"אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!" כתב טשרניחובסקי בשיר שנועד להצביע על קשרו העז לארץ ולמורשת רוחנית של דורות רבים בניגוד לקשר הרופף שלו לעולם החומר. ואולם הצהרה זו הייתה הפלגה פואטית בלבד; במציאות היו למשורר האהוב שולחן מסודר שהשקיף אל נוף נאה ותנאים טובים לכתיבה (וטוב שכך).

"וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,

שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר

עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹךְ נִיצוֹץ חַיִּים

שֶׁטֻּשְׁטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,

חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;

אוֹ בְשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה

תָּקֵר-תְּפַךְ כַּגַּל מִתּוֹךְ נִגּוּן אִלֵּם

הַמְּנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,

וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיָד

קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיָר".

טשרניחובסקי היטיב לנסח את הכמיהה לפינה אישית שבה ואליה יתנקזו מעיינות ההשראה של היוצר. עם זאת השיר טוען שהיצירה תלויה במורשת היסטורית ובמקורות השראה, ולא בסוג העט או בצבע השולחן.

ההקצאה של מקום בלתי מופרע לכתיבה וליצירה מעוררת גם ציפיות שהחוץ לא יפלוש אל מרחבו של הכותב. לא לשווא קבעה וירג'יניה וולף ש"חדר משלך" (כשם מאמרה הנודע) הוא תנאי ראשון במעלה לכתיבה אוטונומית של סופרת. בדיוק מסיבה זו שמרו סופרים ומשוררים רבים בקנאות על חדר העבודה שלהם. אחת מהם הייתה יהודית הנדל, שאמרה בריאיון ל"מעריב" (1988) את הדברים האלה:

"מה שנוגע לי – אני יודעת לכתוב רק בפינה שלי, במקום קבוע, מעולם לא נסעתי לשום מקום בשביל מה שקוראים 'להתבודד ולכתוב', אינני מאמינה בזה, ואני יודעת לכתוב רק ליד השולחן שלי. אני אדם מאוד קונסרווטיבי בהרגלים של החיים. יש לי כיסא שאני כותבת רק עליו, אפילו שהוא כבר שבור, וגם את מיקומו של השולחן אינני מחליפה."

גם עגנון, שנהג לכתוב בעמידה, היה מן הקנאים לפינת העבודה שלהם והקפיד על סביבת כתיבה נעימה, נאה ומעוררת חושים. נחום גוטמן ביקר בחדרו של עגנון הצעיר בנווה צדק ופרסם ב-1948 תיאור של המקום לצד איור מרובה פרטים:

"כזה, בערך, היה חדרו. נרקיסים בכוסות ופחיות סביב כל הקירות. החדר נקי וכמעט ריק. הקוים שציירתי על הקירות – כוונתם לסמן את ריח הבושם. את האווירה. הייתי מצייר ברצון גם את החצר המרוצפת, ובה פיילות נחושת ממורטות, נשים בשמלות צבעוניות מהלכות בה על כבקבים. מדרגות עולות בצמידות עם פחי פרחים, המוצבים על גבי הגדר המדורגת ועולים בה עד לפתח החדר הזה".

היו גם סופרים ומשוררים שלא הצליחו לקנות לעצמם פינת עבודה בלתי מופרעת ולמדו להסתגל לתנאי כתיבה משתנים, שכן פעמים רבות, מתוקף נסיבות פיזיות או משפחתיות, החוץ הופך עיקר, והכתיבה נדחית מפניו. כך, למשל, סיפרה הסופרת עמליה כהנא-כרמון באותו ריאיון:

"אתחיל בכך שכל השנים עד לאחרונה היו בבית חמישה שולחנות-כתיבה לחמש נפשות: האחד משותף. כך שמכולנו, רק לי לא היה שולחן-כתיבה משלי. וכל השנים כתבתי בחדר השינה, עם האטלס על הברכיים, בעט כדורי. גם בשנים האחרונות, כשזכיתי לחדר עבודה, שכולל גם שולחן כתיבה, כוחו של הרגל: אני עדיין כותבת על האטלס שעל הברכיים, בעט כדורי, כאשר אינני כותבת ישר לתוך מעבד התמלילים, שזה אצלי חידוש…"

עמוס עוז נמנה גם הוא עם ה"מאלתרים," שבלית ברירה ובאין שולחן ראוי גילו ריכוז בַּמקומות הבלתי צפויים ביותר. את ספרו "מיכאל שלי" כתב כולו בבית השימוש:

"גרנו אז בדירה של חדר וחצי עם שירותים בגודל של שירותים במטוס. ואני לא הייתי ישן חצאי לילות. הייתי כותב בשירותים ומעשן עד שעה שתים־עשרה, אחת, כל כמה שהחזקתי מעמד. הייתי יושב על המכסה הסגור של האסלה, אלבום של ואן גוך שקיבלנו מתנה לחתונה על הברכיים, בלוק מכתבים על האלבום, עט כדורי 'גלובוס' ביד אחת, סיגריה בוערת ביד השנייה, וככה נכתב 'מיכאל שלי'. לפחות ככה נכתב רוב הספר.

