גיבור כדורגל וגיבור ספרותי: סיפורו של יוז'ף "צ'יבי" בראון

יוז'ף בראון היה כדורגלן השנה בהונגריה ומלך שערים, אבל מי שצפו בו מלהטט במדי הנבחרת ההונגרית ודאי לא חזו כיצד יסיים את חייו בשואה

1

גם מי שהכיר אותו קודם ודאי התקשה להכיר את הגבר הצנום, לבוש במדיהם של עובדי הכפייה בצבא הונגריה, בגדים דלים שלא יכולים היו לעמוד בפני מזג האוויר הקשה בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה. אבל מי שהסתכל מקרוב, או מי ששמע במקרה את שמו, כנראה ידע מי הוא. חלק מהסובבים אולי גם קראו את הספר שנקרא על שמו: "צ'יבי". ספר שכתב אחד, בלה סנש.

סנש זה הוא כמובן אביה של חנה סנש. באותן שנים היה בלה סנש מחזאי ועיתונאי די ידוע, אך "צ'יבי" נעשה לעבודתו הידועה ביותר. הספר נחל הצלחה רבה בהונגריה של שנות ה-20, ובשנות החמישים אף תורגם לעברית על ידי אביגדור המאירי.

1
כריכת הספר "צ'יבי", הוצאת הקיבוץ המאוחד

העלילה מספרת על נער יתום מאב, בן עניים שעובר מרובע הפועלים לבית ספר שתלמידיו כולם מגיעים ממשפחות אמידות. תחילה לועגים לו כל הילדים על עוניו. ילדי הכיתה מציינים ש"העניים האלה, מטבעם אינם נקיים", וקובעים להטיל עליו מיד חרם. הם דואגים שנער עני שמהלך בין ילדי עשירים "מסוגל לשלוף פתאום אולר ולתקעו בגבנו". הם גם אלו שמצמידים לו את הכינוי "צ'יבי", כינוי נפוץ לילדים שמשמעותו היא גם "פרחח". הנער, ווילי הורבץ, מפגין לאורך כל הספר את יושרו ומידותיו הטובות, ובסופו של דבר קונה מקום בלב חבריו לכיתה בזכות כישרונו במגרש הכדורגל. צ'יבי הצנוע מתמודד בגבורה מול תעלוליהם של ילדי הכיתה, ולבסוף (סליחה על הספוילר) מסייע לבית ספרו לזכות בתחרות ספורט. האפילוג מספר שהפך לכוכב כדורגל בינלאומי ואחר כך גם לרופא, בשביל הטעם הטוב. הספר הפך כמעט מיד לקלאסיקת נוער הונגרית, קצת בדומה לספר "הנערים מרחוב פאל" שכתב פרנץ מולנאר (יהודי בעצמו). "הנערים מרחוב פאל", או בשמו העברי הראשון "מחניים", מוזכר לא פעם בספרו של סנש כמופת לספר נעורים שגיבורי "צ'יבי" פועלים לפיו.

1
עותקי הספר צ'יבי בהונגרית ובשפות נוספות מספרייתו של בלה סנש. מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

היהדות אמנם לא מוזכרת בפירוש בספר, אולם הרמזים ישנם. כך למשל ביומו הראשון של ווילי בבית הספר החדש, טועה המורה בקריאת שם משפחתו וקורא לו הורוביץ. למעשה, הורובֶץ היה שם שבחרו יהודים רבים בשם הורוביץ כשביקשו לטשטש את שמם היהודי ולבחור בשם בעל צליל "הונגרי" יותר. היטמעותו של ווילי בחברה ההונגרית הכללית מייצגת את שאיפתו של בלה סנש, שגם הוא האמין בהשתלבותם של היהודים בחברה.

1
בלה סנש, מתוך ארכיון חנה סנש, הספרייה הלאומית

אז מי היה אותו "צ'יבי" שסנש השתמש בשמו עבור ספרו המפורסם? צ'יבי נולד בשם יוז'ף בראון, וסיפורו מזכיר את סיפוריהם של ספורטאים אירופים רבים בשנים האלה: הם היו הונגרים, גרמנים, אוסטרים, אבל עבור רבים מהסובבים אותם הם היו בעיקר יהודים. בהונגריה בפרט, יהודים רבים פנו לעסוק בענף הספורט הצעיר יחסית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הכדורגל. הספורט והכדורגל שימשו דרך לאותו חזון השתלבות בחברה.

