פרידה מדב קולקה: החוקר שהמציא שפה חדשה לחיים עם אושוויץ

על ההיסטוריון חוקר גרמניה והיהודים תחת המשטר הנאצי, ועל ארכיונו השמור בספרייה הלאומית

קולקה בזמן משפטי אושוויץ, 1964. צילום: גינטר שינדלר

הרגשנו שמדובר ביצירה sui generis [לטינית: יחידה מסוגה] – ייחודית – שאינה דומה לשום ספר אחר ובלתי ניתנת לסיווג. […] נופים ממטרופולין המוות עושה את הבלתי אפשרי: הוא ממציא שפה חדשה לחלוטין לחיים עם אושוויץ.

כך נימקה ועדת השופטים בשבוע הספר היהודי בלונדון ב-2014 את הבחירה להעניק את פרס וינגייט לפרופ' אוטו דב קולקה (נובי הרוזנקוב, צ'כוסלובקיה 1933 – ירושלים 2021), על ספרו נופים ממטרופולין המוות (ידיעות אחרונות, 2013). הספר הוא טקסט אוטוביוגרפי הגותי ופואטי, המשלב בין חקר הזיכרון ההיסטורי והאישי של קולקה מילדותו ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו, ובין חקר הדמיון והמיתולוגיה הפרטית של אותו מקום שכינה "מטרופולין המוות".

יצירה זו, שקולקה ראה בה גולת הכותרת של מפעל חייו, הייתה מצד אחד מיצוי של חקירה ארוכת שנים של שאלות מטפיזיות ואישיות על חוויית "המוות הגדול", כפי שהתייחס אל רצח ההמונים במחנות ההשמדה. מצד אחר, היא הייתה פנייה לדרך חדשה ושונה בתכלית מדרך המחקר ההיסטורי, שעיצבה את פועלו עד לשנותיו האחרונות.

כחלק ממלאכת הסיכום של מפעלו, ב-2018 תרם פרופ' קולקה את עיזבונו לספרייה הלאומית. ביום שישי, 29 בינואר, 2021, הלך קולקה לעולמו והוא בן 87.

קולקה בשבוע הספר היהודי, 2014. צילום: אנדי טיילר

תולדות רדיפת היהודים ורציחתם בידי הנאצים היו עיקר עיסוקו של פרופ' קולקה במשך כיובל שנות מחקר, הוראה וכתיבה. את מרביתן העביר כמרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, והוא זכור בקרב תלמידיו בתור מורה שאינו מסתפק בבקיאות בחומר ובהוראה בהירה, אלא גם כיועץ ומדריך שטיפח את חניכיו ברוחב לב. הוא תרם רבות לחקר השואה, בין השאר בספרו Deutsches Judentum unter dem Nationalsozialismus (1997) על "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" בגרמניה הנאצית, ובאוסף המקורות המונומנטלי Die Juden in den geheimen NS-Stimmungsberichten 1933-1945 (2004) בנושא דעת הקהל בגרמניה הנאצית בדגש על שאלת היהודים. עם זאת, במחקריו ובכתיבתו ה"חוץ-מדעית" (כפי שנהג לכנותה בארשת מסתורית) מיאן קולקה להשתמש במונח "שואה" והסתייג מהתווית "ניצול שואה", אלא הקפיד לשמור על גישתו הייחודית לנושא.

הארכיון משקף את מחויבותו למחקר היסטורי עקבי, מדויק ומקיף, המבוסס היטב בממצאים אמפיריים. פרט לרשימות וטיוטות למאמרים ולספרי מחקר, בארכיון ישנה התכתבות נרחבת עם היסטוריונים בעלי שם, ובהם שאול פרידלנדר (שגם ארכיונו נמצא בספרייה הלאומית) ואיאן קרשו, העוסקת הן בעניינים אישיים והן בשאלות היסטוריוגרפיות.

חלק מהתכתבות זו משמש עדות מרתקת ל"פולמוס ההיסטוריונים" (Historikerstreit): ויכוח בין היסטוריונים גרמנים שהתעורר בשנות השמונים של המאה הקודמת בנושא פשעי הנאצים וייחודו של רצח העם היהודי, שפרופ' קולקה הגיב לו בלי לפרט על עברו כקורבנם. צומת אחר שבו התלכדו המחקר ההיסטורי והטרגדיה הפרטית היה עדותו של קולקה במשפטי אושוויץ בפרנקפורט אם מיין ב-1964, שמסר בדיוק באותה תקופה שבה שקד על עבודת הדוקטור שלו בנושא "'הבעיה היהודית' ברייך השלישי", והדבר משתקף במכתבים, מסמכים וגזירי עיתון מאותן שנים שנשמרו בעיזבונו.

ארכיון קולקה כולל גם התכתבות אישית עם בני משפחה, למשל עם אלה שנשארו בצ'כוסלובקיה וחוו את "האביב של פראג" ב-1968, ובהם גם אחיו תומאש קולקה, שנודע בחיבורו "על קיטש ואמנות".

פרופ' אוטו דב קולקה עסק רבות גם בטיפוח מורשת אביו, ההיסטוריון אריך קולקה (1995-1911), שהקדיש את חייו למחקר וכתיבה על מחנות הריכוז וההשמדה ועל יהדות צ'כיה. בארכיון קולקה נכללים גם פריטים מעיזבונו של אריך קולקה, למשל כתבי יד והתכתבות.

אוטו דב קולקה עם אביו אריך קולקה בירושלים, 1962

בתוך ארכיונו של פרופ' אוטו דב קולקה שמורים גם עיזבונו של אחיו, הפסל דן קולקה (1979-1938), ועיזבונו של ידידו הקרוב גרשון בן-דוד (1975-1930), משורר שעלה לישראל וכתב בשפה הגרמנית.

ראשו של פרנץ קפקא: פסל מעשה ידי דן קולקה

רוב הפריטים המאוחרים שנכנסו לארכיון קולקה, וככל הנראה בעלי המשקל הגדול ביותר בעיניו, הם אלה הקשורים בנופים ממטרופולין המוות: ההקלטות המקוריות ותמלילי ההקלטות של חוויותיו מ"מחנה המשפחות", אשר הוקלטו בשנים 2001-1991 ולימים שימשו בסיס לספר; עשרות מחברות היומנים שנשמרו החל בשנת 1967 ושבהן פיתח את לשונו המטפורית (אלו סגורות לעיון למשך עשור); טיוטות וכתבי יד, כולל הערות מעמיתים; מכתבי קוראים; וכן חומר הנוגע לסרט "החירות הלפני האחרונה" (2018) של הבימאי הגרמני שטפן אאוך, שנעשה בעקבות הספר.

הן החומרים המדעיים והן אלה החוץ-מדעיים והאישיים בעיזבונו של פרופ' אוטו דב קולקה משקפים אדם וחוקר בעל שיעור קומה, שבמשך עשורים חתר אל האמת האוניברסלית והפרטית שאפשר ללמוד מאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה, ושפעילותו השקדנית כללה הקפדה מחמירה גם על ממד האנושיות, בעבודתו ובקשריו האישיים. בשנותיו האחרונות, פרט לשמירה על קשר עם התלמידים והעמיתים הרבים שהותיר מאחוריו, עסק קולקה בכינוס כתביו הרבים, במיונם ובביאורם. הוא ביקש להעביר באמצעות כתביו את דרכו הייחודית להתבונן בהיסטוריה ובזיכרון הפרטי והקפיד על התקבלותם הנכונה. כך, הוא קיווה, תילמד השפה החדשה שניסח כדי לחיות עם אושוויץ ואחריו.

יצירות של ילדים ונערים מלפני השואה

התחקינו אחר גורלם של הילדות והילדים שפרסמו בעיתון העברי בפולין "עולמי הקטן", שנים ספורות לפני השואה

כתב העת "עולמי הקטן" היה דו-שבועון שיצא לאור בוורשה בשנים תרצ"ו-תרצ"ט. עולמי הקטן ראה אור ביוזמת רשת "תרבות" בפולין, שהפעילה בתי ספר עבריים-ציוניים במזרח אירופה, ובעיקר בפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. העורכים היו שמואל רוזנהק (1894-1969) ואלחנן אינדלמן (1913-1983). רוזנהק ואינדלמן הוציאו לאור שלושה עיתונים לגילים שונים: עולמי (לכיתות ה'-ז'), עולמי הקטן (עד שנת תרצ"ט לכיתות א'-ד', בתרצ"ט לכיתות ג'-ד') ועולמי הקטנטן (בשנת תרצ"ט לכיתות א'-ב').

העיתון הקדיש תשומת לב מיוחדת לנעשה בארץ ישראל ולטבע הארץ, בדרך כלל בפתח כל גיליון. כמו כן ניתן מקום מיוחד לאישים מרכזיים בתנועה הציונית ובתרבות העברית. בעיתון הובאו ידיעות מן היישוב העברי, אשר עמד באותן שנים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בגיליונות העיתון הודגשו גם ההתיישבות החלוצית והעיר תל אביב, כמצופה מרשת "תרבות" הציונית. בעיתון אף התפרסמו יצירות מאת סופרים ומשוררים כלוין קיפניס, ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יאנוש קורצ'אק ואנדה פינקרפלד.

בכתבה הזאת אביא יצירות של ילדים ונערים, שהתפרסמו בכתב העת עולמי הקטן. לכל יצירה נוספו פרטים ביוגרפיים על הכותב. לשם כך נעזרתי במאגר השמות של קורבנות השואה ביד ושם. יצירות אלו משקפות את עולמם של הילדים ואת הווי החיים בגולה בתקופה שקדמה לשואה. בכתיבתם של הילדים והנערים ניכרים האהבה לארץ ישראל והעניין בה. רוב הילדים שכתבו בכתב העת נרצחו בשואה, והיצירות הן הד לעולם מלא שנקטע במלחמת העולם השנייה.

 

א. אשר דבורצקי, תלמיד בית הספר באיוויה, כתב בחוברת ב, שיצאה לאור בכ"ה באדר תרצ"ו (19 במרס 1936):

אחוד לכם חידה

אינו חזן ושר שירה

אינו מלך ולו עטרה

 

* אשר (זליג) דבורצקי נולד ב-1923 או ב-1925 באיוויה, עיירה במחוז הורדנה שבבלארוס. בן לשמואל ורחל לבית פרסקי. הוא נספה ב-12 במאי 1942. נלקח עם עוד כ-2,500 יהודים מכיכר העיר ליער סטנוביץ, ושם נרצח בגיא ההרגה. אשר למד בבית הספר "תרבות", היה חבר באגודת דוברי עברית והקפיד לדבר עברית. אחיו חיים לייב, שנולד ב-21 ביולי 1927, נפל בשיירת יחיעם ב-27 במרס 1948. את סיפור המשפחה אפשר למצוא בעדות של בת הדודה צילה יופן לבית דבורצקי.

 

ב. יוכבד צחובוי, תלמידת בית הספר "תרבות" בקוריץ, כתבה שיר לכבוד חנוכה בחוברת ח, שיצאה לאור בכ"ח בכסלו תרצ"ט (21 בדצמבר 1938):

 

שיר לחנוכה

מן הרחוב בא האב,

הביא חנוכייה ונרות.

מהר ניגש הסב

והדליק את האורות.

עומד הילד ומביט

ולבבו חוגג, שמח;

תכף יבואו הדוד והדודה,

הקרובים וגם אורח.

זה יביא לו שוקולד,

וזה יקנה לו אווירון,

דמי-חנוכה יקבל

וגם ישחק בסביבון.

 

* יוכבד צחובוי נולדה בקוריץ שבאוקראינה ב-24 בדצמבר 1930, בת ללאה ויצחק צחובוי ואחות לנח, המבוגר ממנה בארבע שנים. רק היא ואימה שרדו בשואה. יוכבד עלתה ארצה והתיישבה בקיבוץ גינוסר. שם הכירה את בעלה יצחק הלפרין ונישאה לו ב-1950. נולדו לזוג שני בנים וארבעה נכדים. את סיפורה המלא של יוכבד הלפרין לבית צחובוי אפשר לקרוא בספר "מוכרחה להישאר בחיים – סיפורה של שניידל".

