"לא בגדתי, התאבדתי": הפתקים הסודיים של אורי אילן

סיפורו של החייל שנפל בשבי, ובחר לסיים את חייו מחשש שיגלה סודות לאויב

בעשרה פתקים ניקב סמל אורי אילן על דפי ספר את הסיפור שהתחיל עם נפילתו בשבי הסורי והסתיים עם מותו. את הפתקים החביא אילן בנעליו. הם נמצאו עם חזרת גופתו מהשבי, יום לאחר שסיים את חייו בתלייה מחשש – כך הסבירו הפתקים – שלא יעמוד בלחץ העינויים שיעביר אותו האויב ויגלה סודות שעלולים לפגוע בביטחון המדינה.

 

אחד מעשרת הפתקים שהותיר אחריו אורי אילן, ובו כתוב: "נקמה בנציגם בועדת השביתת נשק אורי". הכתוב חרוץ על חציו התחתון של העמוד שאחרי השער הפנימי של "נקמת האבות".

 

ליל השמיני בחודש דצמבר שנת 1954. אורי אילן וארבעת חבריו לחוליה יוצאים ברגל מקיבוץ דן במטרה להחליף סוללה במתקן ההאזנה בצפון הרמה הסורית במסגרת "מבצע צרצר". המשימה החשאית אליה יצאו הסתבכה והחמישה מתגלים בידי הצבא הסורי לא רחוק מקיבוץ כפר סאלד. החמישה מועברים תחילה למעצר בקונייטרה, ומשם אל בית הכלא הידוע לשמצה אל-מאזה שבדמשק. הם מופרדים האחד מן השני וכל אחד מושם בתא נפרד.

53 ימים שרד אורי אילן את העינויים הקשים שבשבי. מבודד בתאו שבצינוק, האמין ששאר חבריו לחוליה הוצאו להורג ותורו קרב. הוא לא היה מודע למאמצים לשחרור חברי החולייה. ב-13 בינואר 1955, נמצא תלוי בכלא בדמשק. הסורים נבהלו מהתאבדותו של החייל והזעיקו את נציג האו"ם. לאחר שהנציג אישר את הגרסה השקרית – שעל גופתו של אילן לא נמצאו סימני אלימות, העבירו אותה לישראל עוד באותו היום. הרמטכ"ל משה דיין נכח בעת החזרת הגופה לישראל, והיה בין הראשונים לקרוא במסרים שהחביא החייל המנוח על גופו. הפתק הראשון שהתגלה הכיל את המילים המנוקבות: "חפשו בבגדים צואתי אורי".

"חפשו בבגדים צואתי אורי". מנוקב, דפוס, ארבע שורות, על "נקמת האבות" עמ' ע"ב.

 

אורי אילן, שלא היו ברשותו כלי כתיבה, ניקב באמצעות קיסם עץ מאולתר את מילותיו האחרונות לדפי הספר "נקמת האבות" של הסופר יצחק שמי. שבעה מעשרת הפתקים קראו לנקם בשוביו. הזכור שבפתקים צוטט בחלקו בידי הרמטכ"ל משה דיין. "לא בגדתי, התאבדתי", ניקב אילן בפתק הידוע. בהלוויתו ציטט דיין את שתי המילים הראשונות בפתק, "לא בגדתי" – מילים שנחקקו בזיכרון הישראלי והפכו סמל להקרבה אישית.

ארונו של אורי אילן נישא אל חלקת הקבר. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

 

וכך ספד הרמטכ"ל לסמל אילן: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

הפתק שנודע לציבור: "לא בגדתי / התאבדתי". מנוקב, שתי שורות, על "נקמת האבות" עמ' ק"ג.

 

אמו של אורי, פייגה, סירבה לקבל את הפתקים. "הוא כתב אותם לצה"ל, הוא לא כתב אותם עבורי", הייתה תשובתה הזכורה לרמטכ"ל. כיום שמור ארכיון אורי אילן באוניברסיטת בר-אילן. הפתקים שנמצאו על גופתו שמורים בארכיון צה"ל ומשרד הביטחון.

 

 

הפתקים המוצגים בכתבה הם באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.

סיפורה של הטייסת הנועזת זהרה לביטוב

זהרה לביטוב הייתה לוחמת פלמ"ח, ובין הנשים הראשונות שהטיסו מטוסים בצה"ל שאך זה הוקם, אך שירותה הקצר נקטע בהתרסקות טרגית

1

זהרה לביטוב, באדיבות ארכיון הפלמ"ח

הלילה היה אפל. הכוח ירד במדרון והתקרב אל הגשר. הם כבר ראו את יעד הפעולה, גשר א-זיב (אכזיב) – אך כמו שהם ראו אותו, כך ראו אותם; מיד נפתחה עליהם אש וכדור שנורה לעברם גרם, ככל הנראה, להתלקחות חומר הנפץ שנשאו עליהם כדי לפוצץ את הגשר. התוצאות היו קשות: 14 לוחמי פלמ"ח נהרגו.

בפעולה הזאת, אחת מבין 11 פעולות שבוצעו ב"ליל הגשרים", השתתפו כ-40 לוחמים – בהם גם לוחמת אחת בשם זהרה לביטוב. היא נפגעה בעינה בעקבות הפיצוץ, אך הצליחה לנוס לקיבוץ מצובה הסמוך. בקיבוץ הסתתרה מפני הכוחות הבריטיים כשהיא מסתווה כאחת מילדי בית הילדים. המטפלת במקום אמרה לשוטרים שמחלתה מסוכנת ולכן אין לגשת אליה. התרמית הצליחה, ועל אף שפציעתה הייתה ניכרת, הבריטים לא עצרו אותה.

1
זהרה לביטוב. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

זהרה עוד לא הייתה אפילו בת 19 בעת שהשתתפה ב"ליל הגשרים" הנועז. היא נולדה בתל אביב בשנת 1927 לזוג הורים שכבר שכל שני תינוקות לפני כן. את שנות ילדותה הראשונות העבירה בקיבוץ קרית ענבים, לפני שחזרה עם משפחתה לתל אביב בגיל תשע. בזמן לימודיה בתיכון חדש בתל אביב הצטרפה ל"הגנה" והחלה בפעילותה המחתרתית.

בשנה השנייה לשירותה של זהרה בפלמ"ח, היא נעשתה מפקדת כיתה בעין חרוד והדריכה חניכים. שם גם נקשרה נפשה בנפשו של שמואל (שמוליק) קופמן. סיפור האהבה של השניים עורר השראה בקרב רבים והיה הבסיס לספרהּ רב המכר של דבורה עומר, "לאהוב עד מוות". הספר התבסס, בין היתר, על המכתבים הרבים שכתבו השניים אחד לשנייה ובהם ניכר כישרון הכתיבה של זוג הצעירים. שמוליק נחשב לצעיר מחונן ובשנת 1947 אף תכנן לנסוע ללמוד כלכלה בארצות הברית, יחד עם זהרה שתכננה לנסוע לאמריקה ללמוד רפואה.

1
זהרה ושמוליק. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

בשל המצב הביטחוני המתוח ניסו מפקדיו של שמוליק בפלמ"ח לשכנעו להישאר בארץ, אולם בסופו של דבר – לאחר פגישה מיוחדת עם יגאל אלון – השיג שמוליק את אישור השחרור. הוא ביקש מזהרה לצאת מיד לירושלים אך היא התעקשה שיישארו בקיבוץ בו התגוררו עוד כמה ימים ויארגנו מסיבת פרידה. יומיים לאחר מכן נתבקש שמוליק לסייע באימון רימונים בקיבוץ שכן. רימון תקול התפוצץ ושמוליק נהרג שם יחד עם שני חניכים נוספים, עוד לפני שהיה בן 20.

מקץ מספר חודשים,נסעה זהרה השבורה לארצות הברית והחלה בלימודי הרפואה. היא הצטיינה בלימודיה וזכתה במכתב המלצה שאיפשר לה לעבור ללמוד באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק. כל אותו הזמן המשיכה לכתוב מכתבים לשמוליק שכבר לא היה בין החיים.

1
זהרה לביטוב (משמאל). באדיבות ארכיון הפלמ"ח

החדשות מהארץ, ובפרט אלו על נפילת מחלקת הל"ה שרבים מחלליה היו חברים ומכרים שלה, זעזעו את זהרה. היא עזבה את הלימודים ונענתה לקריאה להצטרף לקורס טיס שהתארגן בקליפורניה – היא הייתה לאחת משתי הנשים היחידות בקורס. גם את הקורס הזה סיימה זהרה בהצטיינות, ושבה לארץ טייסת מוסמכת. היא הוצבה בטייסת בשדה־דב, ותוך זמן קצר מונתה לסגנית-מפקד טייסת. היא יצאה לבדה לטיסות ארוכות, ובמסגרת תפקידה שמרה על קשר עם נקודות התיישבות מבודדות שהגישה היחידה אליהן הייתה דרך האוויר. אפילו לחופשתה הראשונה יצאה במטוסה. היא טסה לירושלים ונפגשה שם עם אביו של שמוליק על מנת לערוך ספר לזכר אהובהּ. כשביקשה לשוב, הייתה אמורה להמריא יחד עם הטייס עמנואל רוטשטיין ב-3 באוגוסט 1948 בחזרה לתל אביב. תקלה במטוס גרמה להתרסקותו בעמק המצלבה בירושלים והשניים נהרגו. זהרה הייתה בת 20 בלבד.

1
זהרה במטוס. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

שתי האחיות רות דיין וראומה ויצמן היו אותה שעה בבית הוריהן בשכונת רחביה, ממש במורדות העמק. רות ראתה מחלון המטבח את המטוס מתרסק ומיהרה עם ראומה למקום. בריאיון לעיתון "ישראל היום", סיפרה על מה שראתה שם: "הגענו למטוס ומה שראיתי לא אשכח. זה היה נורא. שתי הגופות נותרו שלמות לגמרי ושכבו על יד המטוס השבור. זהרה היתה כל כך יפה. אותו אני לא זוכרת אבל היא – שערותיה השחורות היו פזורות סביב פניה היו לה חולצה אדומה וחצאית ירוקה והיא שכבה שם שלמה לגמרי אבל דוממת. מה יכולנו לעשות? פתחנו את הדלתות האחוריות של המכונית' והעמסנו את הגופות על האוטו עם הרגליים בחוץ וככה עלינו לכביש. משם כבר לקח אותן אמבולנס."

1
זהרה ליד מטוס של צה"ל. באדיבות ארכיון הפלמ"ח

סיפורם הטראגי של זהרה ושמוליק הצעירים הונצח בספרים ובמחזות; משפחתה של זהרה פרסמה ספר הנצחה, את ספרה של דבורה עומר הזכרנו לעיל, ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", וכן המחזה "שמוליק של זהרה" שהופק בתיאטרון לילדים ולנוער. סיפורה היה מקור השראה בשנים הראשונות לקום המדינה, ובנות רבות נקראו זהרה על שמה. אמה של זהרה נהגה לשלוח סוודר לכל אם שקראה כך לבתה. גם חיל האוויר תרם להנצחתה של זהרה ברבות השנים. אמנם שנים רבות לא שירתו נשים כטייסות בחיל האויר הישראלי, אולם כיום, האפשרות הזו פתוחה בפניהן שוב.

כשביאליק הפסיק לכתוב שירים

השיר "חוזה לֵךְ בְּרַח" משקף תקופה שבה פרש ביאליק לנוח מעבודתו הציבורית וחווה במקביל יובש יצירתי

ביולי 1910 שהה ביאליק עם משפחתו בנופש בפרברי אודֵסה. את מנהגיו השגורים בעיתות נופש תיאר ביאליק במכתב משועשע ששלח שנים אחדות קודם לכן (כנראה ב-1903) לרבניצקי ולאלתר גוטמן:
"ואני בז'יטאמיר לפי שעה לא הייתי, ובעבוד החומר הקישינובי [כנראה כתיבת "בעיר ההריגה"] אין אני עוסק. אלא מה אני עושה? זולל וסובא וישן וגם מתפטם כעגל ועוד הפעם ישן וכן חוזר חלילה, לפרקים אני מטייל גם ביער ומשחק באשקוקי [שחמט]".

מכתב ביאליק לרבניצקי מנופש, 1903. מתוך ארכיון יהושע רבניצקי. מס' מערכת: 990034366220205171

על אף דבריו אלה היה הנופש של 1910 נקודת מפנה בחייו של ביאליק. באותה תקופה היה ביאליק עייף אף מן הרגיל, המנוחה לא הספיקה לו כדי לאסוף כוח, ומטלותיו רק התרבו. מאחוריו היו שנים עמוסות של פעילות ציבורית, שכללה פעילות בקונגרס הציוני, באגודת "חובבי שפת עֵבֶר", בכתיבת מאמרים ומסות, בעריכת כתבי עת ועוד. ואולם לצד אלה הוא חש שלפועלו אין הד מספק, והמאבקים הפוליטיים והדיפלומטיים בתוך הגופים שפעל בהם גבו ממנו מחיר במשאבי הנפש.

התחושה הזו התבטאה גם ביובש יצירתי שביאליק חווה, שאותו הזכיר במכתב לרבניצקי מ-1909. במכתב זה התוודה ביאליק כי כבר אינו כותב כלל:

"בדבר קובצי אתאפק עוד. ובין כך ובין כך עוד אשים את שירי לעיניך ואתיעץ עמך ע"ד הדפסתם. לדעתי עדיין לא הגיעה העת לזה, מפני שרבים מהם עבר זמנם, וחדשים בעלי ערך תמידי, עדיין לא בראתי. אין פה מקום לדבר על זה די הצרך…

דבר פרוזי [פרוזה] אין לי, מיום ראיתיך לא כתבתי אפילו שורה אחת בפרוזה ובשיר".

מכתב ביאליק לרבניצקי וגוטמן, 1909. מתוך ארכיון יהושע רבניצקי. מס' מערכת: 990034366220205171

את התשישות וחוסר התכלית שחווה היטיב ביאליק לתאר בשיר "חוזה לך ברח" שכתב בזמן הנופש באודסה. השיר הוא הכרזה נסערת של אדם שחש כי מוטלת עליו שליחות ציבורית, אך אינו מסוגל למלאה באופן מספק, בין היתר בשל חֶדלונו של הציבור עצמו. על כן הוא מוותר על שליחותו ועל שכרו ופונה למצוא נחמה בנופי מולדתו.

"לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!
הֲלוֹךְ בַּלָּאט לִמְּדַנִי בְקָרִי,
גַּם דַּבֵּר כֵּן לֹא-לָמְדָה לְשׁוֹנִי
וּכְקַרְדֹּם כָּבֵד יִפֹּל דְּבָרִי.

וְאִם-כֹּחִי תַם לָרִיק – לֹא-פִשְׁעִי,
חַטַּאתְכֶם הִיא וּשְׂאוּ הֶעָוֹן!
לֹא-מָצָא תַחְתָּיו סְדָן פַּטִּישִׁי,
קַרְדֻּמִּי בָא בְּעֵץ רִקָּבוֹן.

אֵין דָּבָר! אַשְׁלִים עִם-גּוֹרָלִי:
אֶת-כֵּלַי אֶקְשֹׁר לַחֲגוֹרָתִי,
וּשְׂכִיר הַיּוֹם בְּלִי שְׂכַר פָּעֳלִי
אָשׁוּבָה לִּי בַּלָּאט כְּשֶׁבָּאתִי.

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

גם השיר "והיה כי תמצאו" נכתב באותה ישיבת נופש באודסה, ומתאר תחושה דומה של אדם מרוקן ותשוש הפונה אל הציבור בניסיון להסביר את עצמו:

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי
בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,
וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.

לצד שני אלה נכתב גם "לפני ארון הספרים", שבו ביאליק מתאר משאת נפש לשוב אל הקריאה בספרי הקודש כתכלית עיקרית שבה יוכל למצוא "שלוות עולם".

נבואת זעם, מנה אחת אפיים

הביטוי שבכותרת "חוזה לך ברח" לקוח ממאורע המתואר בספר עמוס פרק ז'. אמציה הכוהן דורש מעמוס הנביא שיִּגְלֶה לארץ יהודה ולא ינסה להתפרנס כנביא באמצעות נבואות זעם על שומרון:

וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
 

עמוס משיב לאמציה במענה עז-ביטוי שמבהיר כי הוא מודע לשליחותו האלוהית ולא יסור ממנה. גם לאחר שהוא מצהיר "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", הוא ממשיך ומתנבא שהרי כך נצטווה. ההצהרה כי אינו שליח ציבור על פי טבעו משמשת אצל עמוס רק כהקדמה לנבואת זעם הולכת ומחריפה ממש אל מול פניו של אמציה הכוהן.

השיר של ביאליק מגיע לכאורה למסקנה הפוכה מזו של הנביא המקורי. בסוף השיר הדובר אומר, "אין דבר, אשלים עם גורלי", ומתאר גורל שבו הוא פורש ועושה לביתו ומשאיר מאחוריו את החיים הציבוריים. נחמה פּוּרְתָּא הוא מוצא בכך שלעסקנות הציבורית לא יהיו הד ושריד; הוא כמו משכנע את עצמו שממילא אין לה תוחלת:

אֶל-נָוִי אָשׁוּב וְאֶל-עֲמָקָיו
וְאֶכְרֹת בְּרִית עִם שִׁקְמֵי יָעַר;
וְאַתֶּם – אַתֶּם מְסוֹס וְרָקָב
וּמָחָר יִשָּׂא כֻלְּכֶם סָעַר.

אלא שההחלטה הנחרצת המוצגת ב"חוזה לך ברח" לא התגשמה במציאות. נהפוך הוא, לאחר שתמה המנוחה שהקציב לעצמו, חזר ביאליק והתערה ביתר שׂאת בחיי המעש של גדולי דורו. מכאן ואילך יש לו נוכחות מוגברת בחיים הציבוריים, הלאומיים והרוחניים של הקהילה היהודית-ציונית, והוא היה הרוח החיה בוועידות למיניהן, באוניברסיטאות, במפעלי הקרן הקיימת ועוד. לצד זאת עסק ביאליק רבות בתרגום, באיסוף ובהנגשה של טקסטים יהודיים, כמו "ספר האגדה", ובכתיבת מאמרים ומסות. תיעוד לפעילויותיו אלה ניתן לראות בהמוני מכתבים רשמיים ואישיים שהותיר גם מאודסה וגם בעת עלייתו לארץ.

חבורת סופרים עבריים לפני צאתם מרוסיה (ביאליק שלישי מימין בשורה האמצעית). מתוך אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990035700020205171

במכתב משנת 1925 ניתן לראות שביאליק כבר קיבל עליו קבלה שלמה את גזירת הציבור, וכי הוא שב ומתייחס אל עצמו כאל מי שהאל שׂם דברים בפיו – קרי, חוזה. זאת ועוד, בניגוד לנאמר בשיר, ביאליק החוזה לא ברח כלל וכלל. רק חלק אחד של הנבואה בשירו התגשם: מתקופה זו ואילך אכן חווה המשורר הלאומי יובש יצירתי בכל הנוגע לכתיבת שירה; על אף תרומתו העצומה לחיי הרוח בקהילה העברית הוא לא כתב יותר מתריסר שירים מאז "חוזה לך ברח" ועד יום מותו.

מכתב ביאליק לד"ר י.ל מגנס, תרפ"א, בו הסכים לנאום בטקס פתיחת האוניברסיטה. מתוך אוסף אברהם שבדרון. מס' מערכת: 990033730710205171

"אם חברי ורבותי גוזרים עלי לעלות לדוכן – אין מסרבים. הנני מוכן ומזומן לעשות רצונם. אינני בטוח, כמובן, כי אצליח להיות פה ל'רגשות הנשמה העברית' ביום זה, כדבריך, ואולם את אשר ישים אלהים בפי אותו אשמור לכם".

ביקור פרופ' איינשטיין וביאליק בטכניון, 1923. מתוך אוספי ביתמונה. מס' מערכת: 997001501240405171

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

יהודה הלוי מפליג על כנפי הדמיון

לאורך הדורות, נוסעי אוניות רבים חלמו על ההגעה לארץ. ההפלגות הממושכות האריכו את משך החלום

לאורך דורות תפסו הכיסופים לארץ ישראל חלק חשוב בתרבות ובכתיבה העבריות. בתוך נופי הארץ הייתה ירושלים גולת הכותרת – גם בעבור כותבים שעדיין לא ביקרו בה. היטיב לבטא את הגעגועים המרוחקים הללו יהודה הלוי בשירו "יפה נוף":

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.
לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב!