כזה היה גם יוז'ף בראון. הוא נולד בבודפשט בשנת 1901 למשפחה בת המעמד הבינוני. למורת רוחו של אביו,הוא החל לשחק כדורגל וכבר בגיל צעיר בלט כשרונו. בגיל 13 שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו והרשים גם בין שורותיהם. בשנת 1916 הוא הצטרף לקבוצת הפאר ההונגרית MTK בודפשט בהזמנת מאמן הקבוצה שראה אותו משחק בפארק השכונתי וקרא לו לבוא. במקרה, MTK הייתה ידועה כ"קבוצה יהודית": מלבד נשיא הקבוצה היהודי, כיכבו במדיה שחקנים יהודיים רבים, הידועים שבהם היו בלה גוטמן וגיולה מאנדי.

1
יוז'ף "צ'יבי" בראון

בראון, שכונה "צ'יבי" ושיחק כקיצוני ימני, הרשים את כל רואיו. על פי העיתונאי ואיש הספורט רונן דורפן שכתב על בראון, צ'יבי ידע לבצע את כל הפעולות על המגרש בדיוק מושלם. הוא היה מהיר מאוד, שלט בכדור בצורה מושלמת וידע גם לכבוש. עם MTK הוא זכה בתשע אליפויות הונגריה ובשני גביעים. מעבר להצלחתו בקבוצה, הוא ייצג את הונגריה במדי הנבחרת, וכבש עבורה 11 שערים ב-27 הופעות בינלאומיות. זהו מספר רב של הופעות ביחס לעולם הכדורגל של שנות העשרים, מספר דורפן. הוא שיחק בנבחרת כבר בגיל 18, השתתף במדיה במשחקים האולימפיים של 1924 וגם נבחר לכדורגלן השנה בהונגריה בשנת 1919.

צ'יבי בראון (שלישי מימין) במדי נבחרת הונגריה, 1924.

למרבה הצער, הקריירה של צ'יבי ככדורגלן נקטעה בפתאומיות. בגיל 20 בלבד סבל מפציעה קשה – והצליח להתאושש ממנה – אך בשנת 1926, בגיל 25 בלבד, נאלץ לעזוב את המשחק לצמיתות בשל פציעה אחרת שהשביתה אותו לחלוטין. אמנם בסוף שנות העשרים עוד ניסה לשוב ושיחק מעט בשתי קבוצות אמריקניות (ביניהן הקבוצה היהודית "הכח" ברוקלין), אך בסופו של דבר הקריירה שלו באה אל סופה דווקא בשנים בהם רוב הכדורגלנים מגיעים לשיאם.

במהלך שנות השלושים ניסה את כוחו באימון, ואת רוב זמנו כמאמן בילה על קווי המגרש של סלובאן ברטיסלבה הסלובקית. ב-1938 נאלץ לעזוב את המשרה, ככל הנראה בשל אנטישמיות, ולשוב להונגריה.

אחר כך פרצה המלחמה, וב-1941 הצטרפה הונגריה אליה כבת ברית של הנאצים. בראון בן ה-40 לערך נדרש כמו יהודים רבים להתייצב ל"גדודי העבודה" של צבא הונגריה. הגדודים הללו היו למעשה גדודי עבודות כפייה. האסירים, בעיקר יהודים, נדרשו לחפור חפירים וביצורים בחזית, חשופים לחלוטין אל מול האש הסובייטית. בראון נשלח גם הוא לחזית המזרחית ושם מצא את סופו העגום: צ'יבי, כוכב הכדורגל הגדול, מת מרעב ומתשישות אחרי שנתיים של עבודת פרך בתת תנאים.

שמו של הכוכב הגדול כבר כמעט ונשכח בהונגריה. אבל משהו ממנו בכל זאת נשאר: אותו ספר נעורים שנושא את שמו וגם את זכר התקווה להשתלב בחברה ההונגרית באמצעות הכדורגל והספורט. למרבה הצער, ברבות השנים, אנו יודעים מה עלה בגורלה של התקווה הזו – ובאופן טרגי, מה עלה גם בגורלה של בתו של הסופר סנש.

בשנה שעברה נקלט בספרייה הלאומית ארכיונה המלא של חנה סנש. חלק ממנו מוקדש לפועלו של אביה, בלה. הקוראות והקוראים מוזמנים לעיין בארכיון המופלא הזה.

ליל הסדר הראשון של נתן שרנסקי

"לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים. אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש"

נתן ואביטל שרנסקי עם עלייתם לישראל. 12 בפברואר, 1986. צילום: ישראל סימיונסקי, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

נולדתי במשפחה יהודית מתבוללת לגמרי.

שום דבר יהודי, חוץ מהאנטישמיות, לא נכח בחיינו – לא מסורת, לא חגים, ולא שפה. בגיל 24 הצטרפתי לתנועה הציונית. נאבקנו לשחרור יהודי ברית המועצות. במסגרת הפעילות הציונית, התחלתי ללמוד עברית בסתר באולפן מחתרתי.

נתן שרנסקי, 1972

את ליל הסדר הראשון בחיי חגגתי יחד עם ארוסתי דאז אביטל (אז נטשה) במוסקבה. שלושה מורים לעברית חיברו את כל התלמידים שלהם לליל סדר פסח אחד גדול בדירה שם. מכיוון שלא ידענו עברית מספיק טוב בכדי לקרוא את כל ההגדה, המורים נתנו לכל אחד חלק קטן ללמוד בעל פה. לא הבנו הרבה מהמילים, מהביטויים והמשפטים, אבל את המילים "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" היינו יכולים לא רק להבין אלא גם להרגיש. היה מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את אנשי הק.ג.ב. שהקיפו את הדירה, כדי לדעת שאנחנו ממשיכים את היציאה ממצרים בעצמנו. וכשאמרנו "לשנה הבאה בירושלים", ידענו והאמנו שכמו היהודים במצרים, גם אנחנו נזכה לחיות חיי חרות.

אביטל שרנסקי, 1977

בהמשך, אביטל ואני נפרדנו ל-12 שנים.

9 מהן ביליתי בגולאג. כאשר חגגתי את ליל הסדר בצינוק, הייתי צריך להחליט מה יהיה מצה, מה מרור ומה יין, כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. הרגשתי שהמאבק שלנו נמשך כששחזרתי שם מהזיכרון את המשפטים מההגדה שלמדתי בליל הסדר הראשון שלי: "בשנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים". זה חיזק את רוחי.

ההמונים מקבלים את נתן שרנסקי בכותל המערבי. 12 בפברואר, 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני בספרייה הלאומית

האמנם המשפחה מייצגת תמיד נאמנה את טובת החולה?

הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה. מה עושים אפוא במצב ספק זה?

אחיות מסדרות מיטה בבית החולים איכילוב, 1970. צילום: אוסף מיתר, ארכיון בוריס כרמי

במצבים מגוונים של טיפול בחולה אין ביכולתנו לדעת בבירור את רצונו. העיקרון הבסיסי של האוטונומיה של האדם על גופו ועל דרכי הטיפול בו נפגע. חוק זכויות החולה, ובעיקר סעיף 15, קובע כי במצבים בהם אין לנו מידע על רצונו, ניתן לעשות בו טיפול בעל כורחו, בהתקיים כל שלוש התנאים: אכן זהו מצב שאין כל דרך לדעת את רצונו; לא ידוע לנו על הנחיה קודמת המתנגדת לטיפול רפואי; אין לו אפוטרופוס או שאין דרך לקבל את הסכמתו. החוק אינו נותן מעמד כלשהו למשפחה, אלא רק אם נעשה מינוי חוקי שלה או של חלקה כאפוטרופוס.

ברם, בפרקטיקה הרפואית, הצוות הרפואי מתייעץ עם המשפחה ומבקש את הנחיותיה. הדבר נובע מהנחה כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של רצון החולה: היא הקרובה אליו ויודעת גם מהי מחלתו את ההיסטוריה של עמדותיו ביחס לעצמו; היא הרוצה ביותר בטובתו, ועל כן אנו מניחים שדעתה קרובה לעמדת החולה; היא זו שתצטרך להתמודד עם האתגר של תוצאות הטיפול, וכדו'.

באתר העיתונות ההיסטורית מופיעה הפניה למשפחה להתייעצות על מצב החולה כמה פעמים כמשל לנושאים אחרים. כך לדוגמה, במאמר על החינוך (החבצלת שנה תשיעית, גיליון 33, מיום יב תמוז תרלט) הפותח את הגיליון נאמר כי אבוי לו לחולה שנזקקים לשאול את המשפחה, והכותב מקיש מכך גם על סוגיות חינוכיות.

הנחות אלה נשמעות סבירות מאוד. ברם, הניסיון מלמד כי לא תמיד המשפחה פועלת לטובת החולה, ולעתים בשל סתירה הקיימת בנימוקים דלעיל. המצב השכיח ביותר המדגים זאת הוא תביעת המשפחה מהצוות הרפואי ומהוועדה האתית להילחם על כל שניית חיים של החולה, ולעשות את כל מה שאפשר כדי להאריך את חייו, גם כשאין אופק רפואי כלשהו, ושהחולה יסבול סבל רב. כשאנו מבררים מה המוטיבציה לעשות כך, ומדוע הם נלחמים, התשובה היא ״אנחנו רוצים לדעת שעשינו את הכל בשבילו, ושלא יהיו לנו נקיפות מצפון״. ניתוח עמוק של הרצון האנושי המובן הזה מלמד כי למעשה אין הם מייצגים את טובת החולה, ואין הם פועלים לאור ההנחה של מימוש רצון החולה, אלא עם המורא המובן של חוסר הרצון להיות אלה ש״גזרו את דינו״, ולשאת לאורך החיים כולם את הכאב שמא היה אפשר להאריך את חייו מעט יותר.

לעתים המצב הוא הפוך, והמשפחה שסובלת מאוד מטיפול ממושך בחולה חשה רפיון ידיים, וחוסר יכולת נפשית ופיזית לעמוד במשימה הקשה הצפויה להם, אם החולה יטופל אך מצבו הסיעודי ילך ויחמיר, והם אמנם מדברים בשפה של ״טובת החולה״, אך למעשה טובת עצמם לנגד עיניהם.

מה עושים אפוא במצב ספק זה? האם נכון להתעלם מהמשפחה, שהלוא אפשר שאלה מניעיה?

אחת מדרכי ההתמודדות עם דילמות אתיות היא לקבוע מהי נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת ההוכחה. זו גם הדרך בדילמה הקשה הזו: נקודת ההנחה ממשיכה להיות כי המשפחה היא המייצגת הטובה ביותר של טובת החולה, וזאת לאור הנימוקים שהובאו לעיל. ברם, המודעות לכך שאפשר שיש מצבים חריגים – לכאן ולכאן – שהמשפחה פועלת ממניעים אחרים מאשר אלה שהם טובת החולה, מחייבת לבחון כל מקרה לגופו, ובמצבים בהם קיימת פרשנות קרובה לוודאי שהמשפחה מונעת מסיבות אחרות – מוטל על הצוות הרפואי להתעלם מהמשפחה, ולפעול לאור החוק והערכת רצון החולה.

פרופ' רוני אלנבלום – דברים לדרכו

פרופ' רוני אלנבלום, שנלקח במפתיע למגינת ליבם של יקיריו, מוקיריו, עמיתיו ותלמידיו הרבים, היה חוקר יוצא דופן ופורץ דרך.

פרופ' רוני אלנבלום, דצמבר 2020. צילום: לינור לנקין

כבר בעבודת הדוקטורט שלו רוני יצא כנגד מוסכמות ושינה את התפיסה לגבי ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל.

בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה שהצלבנים חיו במבצריהם במנותק מהסביבה הכפרית רוני הראה שהיה מרחב כפרי צלבני נרחב וכי הם היו נטועים היטב בארץ. מכאן פנה רוני לחקר המבצר הצלבני. למחקר זה היו שני פנים. האחד היה חפירה של מצד עטרת, מבצר שהתקיים רק מספר חודשים בטרם נכבש ע"י צלאח א-דין, ובגין מגיפה נעזב במהרה גם על ידי כובשיו. כך נשמרה תמונת מצב שממנה ניתן היה ללמוד על טכניקות המלחמה והמצור של התקופה. כמי שהתואר הראשון שלו היה בגיאולוגיה רוני עמד על כך שיש העתק בחומה. העתק זה נוצר מרעידת אדמה לאחר חורבן המבצר. הדבר יצר פתח למחקר משותף שלו עם פרופ' אמוץ עגנון בנושא רעידות אדמה, נושא לא נפוץ למחקר היסטורי. הפן השני בחקר המבצר היה מחקר רפלקסיבי וביקורתי אודות הדרך בה המבצרים הצלבנים נחקרו בהיסטוריוגרפיה האירופית. בספרו השני רוני הראה כיצד המחקר אודות המבצרים הצלבניים הוטה והושפע על ידי תמורות בפוליטיקה ובתרבות האירופית.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: Crusader castles and modern histories

אך פריצת הדרך החשובה ביותר של רוני היא בתחום ההיסטוריה הסביבתית. תחום זה הוא תחום המתפתח לאחרונה במהירות, בעיקר בעולם המערבי. המחקר בתחום זה מתמקד ברובו בתקופה המודרנית ובשאלות של התפתחות תפיסות שמירת הטבע, מחד, וההתמודדות עם מפגעים, מאידך. עבודתו של רוני אלנבלום עסקה בשאלה ותקופה אחרת – כיצד שינויי אקלים הביאו לתמורות גיאו-פוליטיות והתמוטטות אימפריות במזרח התיכון בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה לספירה. בעבודתו רוני קישר בין תנודות אקלימיות במערכת הגלובלית לתמורות החברתיות והפוליטיות במערב אסיה ובאירופה. מחקרו הסביר שבעוד שבמערב אירופה התקופה הייתה חמה יחסית, דבר שהקל על התפשטות הויקינגים, האזור המשתרע מהים הכספי ועד הים התיכון סבל מבצורות ומגלי קור, שהביאו לנדידת נוודים. במהלך ההיסטוריה מצרים יכלה לספק מזון בעת בצורת במזרח הים התיכון, שכן הנילוס הכחול מוזן ממונסונים ולא מהמערכות הים-תיכוניות. אך באותה עת גם הנילוס היה בשפל. התוצאה הייתה תופעות רעב נרחבות.

בעבודה זו רוני גיבש את תפיסתו בדבר הקשר ההדוק בין אקלים להיצע המזון, ובין היצע המזון ליציבות מדינית. יתר על כן, רוני הראה בעבודה זו כיצד מקורות היסטוריים יכולים לסייע בגיבוש תמונת אקלים מדוייקת בהרבה מזו שניתן לגבש באמצעות הכלים של המדעים הניסויים. הוא הראה כיצד מקורות היסטוריים, כאשר קוראים אותם בעין סביבתית-אקלימית, מספקים מידע מפורט ומדוייק על תנודות אקלימיות, שכן הם מספקים עדויות ברזולוציה עדינה בהרבה מזו שניתן להפיק באמצעים אחרים. בדרך זו רוני שילב בין סינופטיקה, לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שילוב נדיר שהחשיבות שלו הוכרה רק לאחרונה.

בשנים האחרונות רוני הרחיב את תחומי פעילותו, מעבר למזרח התיכון ולתקופת ימי הביניים. יחד עם גדעון שלח ואחרים הוא זיהה שהחומות הגדולות שנבנו, בסין, באנגליה ובלימס בארץ ישראל, וכן הגדרות והמכשולים שנבנים היום, לא נועדו לעצור צבאות, אלא לעצור מהגרים ונוודים. לכן הוא החל לבחון באיזו מידה הקמת חומות אלו קשורה לתנודות אקלימיות.

אך גולת הכותרת של עבודתו המדעית, שעומדת להתפרסם בספר עליו עמל בעשור האחרון היא פיתוח מושג "השבריריות". בעוד שרוב המחקר אודות השפעות אקלים עוסק בתמורות ארוכות הטווח של שינויי אקלים, רוני טען שאנשים מגיבים לתנודות קצרות טווח, כאלו אותן הם חשים. יתר על כן לתנודות כאלו יש השפעות מרחיקות לכת, שכן הקיום האנושי הוא שברירי. לכן כמה שנות בצורת או כישלונות של יבולים עלולים להביא לרעב, להגירה ולערעור הסדר החברתי והמדיני. זוהי תיזה מהפכנית, חדשנית ומעוררת מחשבה, בייחוד בימים אלו בהם אנו חווים את השלכותיה של מגפה עולמית חסרת תקדים, אך במבט היסטורי קצרת טווח.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: The collapse of the eastern Mediterranean : climate change and the decline of the East, 950-1072

היקף עבודתו של רוני אלנבלום, אותו תיארתי כאן רק בקצרה, עוצר נשימה. בעוד רוב המחקר והחוקרים מתמקדים ומתמחים, רוני אלנבלום הרחיב את תחומי מחקרו והקיף עולם ומלואו. חשיבות הרב-תחומיות נישאת בפי רבים, ובייחוד בתחום הסביבתי. אך רק מעטים משכילים בעבודתם לממש אידיאל זה. רוני אלנבלום, שהיה גם יזם אקדמי, ופעיל ציבורי ששאלות של צדק ושימורה של ירושלים היו במרכז עולמו, היה מהבודדים שאכן מימשו אידיאל זה. עם לכתו האקדמיה הישראלית, הציבוריות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, וחבריו הרבים איבדו חוקר ואדם משכמו ומעלה.

יהי זכרו ברוך.


אחרית דבר: גלי גרבלר-ריצ'לר | מידענית – תחום ישראל, הספרייה הלאומית

גלי גרבלר-ריצ'לר

פרופ' רוני אלנבלום בלט בנוף האקדמי של הר הצופים. כתלמידת החוג לגאוגרפיה אי-אפשר היה שלא ללכת שבי אחר דמותו שופעת האור שחיוך רחב תמידי נסוך על פניה. אם נוסיף לכך את שיעוריו המרתקים שאף סטודנט לא נעדר מהם, אולי אצליח להעביר מעט מקסם דמותו. פגשתי את אלנבלום לראשונה בקורס שלו "ערים היסטוריות א", בתום השיעור הוא אמר בקולו הרועם, שדרוש לו לפרוייקט המבצרים, סטודנט או סטודנטית. עוד באותו יום נגשתי לחדרו ודפקתי בהיסוס. כשנכנסתי אמרתי שקוראים לי גלי ואשמח אם יקבל אותי לעבודה. התקבלת השיב "גם לביתי קוראים גלי". מאותו הרגע התחילו שבועות נהדרים של יציאה לשטח בלווי הרצאותיו המעמיקות. אלנבלום היה מורה ומחנך בכל מהותו וגם אם היינו שני תלמידים, המודד ואנוכי, הפליא בהסבריו כאילו עמד באותם רגעים מול שלש מאות סטודנטים. לא אשכח לעולם אייך הפליג יום אחד בזיכרונותיו על עברו כמורה וסיפר על תלמיד תיכון שהוא "נאלץ" לקבל את התירוץ שלו לאי הכנת שיעורי בית, רק בזכות היצירתיות שלו: ".. המחברת נפלה למערבל בטון"…סיפר לנו בחיוך וזיק שובבות נערי בעיניו.

לעולם אהיה אסירת תודה לפרופ' אלנבלום על אותם הקורסים המכוננים שעיצבו את תפיסת עולמי מחדש. מעל לכל המידע ההיסטורי על תולדות הצלבנים, ממירי הדתות ומזיזי הגבולות, אלנבלום העניק לנו את היכולת המופלאה של להנות ולהתרגש מטיול בתוך מפה. שנים מאוחר יותר כשעבדתי באוסף המפות ע"ש לאור עזרתי לקורא עם מפות של פריז. כשהוא אמר לי: "רואים שאת מכירה את העיר", חייכתי, והשבתי, בפריז טיילתי רק על המפה… אתר "מפות ערים היסטוריות" היה גם אחד המיזמים המקוריים והחשובים שיצר אלנבלום עם הספרייה הלאומית. מאז ועד היום לא אסע לעיר בלי לבדוק מראש את תווי חומתה, דרכיה הראשיות, פיתולי הנהר וגשריו.

מפה של פריז, 1472

פרופ' אלנבלום אהב את הספרייה הלאומית והיה קורא קבוע באולם קריאה כללי. בביקוריו ניכרים היו שניים מקווי האופי של אישיותו. מצד אחד, החוקר המרוכז בעבודתו, עת ישב באולם הקריאה ומצד שני, אדם לבבי וחברותי, שמעולם לא דילג על שלב השיחות האישיות בקפיטריה. תמיד עם רעיונות חדשים ליצירת קשרים והקשרים ולמיזמים טכנולוגיים מתקדמים. ברוח זו הייתה גם שיחתנו האחרונה. כחודש לפני פטירתו נועצתי בו על אוסף הספרים בתחום ירושלים באולם. רוני ענה מיד: "אעזור לך, אבל בבקשה תדאגי גם לסרוק את כולם"… למרות שהוא עצמו העדיף תמיד להחזיק ספר מוחשי ביד, זכר את העדפות תלמידיו. לא חשבתי לרגע שזו תהיה שיחתנו האחרונה.

פטירתו בטרם עת של פרופ' רוני אלנבלום היא אובדן ענק לסטודנטים שכבר לא יזכו ללמוד אצלו, למחקר- בגין מחשבתו הייחודית ולספרייה הלאומית, שאיבדה גשר איתן, סמן, מצפן ואיש עשייה שאינו יודע לאות.

יהי זכרו ברוך.