עם יוכבד יצרתי קשר. את השיר שכתבה קראה במפגש זום עם יוצאי קהילת קוריץ, שנערך לכבוד חנוכה תשפ"א.

 

ג. תמר בוסליק מרובנה כתבה בחוברת שבע, שיצאה לאור ב-14 בדצמבר 1937, על ביקור חיים נחמן ביאליק בעירה:

 

ביאליק ברובנה

לפני שנים אחדות, כאשר הייתי עוד בכיתה הראשונה, בא המשורר ביאליק אל עירנו. כל אנשי העיר היו שמחים והלכו לראות את המשורר. כל ילדי היהודים ברובנה – וגם אני בתוכם – עברו על יד המלון, שבו התגורר ביאליק. המשורר יצא על המעקה – והילדים בירכו אותו לשלום.

באחד מבתי הראינוע התקיימה אספה גדולה. המשורר ביאליק הופיע לפני הנאספים וסיפר על החיים בא"י, על החגים ועל חיי הילדים העברים בארץ.

בזוכרי עתה שהמשורר ביאליק איננו עוד, ליבי נמלא צער רב. לעולם לא אשכח את המשורר!

 

* תמר בוסליק נולדה בשנת 1923 ברובנה, הנמצאת בצפון-מערב אוקראינה. הוריה, אליעזר ומלכה, היו מורים בגימנסיה "תרבות" ברובנה. תמר, ככל הנראה, נרצחה עם הוריה בין 6 ל-7 בנובמבר 1941. כאן תוכלו לצפות בדף העד של תמר ביד ושם. באותה אקציה נרצחו כ-17,500 מיהודי רובנה לתוך בורות שהוכנו מראש ביער סוסנקי, המרוחק כשישה קילומטרים ממזרח לרובנה. על כך מסופר בספר "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז:

… כבר היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי… ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות וגרגרי יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף נפש [קיימות עדויות שונות על מספר הנרצחים ביער סוסנקי]. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. …והיו שם מוריה של אמי מימי "תרבות", יששכר רייס המנהל בעל הנוכחות הכריזמטית והעיניים החודרות, ההיפנוטיות, שמבטן פילח את חלומותיהן של המון תלמידות מתבגרות, ויצחק ברקובסקי הישנוני, המפוזר והנבוך תמיד, ואליעזר בוסליק הרתחן שלימד תרבות ישראל…

 

 

ד. יצחק הס, תלמיד כיתה ד' מבית הספר "שפה ברורה" בנובי סונץ', כתב שיר על סתיו בחוברת ה, שיצאה לאור בי"ז בחשוון תרצ"ט (11 בנובמבר 1938):

 

סתיו

כבר בא הסתיו אלינו                                                                  כבר עברו החגים,

          ואיתו גשמים,                                                                          נחרבה הסוכה שבנינו…

גשם טורד, לח החוץ                                                                    והציפורים בורחות מאיתנו,

והעלים נושרים.                                                                            – היום בעצמנו ראינו.

ועוד דבר ראינו:

מתכוננים כבר לחורף הקר,

רוח נושבת בגן-העיר הריק –

וצר לנו, כה צר!

 

* יצחק הס נולד ב-1928, והיה בן הזקונים להוריו יוסף ושרה. שני אחיו הגדולים היו יעקב (יליד 1927) ולאה (ילידת 1925). כל משפחת הס בנובי סונץ', עיר נפה במחוז קרקוב, נספתה בשואה. בני המשפחה היו "בגטו A", מקום הריכוז של יהודים שנחשבו כשירים לעבודה. בתחילת ספטמבר 1942 גורשו בני המשפחה למחנה עבודה במושינה, עיירה בנפת נובי סונץ'. ומשם גורשו לאושוויץ בדצמבר 1942, עם חיסול מחנה העבודה, ובה נספו. את דף העד של יצחק ביד ושם אפשר לראות כאן.

 

ה. זאב שטורם, תלמיד בית הספר "תרבות" בלודמיר, כתב שלושה קטעים. במאמר זה אביא רק שיר שהתפרסם בחוברת ט, שיצאה לאור בכ' בטבת תרצ"ט (11 בינואר 1939):

 

חורף

גדולה לילדים השמחה:                                     הוציאו גם מגלשַיִם

שלג לבן כיסה את האדמה!                                גולם שלג יש בגן –

       כבר נסענו במִגְרָרָה –                                       הילדים העמידו אותו כאן.

אני, אחי ואימא                                                  הכול יפה, הכול לבן –

הילדים הוציאו מחליקַיִם                                   חורף, חורף בא!

 

* זאב שטורם נולד ב-1931 להוריו בֵר (דוב) ורחל. אחיו ישראל היה יליד 1924. האב בר היה מהנדס. זאב נספה בשואה בשנת 1942. אפשר לעיין כאן בדף העד של זאב ביד ושם.

"כי האדם עץ השדה" – נתן זך על העץ, האדם ומה שביניהם

נתן זך כממשיך של מסורת פרשנית עתיקה וחדשה. ט"ו בשבט כחג הומניסטי יהודי.

בשנת 2004 פרסם נתן זך בעיתון מודעת אבל על עץ שקמה (או אשל) זקן וחולה שעיריית תל אביב כרתה בכיכר רבין מול חלון ביתו. העץ הקשיש היה קרוב במיוחד ללבו, ולדבריו הוא שימש לו השראה לשיר שכתב יותר מעשרים שנה לפני כן.

היו אלה ימי סתיו 1981, ובהם התפרסם האלבום "שירים באמצע הלילה" שבו שרה נורית גלרון משירים שכתב נתן זך במיוחד לאלבום הזה, ובשיתוף המלחינים. אחד האהובים שבהם היה עֵץ הַשָּׂדֶה (הלחין שלום חנוך). השיר פותח בציטוט מספר דברים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".

פרק כ' בספר דברים מציג את חוקת המלחמה המקראית. בחתימת הפרק, לאחר התיאור המפורט של המלחמה הטוטאליות והאכזרית בעמי כנען, מופיע ציווי לא צפוי:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (פסוקים יט-כ).

התורה אוסרת על פגיעה בצומח שלא לצורך מובהק, וגם את השימוש המלחמתי המותר היא מסייגת לעצי סרק בלבד.

הצידוק לציווי זה נמצא באמצעו, במשפט שהוא שאלת תמיהה: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר? יש לחוס על העץ בזמן המלחמה, שהרי המלחמה היא נגד בני אדם ואילו העצים, שאינם יודעים להגן על עצמם, שייכים לכלל האנושות – לתוקף ולמגן גם יחד. שני פסוקים אלה קבעו את חובתו של האדם כלפי עולם הצומח, ובמשתמע – כלפי הבריאה כולה.

התמיהה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה? הציתה את דמיונם של דרשנים ופרשנים בכל הדורות, אשר הוציאו אותה מהקשרה המקורי והפכו את כיוון המשל והנמשל. לא העץ הוא המנוגד לאדם כמו בפסוק, אלא האדם הוא המושווה לעץ. בתקופת ההשכלה הוסט הדגש העיקרי מהפרשנות ההלכתית הרבנית אל דרשות ופירושים הומניסטיים, ובמאה התשע עשרה החלו רעיונות אלה להידון פעמים רבות סביב ט"ו בשבט, עד שהפסוק ומדרשיו העתיקים והמודרניים הפכו לתו קבוע באופי שלבש ט"ו בשבט החל בסוף המאה התשע עשרה ובמשך המאה העשרים.

ט"ו בשבט המודרני והקשר בין האדם לטבע

פנים רבות לט"ו בשבט ולפנים ההומניסטיות שהותוו לו, והן מתבטאות בשימושים היצירתיים בפסוק כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.

שימוש ותיק ורווח של פסוקנו הוא בהמחשה לשבריריותם של חיי האדם, כמו פגיעותו של העץ לאסונות טבע או לפגיעה בידי אדם. הפסוק היה מקובל מאוד בהספדים, במיוחד על אנשים שמותם בא עליהם כחתף, כמו עץ שנגדע פתאום:

"המגיד", 11.5.1864
"המגיד", 11.5.1864
"הלבנון", 26.2.1868
"הלבנון", 26.2.1868

היו שדימו את התפתחותו הרוחנית של האדם לצמיחה המתמדת של העץ. למשל כאן, השפעות תנאי הטבע והסביבה המשתנים על צמיחת העץ מקבילות לתהפוכות החיים המכוונות את שלבי החיים השונים מנערות ועד זקנה:

"הצפירה", 8.2.1895

מכיוון אחר, היו שהציגו את דרכי טיפוח השתיל לדרכי חינוכם של הילדים. כאן, בעקבות מרטין לותר מחולל הרפורמציה (!), נקראים הורים ומחנכים להביט בטבע ובעבודה החקלאית בבואם לעצב את נפשות הילדים. כשם שאת השדה מעבדים היטב קודם לשתילה כדי להביאו למצב של קרקע כמו-בתולה ולסלק מראש עשבים רעים שיתחרו בשתיל, כך יש להקדים את החינוך לשלב שבו נפשות הילדים עדיין מוגנות ככל האפשר מפני תחרות עם השפעות שליליות:

"עברי אנכי", 13.2.1880

במאה העשרים אימצה אל ליבה גם הציונות את המשל על העץ ועל האדם. האידיאל היהודי של החמלה על הצומח והחי זכה למשמעות חדשה, פוליטית, ביחסי העם היהודי עם סביבתו. במסגרת המאבק הלאומי על הארץ התמודד היישוב היהודי עם עקירה והשחתה של נטיעות, ואילו לנוכח האנטישמיות והשואה באירופה הודגש במיוחד ההומניזם המושרש ביהדות.

אורי צבי גרינברג, בשירו "שיר הפנים הקדוש / אחינו כל בית ישראל" (1946), מנה את הצו הזה לשמירה על הבריאה עם תרומותיו החשובות ביותר של העם היהודי לתרבות היודו-נוצרי, לצד המונותאיזם:

[…] הִתְחַלְנוּ גּוֹיִים לְלַמֵּד בִּימֵי שְׁלוֹט אֱלִילִים:
הַכָּרַת-הַיֵּשׁוּת-בֶּאֱלֹהִים וְאֶת כְּמִירַת רַחֲמִים
גַּם עַל עֵץ הַשָּׂדֶה הַפּוֹרֵחַ, לְבַל יִכָּרֵת:
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה… אָמְרוּ יְהוּדִים;
וּמִן דַּת-הָרַחֲמִים-בְּדָמֵינוּ הֵן לֹא נִפָּרֵד […]

במאה העשרים, עם השיבה אל הארץ, אל הטבע ואל התנ"ך, נעשה הפסוק לביטוי שגור בעברית החדשה. עם התפתחות ט"ו בשבט כיום המוקדש לנטיעות, ולאחר מכן לשמירה על הטבע והסביבה, אומץ מטבע הלשון האהוב הזה כסיסמה לחמלה על העץ ועל האדם כאחד.

נתן זך הלך אפוא בשירו בעקבות מורשת ענפה ומושרשת, שבמאה העשרים הפכה לדומיננטית בישראל וביצירה העברית: השוואה דו-כיוונית בין האדם לבין העץ, ושותפות גורל ביניהם.

מצד אחד, העץ והאדם שותפים לטעם החיים והצמיחה: כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ / כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה.

מהצד השני שותף האדם גם לאכזריות ולסבל שהם מנת חלקו של העץ, עד המוות: כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע / נִשְׂרַף בְּאֵשׁ / צָמֵא לְמַיִם.

