כבר בעבודת הדוקטורט שלו רוני יצא כנגד מוסכמות ושינה את התפיסה לגבי ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל.

בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה שהצלבנים חיו במבצריהם במנותק מהסביבה הכפרית רוני הראה שהיה מרחב כפרי צלבני נרחב וכי הם היו נטועים היטב בארץ. מכאן פנה רוני לחקר המבצר הצלבני. למחקר זה היו שני פנים. האחד היה חפירה של מצד עטרת, מבצר שהתקיים רק מספר חודשים בטרם נכבש ע"י צלאח א-דין, ובגין מגיפה נעזב במהרה גם על ידי כובשיו. כך נשמרה תמונת מצב שממנה ניתן היה ללמוד על טכניקות המלחמה והמצור של התקופה. כמי שהתואר הראשון שלו היה בגיאולוגיה רוני עמד על כך שיש העתק בחומה. העתק זה נוצר מרעידת אדמה לאחר חורבן המבצר. הדבר יצר פתח למחקר משותף שלו עם פרופ' אמוץ עגנון בנושא רעידות אדמה, נושא לא נפוץ למחקר היסטורי. הפן השני בחקר המבצר היה מחקר רפלקסיבי וביקורתי אודות הדרך בה המבצרים הצלבנים נחקרו בהיסטוריוגרפיה האירופית. בספרו השני רוני הראה כיצד המחקר אודות המבצרים הצלבניים הוטה והושפע על ידי תמורות בפוליטיקה ובתרבות האירופית.

אך פריצת הדרך החשובה ביותר של רוני היא בתחום ההיסטוריה הסביבתית. תחום זה הוא תחום המתפתח לאחרונה במהירות, בעיקר בעולם המערבי. המחקר בתחום זה מתמקד ברובו בתקופה המודרנית ובשאלות של התפתחות תפיסות שמירת הטבע, מחד, וההתמודדות עם מפגעים, מאידך. עבודתו של רוני אלנבלום עסקה בשאלה ותקופה אחרת – כיצד שינויי אקלים הביאו לתמורות גיאו-פוליטיות והתמוטטות אימפריות במזרח התיכון בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה לספירה. בעבודתו רוני קישר בין תנודות אקלימיות במערכת הגלובלית לתמורות החברתיות והפוליטיות במערב אסיה ובאירופה. מחקרו הסביר שבעוד שבמערב אירופה התקופה הייתה חמה יחסית, דבר שהקל על התפשטות הויקינגים, האזור המשתרע מהים הכספי ועד הים התיכון סבל מבצורות ומגלי קור, שהביאו לנדידת נוודים. במהלך ההיסטוריה מצרים יכלה לספק מזון בעת בצורת במזרח הים התיכון, שכן הנילוס הכחול מוזן ממונסונים ולא מהמערכות הים-תיכוניות. אך באותה עת גם הנילוס היה בשפל. התוצאה הייתה תופעות רעב נרחבות.

בעבודה זו רוני גיבש את תפיסתו בדבר הקשר ההדוק בין אקלים להיצע המזון, ובין היצע המזון ליציבות מדינית. יתר על כן, רוני הראה בעבודה זו כיצד מקורות היסטוריים יכולים לסייע בגיבוש תמונת אקלים מדוייקת בהרבה מזו שניתן לגבש באמצעות הכלים של המדעים הניסויים. הוא הראה כיצד מקורות היסטוריים, כאשר קוראים אותם בעין סביבתית-אקלימית, מספקים מידע מפורט ומדוייק על תנודות אקלימיות, שכן הם מספקים עדויות ברזולוציה עדינה בהרבה מזו שניתן להפיק באמצעים אחרים. בדרך זו רוני שילב בין סינופטיקה, לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שילוב נדיר שהחשיבות שלו הוכרה רק לאחרונה.

בשנים האחרונות רוני הרחיב את תחומי פעילותו, מעבר למזרח התיכון ולתקופת ימי הביניים. יחד עם גדעון שלח ואחרים הוא זיהה שהחומות הגדולות שנבנו, בסין, באנגליה ובלימס בארץ ישראל, וכן הגדרות והמכשולים שנבנים היום, לא נועדו לעצור צבאות, אלא לעצור מהגרים ונוודים. לכן הוא החל לבחון באיזו מידה הקמת חומות אלו קשורה לתנודות אקלימיות.

אך גולת הכותרת של עבודתו המדעית, שעומדת להתפרסם בספר עליו עמל בעשור האחרון היא פיתוח מושג "השבריריות". בעוד שרוב המחקר אודות השפעות אקלים עוסק בתמורות ארוכות הטווח של שינויי אקלים, רוני טען שאנשים מגיבים לתנודות קצרות טווח, כאלו אותן הם חשים. יתר על כן לתנודות כאלו יש השפעות מרחיקות לכת, שכן הקיום האנושי הוא שברירי. לכן כמה שנות בצורת או כישלונות של יבולים עלולים להביא לרעב, להגירה ולערעור הסדר החברתי והמדיני. זוהי תיזה מהפכנית, חדשנית ומעוררת מחשבה, בייחוד בימים אלו בהם אנו חווים את השלכותיה של מגפה עולמית חסרת תקדים, אך במבט היסטורי קצרת טווח.

