגדה הצ'כית" שנועדה להכשיר יהודים מקומיים לקראת עלייה ושירות צבאי בישראל.

במהלך מלחמת העצמאות, צ'כוסלובקיה סייעה רבות לבניין צה"ל. במערך סודי מתחת לאפה של הקהילייה הבינלאומית, העבירה צ'כוסלובקיה לישראל נשק רב ותחמושת ברכבת אווירית, ובמיוחד מוכר "הרובה הצ'כי" אשר בו נלחמו חיילי צה"ל במלחמה. ידועה גם העסקה הצבאית של מכירת מטוסים לחיל האוויר הצעיר ולהכשרת ראשוני הטייסים של החיל, כולל עזר וייצמן, לימים נשיא המדינה השביעי. הסיוע הצבאי נעשה בעזרתו של שר החוץ הצ'כוסלובקי דאז, יאן מסריק, שהיה תומך עקבי ברעיון הציוני וראה בה תנועה לאומית מקבילה לשל ארצו. אותו סיוע היה קריטי במיוחד לישראל לפריצת המצור על ירושלים ולהמשך הלחימה, ובן גוריון אף טען כי ללא הסיוע ישראל לא הייתה יכולה להתקיים.

כחלק מאותו סיוע שכלל אימונים צבאיים במספר תחומים, נפתח ביולי 1948 קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בבסיס צנחנים צפונית לפראג שהקימו הנאצים בתקופת כיבוש צ'כוסלובקיה. לקורס היוקרתי הצטרפו לוחמים צעירים מהיישוב העברי ויהודים שטרם עלו לישראל כמרטין דוידוביץ. סגל הקורס כלל אנשי צבא צ'כוסלובקים ואנשי ההגנה, וביניהם מפקד הקורס חיים גורי, לימים אחד המשוררים המוכרים של דור תש"ח. ההתנהלות בקורס הייתה סודית ביותר מחשש שדבר הסיוע הצבאי יתגלה ויופסק. חניכי הקורס נדרשו ללבוש את מדי הצנחנים הצ'כוסלובקים כאשר היו מחוץ לבסיס. משתתפי הקורס שלא היו דוברי צ'כית נאסרו לפצות פה שמא ייחשפו כי מדובר בחיילים זרים.

כחודש לאחר תחילת ההכשרה, התאמנו חניכי הקורס בתרגיל השתלטות על זקיף. משום שדוידוביץ היה דובר צ'כית, הוא נבחר במסגרת התרגיל לתקוף איש סגל צ'כוסלובקי. לצורך התרגול המדריך נעזר בנשקו האישי, שחשב שלא היה טעון, ופלט כדור על דוידוביץ שנהרג במקום. חיים גורי כתב בספרו "עד עלות השחר" על אירוע מותו של דוידוביץ: "לא מרפה ממני דמותו של צעיר משלנו, מרטין דוידוביץ ז"ל מקרפטרוס, שנהרג מכדורו של אחד המדריכים הצ'כים. הוא נקבר בחשאי, בבית העלמין היהודי בפראג. מכנים את האסונות הנוראים האלה 'תאונת אימונים'".

על אף שדוידוביץ לא גויס באופן רישמי, בארכיון צה"ל נמצאו עדויות על השתתפותו בקורס הצנחנים הראשון בדיווח למטה הכללי, ובשל כך הוא הוכח כחייל צה"ל אשר נפל בעת שירותו. בשנת 2001 הוא הוכר כחלל צה"ל, וכיום ישראל נמצאת במגעים עם הרשויות בצ'כיה לצורך העברת שרידיו לקבורה בישראל בבית עלמין צבאי, במדינה שחלם להיות חלק ממנה ולהילחם על עצמאותה. כפי שניתן לראות בצילום, על קברו שעדיין נמצא בפראג ניצבים שני דגלי ישראל קטנים עם סרט שחור המציינים את הקרבתו.

 

חיילים ארצישראליים בשבי הנאצים

לא רק חנה סנש והבריגדה: אלפי חיילים מהיישוב העברי התגייסו לצבא הבריטי על יחידותיו השונות. זהו סיפורה של אחת מהיחידות האלו שאיתרע מזלה ונלכדה בציפורני הטורף הנאצי למשך שנים

1

תמונה קבוצתית של חלק מן החיילים הארצישראליים בשבי הנאצי. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

עבור רובנו, הסיוע של היישוב העברי בארץ ישראל למאמץ המלחמתי במלחמת העולם השנייה מסתכם במשימות צניחה נועזות ובבריגדה היהודית. לרגל יום השואה החלטנו לחזור לפרק פחות מוכר במאמציו המלחמתיים של היישוב היהודי: פרשת החיילים הארצישראליים בשבי הנאצים. השנה ימלאו 80 שנה בדיוק לנפילתם בשבי הגרמני.

כבר עם פתיחת מלחמת העולם השנייה הכריז דוד בן גוריון שיש להילחם בהיטלר כאילו לא היה ספר לבן, כאילו לא נאבקו הבריטים בשאיפות הלאומיות של היישוב היהודי. וכך רבים ביישוב מיהרו להתנדב לצבא הבריטי ולהשתלב ביחידותיו השונות. הבריטים ודאי שמחו על תוספת כוח האדם, אך גם הגבילו את קידומם של המתנדבים. בין החילות הראשונים אליהם גויסו המתנדבים העבריים היה חיל החפרים – כלומר, חיילים שתפקידם העיקרי הוא חפירת שוחות והנחת תשתיות. חלק מהמתנדבים ליחידה אף לא קיבלו נשק אישי. מתנדבים אחרים גויסו לחילות התותחנים, התובלה, הרפואה ועוד.

במשימתם הראשונה יצאו אנשי פלוגות החפרים למדבר הלובי, שם הניחו צינורות מים, סללו דרכי אספקה והכינו ביצורים לקראת מתקפה בריטית נגד האיטלקים בצפון אפריקה. לאחר כמה חודשים בחזית זו ושהות בנמל טוברוק, הופנו בסוף מרץ 1941 הכוחות ליוון לקראת הפלישה הגרמנית הצפויה. המערכה הבריטית על יוון הייתה, כידוע, כישלון. הכוחות הבריטיים נאלצו לסגת אל מול העוצמה הגרמנית, ונסיגה זו חרצה את גורלם של החפרים הארצישראליים. ביום 29 באפריל 1941 נאלצו הכוחות שהחפרים היו מסופחים אליהם להיכנע. כ-1500 חיילים ארצישראליים נפלו בשבי הנאצים, חלק מכוח בן עשרת אלפים חיילי הצבא הבריטי שנלכד כולו.

1
חיילים מארץ ישראל על רקע הפירמידות במצרים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי
1
חיילים מארץ ישראל באוהלים בלוב. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

אחד מן החפרים הארצישראליים היה יצחק בן-אהרון – מאוחר יותר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת ושר. בן-אהרון היה בעל דרגות קצונה ויחד עם יוסף אלמוגי הנהיגו את השבויים היהודים שמפקדיהם הבריטים נטשום. מהר מאוד החליטו החיילים מארץ ישראל להתאגד ולפעול יחד במהלך תקופת שביים.

תחילה שהו השבויים הארצישראליים במחנות ביוון. שם נחקרו על ידי שוביהם הנאצים, ועל פי העדויות עמדו בחקירות אלו בגבורה. הם החליטו מבעוד מועד שלא להסתיר את יהדותם ולדרוש שמירה על מעמדם כחיילים עבריים בצבא הבריטי. לפרקים נדרשו לצאת לעבודות כפייה, עדיין לא קשות מאוד באופיין.