זך גם מוסיף שהקבורה באדמה היא סוף חייו של האדם כשם שהיא ראשית חייו של העץ:

קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה / כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

בערוב ימיו הוא קבע כי השיר הזה היה אחד משני היחידים שכתב בחייו על המוות, אך קבל על כי רבים החמיצו את תוכנו המורבידי ומצאו בו תכנים אחרים (ידיעות אחרונות 23.12.2012).

שירם של נתן זך ושלום חנוך הפך לאחד משירי האבל המושמעים בישראל במקרי אסון. את המעמד הייחודי הזה שלו אפשר להסביר בנסיבות שבהן הוא התפרסם והתקבל. כאמור, השיר התפרסם בשנת 1981. בקיץ הוא הושמע לראשונה ברדיו, ובסתיו הוא זכה לתנופה עם פרסום האלבום "שירים באמצע הלילה" של גלרון. היו אלה ימים גורליים להסכם השלום הישראלי-מצרי. בשישה באוקטובר נרצח בקהיר נשיא מצרים אנואר סאדאת, ושבוע וחצי לאחר מכן (16.10.1981) מת פתאום גם משה דיין, שר החוץ שהוביל את ההסכם מצד ישראל. היתה זו תקופת החגים, שבה צוין יום השנה השמיני למלחמת יום כיפור. כל אלה יצרו תחושות דכדוך וחשש מפני הבאות, וההשמעות הרבות של השיר ברדיו לאחר מותם של סאדאת ודיין הביאו לזיהויו עם אותן תחושות.

נתן זך עצמו הושפע מן הנסיבות. כך הוא אמר 15 שנה לאחר מכן: "אני שונא לשמוע את השיר הזה, הוא מסמל תמיד אסון. יום אחד הלכתי ברחוב ושמעתי אותו מתנגן מהחלונות. כשהגעתי הביתה ופתחתי רדיו, שמעתי שרצחו את סאדאת. אחר כך, כשדיין מת" (ידיעות אחרונות 9.2.1996). ולאחר 15 שנים נוספות: "כל פעם שהייתי הולך ברחוב ושומע אותו מחלונות הבתים, הייתי רץ הביתה לראות מי מת" (הארץ 6.5.2011).

בהמשך דבריו בשנת 1996 הוא אף הצהיר: "הלווייתי שלי תהיה חילונית, בארון. שישירו איזה שנסון צרפתי ואחד משירי, אבל בשום אופן לא "עץ השדה".

בכך לא הסתכמה מורשתו הציבורית של עֵץ הַשָּׂדֶה. השיר התקבל באהבה והוסיף להישמע ברדיו פעמים רבות גם בחודשים הבאים, בימי פינוי הישובים הישראליים מסיני באביב 1982 ומיד לאחר מכן עם פרוץ מבצע שלום הגליל – הוא מלחמת לבנון הראשונה – על קורבנותיה הרבים. בכך הוטבע בו החותם הסופי של השכול הלאומי והזעם הציבורי. המחשה לכך ניתן למצוא בכך שבראיון עיתונאי ממרחק של שלושים שנה, כבר טעה נתן זך להיזכר שהוא כתב את השיר כשיר מחאה פוליטי בימי מלחמת לבנון (הארץ 6.5.2011).

שירו של נתן זך בשנות השמונים של המאה העשרים ינק ממורשת ותיקה וענפה של דימויים בספרות היהודית לדורותיה. השכיח שבהם היה כבר בעולם המסורתי צער ואבל, והספד על מי שהלכו לעולמם. בעברית מודרנית מינימליסטית, של מי שפילס דרך חדשה בשירה העברית, זיקק זך את הזיקה ההדדית שבין האדם והעץ ואת השבריריות של החיים. בכך, ובכוח הנסיבות ההיסטוריות של הזמן שבו הוא התפרסם, הוא קבע את מקומו של הפסוק המקראי בקנון של הפזמון הישראלי המודרני.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָאָדָם גַּם הָעֵץ צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הָעֵץ הָאָדָם נִגְדַּע
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא שׁוֹאֵף לְמַעְלָה
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׂרַף בְּאֵשׁ
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ הָעֵץ הוּא צָמֵא לְמַיִם
כְּמוֹ הָאָדָם הוּא נִשְׁאַר צָמֵא
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ
אֵיפֹה הָיִיתִי וְאֵיפֹה אֶהְיֶה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה

אָהַבְתִּי וְגַם שָׂנֵאתִי
טָעַמְתִּי מִזֶּה וּמִזֶּה
קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר
וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה.
עֵץ הַשָּׂדֶה.

"לא בגדתי, התאבדתי": הפתקים הסודיים של אורי אילן

סיפורו של החייל שנפל בשבי, ובחר לסיים את חייו מחשש שיגלה סודות לאויב

בעשרה פתקים ניקב סמל אורי אילן על דפי ספר את הסיפור שהתחיל עם נפילתו בשבי הסורי והסתיים עם מותו. את הפתקים החביא אילן בנעליו. הם נמצאו עם חזרת גופתו מהשבי, יום לאחר שסיים את חייו בתלייה מחשש – כך הסבירו הפתקים – שלא יעמוד בלחץ העינויים שיעביר אותו האויב ויגלה סודות שעלולים לפגוע בביטחון המדינה.

 

אחד מעשרת הפתקים שהותיר אחריו אורי אילן, ובו כתוב: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות".

 

ליל השמיני בחודש דצמבר שנת 1954. אורי אילן וארבעת חבריו לחוליה יוצאים ברגל מקיבוץ דן במטרה להחליף סוללה במתקן ההאזנה בצפון הרמה הסורית במסגרת "מבצע צרצר". המשימה החשאית אליה יצאו הסתבכה והחמישה מתגלים בידי הצבא הסורי לא רחוק מקיבוץ כפר סאלד. החמישה מועברים תחילה למעצר בקונייטרה, ומשם אל בית הכלא הידוע לשמצה אל-מאזה שבדמשק. הם מופרדים האחד מן השני וכל אחד מושם בתא נפרד.

53 ימים שרד אורי אילן את העינויים הקשים שבשבי. מבודד בתאו שבצינוק, האמין ששאר חבריו לחוליה הוצאו להורג ותורו קרב. הוא לא היה מודע למאמצים לשחרור חברי החולייה. ב-13 בינואר 1955, נמצא תלוי בכלא בדמשק. הסורים נבהלו מהתאבדותו של החייל והזעיקו את נציג האו"ם. לאחר שהנציג אישר את הגרסה השקרית – שעל גופתו של אילן לא נמצאו סימני אלימות, העבירו אותה לישראל עוד באותו היום. הרמטכ"ל משה דיין נכח בעת החזרת הגופה לישראל, והיה בין הראשונים לקרוא במסרים שהחביא החייל המנוח על גופו. הפתק הראשון שהתגלה הכיל את המילים המנוקבות: "חפשו בבגדים צואתי אורי".

"חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

 

אורי אילן, שלא היו ברשותו כלי כתיבה, ניקב באמצעות קיסם עץ מאולתר את מילותיו האחרונות לדפי הספר "נקמת האבות" של הסופר יצחק שמי. שבעה מעשרת הפתקים קראו לנקם בשוביו. הזכור שבפתקים צוטט בחלקו בידי הרמטכ"ל משה דיין. "לא בגדתי, התאבדתי", ניקב אילן בפתק הידוע. בהלוויתו ציטט דיין את שתי המילים הראשונות בפתק, "לא בגדתי" – מילים שנחקקו בזיכרון הישראלי והפכו סמל להקרבה אישית.

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

 

וכך ספד הרמטכ"ל לסמל אילן: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

הפתק שנודע לציבור: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

 

אמו של אורי, פייגה, סירבה לקבל את הפתקים. "הוא כתב אותם לצה"ל, הוא לא כתב אותם עבורי", הייתה תשובתה הזכורה לרמטכ"ל. כיום שמור ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הפתקים שנמצאו על גופתו שמורים בארכיון צה"ל ומשרד הביטחון.

 

 

הפתקים המוצגים בכתבה הם באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.