מי הייתה תרזה דימון שעל חייה כתבה לאה גולדברג 12 שירים, ומי היה האיש שזוהי תרומתו לספרות העברית?
במוצאי יום העצמאות שנת תש"ל (1970), עלתה על הבמה בבנייני האומה הזמרת חנה דרזנר, שאתם מכירים וודאי בתור אילנית. המאורע היה פסטיבל הזמר העברי, ואילנית הייתה כבר אז זמרת מוכרת ומצליחה. גם פסטיבל הזמר של שנת 1970 נחקק בתודעה הישראלית בזכות הזוכה המפורסם שלמה ארצי שביצע את השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום", ובזכות ההופעה הבלתי נשכחת של "הגשש החיוור" עם השיר "מים לדוד המלך".
אילנית, מצידה, שרה שיר שכתבה המשוררת הידועה לאה גולדברג, שנפטרה רק ארבעה חודשים קודם לכן. את הלחן תרמה המלחינה נורית הירש, ולשיר קראו "אהבתה של תרזה דימון". עם זאת, לאה גולדברג לא קראה כך לשיר בעצמה, וגם השם שנבחר מסקרן. מי היא תֶרֶזָה דימוֹן שמוזכרת בכותרת השיר? 
נשאל את המשוררת, הלוא כן? "אהבתה של תרזה די-מון" היה השם שנתנה גולדברג למחזור שירים שלם, ובו 12 שירים, שרובם פורסמו בשנת 1952. השירים לא היו "סתם" שירים; גולדברג הגבילה את עצמה לסוגת הסונֶטה, וכל 12 השירים בנויים במבנה זה. לכולם 14 שורות, שני בתים של ארבע שורות ושני בתים של שלוש שורות, ואת כולם חרזה גולדברג ביד אמן במשקל פנטמטר יאמבי, המשקל המוכר ממחזותיו של שייקספיר. למה כבלה גולדברג את עצמה לתבנית הנוקשה הזאת? המוזיקולוגית ד"ר גילה פלם מסבירה כי בצורה זו ביקשה גולדברג לקשור את עצמה באופן עמוק יותר למושא שיריה, אותה תרזה די-מון. 
אבל, עוד לא סיפרנו מי היא. גם בזה עזרה לנו המשוררת וסיפרה לנו בעצמה. גולדברג סיפרה שתרזה די-מון (Du-Mont, בצרפתית: מן ההר) הייתה אצילה צרפתיה שחיה בסוף המאה ה-16 סמוך לעיר אביניון שבצרפת. כשדימון הייתה כבת 40 (גילה של גולדברג בעת פרסום השירים), התאהבה בצעיר איטלקי שהגיע לביתה לחנך את ילדיה, וכתבה לו כמה עשרות שירים (שנשמרו במגירה). כשהגיעה שעתו של האיטלקי הכובש לעזוב, שרפה תרזה די-מון את כל השירים הללו, והיא בעצמה הצטרפה למנזר. "זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפני בני דורה", כתבה גולדברג בתוספת לשירים.
על פי גולדברג, היא כתבה את השירים כמחווה לאותה אצילה נשכחת ולרגשותיה. כך, כאמור, אפשר גם להסביר את הבחירה בסונטות, פורמט שירי שהיה פופולרי באותה תקופה שבה לכאורה חיה האצילה הצרפתיה. אך למעשה, כפי שהתברר כשנחשפו יומניה של גולדברג, תרזה די-מון לא הייתה ולא נבראה. או לפחות אין לנו ראיות כאלה. לאה גולדברג היא שבדתה מליבה את הסיפור הרומנטי והנועז, והיא שהמציאה את דמותה של די-מון. שמה הצרפתי ההררי של הגיבורה, כתבה חוקרת הספרות שרה בן-ראובן, העיד גם על מעמדה הרם לכאורה של האצילה; אך גם מזכיר לשומעיו את המילה "דמון" – שד. לאה גולדברג כתבה את מחזור השירים על שד האהבה שהשתלט לכאורה על האישה, שהתאהבה מבלי יכולת לגלות זאת לאהובה הצעיר. 
בהתאם לאסכולות מחקריות שצברו פופולריות בזמן האחרון, חיפשו חוקרים גם את ההקשרים הביוגרפיים שמאחורי כתיבת מחזור הסונטות "אהבתה של תרזה דימון". והם מצאו. את ההשראה לשירים קיבלה לאה גולדברג ממי שהיה ככל הנראה מושא אהבתה באותה תקופה שבה הם פורסמו: מורה לצרפתית מחיפה בשם ז'אק אדו.
את אדו פגשה גולדברג לראשונה ב-1951, אז הגיעה לריאיון בתחנת הרדיו בשפה הצרפתית שבה עבד אדו. משם התפתח הקשר ביניהם, והם נהגו לשוחח על ספרים ולעיתים לטייל יחד. אדו עצמו היה יליד לוזאן, שווייץ, שם נולד ב-1914. הוא עבד שם כעיתונאי, ובזמן מלחמת העולם השנייה אף התגייס למחתרת הצרפתית. לאחר מכן עלה לארץ והחל לעבוד באותה תחנת רדיו בירושלים, ושם פגש את גולדברג. היחסים בין השניים ידעו עליות ומורדות, עד שבקיץ 1954 החליט אדו לעזוב את ישראל ולחזור ללוזאן. הוא המשיך לעבוד שם כאיש רדיו, שחקן וכותב, עד מותו בשנת 1989. 
כשעזב אדו את הארץ, הוא הגיע להיפרד מלאה גולדברג. שרה בן-ראובן (שתוכלו לקרוא את רשימתה על אדו כאן), מצטטת מתוך יומנה של גולדברג (כל ההדגשות שלי – ע.נ.): "אני לא הייתי עצובה. הפרשה הזאת נסתיימה בשבילי עוד הרבה קודם לכן. בעצם, הכל היה רק בניין שאני בניתי ואם לומר את האמת, על חול… בעצם רציתי שימהר וילך… עם זאת היה כמעט כל העת רגש אכזרי: האיש הזה מילא את הפונקציה שלו, עכשיו הוא יכול ללכת… עשה משהו בשביל הספרות העברית". 
תודה לד"ר גילה פלם, מנהלת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית, על עזרתה בכתיבת כתבה זו. תודה רבה גם לד"ר גדעון טיקוצקי שתרם מזמנו על מנת לסייע. כתבי היד של לאה גולדברג המופיעים בכתבה כולם באדיבות ארכיון לאה גולדברג במכון גנזים.
"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"
בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף
תגובות על כתבה זו