1
שבויים ארצישראליים מצולמים בזמן עבודת כפייה. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בקיץ 1941 הועברו השבויים, ובכללם אלו מארץ ישראל, למחנות קליטה לשבויי מלחמה. אחרי תקופת מה במחנות האלו ובמסעות קשים בדרכים, הגיעו לבסוף למחנה השבויים המרכזי (סטאלאג) לאמסדורף שבשלזיה הפולנית. המקרה המוזר – בעיני הגרמנים – של יהודים מארץ ישראל, עורר שאלות בקרב מפקדי המחנות. הגרמנים לא ידעו מיד כיצד לטפל באותם שבויים: לו היו יהודים "סתם" ודאי היו זוכים לגורל דומה לזה של יהודי אירופה. אילו היו אזרחים בריטיים, גם אז היו זוכים לזכויות ידועות. אך אלו היו יהודים מפלשתינה, דבר חסר תקדים בעיני הצבא הגרמני. השבויים תיארו שיחות שניהלו עם קצינים גרמניים שנדהמו לגלות שהם יהודים "כמו אלו מפולין ומגרמניה", ועל קיומם של יהודים מארצות ערב, למשל מתימן – שגם הם היו בין השבויים. היותם שבויים מן הצבא הבריטי היטיבה עם מצבם, והם זכו להגנת הצלב האדום. כך זכו (לא בלי מאבק) לקבל חבילות סיוע ואת הזכות לכתוב למשפחותיהם.

1
מסדר של השבויים הארצישראליים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

בעדויותיהם של השבויים מובאות שתי אפיזודות מעניינות על החיים היהודיים במחנה השבויים. הראשונה עוסקת בתשעה באב שחל באחד הימים הראשונים לאחר הגעתם של חלק מהשבויים היהודיים למחנה לאמסדורף. לאחר שכנוע הותר לשבויים הארצישראליים לערוך מסדר מיוחד והם ערכו אותו – לרגלי דגל צלב הקרס שהתנוסס מעל רחבת המסדרים במחנה. בתום המסדר, שנערך ללא כלי קודש וללא מגילת איכה, פרצו השבויים בשירה ספונטנית של "התקווה". בעקבות השירה הרועמת, גילו להפתעתם שהם אינם היהודים היחידים במחנה. שבויים יהודים מצבאות אחרים החלו ליצור איתם קשר ולהחליף ידיעות על הנעשה באירופה ובארץ ישראל.

את הסיפור השני סיפר יוסף אלמוגי, גם הוא אחד השבויים שהפך מאוחר יותר לחבר כנסת. בימי השבי הוכרז אלמוגי על ידי הצלב האדום כבא כוחם של השבויים הארצישראליים. לאחר שאחד האסירים מארץ ישראל מת בבית החולים של המחנה ונקבר על ידי הנאצים בבור מאולתר, התעקש אלמוגי על קיום לווייה צבאית, כנהוג לשבויים ועל פי כללי אמנות השבויים. התעקשותו ותמיכת מנהיגי השבויים הבריטיים אפשרו את קיומה של לוויה צבאית במחנה שבויים נאצי, תחת אותו דגל צלב קרס. הנפטר נישא בארון שנעטף בדגל כחול לבן ובדגל בריטי, ועל הארון אפילו נחרט מגן דוד. אפילו מטחי כבוד נורו שם, למורת רוחם של השובים. במהלך השבי נפטרו למרבה הצער שבויים נוספים, וגם הם נקברו לפי כללי הטקס.

1
קברו של אחד השבויים הארצישראליים, טוראי אלטמן. על הקבר הונחו זרים לפי כללי הטקס – ביניהם כאלו שעוטרו בצלב קרס. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

למרות הגנות אמנת ז'נבה, החיים במחנה השבויים ובמחנות העבודה אליהם הופנו השבויים לא היו קלים. העבודה הייתה קשה, מנהלי העבודה התעמרו בשבויים היהודים וניסו להפחית ממנות האוכל שלהם, היכו אותם וכיוצא בזה. השבויים הפגינו עמידה איתנה ועמדו על דרישותיהם, כשבסופו של דבר לרוב נשמרו זכויותיהם. למרות כל זאת, היו גם קורבנות בקרב השבויים הארצישראליים: היו מי שמתו מחמת התנאים הקשים ומי שנרצחו על ידי שוביהם בדרכים שונות. חלק נורו בעקבות ניסיונות בריחה במרוצת השנים.

אט אט פיתחו השבויים הארצישראליים גם חיי תרבות: למדו ולימדו עברית, הוציאו עיתונים וחוברות בעברית, ארגנו תחרויות כדורגל ושחמט, העבירו הרצאות והעלו מחזות. ללא לוח שנה ניסו לחשב את הימים ולחגוג את החגים העבריים.

1
השבויים הארצישראליים חוגגים את ראש השנה במחנה השבויים. באדיבות פורום משפחות פדויי השבי

חלק מהשבויים פגשו במחנות העבודה גם יהודים מאירופה, ושמעו מהם על גורלם המר של יהודי פולין. אותם שבויים ניסו להעביר לאחיהם חלק ממזונם ושאר ציוד וחפצים. בספר "בכבלי השבי" שכתב שלמה סלודש, אחד השבויים, מובא שיר ביידיש שכתב אדם בשם זימה פדר, אחד מאותם יהודים אירופים שנעקרו מביתם. השיר תורגם לעברית על ידי מ. בוים ונצטט כאן כמה שורות:

"חבר, קבל נא את תודתי

והתחזק,

ללבי הכאוב והדווי

שמן מרפא נסכת,

בעומק יאושי

ניחמתני."

גם פעילות מחתרתית התקיימה במחנות השבויים. השבויים חפרו לעיתים מנהרות, ונעשו ניסיונות בריחה שגם כמה שבויים ארצישראליים השתתפו בהם. חלקם נתפסו וניסו לברוח שוב, חלק אפילו נורו בעקבות ניסיונות בריחה כאלה. פעילות מחתרתית אחרת הייתה האזנה לרדיו, שאסורה הייתה. דרך הרדיו שמעו חלק מהשבויים על התקרבות הצבא האדום למחנה. חלק מהשבויים פונו בצעדה אל תוככי גרמניה וחלק אחר נותר במחנה עד שגם הוא פונה. חלק מהשבויים הצליחו להימלט במהלך הפינויים האלו, אולם חלק גדול מהם שוחרר לבסוף בצורה מסודרת במחנות השונים אליהם התפזרו. השבויים, ששוחררו במצב בריאותי רעוע, עוד שהו תקופה מסוימת על אדמת בריטניה על מנת להחלים. לאחר מכן שוחררו מהצבא וחזרו לארץ ישראל.

כך באה לסיומה לאחר ארבע שנים הפרשה המפחידה והפחות מוכרת בתולדות התרומה העברית למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. על פי מחקרו של יוסף שקד, יותר מ-600 ממגויסי חיל החפרים ושאר יחידות הצבא הבריטי נהרגו במהלך שנות המלחמה והשבי והם מונצחים בהר הרצל. להנצחת הפרשה ניטע יער פדויי השבי בהרי ירושלים במלאת 70 שנה לשחרורם של השבויים. אם ידועים לכם פרטים נוספים אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה למכון לבון שאוצר חומרים רבים מעזבונם של השבויים.

תודה מיוחדת לפורום משפחות פדויי השבי על הסיוע בהכנת הכתבה ועל התמונות. מידע נוסף תוכלו למצוא בקבוצת הפייסבוק של הפורום כאן.

הכתבה מבוססת ברובה על עדויות מן הספרים:

  • סלודש שלמה, בכבלי השבי, הוצאת עם עובד, תש"ו
  • אלמוגי יוסף, בראש מורם: חיילים ארצישראליים בשבי הנאצי, משרד הביטחון, תש"ן – 1989.
  • יומן מסע משפחות פדויי השבי, ספטמבר 2016, הוצאה עצמית

 

 

גיבור כדורגל וגיבור ספרותי: סיפורו של יוז'ף "צ'יבי" בראון

יוז'ף בראון היה כדורגלן השנה בהונגריה ומלך שערים, אבל מי שצפו בו מלהטט במדי הנבחרת ההונגרית ודאי לא חזו כיצד יסיים את חייו בשואה

1

גם מי שהכיר אותו קודם ודאי התקשה להכיר את הגבר הצנום, לבוש במדיהם של עובדי הכפייה בצבא הונגריה, בגדים דלים שלא יכולים היו לעמוד בפני מזג האוויר הקשה בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהסתכל מקרוב, או מי ששמע במקרה את שמו, כנראה ידע מי הוא. חלק מהסובבים אולי גם קראו את הספר שנקרא על שמו: "צ'יבי". ספר שכתב אחד, בלה סנש.

סנש זה הוא כמובן אביה של חנה סנש. באותן שנים היה בלה סנש מחזאי ועיתונאי די ידוע, אך "צ'יבי" נעשה לעבודתו הידועה ביותר. הספר נחל הצלחה רבה בהונגריה של שנות ה-20, ובשנות החמישים אף תורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי.

1
כריכת הספר "צ'יבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד

העלילה מספרת על נער יתום מאב, בן עניים שעובר מרובע הפועלים לבית ספר שתלמידיו כולם מגיעים ממשפחות אמידות. תחילה לועגים לו כל הילדים על עוניו. ילדי הכיתה מציינים ש"העניים האלה, מטבעם אינם נקיים", וקובעים להטיל עליו מיד חרם. הם דואגים שנער עני שמהלך בין ילדי עשירים "מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו". הם גם אלו שמצמידים לו את הכינוי "צ'יבי", כינוי נפוץ לילדים שמשמעותו היא גם "פרחח". הנער, ווילי הורבץ, מפגין לאורך כל הספר את יושרו ומידותיו הטובות, ובסופו של דבר קונה מקום בלב חבריו לכיתה בזכות כישרונו במגרש הכדורגל. צ'יבי הצנוע מתמודד בגבורה מול תעלוליהם של ילדי הכיתה, ולבסוף (סליחה על הספוילר) מסייע לבית ספרו לזכות בתחרות ספורט. האפילוג מספר שהפך לכוכב כדורגל בינלאומי ואחר כך גם לרופא, בשביל הטעם הטוב. הספר הפך כמעט מיד לקלאסיקת נוער הונגרית, קצת בדומה לספר "הנערים מרחוב פאל" שכתב פרנץ מולנאר (יהודי בעצמו). "הנערים מרחוב פאל", או בשמו העברי הראשון "מחניים", מוזכר לא פעם בספרו של סנש כמופת לספר נעורים שגיבורי "צ'יבי" פועלים לפיו.

1
עותקי הספר צ'יבי בהונגרית ובשפות נוספות מספרייתו של בלה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

היהדות אמנם לא מוזכרת בפירוש בספר, אולם הרמזים ישנם. כך למשל ביומו הראשון של ווילי בבית הספר החדש, טועה המורה בקריאת שם משפחתו וקורא לו הורוביץ. למעשה, הורובֶץ היה שם שבחרו יהודים רבים בשם הורוביץ כשביקשו לטשטש את שמם היהודי ולבחור בשם בעל צליל "הונגרי" יותר. היטמעותו של ווילי בחברה ההונגרית הכללית מייצגת את שאיפתו של בלה סנש, שגם הוא האמין בהשתלבותם של היהודים בחברה.

1
בלה סנש, מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

אז מי היה אותו "צ'יבי" שסנש השתמש בשמו עבור ספרו המפורסם? צ'יבי נולד בשם יוז'ף בראון, וסיפורו מזכיר את סיפוריהם של ספורטאים אירופים רבים בשנים האלה: הם היו הונגרים, גרמנים, אוסטרים, אבל עבור רבים מהסובבים אותם הם היו בעיקר יהודים. בהונגריה בפרט, יהודים רבים פנו לעסוק בענף הספורט הצעיר יחסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הכדורגל. הספורט והכדורגל שימשו דרך לאותו חזון השתלבות בחברה.

כזה היה גם יוז'ף בראון. הוא נולד בבודפשט בשנת 1901 למשפחה בת המעמד הבינוני. למורת רוחו של אביו,הוא החל לשחק כדורגל וכבר בגיל צעיר בלט כשרונו. בגיל 13 שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו והרשים גם בין שורותיהם. בשנת 1916 הוא הצטרף לקבוצת הפאר ההונגרית MTK בודפשט בהזמנת מאמן הקבוצה שראה אותו משחק בפארק השכונתי וקרא לו לבוא. במקרה, MTK הייתה ידועה כ"קבוצה יהודית": מלבד נשיא הקבוצה היהודי, כיכבו במדיה שחקנים יהודיים רבים, הידועים שבהם היו בלה גוטמן וגיולה מאנדי.

1
יוז'ף "צ'יבי" בראון

בראון, שכונה "צ'יבי" ושיחק כקיצוני ימני, הרשים את כל רואיו. על פי העיתונאי ואיש הספורט רונן דורפן שכתב על בראון, צ'יבי ידע לבצע את כל הפעולות על המגרש בדיוק מושלם. הוא היה מהיר מאוד, שלט בכדור בצורה מושלמת וידע גם לכבוש. עם MTK הוא זכה בתשע אליפויות הונגריה ובשני גביעים. מעבר להצלחתו בקבוצה, הוא ייצג את הונגריה במדי הנבחרת, וכבש עבורה 11 שערים ב-27 הופעות בינלאומיות. זהו מספר רב של הופעות ביחס לעולם הכדורגל של שנות העשרים, מספר דורפן. הוא שיחק בנבחרת כבר בגיל 18, השתתף במדיה במשחקים האולימפיים של 1924 וגם נבחר לכדורגלן השנה בהונגריה בשנת 1919.

צ'יבי בראון (שלישי מימין) במדי נבחרת הונגריה, 1924.

למרבה הצער, הקריירה של צ'יבי ככדורגלן נקטעה בפתאומיות. בגיל 20 בלבד סבל מפציעה קשה – והצליח להתאושש ממנה – אך בשנת 1926, בגיל 25 בלבד, נאלץ לעזוב את המשחק לצמיתות בשל פציעה אחרת שהשביתה אותו לחלוטין. אמנם בסוף שנות העשרים עוד ניסה לשוב ושיחק מעט בשתי קבוצות אמריקניות (ביניהן הקבוצה היהודית "הכח" ברוקלין), אך בסופו של דבר הקריירה שלו באה אל סופה דווקא בשנים בהם רוב הכדורגלנים מגיעים לשיאם.

במהלך שנות השלושים ניסה את כוחו באימון, ואת רוב זמנו כמאמן בילה על קווי המגרש של סלובאן ברטיסלבה הסלובקית. ב-1938 נאלץ לעזוב את המשרה, ככל הנראה בשל אנטישמיות, ולשוב להונגריה.

אחר כך פרצה המלחמה, וב-1941 הצטרפה הונגריה אליה כבת ברית של הנאצים. בראון בן ה-40 לערך נדרש כמו יהודים רבים להתייצב ל"גדודי העבודה" של צבא הונגריה. הגדודים הללו היו למעשה גדודי עבודות כפייה. האסירים, בעיקר יהודים, נדרשו לחפור חפירים וביצורים בחזית, חשופים לחלוטין אל מול האש הסובייטית. בראון נשלח גם הוא לחזית המזרחית ושם מצא את סופו העגום: צ'יבי, כוכב הכדורגל הגדול, מת מרעב ומתשישות אחרי שנתיים של עבודת פרך בתת תנאים.

שמו של הכוכב הגדול כבר כמעט ונשכח בהונגריה. אבל משהו ממנו בכל זאת נשאר: אותו ספר נעורים שנושא את שמו וגם את זכר התקווה להשתלב בחברה ההונגרית באמצעות הכדורגל והספורט. למרבה הצער, ברבות השנים, אנו יודעים מה עלה בגורלה של התקווה הזו – ובאופן טרגי, מה עלה גם בגורלה של בתו של הסופר סנש.

בשנה שעברה נקלט בספרייה הלאומית ארכיונה המלא של חנה סנש. חלק ממנו מוקדש לפועלו של אביה, בלה. הקוראות והקוראים מוזמנים לעיין בארכיון המופלא הזה.