היקף עבודתו של רוני אלנבלום, אותו תיארתי כאן רק בקצרה, עוצר נשימה. בעוד רוב המחקר והחוקרים מתמקדים ומתמחים, רוני אלנבלום הרחיב את תחומי מחקרו והקיף עולם ומלואו. חשיבות הרב-תחומיות נישאת בפי רבים, ובייחוד בתחום הסביבתי. אך רק מעטים משכילים בעבודתם לממש אידיאל זה. רוני אלנבלום, שהיה גם יזם אקדמי, ופעיל ציבורי ששאלות של צדק ושימורה של ירושלים היו במרכז עולמו, היה מהבודדים שאכן מימשו אידיאל זה. עם לכתו האקדמיה הישראלית, הציבוריות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, וחבריו הרבים איבדו חוקר ואדם משכמו ומעלה.

יהי זכרו ברוך.

---

אחרית דבר: גלי גרבלר-ריצ'לר | מידענית – תחום ישראל, הספרייה הלאומית

פרופ' רוני אלנבלום בלט בנוף האקדמי של הר הצופים. כתלמידת החוג לגאוגרפיה אי-אפשר היה שלא ללכת שבי אחר דמותו שופעת האור שחיוך רחב תמידי נסוך על פניה. אם נוסיף לכך את שיעוריו המרתקים שאף סטודנט לא נעדר מהם, אולי אצליח להעביר מעט מקסם דמותו. פגשתי את אלנבלום לראשונה בקורס שלו "ערים היסטוריות א", בתום השיעור הוא אמר בקולו הרועם, שדרוש לו לפרוייקט המבצרים, סטודנט או סטודנטית. עוד באותו יום נגשתי לחדרו ודפקתי בהיסוס. כשנכנסתי אמרתי שקוראים לי גלי ואשמח אם יקבל אותי לעבודה. התקבלת השיב "גם לביתי קוראים גלי". מאותו הרגע התחילו שבועות נהדרים של יציאה לשטח בלווי הרצאותיו המעמיקות. אלנבלום היה מורה ומחנך בכל מהותו וגם אם היינו שני תלמידים, המודד ואנוכי, הפליא בהסבריו כאילו עמד באותם רגעים מול שלש מאות סטודנטים. לא אשכח לעולם אייך הפליג יום אחד בזיכרונותיו על עברו כמורה וסיפר על תלמיד תיכון שהוא "נאלץ" לקבל את התירוץ שלו לאי הכנת שיעורי בית, רק בזכות היצירתיות שלו: ".. המחברת נפלה למערבל בטון"…סיפר לנו בחיוך וזיק שובבות נערי בעיניו.

לעולם אהיה אסירת תודה לפרופ' אלנבלום על אותם הקורסים המכוננים שעיצבו את תפיסת עולמי מחדש. מעל לכל המידע ההיסטורי על תולדות הצלבנים, ממירי הדתות ומזיזי הגבולות, אלנבלום העניק לנו את היכולת המופלאה של להנות ולהתרגש מטיול בתוך מפה. שנים מאוחר יותר כשעבדתי באוסף המפות ע"ש לאור עזרתי לקורא עם מפות של פריז. כשהוא אמר לי: "רואים שאת מכירה את העיר", חייכתי, והשבתי, בפריז טיילתי רק על המפה… אתר "מפות ערים היסטוריות" היה גם אחד המיזמים המקוריים והחשובים שיצר אלנבלום עם הספרייה הלאומית. מאז ועד היום לא אסע לעיר בלי לבדוק מראש את תווי חומתה, דרכיה הראשיות, פיתולי הנהר וגשריו.

פרופ' אלנבלום אהב את הספרייה הלאומית והיה קורא קבוע באולם קריאה כללי. בביקוריו ניכרים היו שניים מקווי האופי של אישיותו. מצד אחד, החוקר המרוכז בעבודתו, עת ישב באולם הקריאה ומצד שני, אדם לבבי וחברותי, שמעולם לא דילג על שלב השיחות האישיות בקפיטריה. תמיד עם רעיונות חדשים ליצירת קשרים והקשרים ולמיזמים טכנולוגיים מתקדמים. ברוח זו הייתה גם שיחתנו האחרונה. כחודש לפני פטירתו נועצתי בו על אוסף הספרים בתחום ירושלים באולם. רוני ענה מיד: "אעזור לך, אבל בבקשה תדאגי גם לסרוק את כולם"… למרות שהוא עצמו העדיף תמיד להחזיק ספר מוחשי ביד, זכר את העדפות תלמידיו. לא חשבתי לרגע שזו תהיה שיחתנו האחרונה.

פטירתו בטרם עת של פרופ' רוני אלנבלום היא אובדן ענק לסטודנטים שכבר לא יזכו ללמוד אצלו, למחקר- בגין מחשבתו הייחודית ולספרייה הלאומית, שאיבדה גשר איתן, סמן, מצפן ואיש עשייה שאינו יודע לאות.

יהי זכרו ברוך.