לא פעם, כשאנשים אומרים לי שהם נוסעים לאיזה מקום שייתן להם השראה לכתוב ספר, מקום של הרים או אגמים או יערות או על שפת האוקיינוס, אני נזכר בבית השימוש הזעיר שלנו בשיכון בחולדה."

לפעמים, בנסיבות ברוכות, ההפרעה שהכותב חוֹוֶה בפינת העבודה האישית דווקא מיטיבה עם הכתיבה; החיים הפולשים אל הסיפור מפרים אותו ומאפשרים לו חיים. ב"ידידַי מרחוב ארנון" תיארה לאה גולדברג מקרה כזה:

"[…] על-כן חזרתי אל חדרי, ישבתי אל שלחן-הכתיבה ורציתי להתחיל בעבודה.

עבודתי מהי? הרי יודעים אתם: כותבת אני ספורים לילדים. אותו יום רציתי לכתוב ספור על כלב גדול, שברח מן הבית. הוצאתי מן המגרה ניר ועט וכתבתי פסוק כזה:

'הכלב היה גדול ושעיר. היו לו אזנים זקופות וחדות, על כן נקרא שמו…'

'מה היה שמו של אותו כלב?' – חשבתי – ובאמת, מה היה שמו?

אך לא הספקתי להמציא שם נאה לגבור ספורי, והנה עלה באזני קול נביחה דקה, נביחה מבוהלת וטרדנית, שעלתה ובאה מן החצר. מעבר לדלת-הזכוכית שמימיני…

'לא, לא אוכל לעבוד ברעש כזה!' – אמרתי בלבי – 'לא אוכל להמשיך בכתיבה. ודאי נגזר עלי מן השמים להוציא את היום הזה לבטלה. עוד מעט ואהיה גם אני עצבנית כאותו כלבלב נובח. שמא אצא ואגרש אותו'".

אם כך, כלב ממשי הפריע לסיפור על כלב לא-ממשי, ומתוך ההפרעה הזו נולד הסיפור על הכלבה שדה, שהוא פרק מרכזי בספרה של גולדברג.

אצל ט. כרמי מתואר אופן אחר שבו "החיים עצמם" מתערבבים בחיי הכתיבה עד כדי פעפוע הדדי – המשורר מפיג את חרדות הלילה, שבמהלכו חלם על התכווצות שולחן הכתיבה, באמצעות סיבוב בוקר בין חדרי הבית. רק לאחר התחברות מחודשת אל ביתו ומשפחתו הוא מרגיש חופשי לשוב אל שולחנו וליצור.

הגישה המצדדת בהזמנת החוץ לפלוש אל שגרת עבודתו של הכותב מגיעה, כמובן, לשיא אצל משוררי בתי הקפה. "כסית" התל-אביבי ודומיו שימשו פינות עבודה לכל דבר, ושולחן קבוע היה נשמר בכל ערב בעבור משוררים כאלתרמן, שלונסקי, חלפי ורבים אחרים. שם, על משקאות חריפים ותוך כדי שיחה ערה, היו נכתבים הידועים שבשיריהם.

אבל מכיוון שפינת עבודה מסודרת ונאה אינה מובנת מאליה, היא משמשת לעיתים גם נושא להקנטה – מצד אחד, לא לכל אחד יש יכולת לתחזק תנאים נאותים לכתיבה או לשגרת עבודה יומיומית במקום אחד; יש שכותבים על אף קשיים מהותיים בתחום הזה וחשים סיפוק מעצם ההישג שבכך. מצד אחר, יש המתהדרים בהשראה הנוחתת עליהם במקומות ובזמנים לא צפויים, באופן לא מתוכנן, ותוצרי הכתיבה שלהם נחווים כפרץ יצירה מרהיב, ולא כִּפרי עבודה מאומצת. שתי הגישות הללו לתהליך היצירה ממשיכות להפרות יוצרים וכותבים נפלאים, ואך מזל הוא שהקוראים אינם נאלצים להכריע בין שתיהן.

 

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן