מג'נון הצעיר מחבק איילה תכולת עיניים, הועתק בידי מוחמד איבן מולא בשנת 1603 בקירוב
בשנת 1192, המשורר הפרסי ניזאמי מחבר שיר על סיפורו הטרגי של משורר צעיר בשם קייס אל-עאמרי שדעתו נטרפת מרוב אהבתו ללילא. שנים רבות קודם לכן, התאהב קייס בבת כיתתו לילא, והיא בו, אך הורי הנערה התנגדו לקשר בין השניים. גם בהתערבות חבריו ומכריו לא הצליח האוהב להתאחד עם אהובתו. הוא סירב לקבל את רוע הגזרה. לאן שלא פנה ומי שלא פגש בדרכו הזכירו לו את לילא, והוא החל לשיר על אהבתו כלפיה בכל מקום שאליו הזדמן. כך זכה בכינוי מג'נון (אחוז דיבוק, בערבית).
מג'נון שבור הלב נמלט אל המדבר. שם, הוא המשיך לחבר שירים לאהובתו, רושם אותם בחול הנישא ברוח המדבר לארבע כנפות תבל. ערום ואובד עצות, המחשבה על לילא הדירה שינה מעיניו. בעוד הוא מתרחק מחברת בני אדם, שמרה גם לילא על נאמנותה למג'נון. הוריה השיאו אותה לאחר, אך היא סירבה להתאחד עם בעלה ודחתה את חיזוריו. בעזרתו של אציל פרסי (בן דמותו של הקדוש אל ח'דר שחוזר ומופיע בסיפורים שונים במסורת הפרסית) הצליחה לילא לארגן פגישה עם מג'נון. שום מגע פיזי לא נוצר ביניהם באותו מפגש אחרון. במקום זה, הקריאו השניים שירי אהבה זה לזו ממרחק, ומג'נון, שקוע בדימוי האידיאלי של האהובה שיצר בדמיונו, נמלט בחזרה אל המדבר. משנפטר בעלה של לילא, היא סוף סוף הייתה חופשייה להתאבל בפומבי. לסובביה נדמה כי היא מתאבלת על מות בעלה, אך למעשה היא התאבלה על הפירוד הממושך מאהובה, מג'נון. זמן קצר לאחר מכן היא מתה מיגון, ונקברה בשמלת כלולות, על פי בקשתה. מג'נון מיהר אל קברה, ומת ברגע שראה אותו. כך נקברו השניים זה לצד זה, וקברם הפך למקום עלייה לרגל – סמל לאיחוד שנוצר רק במותם. השיר של ניזאמי מסתיים בחלום של חבר משותף של השניים הרואה את האוהבים מאוחדים ומאושרים סוף סוף בגן העדן, חיים כמלך ומלכה.
לורד ביירון קרא לזוג האוהבים הפרסיים "רומיאו ויוליה של המזרח". ובדומה לזוג האוהבים הנצחי מוורונה, עוד לפני שהונצחו בכתב בידי משורר גדול – במקרה שלהם המשורר הפרסי ניזאמי, הופיעו עדויות בעל-פה ופרגמנטים בכתב המספרים על אהבתו של מג'נון ללילא.
שורשיו של הסיפור ערביים ולא פרסיים, והוא נוצר ככל הנראה במאה השמינית לספירה. ב"ספר השירים" (כיתאב אל-אע'א'ני) שחיבר אבו אל-פראג', מספר המשורר והלקסיקוגרף הערבי בן המאה התשיעית על משורר מתקופת הח'ליפות האסלאמית של בית אומיה שאימץ לעצמו את שם העט מג'נון. בכך יכול היה המשורר האנונימי להביע ללא חשש את אהבתו הלא ממומשת לבת דודתו – שלה חיבר שירי אהבה על כאב הפרידה והמרחק.
תיאורים קצרים, אנקדוטאליים של סיפור לילא ומג'נון, הופיעו בספרות ובשירה הערבית והפרסית, והם מאירים בכל פעם זווית חדשה בחייהם ובמותם של האוהבים. היו שהפגישו בין האוהבים במרעה ולא בבית הספר, היו שהרחיבו על יחסי הידידות שהתפתחו בין מג'נון וחיות הפרא שפגש בזמן התבודדותו במדבר, והיו שסיפרו על תוכן המכתבים שהחליפו לילא הנשואה ומג'נון המיוסר.
מאות שנים לפני שהעניק ניזאמי צורה מלוכדת ואחידה לסיפורם של לילא ומג'נון, הסתובבה האגדה על השניים במזרח התיכון. סיבה אחת לפופולריות הגדולה של סיפור האהבה הזה היא דווקא הקשרו המיסטי. קייס/ מג'נון נתפס כמודל לחיקוי עבור המיסטיקה הסופית. כפי שסיפרה לנו החוקרת מיכל חסון, "על פי הסופיות, האדם שואף להגיע לקרבה ולאיחוד עם האל והיחסים עם האל מתאפיינים באהבה עזה וגעגוע. גם עבור בעלי המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר, אלו שהגיעו בימי חייהם לקרבה גדולה לאל, האיחוד השלם עימו הוא רק בשעת המוות, על כן חוגגים מדי שנה את יום מותו של הקדוש הסופי, יום המכונה עורס, כלומר חתונה. על כן מג'נון שבילה את כל ימיו בחיפוש אחר אהובתו וגעגועים אליה, אך התאחד עימה רק לאחר מותו, נתפס כמייצג האולטימטיבי של האהבה והתשוקה לאל, ואילו לילא נתפסה כייצוג של האהוב האלוהי״.
בשנת 1188 (היא שנת 566 להג'רה) חיבר המשורר הפרסי ניאזמי את שירו שבו 4,600 שורות בקירוב. ניזאמי החליף את התפאורה הערבית-בדואית של האגדה המקורית בתפאורה פרסית-עירונית, ושינה בתוך-כך את דמויות המשנה שמלוות את האוהבים – המושל ממכה שמנסה לסייע באיחוד האהובים הפך לאציל פרסי; והאוהבים הצעירים שנפגשו באגדה המקורית במדבריות ערב בינות גמלים וסוחרים כשני פשוטי-עם, נפגשו בתחילת השיר הפרסי בבית ספר – הפעם כשני בני אצילים.
מאז פרסום שירו של ניזאמי פרץ סיפורם של לילא ומג'נון את גבולות המזרח. הוא עובד בגרסאות נוספות, והפך להיות הסיפור הכי "מועתק" בספרות הפרסית לדורותיה. עוד בטרם תורגם הסיפור לשפות אירופה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, משוררים ערביים ופרסיים רבים שרצו להציב עצמם בשורה אחת עם ניזאמי חיברו פואמת לילא-מג'נון משלהם. התופעה הזו התגלגלה גם לחיבורים בתורכית, באורדו, ובשפות רבות אחרות. מיכל חסון מספרת לנו ש"אפשר למצוא, על כן, את לילא ומג'נון בציורי קיר מראג'סטאן מהמאה ה-17, במיניאטורות מוגוליות, בשירה הערבית והפרסית כמובן, ובאינספור חיבורים בשפות שונות. יש לאוהבים גם "מבנה קבר" בעיירת גבול קטנה בין הודו לפקיסטן״. אוהבי רוקנרול ודאי מכירים את השיר "לילא" שחיבר אריק קלפטון.
חמש גרסאות שונות של יצירת ניאזמי הגיעו אפילו אל הספרייה הלאומית שלנו. אחת מהן היא כתב היד המאויר והיפהפה של "לילא ומג'נון" שנמצא בספרייה, שהועתק בידי מוחמד איבן מולא בשנת 1603 בקירוב. מופיעות בו שלל תמונות מרהיבות כמו התמונה הזאת, המציגה את מג'נון הצעיר מחבק איילה תכולת עיניים, סמלה של אהובתו היחידה והאבודה – לילא.
נוסף על כתב-יד זה שמור בספרייה גם כתב-יד קשמירי משנת 1798, ובו אנו נתקלים בין השאר באיור הפגישה של לילא ומג'נון.
ב-2018 תירגם יובל שילוח את סיפורם של לילא ומג'נון לראשונה לעברית. התרגום זה לא נעשה מהפרסית המקורית, אלא מהתרגום האנגלי של רודולף גלפקה שראה אור ב-1966.
אין כעיון במכתבים ישנים כדי להמחיש לנו את גודל השינוי התרבותי שחוללו אמצעי התקשורת המודרניים. דרכם אתה מתוודע לעולם שבו תקשורת בין אנשים מתקיימת באמצעים ממשיים ובקצב משלה. התקשורת בימי קדם התבצעה על ידי העברה ממשית של חומר כתוב בין הצדדים, וההמתנה להגעת המסרים ליעדם עשויה לארוך ימים ושבועות. המצאת הטלגרף והטלפון וצאצאיהם המתקדמים יותר ייעלו אמנם את העברת המסרים, אבל פגמו כנראה באיכות ניסוחם ובערכם הספרותי. בשני מכתבים ששלח הרב אברהם ביג'אג'ו בשנת תרס"ב (1901-1902) מהעיר פארו (Faro) בפורטוגל אל ידידו הרב שמעון אשריקי, ששהה כשד"ר בעיר טנג'יר (Tangier) במרוקו, יש ייצוג אוטנטי של אופי התקשורת בתחילת המאה העשרים. אפשר ללמוד מהם על תהליך כתיבת המכתבים ומסירתם ליעדם, וגם למצוא בהם כמה מאפיינים תרבותיים וחברתיים של התקופה. בולטים בהם היחס הרציני והמחשבה שהושקעו בכתיבת אגרת; ההמתנה בקוצר רוח להגעת התשובה; תופעת השדרו"ת על שלל מאפייניה; ואולי המפתיע מכל הבעת רגשי ידידות ואהבה בחופשיות באופן שהיה נתפס היום כמביך. סגנון כתיבתו של ביג'אג'ו דרמטי, ושני מכתביו נקראים כסיפורים קצרים. המכתבים נמצאים היום באוסף בניהו – Ms. TEU 44.8.
כותב המכתבים הרב אברהם ביג'אג'ו נולד בקושטא בשנת תרי"ח, עלה בילדותו לירושלים, שימש כרב בעיר פארו, ונפטר בירושלים בליל שבת פרשת ראה – כ"ט באב תרפ"ג. הנמען הרב שמעון אשריקי נולד במרוקו בשנת תר"ך, עלה בגיל חמש לארץ ישראל, היה שד"ר כוללות ירושלים ואב"ד העדה המערבית, ונפטר בכ"ו בסיון תר"ץ. מידע נוסף על שני האישים יובא אחרי העתקת המכתבים.
המכתבים
היום יום ז"ך לחדש כסלו התרס"ב ליצירה,
אל מול מעלת רב אחאי ורב רחומאי, היינו כולי גופאי, ידי"ן ואור עיני אוהב דבק מאח, ה"ה מע' הרב המובהק ואח לברך, מר שד"ר כמוהר"ר שמעון אשריקי יצ"ו ה' את הברכה, את ברכת אברהם, כיר"א.
יום ערב ש"ק לעת ערב, עת הייתי מחליף שמלותי לכבוד השבת, והנה איש זקן ונשוא פנים מנכבדי העיר נגש אל פתח ביתי. רבי אברהם, קרא אותי. מה אדוני מבקש את עבדו בעת ובעונה הזאת? אמרתי לו. מכתב הבאתי לך ענני, כי באה בת סי' אברהם לוי הי"ו מליזבואה [=ליסבון] והביאה עמה את המכתב הזה. ויראה לי לאמר למי זאת? ואנכי ידעתי כי לך הנה, ועתה הכר נא הלך היא אם לא? ואומר לו: לי, לי, לי היא. ואחר תני את תודותי לו לקחתיה מידו והלך לו. מתחילה נדמה לי כי המכתב מכתב אנשי ביתי הנה. אך! מה להם לשולחה ליזבואה? ולשם מי? לשם סי' אברהם לוי. מאין ידעוהו לסי' אברהם לוי? ומיום בואי פארו עד היום הזה לא שלחו לי מכתב בדרך הזה, כ"א על הפוסט. ומה להם לעשות כן? אין זאת. לא ולא. ואם אין זאת, מאין היא? ומי שלחה אלי? כבר הייתי מתפלסף איזה רגעים, בעוד הייתי יכול לידע את הכל ברגע בפותחי את המעטפה ולראות את שם השולחה. כאשר עשיתי באמת לבסוף כי פתחתי את המעטפה להוציא החוצה את הטמון בתוכה. וטרם כל שלחתי את עיני אל החותם בה, לראות מי הוא זה האיש השולחה. ומה ראיתי? שם אלופי ומיודעי חרות עליה. האח, האח. מה גדלה שמחתי עד מרום קיצה? כי בעוד הוא עמוס התלאות ועוד לא נח מדרכו הארוך, זכרוני בא לפניו ויפקדני במכתבו לשלום. הבא נא אבוא אליה לראות את הכתוב בה. מה ראיתי? דברי ידידות, דברי אהבה, דברים היוצאים מקירות לבו, דברים המתוקים מדבש ונופת צופים. זאת לא זאת, כי מבשר ואומר כי בקרב ימים אראה את נועם פ"ק. האח, אנכי, אנכי, המאושר מכל האדם עלי אדמות. אין כח בעטי לתאר לפני אדוני את רגשות נפשי והגיון לבי, כי את אשר לא דמיתי ולא עלה על לבי לראות, ראו עיני. מכתב מידיד נפש, ועוד מעט יראו עיני את עיניו ופיו המדבר אלי. דעת לנבון נקל כי לא מעט שמחתי ויעלוז לבי, מה אשיב תודה לאדוני. אין לי פה לדבר, ותאלמנה שפתי מהביעי תודות לאדוני. רק את זאת אשלח לו את ברכתי ברכת הדיוט קלה, כי אלקים משמים יאמר די לצרותיו, ויחזירהו למחוז חפצו לחטו"ל שלם בגופו וכו', בשובע שמחות ורב ההצלחות, כחפצו ורצונו, וכחפץ ורצון אהובו. אכי"ר.