(ניתן להאזין לביצועים שונים של השיר באתר הספרייה הלאומית.)

טיבם של געגועים שהם מתמשכים על פני זמן ובתוך כך מעוררים את הדמיון ואת המחשבות על מחוז החֵפץ. מצב המתנה זה עומד בניגוד להגעה למקום הנכסף, שהיא חד-פעמית, ובניגוד לשהות במקום, אשר דורשת התמודדות יומיומית. זאת ועוד, בתקופה שבה המסע לארץ ישראל היה מסע הפלגה באונייה, אִפשר זמן המסע הממושך לחלום ולדמיין ככל אשר עלה על דעת הנוסע.

שחפים על סיפונה של ספינה. מתוך ארכיון בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008136871805171

אם כן, אין פלא ששירים שלמים הוקדשו לחוויית ההפלגה, המסע המתמשך שסופו במפגש עם הארץ, ולציפיות הרבות הנלוות אליה.

אחד מאלה הוא, למשל, "הֲבָא מבול" של יהודה הלוי:

הֲבָא מַבּוּל וְשָׂם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה,
וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף / הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְבוּ מַעֲצֵבָה?
וּבִרְאוֹת הַר וְשׁוּחָה לִי מְנוּחָה / וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה.
וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל / אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה.
וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה / וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה.
וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה / כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה!
וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

שער "רבי יהודה הלוי – קובץ שיריו ומליצותיו", ורשה 1893. מס' מערכת: 990019293760205171
מתוך "ר' יהודה הלוי – קובץ שיריו ומליצותיו", ורשה 1893. מס' מערכת: 990019293760205171

מסעו של יהודה הלוי מספרד לארץ ישראל היה ממושך מאוד ועבר דרך מצרים, שבה ישב קרוב לשנה. כתבי יד ומכתבים משלו נמצאו, בין היתר, בגניזה הקהירית. הם מקוטלגים ונחקרים במפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה ע"ש פליישר, וניתן לצפות ברבים מהם באתר הספרייה הלאומית. לפני שנים מספר התגלתה בגניזה גם קינה פרי עטו של יהודה הלוי שלא הייתה מוכרת עד אז. כתב היד הנראה בתמונה כאן לקוח מאוסף אברהם פירקוביץ' שנמצא בסנט פטרבורג.

ב-1141 עלה יהודה הלוי על האונייה המפליגה לארץ ישראל. לפי עדויות מאוחרות, הוא הגיע אליה אך נפטר כעבור זמן קצר, ומכאן שהמסע שהשיר נכתב עליו היה גם מסעו האחרון.

כשהים הגדול נדמה לעולם ריק

כל עוד האונייה מפליגה, הנוסע נמצא במצב של "לא שם ולא כאן", שבמהלכו עדיין ניתן לחלום על ארץ היעד, אם כי החלום הוא במרחק נגיעה מהגשמה מלאה.

המשורר כותב "ואשגיח לכל עבר ואין כול", אבל הוא יודע היטב כי הנוף שסביבו אינו נוף ריק. לִרְאיה, הוא מבחין היטב בפרטיו ומונה אותם: מים, שמיים, תיבה, לווייתן במצולות. הרִיק שהוא מרגיש הוא הריחוק ממקום היעד, ההימצאות בדרך. רק כאשר יראה את נופי הארץ, הר וערבה, ירגיש שהגיע למקום "ממשי".

נמל הסירות ביפו. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990040355940205171

השימוש של יהודה הלוי במילה "תיבה" מרמז לתיבת נוח, כמו גם לתחושה של הפלגה בתוך סיפור או מיתוס, שהות בתוך מצב לא ממשי. באונייה ממשית היה אולי מקום לתאר את גודל האונייה, את מרכיביה מן הסיפון ועד המפרשים, את הנוסעים האחרים עליה ועוד, אך כאמור כאן המוקד הוא המצב הנפשי, ולא הנוף הפיזי.

יש מקרים שבהם ההפלגה הופכת לעיקר החיים, והיא מתמשכת יותר מן המקוּוֶּה. רְאו, למשל, את "מאחורי השער" של ביאליק:

בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.

איור של נחום גוטמן ל"מאחורי השער", מתוך "שירים ופזמונות לילדים" של ביאליק (דביר, תשכ"א), מס' מערכת 990022927170205171

"מאחורי השער" זכה ללחנים ולביצועים רבים, ולאחדים מהם ניתן להאזין באתר הספרייה הלאומית.

בניגוד ליהודה הלוי, שהפליג הפלגה "רגילה" והמתין להגעה, בשיר של ביאליק אפשרות ההגעה לארץ מורכבת יותר ותלויה באישור חיצוני. ניתן להסביר זאת הן בעובדה שבאותם ימים הייתה הארץ נתונה לשלטון המנדט הבריטי והן בצורך האישי (או היהודי) להתעמק ברגש הכיסופים. כך או כך, בשיר לא ברור  מי האחראי להשגת המפתח ולפתיחת הדלת, והאווירה היא של געגועים ללא תוחלת, מצב נצחי של היטלטלות אל מול השער.

איור של נחום גוטמן לכרזת ההצגה "ימים של זהב". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 997003248240405171

גם השער אינו שער פיזי, שכן אין באמת שער עם מפתח בחופי הארץ (או בכל חוף שהוא). דומה שההפלגה שביאליק מתאר היא סמלית ומדגישה את חוסר האונים של הנוסע. זאת ועוד, אם ב"הֲבָא מבול" פרטי הנוף הם אדישים והדובר כמעט אינו משגיח בהם, אצל ביאליק דווקא פרטי הנוף באים לקראת הדובר. היונה, דגי המצולה, הגלים – כולם מלווים אותו, מורים לו את הדרך ועדים למצוקתו, אך אינם יכולים לפתוח לו את הפתח.

"אין קול ואין עונה" והשער נעול, עד כי דומה שיש כאן טעות בכתובת או ארץ שאין אליה כל דרך גישה, ובכל זאת הנוסע של ביאליק אינו מגיע אל סף הייאוש; הוא ממשיך להתדפק ולאחוז בתקווה שהינה ייפתח הפתח. בסופו של דבר יבוא המסע אל קיצו, מראות הארץ יופיעו באופק, וההפלגה תסתיים, כפי שיהודה הלוי מתאר: וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

 

במכתב של ביאליק מ-1932 מובא תיאור פחות לירי, אך מוחשי מאוד, של הפלגה לארץ בים סוער:

"ביום ב' בא ב' ברכבת מחיפה.
תיאר את הנסיעה באנייה: הדומם הנעשה חי. הארגזים מתחת המטה זזו ממקומם לצד הדלת וחזרו לאחור.
בערב בביתו סיפר על ההרס הגמור ביהדות הגולה בחומר וברוח. ואין במה לעודד את הנוער. רבים מהם השואפים לא"י ואין רשות לעלייה".

גם כאן ניכר מבין השורות המצב של "לא פה ולא שם" – ההמתנה המתוחה להרשאת העלייה לארץ מתחרה רק במסע הממושך. ועם זאת הירידה לחוף היא "ירידה לקרקע המציאות", תרתי משמע. עם ההגעה לארץ ישראל הופך "מצב הגעגועים" למציאות, והחלומות הנעימים נתקלים בדוחק ובַטרדות המעשיות.

לעיתים הצרימה ביניהם והמתח בין הארץ הנכספת לבין החלומות עליה גורמים ייסורים של ממש, כפי שקרה לגיבורי "חלום בדמי כבוד" ולנוסעים-חולמים רבים לפניהם. ברוב המקרים הבלבול והקשיים הנלווים לסוף המסע הם בגדר הסביר, אך הם עדיין נרשמים בתודעת הנוסע כחלק בלתי נפרד מן הנחיתה על קרקע המציאות.

ביאליק עשה שנים רבות בארץ, ואילו יהודה הלוי נפטר זמן קצר לאחר הגיעו אליה. עם זאת שני היוצרים הללו שמו אל ליבם לציין ולתעד פרק הנושא משמעות משלו: מִשְׁכם של ימי הציפייה, תוך כדי הפלגה, לראות את פני הארץ. הציוּן הנפרד של משך הזמן הזה מחדד את תהליך המעבר בין הגולה לבין הארץ, המתרחש גם בנפשו של הכותב פנימה.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן