ב־21 במרץ 1943 נתלו כרוזים ברחבי תל אביב, ובהם הודיעה העירייה על "בטול שעשועים בפורים". אומנם גם בשנים 1920 ו־1930 בוטלה התהלוכה העירונית והחגיגות הוצנעו, אבל אז נבע הדבר ממאורעות טראגיים שפגעו ביישוב העברי ישירות – נפילת תל חי ומאורעות תרפ"ט. לקראת פורים של 1943 זעקו הכרוזים את סיבת הביטול: "מרד יהודים בוורשה".
חגיגות הפורים הראשונות בתל אביב נחגגו ב־1912. היו אלו חגיגות מצומצמות שיזם המורה אברהם אלדמע, מייסד קבוצת חבר'ה טראסק. בהשוואה לנשפים האקסקלוסיביים שארגן משנות העשרים המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי עבור כל המי ומי של היישוב, היו התהלוכות של חבר'ה טראסק פתוחות לציבור הרחב. מאותה תקופה אימצה עיריית תל אביב את התהלוכה החגיגית לפורים.
פורים לא היה החג היחיד שצוין בתל אביב בתהלוכה עירונית: גם חג החנוכה, האחד במאי ופתיחת המכבייה נחגגו בתהלוכה לאורך רחובות העיר. אבל רק תהלוכת הפורים זכתה לשם "הקרנבל העירוני". לפחות עד שנת 1932. אז הוחלף שמה לזה המוכר לנו כיום, העדלאידע.
בעדלאידע של השנה שלאחר מכן, היא 1933, הופיע האזכור הראשון למתחולל באירופה. בדרך כלל הוקדשו מיצגי תהלוכות הפורים לנושאים כמו הגברת "העלייה הפנימית" (הילודה), תרומה לקרן הקיימת לישראל ועניינים אחרים שהעסיקו את היישוב העברי באותה השנה. ב־1933 הוצגו על אחד מקרונות התהלוכה בובה בדמותו של אדולף היטלר, הקנצלר החדש של גרמניה, ולרגליו שני יהודים זבי דם. עוד הוצג צלב קרס עצום בתוך כלוב, ומאחוריו שלטים המפצירים: "יהודי – הימנע מקניית סחורה גרמנית". תותח הפורים שהכינו תלמידי גימנסיה הרצליה סימל את העמידה היהודית כנגד הצורר.
בניגוד לנוהג ההיסטורי לשרוף בובות המייצגות גלגולים מודרניים של המן בסוף תהלוכות פורים, בשנה זו לא נשרפה דמותו של היטלר. זה קרה בשנה שלאחר מכן. ב־1934 בלטה בתהלוכת הפורים מפלצת ענקית ועל גבה צלב קרס. בסוף התהלוכה נשרפה הבובה כנקמה על האירועים הגדולים של שרפות הספרים היהודיים בגרמניה.
אבל גם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והגעת הידיעות על ההשמדה המתחוללת באירופה, המשיכו חגיגות הפורים להיערך בתל אביב ובשאר היישוב. ב־2 במרץ 1942 התפרסמה בעיתון הרוויזיוניסטי "המשקיף" הידיעה על ביטול חגיגות הפורים בעקבות אסון הטביעה של אוניית המעפילים סטרומה שבה נספו 768 פליטים יהודים.
בשנת 1943 מגיע השינוי – כרוזים שפרסמה עיריית תל אביב קראו לביטול שעשועים בחג הפורים בעקבות הידיעות שהגיעו מפולין על "מאבקם המר של היהודים בגטו ורשה".
בכרוז מתוארת התקוממות היהודים בגטו ורשה והצלחתם להרוג 70 גרמנים. כמו כן מפורט בו כיצד הגרמנים שבאו לחסל את היהודים שנותרו בגטו, נתקלו בהתנגדות נמרצת. בקרבות נהרגו מאות יהודים, ובתוכם גם כמה ממנהיגי המרד. לאחר דיכוי המרד נשלחו 6,000 יהודים "בכיוון בלתי ידוע". בעקבות הידיעות האלה החליטה העירייה "לאות אבל וסולידריות, לאסור ולהפסיק בפורים זה כל הצגות בבתי השעשועים, הקולנוע והתיאטרון". הכרוז מסתיים במילים: "בל ישמע היום קול שמחה וששון בעירנו!"
ההתקוממות היהודית בגטו ורשה הייתה הראשונה שאירעה בעיר באירופה הכבושה. קדמו לה מרידות בכמה מן הגטאות שהוקמו בערי השדה, שמקצתן היו ספונטניות. רוב יהודי גטו ורשה גורשו ממנו כבר בקיץ 1942. הנותרים, שהבינו מה צפוי להם, הצטרפו לארגוני המחתרת שהחלו לפעול בגטו: הארגון היהודי הלוחם – אי"ל והארגון הצבאי היהודי – אצ"י. המרד פרץ ב־18 בינואר 1943, והוא היה שלב מכריע בתולדות ההתנגדות בגטו.
העובדה שהאקציה בינואר נפסקה אחרי ארבעה ימים עודדה את יושבי הגטו, ומעתה הם לא התייצבו מרצונם בנקודות האיסוף והחלו בהכנות לקראת המשך המרד. השלב השני והאחרון של ההתנגדות היהודית בגטו ורשה החל ב־19 באפריל 1943 והסתיים ב־16 במאי 1943 עם חיסולו הסופי של הגטו.
הכרוז של עיריית תל אביב מלמד שהידיעות על המרד בינואר הגיעו לארץ ישראל באיחור של כחודשיים. למרות המרחק, חוסר הוודאות והיעדר התקשורת הגיע לציבור בארץ מידע על השואה באירופה. הכרוז מעיד גם על הסולידריות והדאגה שאנשי היישוב חשו. עשרות אלפים מבני היישוב התגייסו לשורות הצבא הבריטי והשתתפו בלחימה נגד גרמניה.
