אילן רמון מחפש משמעות לחיים

הטייס הצעיר בן ה-23 שאל את ישעיהו ליבוביץ בפשטות: "מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים?". ליבוביץ עשה ככל יכולתו לענות על שאלת השאלות

פרופסור נכבד,

מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת: מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנו חיים? וככל שנשאלות יותר שאלות, כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות.

אדם צעיר אני – בן 23. פונה אני אליך – אדם מבוגר ובעל ידע וניסיון עשירים כל כך, אשר דעתו כה חשובה לי – פונה אני אליך ושואל:

כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?

כיצד אתה מסביר את מהות החיים?

כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו?

ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?

ואתה, אדוני הפרופסור, האם חושב אתה בהסתכלך אחורנית כי הגעת להשגת המטרות או התכלית שניצבה לפניך?

פרופסור נכבד, יודע אני עד כמה מצומצם זמנך ומוקדש לעניינים חשובים, ובכל זאת אודה לך מאוד אם תוכל להתייחס לשאלותיי אלה ואולי תוכל להאיר בפני את שביל החיים החשוך.
בכבוד רב,

אילן רמון

אילן רמון כותב לישעיהו ליבוביץ. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

***
את המכתב הזה שלח הטייס הצעיר אילן רמון לישעיהו ליבוביץ בשנת 1977.

חמישה ימים אחר כך, כתב ישעיהו ליבוביץ את מכתב התשובה:

לאילן רמון שלום,

שאלתך "כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים?" – אינה מובנת לי. מה זאת "לראות את העולם"? האם אתה מתכוון לשאלות קוסמולוגיות או פיסיקליות או מטאפיסיות או …?

בשאלתך "כיצד אתה מסביר את מהות החיים?" – איני יודע למה אתה מתכוון במלים "מהות החיים". האם אתה מתכוון למציאות הביולוגית או הפסיכולוגית או ההיסטורית או …?

על שאלתך בדבר "תכליתו ומטרתו של האדם בחייו" – אין תשובה אובייקטיבית. כבר אמרו חז"ל בפרקי-אבות: "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת" – ועל הדברים האלה אי-אפשר להוסיף מאומה.

האדם הקיים מבלי שהוא עצמו החליט להיווצר ולהיוולד ולחיות – אין לו ברירה אלא להחליט החלטה סובייקטיבית על מטרתו ותכליתו בחייו – ואין שיעור להחלטות האפשריות:

יש מי שלא ימצא שום ערך לחייו או בחייו – והוא יתאבד.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בריבוי הנאה לעצמו (מטריאלית או סכסואלית, או אסתטית, וכו' וכו') כל ימי חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית ברכישת דעה בינה והשכל – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעשיית טובות לבני-אדם – ולזה יקדיש את חייו.
יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בשירות לעמו ולארצו – ולזה יקדיש את חייו.

יש מי שיראה ערך ומטרה ותכלית בעבודת ה' – ולזה יקדיש את חייו.

אף אחת מן ההחלטות הללו אינה ניתנת להנמקה אובייקטיבית, וכל אדם – גם אתה וגם אני – מוכרח להחליט על דעת עצמו.

בברכה,
ישעיהו ליבוביץ

ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית
ליבוביץ משיב לאילן רמון. ארכיון ישעיהו ליבוביץ בספרייה הלאומית

פרידה מדב קולקה: החוקר שהמציא שפה חדשה לחיים עם אושוויץ

על ההיסטוריון חוקר גרמניה והיהודים תחת המשטר הנאצי, ועל ארכיונו השמור בספרייה הלאומית

קולקה בזמן משפטי אושוויץ, 1964. צילום: גינטר שינדלר

הרגשנו שמדובר ביצירה sui generis [לטינית: יחידה מסוגה] – ייחודית – שאינה דומה לשום ספר אחר ובלתי ניתנת לסיווג. […] נופים ממטרופולין המוות עושה את הבלתי אפשרי: הוא ממציא שפה חדשה לחלוטין לחיים עם אושוויץ.

כך נימקה ועדת השופטים בשבוע הספר היהודי בלונדון ב-2014 את הבחירה להעניק את פרס וינגייט לפרופ' אוטו דב קולקה (נובי הרוזנקוב, צ'כוסלובקיה 1933 – ירושלים 2021), על ספרו נופים ממטרופולין המוות (ידיעות אחרונות, 2013). הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי הגותי ופואטי, המשלב בין חקר הזיכרון ההיסטורי והאישי של קולקה מילדותו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו, ובין חקר הדמיון והמיתולוגיה הפרטית של אותו מקום שכינה "מטרופולין המוות".

יצירה זו, שקולקה ראה בה גולת הכותרת של מפעל חייו, הייתה מצד אחד מיצוי של חקירה ארוכת שנים של שאלות מטפיזיות ואישיות על חוויית "המוות הגדול", כפי שהתייחס אל רצח ההמונים במחנות ההשמדה. מצד אחר, היא הייתה פנייה לדרך חדשה ושונה בתכלית מדרך המחקר ההיסטורי, שעיצבה את פועלו עד לשנותיו האחרונות.

כחלק ממלאכת הסיכום של מפעלו, ב-2018 תרם פרופ' קולקה את עיזבונו לספרייה הלאומית. ביום שישי, 29 בינואר, 2021, הלך קולקה לעולמו והוא בן 87.

קולקה בשבוע הספר היהודי, 2014. צילום: אנדי טיילר

תולדות רדיפת היהודים ורציחתם בידי הנאצים היו עיקר עיסוקו של פרופ' קולקה במשך כיובל שנות מחקר, הוראה וכתיבה. את מרביתן העביר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, והוא זכור בקרב תלמידיו בתור מורה שאינו מסתפק בבקיאות בחומר ובהוראה בהירה, אלא גם כיועץ ומדריך שטיפח את חניכיו ברוחב לב. הוא תרם רבות לחקר השואה, בין השאר בספרו Deutsches Judentum unter dem Nationalsozialismus (1997) על "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" בגרמניה הנאצית, ובאוסף המקורות המונומנטלי Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945 (2004) בנושא דעת הקהל בגרמניה הנאצית בדגש על שאלת היהודים. עם זאת, במחקריו ובכתיבתו ה"חוץ-מדעית" (כפי שנהג לכנותה בארשת מסתורית) מיאן קולקה להשתמש במונח "שואה" והסתייג מהתווית "ניצול שואה", אלא הקפיד לשמור על גישתו הייחודית לנושא.

הארכיון משקף את מחויבותו למחקר היסטורי עקבי, מדויק ומקיף, המבוסס היטב בממצאים אמפיריים. פרט לרשימות וטיוטות למאמרים ולספרי מחקר, בארכיון ישנה התכתבות נרחבת עם היסטוריונים בעלי שם, ובהם שאול פרידלנדר (שגם ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) ואיאן קרשו, העוסקת הן בעניינים אישיים והן בשאלות היסטוריוגרפיות.

חלק מהתכתבות זו משמש עדות מרתקת ל"פולמוס ההיסטוריונים" (Historikerstreit): ויכוח בין היסטוריונים גרמנים שהתעורר בשנות השמונים של המאה הקודמת בנושא פשעי הנאצים וייחודו של רצח העם היהודי, שפרופ' קולקה הגיב לו בלי לפרט על עברו כקורבנם. צומת אחר שבו התלכדו המחקר ההיסטורי והטרגדיה הפרטית היה עדותו של קולקה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט אם מיין ב-1964, שמסר בדיוק באותה תקופה שבה שקד על עבודת הדוקטור שלו בנושא "'הבעיה היהודית' ברייך השלישי", והדבר משתקף במכתבים, מסמכים וגזירי עיתון מאותן שנים שנשמרו בעיזבונו.

ארכיון קולקה כולל גם התכתבות אישית עם בני משפחה, למשל עם אלה שנשארו בצ'כוסלובקיה וחוו את "האביב של פראג" ב-1968, ובהם גם אחיו תומאש קולקה, שנודע בחיבורו "על קיטש ואמנות".

פרופ' אוטו דב קולקה עסק רבות גם בטיפוח מורשת אביו, ההיסטוריון אריך קולקה (1995-1911), שהקדיש את חייו למחקר וכתיבה על מחנות הריכוז וההשמדה ועל יהדות צ'כיה. בארכיון קולקה נכללים גם פריטים מעיזבונו של אריך קולקה, למשל כתבי יד והתכתבות.

אוטו דב קולקה עם אביו אריך קולקה בירושלים, 1962

בתוך ארכיונו של פרופ' אוטו דב קולקה שמורים גם עיזבונו של אחיו, הפסל דן קולקה (1979-1938), ועיזבונו של ידידו הקרוב גרשון בן-דוד (1975-1930), משורר שעלה לישראל וכתב בשפה הגרמנית.

ראשו של פרנץ קפקא: פסל מעשה ידי דן קולקה

רוב הפריטים המאוחרים שנכנסו לארכיון קולקה, וככל הנראה בעלי המשקל הגדול ביותר בעיניו, הם אלה הקשורים בנופים ממטרופולין המוות: ההקלטות המקוריות ותמלילי ההקלטות של חוויותיו מ"מחנה המשפחות", אשר הוקלטו בשנים 2001-1991 ולימים שימשו בסיס לספר; עשרות מחברות היומנים שנשמרו החל בשנת 1967 ושבהן פיתח את לשונו המטפורית (אלו סגורות לעיון למשך עשור); טיוטות וכתבי יד, כולל הערות מעמיתים; מכתבי קוראים; וכן חומר הנוגע לסרט "החירות הלפני האחרונה" (2018) של הבימאי הגרמני שטפן אאוך, שנעשה בעקבות הספר.

הן החומרים המדעיים והן אלה החוץ-מדעיים והאישיים בעיזבונו של פרופ' אוטו דב קולקה משקפים אדם וחוקר בעל שיעור קומה, שבמשך עשורים חתר אל האמת האוניברסלית והפרטית שאפשר ללמוד מאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה, ושפעילותו השקדנית כללה הקפדה מחמירה גם על ממד האנושיות, בעבודתו ובקשריו האישיים. בשנותיו האחרונות, פרט לשמירה על קשר עם התלמידים והעמיתים הרבים שהותיר מאחוריו, עסק קולקה בכינוס כתביו הרבים, במיונם ובביאורם. הוא ביקש להעביר באמצעות כתביו את דרכו הייחודית להתבונן בהיסטוריה ובזיכרון הפרטי והקפיד על התקבלותם הנכונה. כך, הוא קיווה, תילמד השפה החדשה שניסח כדי לחיות עם אושוויץ ואחריו.

כוחו של ניגון

"אִם הֻפַּלְנוּ לֹא נִבְהַלְנוּ, עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה', שׁוּב נָקוּמָה": השיר של יעקב אורלנד שנכתב לאחר אסון אניית המעפילים סטרומה, ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית

מימין: האנדרטה באשדוד-האניה הטבועה סטרומה. משמאל: יעקב אורלנד, ארכיון המשורר באוניברסיטת בר-אילן

הידיעות על המתרחש באירופה ועל מרד הגטאות, ובצדם המשך מדיניות הספר הלבן והאטימות שגילו הבריטים כלפי מצוקתם של ניצולי השואה, העמיקו את הסכסוך עם השלטון הבריטי ויצרו קרקע נוחה ליצירתה של תנועת התנגדות. פרשת הטבעתה של אניית המעפילים 'סטרומה' ב-23 בפברואר 1942 הסעירה את היישוב. הספינה הרעועה הפליגה ב-11 בדצמבר 1941 מחופי רומניה כשעל סיפונה כ-770 פליטים שנמלטו מהנאצים. לאחר ארבעה ימי הפלגה קשים הגיעה הספינה לאיסטנבול ועגנה שם כעשרה שבועות. ממשלת תורכיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך הבריטים סירבו להתיר את כניסתם לארץ.

הנוסעים הושארו בהֶסגר בתנאים קשים של קור, צפיפות, זוהמה ורעב. ניסיונותיהם של הסוכנות היהודית ושל הג'וינט לפעול למען הפליטים אצל שלטונות המנדט הבריטים כשלו. לבסוף הורו התורכים בליל 23 בפברואר לגרור את האונייה ללב הים השחור, כשהמנוע שלה מקולקל. שעות אחדות לאחר מכן נפגעה מטורפדו תת-ימי ששוגר מצוללת רוסית, אשר חשדה כי מדובר בספינת אויב. כל נוסעי האנייה טבעו, פרט לניצול אחד.

עיריית תל אביב מודיעה על שביתה כאבל על קורבנות "סטרומה". אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

התגובות ביישוב על אסון 'סטרומה' היו קשות מאוד. בזיכרון הלאומי נחרט רישומו של אסון 'פטריה', שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן. בפקודת שלטונות המנדט עמדה אניית הגירוש 'פטריה' להוביל על סיפונה מגורשים למאוריציוס, כ-1,700 עולים שבאו לארץ בנובמבר 1940 בשלוש ספינות. משלא נענו הבריטים לבטל את הגירוש, הוחלט בצמרת ה'הגנה' לחבל באנייה כדי למנוע את הפלגתה. אלא שפגיעת הפיצוץ הייתה חמורה מדי וכמאתיים עולים טבעו בנמל חיפה שבו עגנה, והניצולים הועברו למחנה מעצר בעתלית. כ-1,600 מעפילים שהבריטים לא הספיקו להעלותם על סיפון ה'פטריה' לפני הפיצוץ גורשו לבסוף לאי מאוריציוס והוחזקו במעצר כחמש שנים עד שהוחזרו לארץ.

הדיווח ב"הצפה", 27 בנובמבר, 1940. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

הקישור בין שני האסונות 'פטריה' ו'סטרומה' מהדהד גם בשירו של אורלנד 'אם הופלנו לא נבהלנו' שסמוכים זה לזה בטור השלישי. בזיכרונות שהעלה על הכתב, בספר היו לילות, התייחס אורלנד לנסיבות כתיבתו של השיר. אלא שככל הנראה בטעות, אורלנד קשר את כתיבתו של השיר ל'אסון פטריה' שהתרחש שנה ושלושה חודשים קודם לכן, ולא להודעה על הטבעתה של 'סטרומה', עובדה שאיננה מתיישבת עם אזכורה של 'סטרומה' בשיר.

אורלנד מתאר, שלאחר ההודעה ברדיו על הטבעת האוניה התהלכו האנשים ברחובות תל אביב מוכי הלם. באותו לילה הוא ישב ב'כסית' עם נתן אלתרמן, אברהם חלפי ואלכסנדר פן, וכל אחד ישב בנפרד, מכונס בכאבו ובצערו. "ל'כסית' נכנס מנשקה בהרב כשרצועות האקורדיון מתוחות על כתפיו. גם הוא שמע את ההודעה ברדיו, והסתלק מבית הקפה בו עבד כמנגן, ובא אלינו להיות יחד. […] פתאום החל לפרוץ מהאקורדיון שלו זמר בלתי-מושלם עדיין, בלתי מהוקצע – הזמר החסידי שלו – זמר ללא מלים, עירום, נוגע בתעצומות הנפש. בלי שנדברנו בינינו, החל כל אחד מיושבי בית הקפה לחבר מילים לזמר המתפרץ. לבסוף הראינו את פרי עטינו למנשקה. הוא לא ידע לבחור, וניסה את כולם כאחד. עד שפסק אלתרמן: 'השיר שיהיה לנו אורך-רוח לשיר אותו עד סופו, יהיה זה שיישאר'. והיה זה השיר 'אם הופלנו'.

אִם הֻפַּלְנוּ
לֹא נִבְהַלְנוּ
עַל כָּל 'פַּטְרִיָה' וּ'סְטְרוּמָה'
שׁוּב נָקוּמָה.
אִם גֹּרַשְׁנוּ –
לֹא נוֹאַשְׁנוּ!
עוֹד נָשׁוּבָה בַּשֵּׁנִית!
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין,
וּבָהּ נִחְיֶה וְלֹא נִתַּם, אַחַי,
וּבָהּ נִפְקַח, לֹא נַעֲצֹם עֵינַיִם,
כִּי חַי, עוֹד חַי,
עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי.

אִם הֻקַּפְנוּ –
לֹא נִטְרַפְנוּ!
אֶת הַתַּיִל עוֹד נִגְזֹרָה,
נַעֲבֹרָה!
אִם הֻכֵּינוּ –
נַךְ אוֹיְבֵינוּ!
לֹא נִסֹּג אֲחוֹרַנִּית
כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין….

'אם הופלנו' הוא טקסט שהותאם למנגינה. האווירה והלך הרוח האופטימי שעולים מהמנגינה שימשו מקור השראה למילים. לא בכדי נקט אורלנד את המושג 'זמר חסידי' לאפיונה של המנגינה. מושג זה מקפל בתוכו את ההתלהבות, את הדבקות ואת השכנוע פנימי שנלווים למנגינה; ויותר מכך את תפיסת העולם של הרוח החסידית, שאורלנד ספג מבית הוריו, כי למוזיקה מעמד ייחודי שמאפשר לה להשפיע על עולמות עליונים, כשם שיש ביכולתה להשפיע על נפש האדם.

ניגונו של מנשקה בהרב ביקש לחולל שינוי בליבותיהם של השומעים, להפיח תקווה מחודשת ולחזק את האמונה הפנימית. אורלנד העמיק את אקט ההתרסה העולה מהמנגינה באמצעות התעמתות ישירה עם הקושי ועם הייאוש. השיר מציג שתי קטגוריות מנוגדות: פירוט האסונות והמכות שספג היישוב ('הופלנו', 'פטריה' ו'סטרומה', 'גורשנו', 'הוקפנו', 'הוכינו'), לעומת דרכי התקוממות נגד המכות שנחתו – המרובות כפליים ('לא נבהלנו', 'נקומה', 'לא נואשנו', 'עוד נשובה בשנית', 'לא נטרפנו', 'את התיל עוד נגזורה', 'נעבורה', 'נך אויבנו', 'לא נסוג').

שתי הקטגוריות נבנות באמצעות פעלים: ארבעה פעלים בקטגוריה הראשונה – החרוזים בחרוז מבריח של צורת ריבוי (בניין הפעל), ושמונה בקטגוריה השנייה – מהם ארבעה בלשון חיובית וארבעה בלשון שלילה ('לא נבהלנו', 'לא נואשנו', 'לא נטרפנו', 'לא נסוג אחורנית'). התיאור – לא נסוג 'אחורנית' – חורז עם הטור החותם את הבית הראשון, עוד נשובה 'בשנית', ומשלים אותו מבחינה סמנטית.

השימוש הבולט בלשון שלילה מבליט את אקט המחאה והמרד. אמירת ה'לא' למציאות היא תנאי הכרחי כדי לחולל בה שינוי. בשיר בולט השימוש בקטגוריות מקראיות מלעיליות ('נקומה', 'נגזורה', 'נעבורה'). הן מבליטות שימושי לשון מקראיים, ומעניקות לטקסט מבחינה סגנונית מאפיינים של לשון המקרא. מאפיינים אלה, כפי שהראתה יעל רשף במחקרה על לשונו של הזמר העברי, נעלמו מהשירה הקנונית משום שנחשבו ארכאיים ומיושנים, אך השתמרו בזמר העברי, כפי שניתן לראות בשירו של אורלנד. מבחינה פרוזודית הן מאפשרות זרימה ריתמית של השיר, הכתוב במשקל טרוכאי. מבנה החריזה בשיר הוא צמוד, להוציא הטור הפותח את הפזמון – 'כִּי זֹאת הָאָרֶץ, זֹאת, אַחֶרֶת אֵין', שאיננו משתלב במבנה החורז. היעדר זה מעניק לו בולטות בהשוואה לטורי השיר האחרים, המשתלבת עם ניסוחו של הטור כמסקנתו האידאולוגית המרכזית של השיר כולו.

השיר 'אם הופלנו' נפוץ במהירות והיה לאחד השירים המושרים ביותר בשנות הארבעים. בחלק מהשירונים הוא הופיע תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. עדות לפופולריות שלו אפשר למצוא גם ארבע שנים לאחר שחובר: ב'מבצע הגידם' שיזמה ה'הגנה' בי"א באדר ב' תש"ו (14 במרס 1946), יום העלייה המסורתי לקבריהם של יוסף טרומפלדור וחללי תל חי תוכנן לעלות לביריה לשם הקמתה מחדש. הבריטים חיכו עד שרוב הציבור יתפזר, וכשנותרו כ-150 איש בלבד כבשו את המחנה. מאות בני נוער הגיעו מראש פינה ומצפת בליל שבת, לפי הוראות מפקדת ה'הגנה', כדי להקים מחדש את ביריה. השוטרים הבריטים החמושים החלו לעצור את בני הנוער ובמקום שרר מתח רב. לפתע קרא מישהו 'חבר'ה, הורה', וכולם החלו לשיר, תוך התאמת המילים לנסיבות: 'אם הופלנו לא נבהלנו / על כל ביריה וסטרומה שוב נקומה / אם גרשנו – / לא נואשנו! / עוד נשובה בשנית'.

עדות נוספת להתקבלותו של 'אם הופלנו' עולה מהמסיבה הגדולה שנערכה בשנת 1946 בקיבוץ עין חרוד, לסיום הכשרתם של מעפילים. לרגל המסיבה, חיברה הכוריאוגרפית רבקה שטורמן, חברת עין חרוד, ריקוד מעגל לצלילי השיר 'אם הופלנו' של אורלנד ובהרב. שטורמן ביקשה להדגיש באמצעות הרקיעות, הפניות החדות, כפיפות הגו הנמרצות והניתורים את הנכונות למאבק ואת הביטחון בניצחון, בהשראת מילותיו של השיר 'אם הופלנו' ולחנו. הריקוד המיוחד נפוץ בכל הארץ ונכלל בריקודי המעגל שהופיעו על הבמה בכינוס דליה הרביעי לריקודי עם, כחלק ממסכת ריקודים שתוכנם ציוני-לאומי.

מעגל בנות בבית ספר בריקוד. צילום: ביתמונה

בשנת 1946 נדפסו תווי השיר בהוצאת טריאולה, תל אביב, תחת הכותרת 'הורה לא נבהלנו'. בנוסח זה שונה החלק השני של שני בתי השיר. בבית הראשון שינו את שלושת הטורים האחרונים: 'אִם נִשְׁבַּרְנוּ! / עֹז הִגְבַּרְנוּ / עֹז הִגְבַּרְנוּ וְנַגְבִּיר' ובבית השני: 'אִם נִגְזַרְנוּ – / לֹא נִגְמַרְנוּ! / לֹא נִגְמַרְנוּ! לֹא נִגְמוֹר!'.

לקריאה נוספת

אופיר, אפרים., נרדפים ללא מוצא: סיפורה של 'סטרומה', א.ק.מ.או.ר, תל אביב 1999.
אורלנד, יעקב. היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד, תמוז, 1985, עמ' 158.
אשכנזי, רותי. סיפור מחולות העם בדליה, תמר, חיפה תשנ"ב, עמ' 47.
באואר, יהודה. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית 1939-1945, ספרית הפועלים, 1963, עמ' 232-224, 268-260.
בן-יהודה, נתיבה, אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר, כתר, 1990, עמ' 120.
גופר, חיים, שיבולים שבחרב: היאחזויות הפלמ"ח בגליל העליון בשנים 1946-1945, צ'ריקובר, תל אביב 2005, עמ' 88.
וולף-מונזון, תמר. בהיר וגבוה כזמר, יעקב אורלנד – פואטיקה, היסטוריה, תרבות, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2016.
טהרלב, יורם ונאור, מרדכי. שירו הביטו וראו: הסיפורים שמאחורי השירים, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תל אביב 1992, עמ' 96-95.
מזור, יעקב. 'מן הניגון החסידי אל הזמר הישראלי', קתדרה, 115 (תשס"ה), עמ' 128-95.
פעיל, מאיר ויורמן פנחס, מבחן התנועה הציונית 1948-1931: מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב תשס"ג, עמ' 116-114
קופרשטין, ליב. מגלת סטרומה, התאחדות עולי רומניה בישראל, תל אביב תש"ב.
רשף, יעל. הזמר העברי בראשיתו: פרק בתולדות העברית החדשה, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ד, עמ' 121-111.

יצירות של ילדים ונערים מלפני השואה

התחקינו אחר גורלם של הילדות והילדים שפרסמו בעיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה

כתב העת "עולמי הקטן" היה דו-שבועון שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. עולמי הקטן ראה אור ביוזמת רשת "תרבות" בפולין, שהפעילה בתי ספר עבריים-ציוניים במזרח אירופה, ובעיקר בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העורכים היו שמואל רוזנהק (1894-1969) ואלחנן אינדלמן (1913-1983). רוזנהק ואינדלמן הוציאו לאור שלושה עיתונים לגילים שונים: עולמי (לכיתות ה'-ז'), עולמי הקטן (עד שנת תרצ"ט לכיתות א'-ד', בתרצ"ט לכיתות ג'-ד') ועולמי הקטנטן (בשנת תרצ"ט לכיתות א'-ב').

העיתון הקדיש תשומת לב מיוחדת לנעשה בארץ ישראל ולטבע הארץ, בדרך כלל בפתח כל גיליון. כמו כן ניתן מקום מיוחד לאישים מרכזיים בתנועה הציונית ובתרבות העברית. בעיתון הובאו ידיעות מן היישוב העברי, אשר עמד באותן שנים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בגיליונות העיתון הודגשו גם ההתיישבות החלוצית והעיר תל אביב, כמצופה מרשת "תרבות" הציונית. בעיתון אף התפרסמו יצירות מאת סופרים ומשוררים כלוין קיפניס, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יאנוש קורצ'אק ואנדה פינקרפלד.

בכתבה הזאת אביא יצירות של ילדים ונערים, שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן. לכל יצירה נוספו פרטים ביוגרפיים על הכותב. לשם כך נעזרתי במאגר השמות של קורבנות השואה ביד ושם. יצירות אלו משקפות את עולמם של הילדים ואת הווי החיים בגולה בתקופה שקדמה לשואה. בכתיבתם של הילדים והנערים ניכרים האהבה לארץ ישראל והעניין בה. רוב הילדים שכתבו בכתב העת נרצחו בשואה, והיצירות הן הד לעולם מלא שנקטע במלחמת העולם השנייה.

 

א. אשר דבורצקי, תלמיד בית הספר באיוויה, כתב בחוברת ב, שיצאה לאור בכ"ה באדר תרצ"ו (19 במרס 1936):

אחוד לכם חידה

אינו חזן ושר שירה

אינו מלך ולו עטרה

 

* אשר (זליג) דבורצקי נולד ב-1923 או ב-1925 באיוויה, עיירה במחוז הורדנה שבבלארוס. בן לשמואל ורחל לבית פרסקי. הוא נספה ב-12 במאי 1942. נלקח עם עוד כ-2,500 יהודים מכיכר העיר ליער סטנוביץ, ושם נרצח בגיא ההרגה. אשר למד בבית הספר "תרבות", היה חבר באגודת דוברי עברית והקפיד לדבר עברית. אחיו חיים לייב, שנולד ב-21 ביולי 1927, נפל בשיירת יחיעם ב-27 במרס 1948. את סיפור המשפחה אפשר למצוא בעדות של בת הדודה צילה יופן לבית דבורצקי.

 

ב. יוכבד צחובוי, תלמידת בית הספר "תרבות" בקוריץ, כתבה שיר לכבוד חנוכה בחוברת ח, שיצאה לאור בכ"ח בכסלו תרצ"ט (21 בדצמבר 1938):

 

שיר לחנוכה

מן הרחוב בא האב,

הביא חנוכייה ונרות.

מהר ניגש הסב

והדליק את האורות.

עומד הילד ומביט

ולבבו חוגג, שמח;

תכף יבואו הדוד והדודה,

הקרובים וגם אורח.

זה יביא לו שוקולד,

וזה יקנה לו אווירון,

דמי-חנוכה יקבל

וגם ישחק בסביבון.

 

* יוכבד צחובוי נולדה בקוריץ שבאוקראינה ב-24 בדצמבר 1930, בת ללאה ויצחק צחובוי ואחות לנח, המבוגר ממנה בארבע שנים. רק היא ואימה שרדו בשואה. יוכבד עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גינוסר. שם הכירה את בעלה יצחק הלפרין ונישאה לו ב-1950. נולדו לזוג שני בנים וארבעה נכדים. את סיפורה המלא של יוכבד הלפרין לבית צחובוי אפשר לקרוא בספר "מוכרחה להישאר בחיים – סיפורה של שניידל".

עם יוכבד יצרתי קשר. את השיר שכתבה קראה במפגש זום עם יוצאי קהילת קוריץ, שנערך לכבוד חנוכה תשפ"א.

 

ג. תמר בוסליק מרובנה כתבה בחוברת שבע, שיצאה לאור ב-14 בדצמבר 1937, על ביקור חיים נחמן ביאליק בעירה:

 

ביאליק ברובנה

לפני שנים אחדות, כאשר הייתי עוד בכיתה הראשונה, בא המשורר ביאליק אל עירנו. כל אנשי העיר היו שמחים והלכו לראות את המשורר. כל ילדי היהודים ברובנה – וגם אני בתוכם – עברו על יד המלון, שבו התגורר ביאליק. המשורר יצא על המעקה – והילדים בירכו אותו לשלום.

באחד מבתי הראינוע התקיימה אספה גדולה. המשורר ביאליק הופיע לפני הנאספים וסיפר על החיים בא"י, על החגים ועל חיי הילדים העברים בארץ.

בזוכרי עתה שהמשורר ביאליק איננו עוד, ליבי נמלא צער רב. לעולם לא אשכח את המשורר!

 

* תמר בוסליק נולדה בשנת 1923 ברובנה, הנמצאת בצפון-מערב אוקראינה. הוריה, אליעזר ומלכה, היו מורים בגימנסיה "תרבות" ברובנה. תמר, ככל הנראה, נרצחה עם הוריה בין 6 ל-7 בנובמבר 1941. כאן תוכלו לצפות בדף העד של תמר ביד ושם. באותה אקציה נרצחו כ-17,500 מיהודי רובנה לתוך בורות שהוכנו מראש ביער סוסנקי, המרוחק כשישה קילומטרים ממזרח לרובנה. על כך מסופר בספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז:

… כבר היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי… ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות וגרגרי יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף נפש [קיימות עדויות שונות על מספר הנרצחים ביער סוסנקי]. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. …והיו שם מוריה של אמי מימי "תרבות", יששכר רייס המנהל בעל הנוכחות הכריזמטית והעיניים החודרות, ההיפנוטיות, שמבטן פילח את חלומותיהן של המון תלמידות מתבגרות, ויצחק ברקובסקי הישנוני, המפוזר והנבוך תמיד, ואליעזר בוסליק הרתחן שלימד תרבות ישראל…

 

 

ד. יצחק הס, תלמיד כיתה ד' מבית הספר "שפה ברורה" בנובי סונץ', כתב שיר על סתיו בחוברת ה, שיצאה לאור בי"ז בחשוון תרצ"ט (11 בנובמבר 1938):

 

סתיו

כבר בא הסתיו אלינו                                                                  כבר עברו החגים,

          ואיתו גשמים,                                                                          נחרבה הסוכה שבנינו…

גשם טורד, לח החוץ                                                                    והציפורים בורחות מאיתנו,

והעלים נושרים.                                                                            – היום בעצמנו ראינו.

ועוד דבר ראינו:

מתכוננים כבר לחורף הקר,

רוח נושבת בגן-העיר הריק –

וצר לנו, כה צר!

 

* יצחק הס נולד ב-1928, והיה בן הזקונים להוריו יוסף ושרה. שני אחיו הגדולים היו יעקב (יליד 1927) ולאה (ילידת 1925). כל משפחת הס בנובי סונץ', עיר נפה במחוז קרקוב, נספתה בשואה. בני המשפחה היו "בגטו A", מקום הריכוז של יהודים שנחשבו כשירים לעבודה. בתחילת ספטמבר 1942 גורשו בני המשפחה למחנה עבודה במושינה, עיירה בנפת נובי סונץ'. ומשם גורשו לאושוויץ בדצמבר 1942, עם חיסול מחנה העבודה, ובה נספו. את דף העד של יצחק ביד ושם אפשר לראות כאן.

 

ה. זאב שטורם, תלמיד בית הספר "תרבות" בלודמיר, כתב שלושה קטעים. במאמר זה אביא רק שיר שהתפרסם בחוברת ט, שיצאה לאור בכ' בטבת תרצ"ט (11 בינואר 1939):

 

חורף

גדולה לילדים השמחה:                                     הוציאו גם מגלשַיִם

שלג לבן כיסה את האדמה!                                גולם שלג יש בגן –

       כבר נסענו במִגְרָרָה –                                       הילדים העמידו אותו כאן.

אני, אחי ואימא                                                  הכול יפה, הכול לבן –

הילדים הוציאו מחליקַיִם                                   חורף, חורף בא!

 

* זאב שטורם נולד ב-1931 להוריו בֵר (דוב) ורחל. אחיו ישראל היה יליד 1924. האב בר היה מהנדס. זאב נספה בשואה בשנת 1942. אפשר לעיין כאן בדף העד של זאב ביד ושם.