עתה באתי להודיע לאדוני כי תכף באותו עת שקבלתי המכתב הלכתי אצל סי' אברהם עמרם הי"ו, ומסרתי המכתב אשר היתה לוטה תוך מכתבו לו. וקימתי שפיר גזרתו לבאר לו את כל הכתוב, בתוספת נופך משלי, ויותר ממה שכתוב שם קראתי לפניו. ויען ויאמר כי הנו מתאוה לראות פ"ק, מתי יבא וישתעשע עמו. ולבקשת חכמי הישיבה הנו מוכן לעשות מבוקשם, ולשלוח להם את כספם.
ועתה אגיד לאדוני את אשר דברתי עמו אודות הישיבה זה כמה פעמים, כמו שציוני הר' המופלא וכו' כמוהר"י אשכנזי נר"ו. בתחילת בואי אמרתי לו הלא ידעת שימי החג קרבו ויאתיון, וחכמי הישיבה מצפים לקבל את החג בשמחה עם משלוח ידך כפי חיובך. וישב אלי לאמר טוב הדבר. אכן אנכי חפץ לבטל את הישיבה עבור כי בעונותי לעת עתה אין ידי משגת לתת את הסך הזה. וכשומעי זאת קפצתי ממקומי ברתת ויתר לבי, ואמרתי לו מה אדוני מדבר אל עבדו? את אשר לא פללתי לשמוע, שמעו אזני. כי זה דבר נמנע כי הוא נדר, ואיסור גדול יש בדבר, ואינו טוב לך לעשות כדבר הזה. ויהי כמשיב, ומה לעשות אם אין ידי משגת? כי זה שלש שנים שההצלחה פנתה שכמה מאצלי, ולא מצאתי רק את חסרו"ן. אז אמרתי הטוב בעיניך עשה ואין אני מכריחך בדבר. רק ידוע תדע כי לא טוב הדבר אחר שנדר גדול נדרת, וקימת את נדרך זה כמה שנים, ועתה אתה חפץ לבטלו. חוששני לך מחטאת, בעבור חומר נדרים. ואם אין לאל ידך לכל ההספקה, לכל הפחות תשלח להם עד החצי (כי כן אמר לי מהרי"א נר"ו לומר לו). ויהי כמחריש ולא ענה עוד. אמרתי אני בלבי כנראה שדברי עשו פירות, ואילו לא אתינא פה פארו כ"א לקיים את הישיבה הזאת די. אך! לא כאשר דימיתי כן היתה, כי בעבור איזה ימים כתב לי מוהרי"א לדבר על לבו שישלח להם הספקתם. ויהי כדברי אליו חזר וניעור כחמץ בפסח כי רצונו לבטלה. וכל מה שדברתי עמו אך למותר, והוא באחת כי אין לאל ידו עתה!
אמרתי לו שישיב לו תשובה. טוב טוב ענני, בשבוע זאת אכתוב לו. עבר כמה שבועות ולא כתב מאום, עד שכתב לו ה"ר מוהרי"א שנית ושלשית לעוררו. ובכל פעם היה מבטיח אותי לכתוב, ולא היה כותב. עד שלבסוף כתב לו דברי תלונות רבות ודברים קשים על שאינו משיב, ואף אני הוספתי מדעתי דברים הדברים, ובכל זאת לא כתב. וידעתי זאת עתה כי בעת תיתי את מכתב אדוני לו שאלתיהו אם כתב לירושלם, ויען ויאמר שלא כתב עדיין, עבור כי אין רצונו לשלוח מכתב רקנית. רק עד שיזדמן המעות בידו לשולחם ואזי יכתוב לו כאשר עם לבבו. ומי יודע איזה יום הוא היום ההוא? רק בבא אדוני פה וידבר עמו פה אל פה אולי יעשה איזה רושם. ואף אם אין ברצונו לבא פארו עבור הנדבה, יבא עבור הדבר הזה, כי פני אדם פני אריה. זהו קיצור הדברים אשר עבר בינינו, ולה"ר כמוהרי"א נר"ו כתבתי לו בארוכה. ולהיות כי אנכי מקוה לביאתו פה לחטו"ל ואדבר עמו כל פרשת העבור פא"פ, מנעתי את עטי להאריך. ואל יבטיחו לבו לאמר כי ע"י מכתבים יעשה פועל, כי לא ישיבנו אחת מני אלף. רק בבואו פה פיו יפתח בחכמה, וידבר על לבו. וכולי האי ואולי יעשה פועל. רק אין דבר זולת שנשארתי דשו"ט באה"ר ובחי"ן כנה"ר וכנא"ה ברב עז ושלום.
כ"ד המיחל לקראת בואו לחטו"ל לחזות את נועם פ"ק בכליון עינים, הצעיר אברהם ביג'אג'ו הי"ו.
אגרת 2
היום יום 20 שבט התרס"ב ליצירה
אל מול מעלת המנורה הטהורה, זכה וברה, ה"ה המובהק, ונוגה לו ברק, כמוהר"ר שמעון אשריקי נר"ו ויחשל"א [=ויחי שמו לעד אמן].
שלום רב לאוהבי! אצל היאודים כל דבר יכנה על קו תוהו ואנדני בוהו, וגם אנכי עברי הנני כמוהם וקו אחד ינטה גם עלי. היאודי דרכו לחקור ולדרוש, לידע כל דבר מראשיתו, כאלו רק זאת ישעו וחפצו בארצות החיים. ככה המה דרכי היאודים בלי כל יסוד מוסדי! טרם קבלי מכתבו הנעים יצאתי גם אנכי בדרכי לתור ולעמיק שאלה, מדוע לא קבלתי מענה על מכתבי מאת בחיר נפשי? דומייתו תעיק מאד אל לבי. אין זה כי אם מכתבי לא מצא חן בעיניו, או עצתי אשר יעצתיהו לא נכון לפניו, או הודעתי אשר הודעתי לו רע בעיניו. ככה אמרתי אני אל לבי, כאלו קלעתי אל המטרה. אבל איזה דבר אשר לא כדת האהבה יצא מאת פני עטי אשר החרידהו ממנוחתו? הלא אהבת נפשי אהבתיהו. וגם הוא כתב לי טרם כותבי אליו דברי ידידות ואהבה, ואיך מלאני לבי להעיב את שמיה הטהורים? הלא גמול אהבה, אהבה? ואם יתן איש את כל ביתו באהבה…! לא זו אף זו, השיבוני כליותי, ואולם עליך לזכור כי עלג לשון אתה ובלעגי שפה תדבר, ודקות ההרגשה ועומקה לא חוננת בה מאת יוצר כל בורא הטבע. האדם אשר חונן מאת אביר הטבע בהשתפכות הנפש אשר מלא מוכן המלא, הרגשה שוטפת ומעמקת אל תוך פנימיותו של דבר. וגם אם גם כחו בפיו, ואונו בעטו, יתפרצו החוצה כל התפעלות נפשו. ובבתי נפש הקורא ירגיש איזה עקיצה חודרת פנימה. לא כן אנכי עמדי, העקרים הראשיים האלה יחסרו לי! דברי אמת ניכרים, עניתי אף אני חלקי, וזאת היא הדעה האמיתית החלטתי כמתפלסף. ככה עברו איזה ימים במחשבות דקות וצנומות! אבל לשמחתי נגלה פני הלוט הלוט, שתמול קבלתי מכתב ידידי מאת האדון סי' אברהם הי"ו, אשר זה כט"ו ימים היתה טמונה בבית מסחרו. ובהיות כי לא נתראיתי עמו זה כמה לא עלה בזכרונו לשולחה אלי. והיה כראותו אותי תמול ברחוב העיר ושאל בשלומי, אז זכרונו בא לפניו ואמר לי יש לך מכתב אצלי. חושב מחשבות נשארתי ממי היא זאת? כי מאנשי ביתי איני מצפה מכתב, כי זה מעט קבלתי את פני נב"ה [=נוות ביתי היקרה]. אין זאת רק מכתב אהובי וריעי. רצתי אחריו כאיל קל המרוץ אל בית מסחרו, ולקחתיה ממנו. ואראה כי המכתב מכתב ידידי בנפש היא, אשר מבין שורותיו הצהירה אלי אהבתו כתמול שלשום. ואולם עוד יותר, אין קץ לשמחתי אשר שמחתי בהכירי את תכונת נפשו היקרה והטהורה, אשר שם שפלים למרום. זאת ידעתי מקדם מאז מנעורינו ועד עתה, ומחליפות מכתבים אשר ערוכים כסדרן. ומקרב ולב עמוק אברכהו על אהבתו הטהורה, ועוד לו תשלום גמול ברכותיו אשר ברכני אדוני. הממלא משאלות עמו ישראל לטובה הוא ימלאנה, ומברכתו יבורך בית עבדך לעולם. כן אברכהו גם אני ברכת הדיוט קלה, אלקים משמים ישלח את ברכתו לאדוני, ויריק לו שפע טובה וברכה מאוצרו הטוב עד בלי די, ויחזירהו למחוז חפצו בקרוב שלם בגופו. בצלח העודף אנס"ו [=אמן נצח סלה ועד]!
אודות סי' אברהם הי"ו והישיבה אשר יעצתיהו לבא הנה, ואדוני כתב אלי שלא הכריע מדברי אם יתוקן ע"י בבואו הנה או לא. עצתי לבא הנה לא היה שיבא רק עבור הדבר הזה, כי ידעתי ברור כי זהו ספק ספיקא. ואולי קרוב לודאי שלא יתקן מאום. כי חפצו של סי' אברהם ה"יו בביטולה אינינו מחפצו ורצונו, רק כי הזמן הוא בעוכריו. ואומר כי אין לאל ידו עתה, וחמסו על הזמן אשר בגד בו. אולם עצתי היתה כי אחר שמוכרח לבא ליזבואה עבור נדבתו, יבא גם פה אף אם יהיה ללא צורך הנדבה רק לתקן הדבר הזה. אולי יהיה שעת רצון וסיעתא דשמיא. ועתה שאומר אדוני שאין מניחים לו לבא ליזבואה כי נדבתו ישלחוה אליו שמה, לפי דעתי אינו שוה הוצאת ממונו בודאי וגם איבוד זמנו עבור הספק וספק ספיקא. זהו דעתי. ואולם אדוני יתיעץ בשכלו כי חכמת אלקים בקרבו ויעשה את הישר בעיניו!
אחר שלשת ימים שכתבתי את כל אשר רואות עיני אדוני, נמצאתי עם סי' אברהם הי"ו, ואמרתי עת לדבר עמו על דנא פתגם כי עד כה לא מצאתי שעת הכושר לדבר עמו שהיה טרוד הרבה. איני יכול לתאר לפני אדוני איך היו דברי עמו כי סובל אריכות הרבה, ואיני חפץ להלאותו. רק בקיצור אגיד את תשובתו, וכמדומה לי שבפעם הזאת הגיד לי את כל לבו. וכה היו דבריו. באמת שהייתי משתוקק הרבה לביאתו של סי' חכם ר' שמעון הי"ו, ולראות את פניו הנעימים ולהשתעשע עמו. אך ורק אם יהיה ביאתו רק עבורי אין לי חפץ שיגיע לו נזק ממון חינם, כי יצטרכו לו הוצאות רבות לבא הנה ולשוב שנית. ועל שאלתך מה תשיב לשולחיך דבר? תדע נאמנה כי הנני עומד זה כמה ימים למכור איזה סחורות, ומאותם המעות טרם כל אשלח להם לפי שעה חמשים ליבראס. ואכתוב להם ואכתוב להם כי עוד לא ילמדו בישיבה עבורי כי אין ביכולתי כעת לשלם להם מאום. עד אשר ישקיף ד' משמים לטובה ואחזרנה כמאז, כי באמת רע עלי מאד ביטולה. אך מה אעשה אם ההצלחה פנתה שכמה ממני? ואחר זמן כשאתישב מעט אראה בפנקס חשבונותי, ואם שואלים ממני עוד יהיה כמה שיהיה אשלח להם גם את השאר. זהו תשובתו בלב מלא יגון ואנחה, ודברי אמת ניכרים!
לא יום בשורה הוא היום הזה, ולכן חשבתי בתחילה למנוע את עטי מלהודיעו שמץ דבר מזה, כי מה לי לצער את מחמד נפשי ודיה לצרה בשעתה. אכן כאשר נתהפכתי במחשבותי אמרתי הגם שיצטער לפי שעה, אולי אוכל לעשות לו טובה מצד אחר כי יפגוש את רודפו ויביאנו למשפט ויוציא את בולעו מפיו! והוא כי בשבוע החולפת נסעתי ליזבואה לקבל את נב"ה שבאה מירושלים, ונתעכבתי שמה כחמשה ימים. ופעמים רבות הזמין אותי סי' אברהם לוי הי"ו. ובהיותי יושב עמו על שולחנו נזכרתי כי אדוני הגיד לי כי עוד יתמהמה איזה ימים שיש בהם ירחים, עבור שמוהר"י ן' עטר זה מעט יצא משם. אמרתי אנסה נא את כחי לדבר עמו אודותיו, אולי יהיה שעת רצון ויסכים שיבא עתה תכף, ואודיעהו לאדוני ואשמח משנה שמחה עבור הצלחתו. אך! לא כאשר דימית כן היה. כי עוד לא פציתי פה לדבר, טרם ישמע שאלתי, רק הזכרתי את שמו הטוב לפניו, קפץ ממקומו ואמר שזה הוא דבר דלא אפשר שיבא פה בשום אופן שבעולם. לא עתה ולא אחר זמן. ואם יבא מלבד שלא יקבל שום נדבה, זאת לא זאת, כי יעשה חילול ד' גדול, וחילול הארץ, וחילול חכמי הארץ. ואנכי כשומעי זאת נשארתי משתומם על מענהו ופני קבצו פארור, כי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת, כי מעולם לא נשמע עליו דבר דופי חלילה. ומדוע יהיה כל החילולים האלה. שאלתיהו מדוע? אספר לך כל הענין מתחילה ועד סוף, ענני. ויען ויאמר לי הלא תדע כי זה האיש מהר"י ן' עטר הוא ממכירי מזה זמן רב, ועל ידו יסדתי ישיבה אחת בירושלים ביודעי כי הוא אחד מן החכמים החשובים שבירושת"ו, והוא מהחסידים שבבית אל יכב"ץ [=יכוננה בצדק]. ובבואו הנה בא אצלי ואמר שהוא בא לקבץ נדבה חדשה עבור בנין בתים לעדת המערבים שבירושת"ו. אמרתי לו שזה לא יתכן עבור שפה עשו הועד הסכמה שלא לקבל שליח מנדבה חדשה, רק הנהוגים מאז ומקדם. ואני הגם שאיני מאנשי הועד שכבר זקנתי ושבתי, עכ"ז איני מסכים בזה. ועכ"ז לך אך הועד ודע וראה מה ישיבו לך. הלך אל הועד ולא עלה בידו מאומה, רק מרוב ההפצרה אמרו לו עתה כבר הגיע זמן הנדבה הנהוגה של המערבים, ועוד השד"ר לא בא. אם תחפוץ תן לנו דיבור וגם כתב ידיך שלא יבא אחריך השד"ר הנהוג עד בא זמן חליפתו, אזי נעשה לך הנדבה הנהוגה. ויהי כראותו כי יהיה ביאתו רקנית ענה אמן בע"כ שלא לעשות נדבה חדשה, כי אם הנדבה הנהוגה. וישב פה כמשלש חדשים ולא הניח פינה וזוית, עד אשר קבץ נדבה חשובה עד מאד. כמעט זה כמה לא ראינו כנדבתו. זהו גופא דעובדא. ועתה אם יבא השד"ר הנהוג מלבד שלא יתנו לו מאום, עוד זאת כי יהיה חילול ד' באומרם ראו החכמים של ירושת"ו איך גונבים וחומסים זה מזה! ואנכי כשומעי את כל זאת רעדה אחזתני ולא משתי ממקומי ונשארתי כאבן דומם, כי לא ידעתי מה לעשות. אם אודיע את כל זה לאדוני ודאי שיצטער, ואנכי ידעתי כמן תלאות מצאוהו בשליחות הזה, ונוסף גם זאת. ואם לא אודיעהו יבא פה ויצא בפחי נפש ויהיה חילול ד', אחר שיעשה כמה הוצאות חינם. וסערת לבי היתה כסיר נפוח, עד אשר יעצוני כליותי להודיעו לטוב לו מלבד כל הסיבות האמורות עוד זאת כי יפגעהו באחת הערים בטאנכיר או בג'יבראלטאר ויביאהו למשפט וכתורה יעשה!
נא גבור לעשות את שאלתי להרבות מחול על כי ציערתיהו, ואלקים משמים ישלח לו את שלומו ממקום אחר. מעתה נשארתי דשו"ט באה"ר ובחי"ן כנה"ר וכנא"ה ברב עז ושלום. כ"ד נאמן אהבתו הצעיר אברהם ביג'אג'ו הי"ו.
מידע נוסף על המתכתבים
על אברהם ביג'אג'ו כתב ידידו חיים מיכל מיכלין בהספדו: "בליל ש"ק ראה, גוע וימת פתאום אחד מחשובי החכמים שבעדת הספרדים, הרב מוהר"ר אברהם ביג'אג'ו זצ"ל. דיין ומו"ץ, חזן ודרשן, שו"ב מומחה מאד, מוהל ראשי כמעט יחידי בעדת הספרדים, סופר מהיר, עסקן חרוץ ורב פעלים, גבאי פעיל בבית החולים "משגב לדך" […] דבר מותו הפתאומי פשט בעיר ויגדל הצער, כי אהוב וחביב היה הרב הזה בכל חוגי העיר. כמעט רוב העסקים היו נחתכים על פיו, כי היה דבורו נאה, ומשאו ומתנו עם בני אדם בנחת. ידע לפשר ולפייס בין בעלי ריב. ידע לנתח כל עסק ולסדרו היטב, כי הרבה נסיונות רכש לו במשך ימי חייו על ידי נסיעותיו המרובות אשר נסע לארצות שונות. ויסבב כל המזרח, כל חצי-אי ערב ופרס, וערי בבל ומדי. ויהי שנים רבות משמש בתור רב ראשי ושו"ב בפורטוגל בעיר פ'ארו. גם היה בהודו ובסביבות סין. ובכל מקום הניח שם טוב ורושם מצוין על ידי פניו המאירות ואמרותיו המחוכמות […] הרב המנוח נחשב בין המוהיקנים האחרונים של חכמי העדה. לא הניח אחריו תמורתו, והעדרו נגע עד כל לב" (דאר היום, 14 באוגוסט 1923).
ועד עדת המערביים כתב על הרב שמעון אשריקי בהספדו: "נעלם מעל במת החיים אחד הטפוסים היפים והאהודים של הדור הישן […] איש ששכלל בקרבו את כל המעלות הטובות והמדות הנאות שבהם מצטיין תלמיד-חכם: הדרת פנים, קול ערב, עמקנות ושיטה בלימודים, גדולה בתורה וביראה, מקבל כל אדם בסבר פנים, ומסור מלב ונפש לכל עבודה צבורית שנמסרה לידו […] בהדרת פניו ובנועם קולו ובמתק מדותיו ובחן שפתותיו ובגודל למדנותו היה מצליח לענין את יהודי הגולה בכל מוסדות א"י ומפעליה, ולחבב את שם ירושלים על כל שומעי שמה" (דאר היום, 22 ביולי 1930). באותו גיליון של העיתון 'דאר היום' כתב גם יוסף יואל ריבלין דברי פרידה מהרב אשריקי. בתוך דבריו מבכה ריבלין את היעלמותם של סימני הייחוד של שבטי היהדות, ואת הפיכת הציבור היהודי בארץ ישראל לחדגוני. מעניין להשוות דברים אלו אל רוחו של 'נאום השבטים' המפורסם של בנו ראובן (רובי) ריבלין. וכך כתב י"י ריבלין: "זרם הישוב שאינו פוסק וסגנון החיים החדשים בולעים אל תוכם את כל גוני שבטי היהדות. בית הספר העברי ומגע-החיים התדיר מטשטשים את הצורות השונות, ומהפכים את הכל לעור-אחד. בני אותם אצילי-ספרד האידלגוס [=האבירים] הספרדים התנצלו יחד עם עדי תלבשתם המזרחית גם את אצילות המזרח שהיתה חופפת על הוריהם. נגואלו מן האצילות עם שנוי שמותם ובגדיהם. מי שהיה רגיל עוד באותן הדמויות הספרדיות האצילות והנעלות, שלפני שתי עשרות בשנים היו עוד פוגשים בהם בשוקי ירושלים, וכאב לבו תמיד בלכת אחת האישיות המסמלות תקופות שלמות של עדינות ואצילות, של ישוב-דעת מרבה ומתינות, של "גדלות" ממין מיוחד שאי-אפשר לנו כמעט לתפסו ומכל-שכן לבטאו, מפאת זה שלא עמדנו עליה. היינו נהנים מהופעתם של אלו בראיה בלבד מבלי חדר לתוכה. רחוקים הננו יותר מדי מכדי להגדירם […] אחד השרידים היחידים מאלה נושאי תפארת העבר היה הרב שמעון אשריקי ז"ל ראב"ד לעדת המערבים בירושלים […] עם מות הרב שמעון אשריקי בטלה כמעט הדרת ותפארת האצילות הספרדית".
מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומיים ע"ש פריצקר, צלם: אלי לנדאו
היום, 47 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, הם נמצאים עמוק בשנות החמישים והשישים שלהם. אז, בחורף 73' הם היו ילדים וילדות ביסודי או בני נוער בחטיבות ובתיכונים. כדי לגלות מה הם זוכרים מאותה תקופה, נוכל פשוט לשאול אותם. כדי לחזור למה הרגישו וחשבו ברגעי האמת נצטרך לקרוא את המכתבים שפירסמו בעיתוני התקופה.
לא רק את צה"ל והממשלה הפתיעה המלחמה, גם עיתוני הילדים לא היו חסינים. יומיים מפרוץ המלחמה, בשמיני באוקטובר 1973 התפרסם גליון "דבר לילדים" לחג הסוכות. האזכור היחיד על המלחמה בגליון נמצא בידיעה קצרה שהופיע בראש העמוד הראשון, והתחילה במילים: "עם סגירת הגיליון, במוצאי יום-הכיפורים, פרצה המלחמה הרביעית בין ישראל ושכנותיה: הצבא הסורי חצה את הגבול ברמת-הגולן וצבא מצרים חצה את תעלת סואץ. קרבות עזים ניטשו ביבשה, בים ובאויר".
ניכר שנעשה ניסיון להרגיע את הקוראים הצעירים ולהציג את ידה של ישראל על העליונה – עוד בטרם התבררה לאשורה תמונת הקרב: "העם בישראל גוייס וכל אחד יצא למלא את תפקידו. בעת כתיבת שורות אלו בולם צה"ל את התקדמות האויב, תוך גילויי גבורה עילאיים וצבאות סוריה ומצרים סופגים אבידות כבדות. הידיעות מקווי החזית מעורפלות עדיין, [וכאן מגיע ציטוט של משה דיין שר הביטחון שחוזה ש"אין ספק, שהמלחמה תיגמר בחתימה טובה!"].
גיליון ה-8.10 של עיתון "הארץ לילדים" הספיק לעדכן את קוראיו ביתר פירוט, אבל גם שם הידיעות החזיקו עמוד יחיד. שם למדו הקוראים על "השגים דלים ולא משמעותיים" של צבאות ערב "לאור העובדה שמכת הפתיחה הייתה של האויב".
הגיליונות הבאים כבר נראו אחרת, ובהם מוצגת המלחמה ואירועיה ביתר פירוט – עם דגש רב על הלוחמים וסיפורם. ועדיין, רוב הגיליונות שמרו על מתכונתם מלפני המלחמה ומדורים קבועים נשמרו, ובהם: סיפורים בהמשכים, שירי ילדים ואפילו בדיחות. המדור הרלוונטי לנו הוא מדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" שפורסם ב"ארץ שלנו". ממנו אנחנו לומדים שלמרות הניסיון הראוי לשמור על שגרה גם בשעתה הקשה של המדינה, ברור שהמלחמה הטרידה והעסיקה את מחשבותיהם של ילדות וילדי ישראל.
הפעם הראשונה שאנו שומעים את קולות הילדים היא בשבוע השלישי למלחמה, בגיליון "הארץ שלנו" מ-22.10.73. במדור "קוראי הארץ שלנו כותבים" אנחנו יכולים לשמוע את הפחד המשתק שעוררה המלחמה. ענת גבריאלי מתל-אביב כתבה: "עורך נכבד, אני יודעת שיש מלחמה. המצרים הפתיעו אותנו וארבו לנו. אני מרגישה לא בנוח. יש אזעקות אמת. אני לא יורדת למקלט, אלא נשארת בבית אחוזת פחד. ברדיו ובטלוויזיה – כל הזמן מלחמה (…) אני צמודה לרדיו כמו חילזון הצמוד לביתו. אני מתפללת ומקוה שיהיה שלום ושהמלחמה תיגמר בשלום."
בצד השאיפה לשלום, אנו מוצאים לא מעט כעס על מתקפת הפתע הפחדנית: "עורך נכבד, הערבים מוגי לב! אנחנו לא! אויבינו חשבו לנצחנו בעת יום הצום והתפילה, אך הם נוכחו לדעת, כי על אף הצום אנו מוכנים להילחם למען נוכל לצום ולהתפלל בשקט. נצחוננו מובטח, כי מלחמתנו היא מלחמת חיים." כך כתבה ליאורה בנימין בת ה-10 מחיפה.
הפחד, הכמיהה לשלום והכעס מופיעים גם בגיליונות הבאים. וכך גם תהיות פשוטות ומחשבות של ילדים. משנשמעו האזעקות ירדה חגית נקב עם אחותה למקלט בבניין המגורים בחיפה. כדי להעביר את הזמן שיחקו השתיים, ו"פתאום חשבתי: אכן, שם בצפון נלחמים, ואני פה יושבת ומשחקת". בהמולת המלחמה והדאגה לאחים ולאבות הלוחמים, שלחה מירב ביברו, בת 10, מרעננה, את השאלה: "בימי מלחמה, כפי שהיה עכשיו, מה עושים עם החיות בגן-החיות? האם מכניסים אותן למקלטים, או משאירים אותן בכלובים? ואם משאירים אותן, אז מה יקרה אם תפול עליהם פצצה?
הרי זה צער בעלי חיים!"
ההשוואות בין ישראל לאויבותיה במלחמה התמקדו בשאלת קדושת החיים. הילדים הכותבים לעיתון כתבו בבירור, כפי שניסחה זאת ענת קסוי מנהריה: "להם, לערבים, לא אכפת בכלל על אנשיהם! (…) אצלנו זה לא כך!"
רבים מהכותבים הצעירים ששלחו מכתבים לעיתונים כתבו על החיים בעורף בצל המלחמה. עלה תמר התל-אביבית כתבה על הגיבורה המושתקת של המלחמה. זו שכמעט ואין מדברים עליה – האם השכולה. עלה בת ה-12 בחרה לקשור את האם השכולה עם סיפורי התנ"ך, והעמידה את גבורת אברהם אבינו בקומה אחת עם גבורתה, והוסיפה: "כאשר האיכר זורע את שדהו הוא יודע, כי תוך זמן קצר יקצור את היבול, ואילו אותן אמהות לא זכו לקצור; הן לא זכו לראות את בניהן אנשים מבוגרים ולראות את פרי עמלן. המלחמה מנעה זאת."
עם ההכרזה על הפסקת האש נפנו ילדי הארץ להביע שוב את כמיהתם לשלום. גדי מרקוס מתל-השומר כתב כי "אני חושב בלבי כמה גרועה המלחמה. מלבד הנפגעים הרבים, חסרים כוחות עבודה בעורף. צריך לעשות הכל למען השלום."
עתה, כשהקרבות נפסקו, התפנו הכותבים הצעירים לחשוב על אויביהם, ועל הסיבות שהניעו אותם לצאת למלחמה. טליה נור בת ה-12 מבת-ים חשבה שהתקפת הפתע של המצרים והסורים מקורה בתחושת אובדן הביטחון העצמי אחרי ששת הימים, וקבעה ש"שחצנות וקלות-דעת" שאפיינו את היחס הישראלי "אינם הביטוי הנכון להערכת הערבים". רונית חגאי בת ה-11 מרמת גן תהתה: "אולי רוב הערבים לא רצו להילחם, ורק מנהיגים הם שהסיתו אותם?"
חלק מהכותבים הגיבו למכתבים של ילדים אחרים, דוגמת המכתב של גליל בן-דור, מכיתה ז' בגבת: "אף על פי שהערבים נאלצו לסגת, הם לא נשברו. אל תחשבי, ליאורה, כי אנו יותר אמיצים מהערבים".
גם תרומת בני הנוער והילדים למאמץ המלחמתי הוזכרה במכתבים, דוגמת מכתב זה שהתפרסם בגיליון ה-26.11.73:
עם תום המלחמה והתגברות הדיון הציבורי על מה שכונה מיד בשם "המחדל", מגלים הילדים ובני הנוער מעורבות מרשימה במתרחש. האם דיין אשם? האם הממשלה כולה חייבת לקחת אחריות? האם האשמה רובצת לפתחה של מפלגת השלטון? עד מהרה עולה דמותו של מוטי אשכנזי, קצין המילואים שמחאתו האישית הופכת לתנועת מחאה ציבורית. דיין מול אשכנזי – מי צודק? מהם גבולות הביקורת הלגיטימית? בני ה-10 וה-12 עסוקים בכך מאוד. וגם אם הם מהדהדים את דברי הוריהם והמבוגרים האחרים שסביבם, העיסוק בנושאים מרשים וצורת ההתבטאות נראית היום בוגרת מאוד.
כתבה זו מבוססת על רשימה קודמת של יורם מלצר
מסילת הרכבת החיג'אזית: הרכבת שחיברה בין קצוות האימפריה
תצלומים נדירים אלה חושפים את גודל המשימה שלקחה על עצמה האימפריה העות'מאנית, במטרה להסיע את העולים לרגל למכה ולאחד את הממלכה האסלאמית
בתצלום שחור-לבן אחד נראות קרונות רכבת חוצות גשר לבנים נמוך באזור מדברי. הרכבת נוסעת משום-מקום אחד לשום-מקום אחר, בין שמיים לחול. בתצלום אחר, קבוצת פועלים עומדת לצד מסילת רכבת שהונחה זה הרגע. התצלום השלישי מצולם כבר מתוך הרכבת הנוסעת, צלה נראה על האדמה המדברית. מסילת הרכבת ממשיכה הלאה, מתעקלת מאחורי סלע מדברי מגושם, אדיר מימדים.
התצלומים המסתוריים האלה הם חלק מאלבום תמונות יחיד במינו, הנמצא בארכיון הספרייה הלאומית. האלבום מכיל 68 תצלומים של מסילת הרכבת החיג'אזית הנודעת. הם צולמו ב-1907 על ידי קרל לורנץ אוילר וכוללים הערות בכתב יד.
מסילת הרכבת הוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בין 1900 ל-1908, במטרה לחבר בין המחוזות הרחוקים יותר שבשטחה. המסילה עוברת בין דמשק למחוז חג'אז שבחצי האי ערב, אזור בו נמצאות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה. התצלומים של אוילר הם עדות חשובה להליך הקמתה.
אבל מדוע אותו אוילר, שהיה גנרל פרוסי מעוטר, פיקח על הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית עבור הסולטאן העות'מאני? וכיצד אלבום התמונות שלו מצא את דרכו לספרייה הלאומית?
העלייה לרגל למכה, המוכרת כחג', היא אחד הטקסים החשובים ביותר באסלאם – מסע רוחני טרנסצנדנטלי שכל מוסלמי מחויב לבצע לפחות פעם אחת בחייו, ובתנאי שהוא בריא ובעל אמצעים כלכליים. הנביא מוחמד השתתף בחג' הראשון והיחיד שלו ב-630 לספירה, שנים בודדות לפני מותו. הוא ערך את מסעו בהליכה רגלית ברחבי המדבר, ונעזר בשיירת גמלים, מגיע מהבירה האסלאמית הראשונה, העיר אל-מדינה, שנמצאה יותר מ-400 קילומטרים משם. אך האימפריה האסלאמית גדלה משמעותית במהלך מאה השנים הבאות, ומשמעות הדבר היה שמסעות שכאלה נעשו ארוכים ומסוכנים יותר. מחלות ותשישות היו דבר שבשגרה, ושודדי דרכים נהגו לארוב לעולים לרגל בעת שחצו את המדבר.
במטרה למזער סכנות אלה, מרבית העולים לרגל בימי הביניים חברו לשיירות גמלים מאורגנות שעברו בדרכים קבועות. שיירות הגמלים שהגיעו מהערים קהיר ודמשק וכן מהעיר העיראקית הדרומית, כופה, היו החשובות מבין אלה. כניסתה של ספינת הקיטור באמצע המאה התשע עשרה הקלה על הקשיים במסע, במיוחד עבור עולי הרגל שהגיעו מהודו, שהייתה אז תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ומערבה משם. אך הניידות הגדולה יותר גם תרמה ישירות להתפשטותה של מגיפה עולמית. נישאת על גבי עולה לרגל ב-1863, מגפת הכולרה הגיעה מהודו למכה, ומשם התפשטה ברחבי העולם. בבהלתם, המעצמות הקולוניאליות האירופאיות הטילו תקנות סגר מחמירות על הבאים – ובעיקר על השבים – ממכה.
הרצון לעקוף את תקנות הסגר הללו, בנוסף לרצון הכללי יותר להתנגח בקולוניאליזם האירופי, היוו זרז משמעותי להקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. בעשורים שקדמו להכרזתו של הקיסר עבדול חמיד השני, ב-1 במאי, 1990, בדבר כוונתו להקים את מסילת הרכבת, העות'מאנים איבדו כמעט את כל שטחיהם בדרום אירופה. האינטרסים הצרפתיים, הבריטיים והרוסיים איימו לפרק את האימפריה עוד יותר, ולשלוח גרורות עד לליבת האימפריה במזרח התיכון. באותו הזמן, האימפריה העות'מאנית הייתה שקועה בחובות כבדים לבעלי הון אירופאים, ונאלצה לסמוך על נושים אירופאים שיממנו את תשתיותיה ויסייעו במאמצי המודרניזציה שלה. מאמצים אלה כללו הקמה של מסילות רכבת אחרות שנועדו לחבר בין קצוות האימפריה.
אך הדברים נראו אחרת כשזה נגע למסילת הרכבת החיג'אזית. אף-על-פי שלקו הרכבת היה יתרון כלכלי קטן – הרכבת פעלה למעשה רק בעונת החג' – מטרותיו הפוליטיות והדתיות היו רבות. הפרויקט מומן לחלוטין על-ידי מוסלמים, ותרומות עבור "הקו הקדוש" נאספו מרחבי העולם. עובדה מתוקשרת זו, בנוסף לעבודות הבנייה עצמן, תרמו לכוחו ולמעמדו של עבדול חמיד השני, שנחשב לשליט המוסלמי העצמאי היחיד הפועל נגד האינטרסים האירופאיים. בנוסף להקלה על העולים לרגל, מסילת הרכבת הבטיחה כי הצבא העות'מאני יוכל לפרוס במהירות חיילים ואספקה כדי להגן על המשלוחים הימיים בים האדום ולשמור מפני התרחבות הקולוניות. בתוך כך, המסילה סייעה בהבטחת אוטונומיה מסוימת למנהיגים המקומיים, בעיקר במכה.
אך בעוד שכלפי חוץ, מסילת הרכבת נועדה לפאר את ההנהגה העות'מאנית, מאחורי הקלעים היו מעורבים בתכנונה ובנייתה מהנדסים ויועצים גרמנים. מעורבותם של הגרמנים נשענה על שיתופי פעולה כלכליים וצבאיים קודמים, ביחסים שנרקמו במשך עשרות שנים. מכל מיני סיבות, עבדול חמיד ראה בגרמניה בתור השותפה האירופית המועדפת על האימפריה.
תנאים אלה מסבירים גם את מעורבותו של קרל אוילר בפרויקט. אוילר, שנולד ב-1854, היה גנרל חיל רגלים פרוסי ונודע כ"אוילר פסחא". כמו גנרלים רבים אחרים, הוא שרת כיועץ צבאי לעות'מאנים בין 1901 ל-1908. עבדול חמיד מינה אותו לדרגת אלוף, וב-1904 אוילר נשלח לבחון את התקדמות עבודות המסילה וללמוד את הגיאוגרפיה והאתנוגרפיה המקומית. הוא התמקד בשני מקטעים של המסילה: בין דמשק לעיר מעאן, שבדרום ירדן, מקטע הכולל מסוף בחיפה; ובין מעאן לאל-עולא שבערב הסעודית, כ-300 קילומטר צפונית מאל-מדינה. דיווחיו של אוילר הם בין המקורות החשובים שיש בידינו אודות הקמת מסילת הרכבת החיג'אזית. הם מתארים את הטופוגרפיה של המסלול; את החי והצומח המקומיים, לרבות תיאור הטרמיטים האוכלים את אדני עץ, ששימשו כבסיס לפסי רכבת; את האתגרים באספקת מים ודלק; ואת תגובת המקומיים להקמת מסילת הרכבת (תגובה המתוארת בשפה מעט סטריאוטיפית):
"החַיּוּת שבה הביעו את שמחתם לא תישכח ממני. בזמן שהגברים שיננו, פה אחד, את הברכה 'שאלוהים יעניק ניצחון לסולטן!' תוך שהם מלווים את דבריהם במחיאות כפיים קצביות, הנשים, עם הצהלולים האופייניים להם, הפיקו מפיהם צלילים גבוהים שנשמעו כמו המיית יונים".
הדיווחים של אוילר, שפורסמו ב-1906 וב-1908 בכתב העת הגיאוגרפי המשפיע Petermanns" Geographische Mitteilungen", לוו בתמונות שהוא עצמו צילם לאורך המסילה. עושה רושם כי אלבום התמונות שנמצא באוספי הספרייה הלאומית מכיל תצלומים ממסע מאוחר יותר, שנערך ב-1907, ושאוילר סבר, מסיבה כלשהי, כי אינם ראויים לפרסום. אף-על-פי שמושאי התצלומים חופפים במידה רבה, האלבום מ-1907 מכיל יותר דיוקנאות – של בדואים מקומיים, פועלים, פקידים רשמיים ואנשים אחרים – ומשום כך, מהווה עדות מרתקת לחיי היומיום והאנשים מאותה תקופה.
אך כיצד תמונות אלה הגיעו לספרייה הלאומית של ישראל? לאחר חזרתו לגרמניה ב-1908, אוילר שירת במלחמת העולם הראשונה ופרש לעיר אוּלְם. אף שאיננו יודעים מה קרה לתצלומים בזמן זה, אלבום התמונות התגלגל לידיו של אליקים גוטהולד וייל (1960-1882), מלומד יהודי-גרמני, מזרחן שהתמחה בתורכית וערבית, ומנהל הספרייה הלאומית (אז "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"). וייל לימד בברלין ובפרנקפורט, לפני עלייתו ארצה בשנת 1934. אף-על-פי שאוילר אינו מוזכר בארכיון האישי של וייל, הנמצא כעת בספרייה, לשני הגרמנים התורכופיליים היה הרבה מן המשותף. ייתכן אפילו כי אוילר העניק את אלבום התמונות כמתנה מיוחדת לוייל. הלה תרם את האלבום לאוספי הספרייה ב-1936.
לחצו כאן כדי לראות את יתר התצלומים מאלבום התמונות ההיסטורי.