פרופ' רוני אלנבלום – דברים לדרכו

פרופ' רוני אלנבלום, שנלקח במפתיע למגינת ליבם של יקיריו, מוקיריו, עמיתיו ותלמידיו הרבים, היה חוקר יוצא דופן ופורץ דרך.

פרופ' רוני אלנבלום, דצמבר 2020. צילום: לינור לנקין

כבר בעבודת הדוקטורט שלו רוני יצא כנגד מוסכמות ושינה את התפיסה לגבי ההתיישבות הצלבנית בארץ ישראל.

בעוד שהתפיסה המקובלת הייתה שהצלבנים חיו במבצריהם במנותק מהסביבה הכפרית רוני הראה שהיה מרחב כפרי צלבני נרחב וכי הם היו נטועים היטב בארץ. מכאן פנה רוני לחקר המבצר הצלבני. למחקר זה היו שני פנים. האחד היה חפירה של מצד עטרת, מבצר שהתקיים רק מספר חודשים בטרם נכבש ע"י צלאח א-דין, ובגין מגיפה נעזב במהרה גם על ידי כובשיו. כך נשמרה תמונת מצב שממנה ניתן היה ללמוד על טכניקות המלחמה והמצור של התקופה. כמי שהתואר הראשון שלו היה בגיאולוגיה רוני עמד על כך שיש העתק בחומה. העתק זה נוצר מרעידת אדמה לאחר חורבן המבצר. הדבר יצר פתח למחקר משותף שלו עם פרופ' אמוץ עגנון בנושא רעידות אדמה, נושא לא נפוץ למחקר היסטורי. הפן השני בחקר המבצר היה מחקר רפלקסיבי וביקורתי אודות הדרך בה המבצרים הצלבנים נחקרו בהיסטוריוגרפיה האירופית. בספרו השני רוני הראה כיצד המחקר אודות המבצרים הצלבניים הוטה והושפע על ידי תמורות בפוליטיקה ובתרבות האירופית.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: Crusader castles and modern histories

אך פריצת הדרך החשובה ביותר של רוני היא בתחום ההיסטוריה הסביבתית. תחום זה הוא תחום המתפתח לאחרונה במהירות, בעיקר בעולם המערבי. המחקר בתחום זה מתמקד ברובו בתקופה המודרנית ובשאלות של התפתחות תפיסות שמירת הטבע, מחד, וההתמודדות עם מפגעים, מאידך. עבודתו של רוני אלנבלום עסקה בשאלה ותקופה אחרת – כיצד שינויי אקלים הביאו לתמורות גיאו-פוליטיות והתמוטטות אימפריות במזרח התיכון בשלהי המאה העשירית וראשית המאה האחת עשרה לספירה. בעבודתו רוני קישר בין תנודות אקלימיות במערכת הגלובלית לתמורות החברתיות והפוליטיות במערב אסיה ובאירופה. מחקרו הסביר שבעוד שבמערב אירופה התקופה הייתה חמה יחסית, דבר שהקל על התפשטות הויקינגים, האזור המשתרע מהים הכספי ועד הים התיכון סבל מבצורות ומגלי קור, שהביאו לנדידת נוודים. במהלך ההיסטוריה מצרים יכלה לספק מזון בעת בצורת במזרח הים התיכון, שכן הנילוס הכחול מוזן ממונסונים ולא מהמערכות הים-תיכוניות. אך באותה עת גם הנילוס היה בשפל. התוצאה הייתה תופעות רעב נרחבות.

בעבודה זו רוני גיבש את תפיסתו בדבר הקשר ההדוק בין אקלים להיצע המזון, ובין היצע המזון ליציבות מדינית. יתר על כן, רוני הראה בעבודה זו כיצד מקורות היסטוריים יכולים לסייע בגיבוש תמונת אקלים מדוייקת בהרבה מזו שניתן לגבש באמצעות הכלים של המדעים הניסויים. הוא הראה כיצד מקורות היסטוריים, כאשר קוראים אותם בעין סביבתית-אקלימית, מספקים מידע מפורט ומדוייק על תנודות אקלימיות, שכן הם מספקים עדויות ברזולוציה עדינה בהרבה מזו שניתן להפיק באמצעים אחרים. בדרך זו רוני שילב בין סינופטיקה, לארכיאולוגיה ולהיסטוריה, שילוב נדיר שהחשיבות שלו הוכרה רק לאחרונה.

בשנים האחרונות רוני הרחיב את תחומי פעילותו, מעבר למזרח התיכון ולתקופת ימי הביניים. יחד עם גדעון שלח ואחרים הוא זיהה שהחומות הגדולות שנבנו, בסין, באנגליה ובלימס בארץ ישראל, וכן הגדרות והמכשולים שנבנים היום, לא נועדו לעצור צבאות, אלא לעצור מהגרים ונוודים. לכן הוא החל לבחון באיזו מידה הקמת חומות אלו קשורה לתנודות אקלימיות.

אך גולת הכותרת של עבודתו המדעית, שעומדת להתפרסם בספר עליו עמל בעשור האחרון היא פיתוח מושג "השבריריות". בעוד שרוב המחקר אודות השפעות אקלים עוסק בתמורות ארוכות הטווח של שינויי אקלים, רוני טען שאנשים מגיבים לתנודות קצרות טווח, כאלו אותן הם חשים. יתר על כן לתנודות כאלו יש השפעות מרחיקות לכת, שכן הקיום האנושי הוא שברירי. לכן כמה שנות בצורת או כישלונות של יבולים עלולים להביא לרעב, להגירה ולערעור הסדר החברתי והמדיני. זוהי תיזה מהפכנית, חדשנית ומעוררת מחשבה, בייחוד בימים אלו בהם אנו חווים את השלכותיה של מגפה עולמית חסרת תקדים, אך במבט היסטורי קצרת טווח.

כריכת ספרו של רוני אלנבלום: The collapse of the eastern Mediterranean : climate change and the decline of the East, 950-1072

היקף עבודתו של רוני אלנבלום, אותו תיארתי כאן רק בקצרה, עוצר נשימה. בעוד רוב המחקר והחוקרים מתמקדים ומתמחים, רוני אלנבלום הרחיב את תחומי מחקרו והקיף עולם ומלואו. חשיבות הרב-תחומיות נישאת בפי רבים, ובייחוד בתחום הסביבתי. אך רק מעטים משכילים בעבודתם לממש אידיאל זה. רוני אלנבלום, שהיה גם יזם אקדמי, ופעיל ציבורי ששאלות של צדק ושימורה של ירושלים היו במרכז עולמו, היה מהבודדים שאכן מימשו אידיאל זה. עם לכתו האקדמיה הישראלית, הציבוריות הישראלית, ובייחוד הירושלמית, וחבריו הרבים איבדו חוקר ואדם משכמו ומעלה.

יהי זכרו ברוך.


אחרית דבר: גלי גרבלר-ריצ'לר | מידענית – תחום ישראל, הספרייה הלאומית

גלי גרבלר-ריצ'לר

פרופ' רוני אלנבלום בלט בנוף האקדמי של הר הצופים. כתלמידת החוג לגאוגרפיה אי-אפשר היה שלא ללכת שבי אחר דמותו שופעת האור שחיוך רחב תמידי נסוך על פניה. אם נוסיף לכך את שיעוריו המרתקים שאף סטודנט לא נעדר מהם, אולי אצליח להעביר מעט מקסם דמותו. פגשתי את אלנבלום לראשונה בקורס שלו "ערים היסטוריות א", בתום השיעור הוא אמר בקולו הרועם, שדרוש לו לפרוייקט המבצרים, סטודנט או סטודנטית. עוד באותו יום נגשתי לחדרו ודפקתי בהיסוס. כשנכנסתי אמרתי שקוראים לי גלי ואשמח אם יקבל אותי לעבודה. התקבלת השיב "גם לביתי קוראים גלי". מאותו הרגע התחילו שבועות נהדרים של יציאה לשטח בלווי הרצאותיו המעמיקות. אלנבלום היה מורה ומחנך בכל מהותו וגם אם היינו שני תלמידים, המודד ואנוכי, הפליא בהסבריו כאילו עמד באותם רגעים מול שלש מאות סטודנטים. לא אשכח לעולם אייך הפליג יום אחד בזיכרונותיו על עברו כמורה וסיפר על תלמיד תיכון שהוא "נאלץ" לקבל את התירוץ שלו לאי הכנת שיעורי בית, רק בזכות היצירתיות שלו: ".. המחברת נפלה למערבל בטון"…סיפר לנו בחיוך וזיק שובבות נערי בעיניו.

לעולם אהיה אסירת תודה לפרופ' אלנבלום על אותם הקורסים המכוננים שעיצבו את תפיסת עולמי מחדש. מעל לכל המידע ההיסטורי על תולדות הצלבנים, ממירי הדתות ומזיזי הגבולות, אלנבלום העניק לנו את היכולת המופלאה של להנות ולהתרגש מטיול בתוך מפה. שנים מאוחר יותר כשעבדתי באוסף המפות ע"ש לאור עזרתי לקורא עם מפות של פריז. כשהוא אמר לי: "רואים שאת מכירה את העיר", חייכתי, והשבתי, בפריז טיילתי רק על המפה… אתר "מפות ערים היסטוריות" היה גם אחד המיזמים המקוריים והחשובים שיצר אלנבלום עם הספרייה הלאומית. מאז ועד היום לא אסע לעיר בלי לבדוק מראש את תווי חומתה, דרכיה הראשיות, פיתולי הנהר וגשריו.

מפה של פריז, 1472

פרופ' אלנבלום אהב את הספרייה הלאומית והיה קורא קבוע באולם קריאה כללי. בביקוריו ניכרים היו שניים מקווי האופי של אישיותו. מצד אחד, החוקר המרוכז בעבודתו, עת ישב באולם הקריאה ומצד שני, אדם לבבי וחברותי, שמעולם לא דילג על שלב השיחות האישיות בקפיטריה. תמיד עם רעיונות חדשים ליצירת קשרים והקשרים ולמיזמים טכנולוגיים מתקדמים. ברוח זו הייתה גם שיחתנו האחרונה. כחודש לפני פטירתו נועצתי בו על אוסף הספרים בתחום ירושלים באולם. רוני ענה מיד: "אעזור לך, אבל בבקשה תדאגי גם לסרוק את כולם"… למרות שהוא עצמו העדיף תמיד להחזיק ספר מוחשי ביד, זכר את העדפות תלמידיו. לא חשבתי לרגע שזו תהיה שיחתנו האחרונה.

פטירתו בטרם עת של פרופ' רוני אלנבלום היא אובדן ענק לסטודנטים שכבר לא יזכו ללמוד אצלו, למחקר- בגין מחשבתו הייחודית ולספרייה הלאומית, שאיבדה גשר איתן, סמן, מצפן ואיש עשייה שאינו יודע לאות.

יהי זכרו ברוך.

"רכבת התשועה" יוצאת לחגוג את פורים הראשון של מדינת ישראל

כ־500 איש הגיעו לחגוג את ה"ונהפוך הוא" הגדול של 1949: רכבת התשועה במקום רכבת ההשמדה

"רכבת התשועה". יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם.

אסתר ט׳: כ׳-כ״ג

 

 

כיאה לחג הקרנבלי ביותר של היהודים, אחד ממנהגי חג הפורים הוא "ונהפוך הוא": ביום הזה היהודים הופכים את היגון לשמחה, חוגגים את ההצלה, מתחפשים ומחליפים זהויות. בשנת 1949 לקחה על עצמה מדינת ישראל בת השנה לבצע היפוך דרמטי משואה לתקומה. בפורים של אותה שנה יצאה לנסיעה חגיגית "רכבת התשועה", כפי שנקראה. הסמליות שבהפיכת רכבת ההשמדה לרכבת התשועה לא נעלמה מעיני איש – למעשה היא הוזכרה פעם אחר פעם בכל הנאומים שנישאו באירוע.

יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

בוקר חג הפורים, 15 במרץ 1949. קרבות מלחמת העצמאות הסתיימו רק כחודשיים קודם לכן, ואפילו הסכמי שביתת הנשק שיסיימו רשמית את המלחמה טרם הושלמו. על רכבת התשועה בת 18 הקרונות עולים עשרות נערים מ"כפר הנוער הדתי" שליד כפר חסידים. חלק מהנערים הם שורדים שניצלו מן התופת באירופה והגיעו לארץ רק לפני חודשים ספורים או מעט יותר. עבורם הייתה זו לא רק חגיגת הפורים הראשונה שהם חוגגים בארץ ישראל, אלא סביר שמדובר בחגיגת הפורים הראשונה שהם זוכים לחגוג מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההכנות לחגיגה המיוחלת, ההתרגשות הרבה והתוכנית המפורטת סוקרו בכתבות רבות בעיתוני התקופה.

כ-500 אנשים מכל הארץ התכנסו ונתנו יד כדי להפוך את חג הפורים הזה לשמח במיוחד עבור הנערים. החגיגה נפתחה בשעה 10 בתחנת הרכבת המזרחית בחיפה בקבלת פנים שנערכה למשתתפים בנוכחות שר הדתות, כך דווח בעיתון "הצופה". את הנאום נשא רבה של חיפה יהושע קניאל. ב-11 יצאה הרכבת לכיוון כפר הנוער הדתי שבו יגורו הנערים. קרונות הרכבת היו מקושטים בציורי פורים וב"המנים" שונים מההיסטוריה היהודית, שיצרו תלמידי בית הספר תלפיות בתל אביב. דגלי המדינה התנופפו לכל אורכה של הרכבת. כדי להנעים את הנסיעה ניגנה מקהלת בית הספר ביל"ו, גם היא מתל אביב, בפני הנוסעים הנרגשים.

יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

עם הגעת הנערים לכפר הנוער הם הצטרפו אל תהלוכת הפורים שחיכתה לבואם. הם צעדו אל האולם הגדול בליווי מקהלת כפר הנוער, ולא שכחו להתעכב לכמה מילים מרגשות על רקע נחל קישון, באזור שבו לפי הסיפור המקראי ניצח עם ישראל את סיסרא. באולם הם שמעו עוד כמה נאומים, ובהם דברי פתיחה מאת שר הדתות וברכות מהנהלת כפר הנוער, צפו בהקראת מסכת פורים וקיבלו משלוח מנות מתנת משרד הדתות. בידיעה שפורסמה בעיתון "הבוקר" אנו מגלים מה הכיל משלוח המנות – ספרי ש"ס ותולדות גדולי ישראל. השי חולק גם לחיילי צה"ל שהשתתפו באירוע. בתום הרצאתו של שר הדתות צפו החוגגים במחזה פורים שהעמידו תלמידי כפר הנוער.

ידיעה שהתפרסמה בעיתון ה"הבוקר". 16 במרץ, 1949.

סרטון: יומני כרמל, באדיבות ארכיון המדינה

 

 

כשתל אביב עצרה את החגיגות עקב מרד גטו ורשה

תל אביב, 1943: עם הגעת הידיעות על ההתקוממות החמושה הראשונה בגטו ורשה ביטלה העירייה את חגיגות פורים הגדולות בעיר לאות הזדהות עם גורל הלוחמים והקורבנות

ב־21 במרץ 1943 נתלו כרוזים ברחבי תל אביב, ובהם הודיעה העירייה על "בטול שעשועים בפורים". אומנם גם בשנים 1920 ו־1930 בוטלה התהלוכה העירונית והחגיגות הוצנעו, אבל אז נבע הדבר ממאורעות טראגיים שפגעו ביישוב העברי ישירות – נפילת תל חי ומאורעות תרפ"ט. לקראת פורים של 1943 זעקו הכרוזים את סיבת הביטול: "מרד יהודים בוורשה".

חגיגות הפורים הראשונות בתל אביב נחגגו ב־1912. היו אלו חגיגות מצומצמות שיזם המורה אברהם אלדמע, מייסד קבוצת חבר'ה טראסק. בהשוואה לנשפים האקסקלוסיביים שארגן משנות העשרים המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי עבור כל המי ומי של היישוב, היו התהלוכות של חבר'ה טראסק פתוחות לציבור הרחב. מאותה תקופה אימצה עיריית תל אביב את התהלוכה החגיגית לפורים.

צעירי המזרח בתהלוכת העדלאידע בתל אביב, 1931

 

פורים לא היה החג היחיד שצוין בתל אביב בתהלוכה עירונית: גם חג החנוכה, האחד במאי ופתיחת המכבייה נחגגו בתהלוכה לאורך רחובות העיר. אבל רק תהלוכת הפורים זכתה לשם "הקרנבל העירוני". לפחות עד שנת 1932. אז הוחלף שמה לזה המוכר לנו כיום, העדלאידע.

בעדלאידע של השנה שלאחר מכן, היא 1933, הופיע האזכור הראשון למתחולל באירופה. בדרך כלל הוקדשו מיצגי תהלוכות הפורים לנושאים כמו הגברת "העלייה הפנימית" (הילודה), תרומה לקרן הקיימת לישראל ועניינים אחרים שהעסיקו את היישוב העברי באותה השנה. ב־1933 הוצגו על אחד מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של אדולף היטלר, הקנצלר החדש של גרמניה, ולרגליו שני יהודים זבי דם. עוד הוצג צלב קרס עצום בתוך כלוב, ומאחוריו שלטים המפצירים: "יהודי – הימנע מקניית סחורה גרמנית". תותח הפורים שהכינו תלמידי גימנסיה הרצליה סימל את העמידה היהודית כנגד הצורר.

תותח הפורים של תלמידי גימנסיה הרצליה, מתוך סרטו של יעקב גרוס "אגדה בחולות"

 

בניגוד לנוהג ההיסטורי לשרוף בובות המייצגות גלגולים מודרניים של המן בסוף תהלוכות פורים, בשנה זו לא נשרפה דמותו של היטלר. זה קרה בשנה שלאחר מכן. ב־1934 בלטה בתהלוכת הפורים מפלצת ענקית ועל גבה צלב קרס. בסוף התהלוכה נשרפה הבובה כנקמה על האירועים הגדולים של שרפות הספרים היהודיים בגרמניה.

אבל גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות על ההשמדה המתחוללת באירופה, המשיכו חגיגות הפורים להיערך בתל אביב ובשאר היישוב. ב־2 במרץ 1942 התפרסמה בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף" הידיעה על ביטול חגיגות הפורים בעקבות אסון הטביעה של אוניית המעפילים סטרומה שבה נספו 768 פליטים יהודים.

המשקיף, 2 במרץ 1942

 

בשנת 1943 מגיע השינוי – כרוזים שפרסמה עיריית תל אביב קראו לביטול שעשועים בחג הפורים בעקבות הידיעות שהגיעו מפולין על "מאבקם המר של היהודים בגטו ורשה".

בכרוז מתוארת התקוממות היהודים בגטו ורשה והצלחתם להרוג 70 גרמנים. כמו כן מפורט בו כיצד הגרמנים שבאו לחסל את היהודים שנותרו בגטו, נתקלו בהתנגדות נמרצת. בקרבות נהרגו מאות יהודים, ובתוכם גם כמה ממנהיגי המרד. לאחר דיכוי המרד נשלחו 6,000 יהודים "בכיוון בלתי ידוע". בעקבות הידיעות האלה החליטה העירייה "לאות אבל וסולידריות, לאסור ולהפסיק בפורים זה כל הצגות בבתי השעשועים, הקולנוע והתיאטרון". הכרוז מסתיים במילים: "בל ישמע היום קול שמחה וששון בעירנו!"

ביטול שעשועים בפורים. תל אביב, 1943

 

ההתקוממות היהודית בגטו ורשה הייתה הראשונה שאירעה בעיר באירופה הכבושה. קדמו לה מרידות בכמה מן הגטאות שהוקמו בערי השדה, שמקצתן היו ספונטניות. רוב יהודי גטו ורשה גורשו ממנו כבר בקיץ 1942. הנותרים, שהבינו מה צפוי להם, הצטרפו לארגוני המחתרת שהחלו לפעול בגטו: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל והארגון הצבאי היהודי – אצ"י. המרד פרץ ב־18 בינואר 1943, והוא היה שלב מכריע בתולדות ההתנגדות בגטו.

העובדה שהאקציה בינואר נפסקה אחרי ארבעה ימים עודדה את יושבי הגטו, ומעתה הם לא התייצבו מרצונם בנקודות האיסוף והחלו בהכנות לקראת המשך המרד. השלב השני והאחרון של ההתנגדות היהודית בגטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943 והסתיים ב־16 במאי 1943 עם חיסולו הסופי של הגטו.

הכרוז של עיריית תל אביב מלמד שהידיעות על המרד בינואר הגיעו לארץ ישראל באיחור של כחודשיים. למרות המרחק, חוסר הוודאות והיעדר התקשורת הגיע לציבור בארץ מידע על השואה באירופה. הכרוז מעיד גם על הסולידריות והדאגה שאנשי היישוב חשו. עשרות אלפים מבני היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי והשתתפו בלחימה נגד גרמניה.

למערך שיעור בנושא

לומדים עם הספרייה הלאומית

אילן רמון מחפש משמעות לחיים

הטייס הצעיר בן ה-23 שאל את ישעיהו ליבוביץ בפשטות: "מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?". ליבוביץ עשה ככל יכולתו לענות על שאלת השאלות

פרופסור נכבד,

מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:

כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?

כיצד אתה מסביר את מהות החיים?

כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?

ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?

ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?

פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.
בכבוד רב,

אילן רמון

אילן רמון כותב לישעיהו ליבוביץ. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

***
את המכתב הזה שלח הטייס הצעיר אילן רמון לישעיהו ליבוביץ בשנת 1977.

חמישה ימים אחר כך, כתב ישעיהו ליבוביץ את מכתב התשובה:

לאילן רמון שלום,

שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי. מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?

בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים". האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או …?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.

האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:

יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.

אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית
ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית