על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.

השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:

"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי".

מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?

"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".

האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.

מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.

כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

חנה סנש כותבת לאמא

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

גם לסופרת אהובה ומצליחה כתמר בורנשטיין-לזר יש רגע של הולדת. אנחנו לא מדברים על השנה שבאה לעולם (1927), על השכונה שבה גדלה ועליה כתבה יצירות רבות ואהובות (עין גנים), או אפילו על איך נולדה הדמות המזוהה ביותר שלה (על זה כתבנו כאן). אנחנו מדברים על ניסיונות הכתיבה הראשונים של הסופרת.

בתחילת 2020 תרמה משפחתה של תמר את ארכיונה הפרטי לספרייה. אחד התיקים שצד את עינינו הוא התיק "סיפורים מוקדמים: תחילת שנות ה-50".

ביקורת רבה הוטחה בחלוף השנים על המסרים האנטי-חינוכיים שביצירתה של תמר בורנשטיין-לזר. קוף שמקדיש את כולו לתעלולים ילדותיים? ספרים בשפה עממית? תמר בורנשטיין-לזר כתבה בסגנונה הייחודי, ולמבקרים לא חסרו סיבות להתקפה. בטיוטות ראשונות שבתיק אנחנו נתקלים דווקא בנימה הדידקטית של הסופרת, שהביאה לנו, חשוב להזכיר למי ששכח, את קופיקו.

שמות כמו "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול" או "מעשה בצב אשר גבה לבו" עוזרים לקבוע את הטון. בסיפור על שני הפרפרים, מזהיר הפרפר הגדול את הקטן שלא ייתקרב אל הילדים המשחקים למטה: "חלילה לך פרפר קטן לעוף אל הילדים, אל נא תעזוב את מקומך אשר מתחת לעלים. כי אם יראוך הילדים מרה תהיה אחריתך. רעים הם הילדים. מכוונים מקלעים אל הצפ(ו)רים וזורקים כובעיהם על פרפרים".

הפרפר הקטן לא נשמע לאזהרה, וכתוצאה מכך, כמעט ומצא את מותו. בסוף הסיפור הוא מודה לחברו ואומר: "קטן ושוטה הייתי ולא שמעתי בקולך הפרפר הגדול.

לכן באתי על ענשי.

אולם מהיום והלאה תמיד אשמע בקול המבוגרים ממני".

 

אלו מאיתנו שזוכרים את סיפור הגעתו של קופיקו לשכונת עין גנים יימצאו קווי דמיון לסיפור מוקדם בהרבה, "מעשה בבובה". בסיפור הפותח את סדרת קופיקו, בספר "קופיקו האורח", מביא אברהם המלח – המוצג בסיפור כחבר של אבא של נגה, קוף צעצוע לנגה. הקוף, מסביר אברהם, מגיע ממדינת חונטזה שבאפריקה. "מעשה בבובה" מתחיל בצורה דומה.

תחילה מקדימה הסופרת לתאר את הבובה של מיכל הקטנה: "למיכל הקטנה בובה יפהיפיה, לבושה הבובה שמלת משי ורודה ותלתליה הצהובים הארוכים קשורים בסרט ורוד".

בדומה לקופיקו, הגיעה גם הבובה מארץ רחוקה – אומנם אקזוטית פחות, וגם אותה הביא קרוב משפחה של הגיבורה: "דרך רחוקה עברה הבובה עד אשר הגיעה אל ביתה של מיכל. דודה של מיכל הביא אותה מתנה מאמריקה".

בניגוד לציפיות – גם קוף הצעצוע שהביא אברהם לנגה, וגם הבובה שהביא הדוד מאמריקה למיכל מתנהגים בצורה משונה. בובת הקוף מתגלה כקוף חי ואפילו מדבר. במקרה של מיכל הבובה היא אומנם בובה, אבל יכולותיה מפליאות: "שמחה מיכל לקראת הבובה. כי לא סתם בובה היתה אותה בובה. כאשר השכיבה אותה מיכל עצמה את עיניה. כאשר העמידה אותה על רגליה, התחילה ללכת. וכאשר לחצה לה מיכל בבטנה קראה הבובה, "אמא".

מיד כאשר חזרה מיכל מהגן לקחה את הבבה ושחקה עמה. ואף בשכבה לישון היתה משכיבה את הבובה לצידה וכך היתה נרדמת.

ככל שמתקדמים בסיפור נראה שלא רק את קופיקו חזתה הסופרת, אלא סיפקה לכולנו גרסה ראשונית לצעצוע של סיפור: "בלילה כאשר מיכל נרדמה היתה הבובה עוזבת את מיטת מיכל אל הצעצועים אשר על האצטבא. והשמחה שם הלכה וגדלה. כל הצעצועים יושבים במעגל והבובה מראה להם איך רוקדים באמריקה הרחוקה".

חשוב לא להיסחף בהשערה הזו. את ההשראה לסיפורה שאבה תמר ככל הנראה מסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובהם סיפור בשם "פרחיה של אידה" (בדנית: Idas blomst). שם מסופר על פרחים המתעוררים לתחייה עם שקיעת השמש, וחוגגים יחד עם הצעצועים של אידה לאורך הלילה.

חזרה לסיפור של תמר. הצעצועים שקיבלו תחילה בסבר פנים יפות את הבובה מאמריקה מפנים לה עורף כשהם מגלים – בעידודו של הכלב – שמיכל שכחה מהם לגמרי מאז שהכירה חברה חדשה. כנקמה מחליטים הצעצועים לפצוע את הבובה החדשה, וכשהיא מנסה להצטרף אליהם על האצטבא הם לועגים לה וקוראים לה בובה פיסחת. הסיפור נגמר בסוף עצוב:

"אף אחד לא ראה את דמעותיה.

רק הבמבי הטוב אשר עמד על הארון, הסתכל בעיניו הגדולות הטובות, אל הבובה אשר בהיותה יפה כלם אבוה ועתה הכל שכחוה, ועיניו אף הן התמלאו דמעות והוא אמר:

בששון יש מאה חברים, ובאסון רק אחד מעשרים".

מעניין לנסות ולשרטט את הדרך שהובילה את הסופרת הצעירה מכתיבת משלים חינוכיים על חיות שונות (שועל, פרפר, אריה וצב) ועד להמצאת קופיקו, הקוף השובב שהרגיז מבקרים ואנשי חינוך רבים. עם פתיחת ארכיונה של הסופרת אולי נזכה לצעוד בה.

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה