הרגשנו שמדובר ביצירה sui generis [לטינית: יחידה מסוגה] – ייחודית – שאינה דומה לשום ספר אחר ובלתי ניתנת לסיווג. […] נופים ממטרופולין המוות עושה את הבלתי אפשרי: הוא ממציא שפה חדשה לחלוטין לחיים עם אושוויץ.
כך נימקה ועדת השופטים בשבוע הספר היהודי בלונדון ב-2014 את הבחירה להעניק את פרס וינגייט לפרופ' אוטו דב קולקה (נובי הרוזנקוב, צ'כוסלובקיה 1933 – ירושלים 2021), על ספרו נופים ממטרופולין המוות (ידיעות אחרונות, 2013). הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי הגותי ופואטי, המשלב בין חקר הזיכרון ההיסטורי והאישי של קולקה מילדותו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו, ובין חקר הדמיון והמיתולוגיה הפרטית של אותו מקום שכינה "מטרופולין המוות".
יצירה זו, שקולקה ראה בה גולת הכותרת של מפעל חייו, הייתה מצד אחד מיצוי של חקירה ארוכת שנים של שאלות מטפיזיות ואישיות על חוויית "המוות הגדול", כפי שהתייחס אל רצח ההמונים במחנות ההשמדה. מצד אחר, היא הייתה פנייה לדרך חדשה ושונה בתכלית מדרך המחקר ההיסטורי, שעיצבה את פועלו עד לשנותיו האחרונות.
כחלק ממלאכת הסיכום של מפעלו, ב-2018 תרם פרופ' קולקה את עיזבונו לספרייה הלאומית. ביום שישי, 29 בינואר, 2021, הלך קולקה לעולמו והוא בן 87.
תולדות רדיפת היהודים ורציחתם בידי הנאצים היו עיקר עיסוקו של פרופ' קולקה במשך כיובל שנות מחקר, הוראה וכתיבה. את מרביתן העביר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, והוא זכור בקרב תלמידיו בתור מורה שאינו מסתפק בבקיאות בחומר ובהוראה בהירה, אלא גם כיועץ ומדריך שטיפח את חניכיו ברוחב לב. הוא תרם רבות לחקר השואה, בין השאר בספרו Deutsches Judentum unter dem Nationalsozialismus (1997) על "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" בגרמניה הנאצית, ובאוסף המקורות המונומנטלי Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945 (2004) בנושא דעת הקהל בגרמניה הנאצית בדגש על שאלת היהודים. עם זאת, במחקריו ובכתיבתו ה"חוץ-מדעית" (כפי שנהג לכנותה בארשת מסתורית) מיאן קולקה להשתמש במונח "שואה" והסתייג מהתווית "ניצול שואה", אלא הקפיד לשמור על גישתו הייחודית לנושא.
הארכיון משקף את מחויבותו למחקר היסטורי עקבי, מדויק ומקיף, המבוסס היטב בממצאים אמפיריים. פרט לרשימות וטיוטות למאמרים ולספרי מחקר, בארכיון ישנה התכתבות נרחבת עם היסטוריונים בעלי שם, ובהם שאול פרידלנדר (שגם ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) ואיאן קרשו, העוסקת הן בעניינים אישיים והן בשאלות היסטוריוגרפיות.
חלק מהתכתבות זו משמש עדות מרתקת ל"פולמוס ההיסטוריונים" (Historikerstreit): ויכוח בין היסטוריונים גרמנים שהתעורר בשנות השמונים של המאה הקודמת בנושא פשעי הנאצים וייחודו של רצח העם היהודי, שפרופ' קולקה הגיב לו בלי לפרט על עברו כקורבנם. צומת אחר שבו התלכדו המחקר ההיסטורי והטרגדיה הפרטית היה עדותו של קולקה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט אם מיין ב-1964, שמסר בדיוק באותה תקופה שבה שקד על עבודת הדוקטור שלו בנושא "'הבעיה היהודית' ברייך השלישי", והדבר משתקף במכתבים, מסמכים וגזירי עיתון מאותן שנים שנשמרו בעיזבונו.
ארכיון קולקה כולל גם התכתבות אישית עם בני משפחה, למשל עם אלה שנשארו בצ'כוסלובקיה וחוו את "האביב של פראג" ב-1968, ובהם גם אחיו תומאש קולקה, שנודע בחיבורו "על קיטש ואמנות".
פרופ' אוטו דב קולקה עסק רבות גם בטיפוח מורשת אביו, ההיסטוריון אריך קולקה (1995-1911), שהקדיש את חייו למחקר וכתיבה על מחנות הריכוז וההשמדה ועל יהדות צ'כיה. בארכיון קולקה נכללים גם פריטים מעיזבונו של אריך קולקה, למשל כתבי יד והתכתבות.
בתוך ארכיונו של פרופ' אוטו דב קולקה שמורים גם עיזבונו של אחיו, הפסל דן קולקה (1979-1938), ועיזבונו של ידידו הקרוב גרשון בן-דוד (1975-1930), משורר שעלה לישראל וכתב בשפה הגרמנית.
רוב הפריטים המאוחרים שנכנסו לארכיון קולקה, וככל הנראה בעלי המשקל הגדול ביותר בעיניו, הם אלה הקשורים בנופים ממטרופולין המוות: ההקלטות המקוריות ותמלילי ההקלטות של חוויותיו מ"מחנה המשפחות", אשר הוקלטו בשנים 2001-1991 ולימים שימשו בסיס לספר; עשרות מחברות היומנים שנשמרו החל בשנת 1967 ושבהן פיתח את לשונו המטפורית (אלו סגורות לעיון למשך עשור); טיוטות וכתבי יד, כולל הערות מעמיתים; מכתבי קוראים; וכן חומר הנוגע לסרט "החירות הלפני האחרונה" (2018) של הבימאי הגרמני שטפן אאוך, שנעשה בעקבות הספר.
הן החומרים המדעיים והן אלה החוץ-מדעיים והאישיים בעיזבונו של פרופ' אוטו דב קולקה משקפים אדם וחוקר בעל שיעור קומה, שבמשך עשורים חתר אל האמת האוניברסלית והפרטית שאפשר ללמוד מאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה, ושפעילותו השקדנית כללה הקפדה מחמירה גם על ממד האנושיות, בעבודתו ובקשריו האישיים. בשנותיו האחרונות, פרט לשמירה על קשר עם התלמידים והעמיתים הרבים שהותיר מאחוריו, עסק קולקה בכינוס כתביו הרבים, במיונם ובביאורם. הוא ביקש להעביר באמצעות כתביו את דרכו הייחודית להתבונן בהיסטוריה ובזיכרון הפרטי והקפיד על התקבלותם הנכונה. כך, הוא קיווה, תילמד השפה החדשה שניסח כדי לחיות עם אושוויץ ואחריו.