הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

היא יצאה נגד המוסכמות בזמנה וסללה את הדרך לנשים שהגיעו אחריה. סיפורה של הרופאה שהתעקשה: רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין

רחל הירש

קורות חייה של ד"ר רחל הירש לא היו מביישות תסריט הוליוודי סוחט דמעות; בשלהי המאה ה-19, אי-שם בממלכת פרוסיה, היא נולדה למשפחה יהודית. בגלל מוצאה, ואולי בשל העובדה שנולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, נאלצה הירש להתמודד עם קשיים רבים במהלך חייה; תחילה הייתה צריכה להיאבק כדי לעסוק במקצוע הרפואה, ולאחר מכן, במשך שנים רבות, להיאבק על הלגיטימציה שלה כאישה בעולם הזה.

רחל הירש נולדה למנהל בית ספר, ונשלחה ללמוד חינוך; אולם, ליבה תמיד נמשך לתחומי המדע – יותר מכל, היא רצתה להיות רופאה. למרבה הצער, באותם זמנים הרייך הגרמני לא התיר לנשים ללמוד באוניברסיטה. אך מדוע?

גברים באותה התקופה סברו כי אסור לנשים לעסוק במקצוע אקדמי, במיוחד לא ברפואה, כי הן פשוט אינן בנויות לכך – לא פיזית ולא נפשית. לבסוף, הם אפילו הצליחו "להוכיח מדעית" בדרך-לא-דרך שלנשים יש מוח קטן יותר מלגברים.

תחת האיסורים הללו, וכדי להגשים את חלומה, רחל הירש עזבה את ביתה ואת כל שהכירה ונסעה לשוויץ – ושם איפשרו לה ללמוד. בשנת 1903, קיבלה הירש את הרישיון המיוחל לעסוק ברפואה, ומאותו רגע פרצה גבולות מקצועיים ומגדריים. בשנת 1907 היא התקבלה לעבודה בתור מתמחה במרפאה של ה-Charité (שָאריטֶה) – בית חולים ובית הספר לרפואה בברלין – והייתה לאישה השנייה אי פעם שהתמחתה שם.

רחל הירש

היא הייתה הראשונה שמצאה נוכחות גרגירי עמילן בדם ובשתן וכך הפריכה את הדעה הרווחת כי רק חומרים נוזליים יכולים לחדור לכליות; הגילוי שבמצב רפואי לא תקין, תאים זעירים יכולים לחדור את הכליות ועשויים לצאת דרך השתן, היה חשוב מאין כמוהו למדע הרפואה. את ממצאיה היא תיעדה במחקרה על תהליכים מטבוליים ומחלות, אך במקום לזכות לתשבוחות, היא הושמה ללעג מצד עמיתיה בשל היותה אישה;

הייתה זו חברה פטריארכית וסגורה, כך שעל אף הישגיה, כשהציגה הירש את תוצאות המחקר שלה בישיבה של אגודת מנהלי ארגון השָאריטֶה, הרופאים שם התעלמו מהמחקר שלה כי, כאמור, האמינו שנשים אינטיליגנטיות פחות מגברים. למרות זאת, היא הצליחה להתקדם, ובשנת 1908 מונתה לראש הקליניקה הרפואית של השאריטה. למרבה הצער, גם כראש הקליניקה היא לא קיבלה תשלום על שירותיה.

הירש עזבה את השאריטה ופתחה מרפאה פנימית משלה בברלין, שם היא החזיקה ציוד רנטגן מודרני – מה שמשך קהל לקוחות מבוסס שאפשר לה לחיות בנוחות. בשנת 1913 היא אף הייתה לאישה הראשונה שקיבלה את התואר פרופסור בפרוסיה. אולם, לא כאן תמו האתגרים שעימם הייתה צריכה להתמודד;

רחל הירש הייתה אישה יהודייה  – כך שבשנים המדוברות בגרמניה, אסור היה לה ללמד את מקצוע הרפואה. על כן, כדי לחשוף את הקולגות שלה לרעיונותיה על אודות בריאות האישה – רעיונות שלא התקבלו בחוגים האקדמיים – היא כתבה מסה שכותרתה "תרבות גוף האישה".

תרבות גוף האישה

היה זה חיבור שהתמקד בהפרכת הדעות הקדומות הרפואיות באשר לפעילות גופנית בקרב נשים, וכיצד מוטב שיתלבשו; המלצתה: בגדים היושבים על גוף האישה באופן טבעי, ללא מחוכים – כאלה המאפשרים זרימת דם תקינה. הירש ניסתה להפנות את תשומת הלב לבריאות האישה על ידי העלאת המודעות להיגיינה, לתזונה ולפעילות גופנית. אולם, נראה שמטרתו העיקרית של החיבור היה להוכיח שהאינטלקט הנשי לא נופל מזה הגברי. במאמר שפורסם בעיתון הרפואי "מינכן" היא כתבה לעמיתיה הגברים כי אין ממש בתיאוריה שלפיה זכרים אינטיליגנטיים יותר מנקבות, ושכל הבדל ביכולות השכליות בין שני המינים לא נקבע ביולוגית, אלא נובע מחינוך לקוי. היא גם המליצה להם שלא להסתכל על נשים רק מנקודת מבט גניקולוגית, שכן רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין.

בעמוד השמאלי: בתמונה השמאלית נראית אישה בתנוחת עמידה לא נכונה. בתמונה הימנית היציבה מתוקנת באמצעות חלוקת העומסים על השלד בעמידה נכונה – הגוף בריא ונראה טוב יותר.
בעמוד הימני: הירש אפילו המליצה כיצד כדאי לבצע את עבודות הבית באופן שמיטיב עם הגוף. משמאל היא מדגימה את הדרך השגויה, ומימין כיצד עדיף לעשות זאת.

 

בעמוד השמאלי: בזמנה של הירש סברו כי התעמלות אינה מתאימה למבנה הגוף הנשי. הירש מחתה על כך והדגימה כיצד הגוף נראה לפני תחילת התרגילים הגופניים שעליהם היא המליצה לנשים, וכיצד הגוף נראה שלושה חודשים לתוך שגרת האימונים.
בעמוד הימני: בתמונה השמאלית מודגמת ישיבה לא נכונה, בעוד שבימנית תנוחת ישיבה נכונה, מחמיאה ופרקטית.

כאשר גברו רדיפות היהודים בידי הנאצים, איבדה הירש לקוחות רבים שחששו להיראות בחברת יהודים. כמו כן, זכויותיה כרופאה נלקחו ממנה בהדרגה – תהליך שהגיע לשיאו בשנת 1938, כשהייתה בת 68, עם ביטול רישיונה לעסוק ברפואה. כשנודע לה שהיא עומדת להיעצר, ברחה הירש לאחת מאחיותיה בלונדון וגרה אצלה. אולם, באנגליה הירש לא יכולה הייתה לעסוק ברפואה – במקום זאת עבדה כספרנית, מתרגמת ועוזרת מעבדה. בזמן המלחמה היא התגוררה ביורקשייר, וחזרה ללונדון לאחריה.

המאורעות במקום הולדתה והזוועות שעברו היהודים, יחד עם האיסור לעסוק בדבר היחיד שבאמת אהבה ושלשמו עבדה כל חייה, הביאו אותה לשיגעון; באחרית ימיה סבלה רחל הירש מדיכאון, הזיות ופרנויה. כתוצאה מכך, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נפטרה ב-6 באוקטובר 1953. היא נטמנה באחד מבתי הקברות היהודיים בלונדון כאנונימית.

שנים ספורות אחרי פטירתה, בשנת 1957, עוזר מחקר ב-Charité (ולימים פרופסור) ג'רארד וולהקהיימר, נתקל בעבודתה של הירש ופרסם אותה תחת השם "הירש-אפקט". כארבע שנים לאחר מותה, קיבלה סוף-סוף רחל הירש הכרה על פועלה ותרומתה למדע.

 

כתבות נוספות

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

 

דניאל חג'אג': מאחרוני הסופרים של יהדות תוניסיה והמתעד הגדול שלה

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. גל-עד למסורת ספרותית בערבית יהודית בת 100 שנים

"אתנשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתונסייה" מאת הסופר דניאל חג'אג'

הסיפור של הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה הוא סיפור של אכזבה. לא רק בגלל דעיכתה והיעלמותה הסופית של השפה שבה נכתבה הספרות הזאת, תוצאה של ניצחון הצרפתית והעברית עליה. נראה שמעולם לא ניתנה לספרות ייחודית זו הזדמנות אמיתית להיתפתח.

מאה שנים בסך הכול התקיימה הספרות הערבית יהודית בתוניסיה. את ראשית דרכה החלה בשנת 1862, כתוצאה משותפות בין שלושה סופרים יהודים: מרדכי טאביה, בישי שמאמה ואליהו אלמאליח. הספר הראשון שהדפיסו השלושה הודפס בתוניס, שמו 'קאנון אלדולה אלתונסייה' [= חוקת המדינה התוניסאית].

שנה לאחר מכן כבר החלו ספרים עממים יותר לראות אור – תחילה בהעתקות בכתב יד שעליהם פיקד הסופר, מספר הסיפורים ובעל הטברנה חי צרפתי, ולאחר מכן בבתי הדפוס של וזאן וכאסתרו. בשנת 1878 הקים אברהם טייב את העיתון הראשון במדינה, לו קרא בשם 'אלעמאלה אלתונסייה' [= מחוז תוניסיה].

חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על הספרות הזו, אנחנו יודעים בזכות פועלו של דניאל חג'אג'. אחרי אוזיב ואסל הצרפתי (Eusèbe Vassel) חג׳אג׳ הוא המתעד הגדול של ספרות עשירה זו, שהסתכמה במאות סיפורי מקור ותרגום. הוא היה גם אחד מאחרוני סופריה. בשנת 1939 פרסם חג'אג' את הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" (ובתרגום עברי: פרסום הספרים היהודיים הערביים התוניסאיים). מחלק מהספרים שכתב חג'אג' לא נותר כיום כל זכר פיזי, ומידע עליהם נשמר רק בספרו. למידע על פרסומי הסופרים הוא צירף גם ידיעות ביוגרפיות על חייהם ופעילותם הספרותית והמקצועית. הספר ראה אור בבית הדפוס של מכלוף נג'אר.

בזכות הרשימה הביו-ביבליוגרפית המפורטת שהרכיב הסופר, אנו יכולים לקבוע שהספרות בערבית-יהודית שהחלה להיווצר מאמצע המאה ה-19 בתוניסיה היא ספרות של השפעות: ראשית, השפעת הספרות הערבית; היא נכתבה בשפה זו ותובלה במילים עבריות, צרפתיות ואיטלקיות. שנית, רבים מהספרים והסיפורים שהתפרסמו תורגמו מספרות העולם – בייחוד מזו הצרפתית; בהם אפשר למצוא שכיות חמדה כמו 'חכאית רובינסון קרוזו', 'מסתירי פאריז' וגם עיבודים לסיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמו הודות לתרגומו הצרפתי של אנטואן גאלאן.

חכאית רובינסון כרוסוי, מאת דניאל די פ'וא

 

עד שקראנו בתרגום העברי שעשו החוקרים יוסף וצביה טובי מן הספר, שיערנו שחג'אג' כתב את ספרו הביו-ביבליוגרפי משום שביקש להציל ספרות זו מן השכחה שידע שמתקרבת. במבוא לספרו, מיד לאחר חלוקת השבחים "לאל הנעלה, הגיבור הנורא, יוצר הארצות, בשלמות השכלול, בורא האדם, ומנשאֵהוּ על בעל החיים, בשכל ובלשון" הבהיר חג'אג' את שהניע אותו בחיבור הספר. נדמה שהביטחון של הסופר בהישרדות השפה והספרות שבתוכה פעל היה גבוה, וכך הוא כותב: "ואחר זאת מה שיוצג עתה הוא שהשפה 'הערבית-הברברית התוניסאית', שאבותינו ואף אנחנו לא פסקנו עד היום מלדבר בה, היא שפה ככל השפות הנפוצות בכל קצות תבל, ומיום בריאתה עד עתה העמידה מספר רב של מחברים מלומדים, שידעו להשתמש בלשון זו, והוציאו לאור מפרי עטם מספר רב של חיבורים ספרותיים וסיפורי אהבה ועיתונים שבועיים ואפילו יומיים. אנו מקווים איפוא כי חיבורנו ההיסטורי יפיק תועלות רבות ויעניק הערכה וכבוד ללשוננו היהודית הערבית ופרסום לכל רבי העט היהודים התוניסאים".

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. בחיבורו נמצאו פרטים ביו־ביבליוגרפיים על 17 מהם, בהם על הסופר עצמו. את פועלו שלו מסכם חג'אג' בכמה משפטי שבח עצמיים, ובסופם רשימת 30 הספרים שהוציא לאור.

העיתונאי דניאל חג'אג', הכותב בעיתון 'אלנג'מה היחידה' מעת ששב לתחייה, נולד בעירנו תוניס ביום 15 ביולי 1892 ובתום לימודיו בבית הספר, כשהוא בוגר שלוש רמות בלימודי היסוד, החל לעבוד בבית הדפוס עם הסופר המהולל המנוח יעקב הכהן בעיתונים 'אלשמס' השבועי ו'אלצבאח' היומי. זה היה בשנת 1904. ביום 21 אוקטובר 1910 נתמנה סופר זה לעורך ראשי בשבועון 'חיאת אלג'ננה' שהתקיים כמה חודשים. ביום אחד באוגוסט 1913 ייסד מגזין בשם 'אלנזהה אלתונסייה' [= הבידור התוניסאי] שהופיע עד שלהי שנת 1915 ואשר שב לחיים בשנת 1933 והופיעו ממנו שבעה גיליונות ולאחר מכן פסק בהוראת הממשלה. בשנת 1914 הוציא לאור חיבור חשוב בשם 'אנואר תונס' [= פרחי תוניס] הכולל את הסיפור 'סבב תכוין חרב אורופא' [= גורמי ההתהוות של מלחמת אירופה] וסיפור 'אלעשק ואלחב מא פיהם טב' וכמה מאמרים מאלפים ושעשועים ערבים. 

פרטים ביו-בבליוגרפיים על דניאל חג'אג' מאת חג'אג', מתוך: אנתשאר אלכתאיב

 

כמו סופרים ועיתונאים יהודים רבים בתוניסיה, מצא חג'אג' את פרנסתו מחוץ לכתיבה הספרותית. החלק המעניין ביותר בביוגרפיה של חג'אג' הוא ציון הכנסתו הצדדית, שלמעשה הייתה פרנסתו העיקרית. "ומחודש אפריל 1924", כתב הסופר על עצמו, "החל לעבוד במשך שנה אחת כמכין תרופות בבית המרקחת של היווני אשר מול סיניגאליה בכיכר. משנת 1926 עד שנת 1930 עבד ב'סוק אלגראנה' עם המנוח אליעזר פרחי הרוקח המפורסם בחכמת הצמחים והתמציות. אחר כך פתח לעצמו חנות ברח' סידי אלסרידך מס' 4 בתוניס. חנות זו התפרסמה בפי כול כשנוכחו לדעת את תועלתה הרבה".

דניאל חג'אג' השתייך לדור האחרון של הסופרים היהודים בתוניסיה. הוא זנח את הכתיבה בערבית יהודית בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בספרו הביו-ביבליוגרפי התרעם על הקוראים, שלא היטיבו להעריך את הטרחה וההוצאות המרובות הכרוכות בהוצאה לאור של עיתונים וספרים בערבית יהודית. הם העדיפו להשיג עותק בהשאלה במקום לקנות. 'אלשארי ואחד ואלקארי עשרה', קרא לכך חג'אג', לאמור: קונה אחד וקוראים עשרה.

בשנת 1959 היגר חג'אג' לפריז. בשנת 1976 הוא נפטר. בהתאם לצוואתו, אחרון הסופרים היהודים בתוניסיה הובא למנוחות בירושלים.

מקבץ מתוך 30 הספרים שחיבר חג'אג', מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" תורגם לעברית ופורסם בשנת 2000 על ידי צביה ויוסף טובי כחלק ממחקרם על הספרות התוניסאית בערבית יהודית.

 

לקריאה נוספת:

מיכל שרף, ‏דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, 1939-1862, פעמים 30, עמ' 41-59.

יוסף טובי וצביה טובי, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850, אורות יהדות המגרב, 2000.

אברהם הטל, 'רשימת הפיליטונים של דניאל חג'אג' שהופיעו בעיתון אלצבאח בתוניס', פעמים 114-115 (חורף-אביב תשס"ח).

רומנטיקה גורלית: על המכתבים ב"מינוטאור"

בנימין תמוז, אוֹמן של כתיבת מכתבים בחייו האישיים, ידע לשבות גם את הדמויות בספרו בחבלי קסם, בסיפור המערב ריגול מסוכן והתכתבות מלאת רגש

כמה זמן אמורה להימשך כתיבת ספר? הסופר בנימין תמוז תהה על שאלה זו במכתב אישי לחברו הצייר, אביגדור אריכא. המכתב, לבבי ומלא הומור, נכתב בספטמבר 1953 ומשקף את היחסים החמים ששררו בין שני החברים. תמוז משתף בו את אריכא בייסורי הכתיבה של רומן חדש פרי עטו ובגורלה של הדמות הראשית.

התחלתי לכותבו לפני 11 שנים. וכתבתי למעלה מחציו. כמובן שאין אני משתמש באף שורה אחת מאז… אבל מאחר שזהו גורלן של מרבית היצירות, מתנחם אני חצי נחמה.

… מתחילה עשיתי עמו הכרות אינטימית, כדי שנוכל לחיות בצוותא. עתה נכנסתי, בכתיבתי, לשלב שאין נפלא ממנו בעולם: שוב אין אני מחבר הספר אלא קורא צנוע, המניח יום יום את המחברת מידו, כאילו חדור ציפייה סקרנית למחר: מה יהיה הלאה על הגיבורים של הספר? כיצד יתרחשו פני הדברים?

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

באותה תקופה התגורר תמוז עם רעייתו מרים בצפת, ואילו אריכא שהה תקופה ממושכת בפריז וזכה שם להצלחה אומנותית. המכתב של תמוז נשלח בסוף ביקור של אריכא בארץ, לאחר שלא הצליחו להיפגש, והוא מבטא רוב געגועים וחיבה.

"אביגדור יקירי, מכתבך הראשון, תערוכתך ומכתבך השני היו לי הפתעה מרעננת ונעימה, ונסכו בי הרגשת המשכיות להוויה שנפסקה לחלוטין עם בואי לצפת…

אם לא כתבתי, הרי זה, בראש ובראשונה, מפני העצלות. כמו כן סבור הייתי שתקיים הבטחתך ותבוא אלינו. מקווה אני לראותך בעתיד הקרוב ביותר וסבורני שתיהנה, לפחות מן האוויר… אינני מתכוון להטיף לך שתישאר בארץ, על כן אל תחשוש ובוא".

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

*

מכתבים הנשלחים אל עיר אירופית הם גם נקודת הפתיחה של "מינוטאור", הנובלה של תמוז שראתה אור ב-1980. "מינוטאור" אינו רומן מכתבים מובהק, אך המסרים והרמזים שבני אדם ממענים זה לזה הם נושא מרכזי בספר. המכתב הוא דרך לְקַבֵּעַ קשר אינטימי עם אדם מבלי לפגוש בו, ורומנטיקה זו של היעדר וחמקמקות מגיעה לשיא בספר. כך, למשל, נפתח מכתבו הראשון של גיבור הנובלה אל תיאה, נערה המתגוררת בספרד:

"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי".

הכותב, סוכן חשאי בשם אלכס, מזהה בתיאה את האישה הנכספת מחלומותיו. אלא שיש בין השניים פער גילאים ורקעים תרבותיים, ומעל כל אלה מרחפת סכנה – אסור לתיאה לדעת את זהותו של אלכס בגלל הסיכון הביטחוני הנלווה לכך. אולי דווקא בשל האתגר הזה תיאה עונה לו ובהמשך אף נקשרת אליו. הקשר ביניהם נמשך באמצעות חליפת המכתבים בלבד, ודרכם – באמצעות פנטזיות ומשאלות לב.

"…אני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשיו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי", כותבת אליו תיאה.

כריכת "מינוטאור" (1980). מס' מערכת 990008418120205171

מכאן ואילך מתגלגל הסיפור בערוצים מקבילים על פני שנים, ארצות ונקודות מבט. אנחנו למדים על קורות חייו של אלכס כנער יתום ובודד שגדל במושבה ארץ ישראלית, כאדם שנישואיו נטולי אהבה, וכמי שסודות קשים מלווים אותו. חומרי חייו עזים ומסוכנים, הוא מוּנע על ידי כמיהה שלעולם אינה ממומשת, וקשר המכתבים של תיאה אינו יוצא דופן מבחינה זו.

תיאה הצעירה, נגנית מחוננת המתכננת את עתידה, ממשיכה את הקשר בערוץ מקביל לחייה הממשיים ואינה משתפת איש בסודה. התוצאה רומנטית ומעוררת רגשית, אך דנה את השניים לחיים של אומללות והיאחזות בסימני סרק. כך כותבת לו תיאה:

"שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך… כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשיו אני רוצה שלעולם לא תפסיק".

השנים עוברות, ומאות מכתבים נשמרים אצל תיאה בארגז למרות גברים ממשיים שהופיעו בחייה. בשלב מסוים היא מאפשרת לאחד ממחזריה להעיף מבט בהם.

"יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר נפץ מוסתר בארון המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל."

כרזת הסרט "מינוטאור". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001760200405171

בעולם של "מינוטאור" מכתבים אינם אות חיים, אלא גזר דין מוות – הם מגדירים מסגרת שהאדם אינו יכול לפרוץ; הם יוצרים ציפייה מתמשכת למפגש בלתי אפשרי; והם מאפשרים להשתקע בתוך עולם דמיון מקובע שאין בו קשר לשגשוג החיים עצמם. כל ניסיון להפסיק את ההתכתבות או להמשיך בה מעצים את המלכוד הזה.

כאשר נפסקת חליפת המכתבים והסוכן יושב בבית הסוהר, כותבת לו תיאה:

"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב… אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות".

חוסר ההיתכנות של המפגש הפך את תיאה לכלואה בזמן, תחת עינו הפקוחה של הכותב אליה, כמו פיסת תיעוד השמורה בארכיון. את הקשר העקר הזה אי אפשר להפסיק אלא בחיתוך מכאיב – אלכס יודע זאת, ולכן מתמהמה ככל יכולתו ומנסה לא ליזום פגישה בינו לבין תיאה. בינתיים נמשכות המזימות הבין-לאומיות שהוא מעורב בהן, והמלכודת הולכת ונסגרת עליו.

כרזת הסרט "מבצע בלדי מרי". מס' מערכת 997001013830405171

"הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ".

רגע הגילוי, הרגע שבו מצטלבים מבטיהם של תיאה והסוכן, נמשך הרף עין, והוא גם רגע הפרידה. זו תכונה נוספת של הרומן: המעגליות של הזמן, התערבבות המאוחר והמוקדם, שכן כאשר הגורל מוכתב מראש, אין משמעות רבה להתפתחות שהרי כל המאורעות מוליכים לאותו מקום. האירועים מסופרים שוב ושוב מכמה נקודות מבט, שבכולן הדמויות נותרות חסרות אונים.

בנימין תמוז האדם היה אוֹמן של כתיבת מכתבים: הוא ידע ליצור לבביות גדולה במכתביו, להגדיר באמצעותם העמקה של קשר, לשתול בהם רמזים אישיים ולפתח אותם לכדי יצירה משותפת. בכל המיומנויות הללו עשה תמוז שימוש מזהיר ב"מינוטאור", אך זאת תוך ניצול הקסם וההבטחה שבמכתבים להובלת הדמויות אל גורל קשה שנקבע מראש.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

אהובה הסודי של רחל המשוררת

שלושה שירים עדינים, כתובים רוסית בכתב ידה של רחל המשוררת, הסתתרו במשך שנים. באילו נסיבות נכתבו? ומי הוא "יבניה" שלו הוקדשו?

1

בְּעֶשֶׂר בַּבֹּקֶר, לֹא יְאֻחָר

הַיּוֹם, אֶתְמוֹל,

מָחָר – אַעִיף מַבָּט מֵעַל

סְפָרַי, וּמִיָּד יַכְמִיר אֵלַי

חִיּוּך אֲפֹר-עֵינַיִם.

השורות האלה, כאן בתרגום עברי מפרי עטה של רנה ליטוין שפורסם בעיתון "הארץ", נכתבו במקור ברוסית. הן נכתבו על דפים בגדלים שונים, בדיו שחור, בשורות מסודרות. הן נכתבו בידי רחל בלובשטיין, המוכרת בשם רחל המשוררת.

זהו קטע קצר בלבד מתוך שיר שנקרא "חיוך אפור עיניים", אחד מתוך שלושה שירים קצרים שנמצאו בארכיונו של יוחנן רטנר. כתב ידם המקורי עדיין שמור אצל מיכאל רטנר, בנו של יוחנן. השירים נכתבו ככל הנראה בראשית שנות העשרים, לאחר שובה של רחל ארצה בפעם השנייה, זמן מה אחרי שסיימה את לימודיה באירופה. דבר קיומם היה ידוע במשך שנים רבות רק למתי מעט, עד שתרגומם העברי בידי ליטוין פורסם במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בשנת 2006. כעת נספר כאן גם מי היה האיש אשר לו הם הוקדשו.

1
השירים בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

קצת רקע: רחל בלובשטיין הגיעה לראשונה לארץ ישראל בשנת 1909. בתחילה התגוררה ברחובות, ולאחר מכן הצטרפה לחוות כנרת, על יד האגם שעימו היא מזוהה, ושהופיע בכמה משיריה המפורסמים. ב-1913 עזבה את הארץ לטובת לימודי חקלאות בצרפת. משהסתיימו הלימודים כבר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והקשר בין צרפת לישראל נותק. רחל עשתה את דרכה לרוסיה, ושם שהתה בקרב קרובי משפחה ולימדה ילדי פליטים יהודים.

בסופו של דבר, לאחר המלחמה, יצאה מנמל אודסה ב-1919 על סיפון אוניית המעפילים "רוסלאן", שרבים מנוסעיה נעשו לאחר מכן דמויות בולטות בחיי התרבות והאומנות של ארץ ישראל העברית. הבקיאים בביוגרפיה של רחל כבר יודעים – היא שבה לאזור הכנרת והצטרפה לדגניה, אך משאובחנה כחולת שחפת גירשוה חברי הקבוצה, והיא עברה לגור למשך תקופה קצרה בפתח תקווה, ולאחר מכן בירושלים ובתל אביב. בתל אביב התגוררה במשך כשש שנים עד למותה ב-1931, בגיל 41 בלבד.

1
רחל בלובשטיין. צילום: אברהם סוסקין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

עוד כששהתה באודסה, פגשה בבית מכרתה, רחל כגן, גבר גבוה ונאה, בערך בן גילה, בשם יבגני רטנר. מזיכרונותיו שכתב בדיעבד, לא ניכר שהתרשם ממנה יתר על המידה: "בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעלת חזה שקוע במקצת וזוג עינים נהדרות… במבט ראשון נראתה כעוף־מים חולני שהוטל ליבשה שלא־בטובתו, והריהו נע על פניה בגלמיות וברוח נכאה".

האיש הזה מוכר יותר בשמו העברי: יוחנן רטנר. רטנר נולד באודסה ב-1891. הוא למד בגרמניה, ובשובו לרוסיה התגייס לצבא הצאר. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המהפכה הבולשביקית אירגן את כוחות ההגנה העצמית היהודיים באודסה. לאחר מכן השלים בגרמניה לימודי אדריכלות, וב-1923 הגיע גם הוא לארץ ישראל.

1
יוחנן רטנר

רטנר, שעברו הצבאי הרם כולל דרגת אלוף משנה בצבא הרוסי, מיהר להצטרף לכוחות "ההגנה". על אף ניסיונו, הצטרף לארגון כטירון פשוט על מנת להכיר מקרוב את דרכי פעולת "ההגנה", אך עד מהרה עלה במעלה ההיררכיה הארגונית. את פעילותו הביטחונית קיים במקביל לעבודתו כאדריכל, שבמסגרתה תכנן מבנים רבים, ובהם בית המוסדות הלאומיים בירושלים. רטנר הוביל את הפיכת "ההגנה" מאוסף מיליציות שהתמקד בהגנה על יישובים, לארגון צבאי בהתהוות, כזה שיכול להיות בסיסו של צבא סדיר עבור היישוב העברי – לכשיתאפשר התסריט הדמיוני הזה, כפי שנראה היה תסריט כזה באותה עת. כל זאת בתנאי מחתרת תחת שלטון מנדטורי עוין למחצה.

1
יוחנן רטנר (מימין) במדי צבא רוסיה, מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

במהלך המרד הערבי הגדול מונה רטנר לראש המפקדה הארצית של "ההגנה". זה היה גוף הניהול של "ההגנה" באותה עת, שהתבסס על יחסי כוחות פוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל. במסגרת תפקידו קידם רטנר את הקמתו של מטכ"ל מקצועי עבור "ההגנה", כחלק משאיפתו להפוך את הארגון לארגון צבאי מסודר. ב-1947 מונה ליועצו הביטחוני של דוד בן גוריון, בשעה שהאחרון לקח על עצמו את "תיק הביטחון". הקריירה הביטחונית של רטנר ידעה עוד עליות ומורדות: שיאן היה בפרשת סירובו להמשיך ולכהן כממלא מקום רמטכ"ל צה"ל בעת מלחמת השחרור, בשעה שמחזיק התפקיד, יעקב דורי, היה חולה. במקום זאת, שירת במהלך המלחמה כראש אגף התכנון בדרגת אלוף. בזמן המלחמה ריכז צוות אלופים שניהלו את השלבים המכריעים של המלחמה וההתמודדות עם פלישת צבאות ערב. מאוחר יותר עוד כיהן כנספח הצבאי של ישראל במוסקבה, ובחלוף השנים לימד פרופ' רטנר ועבד בטכניון (וגם שם הצטלבה דרכו עם זו של דורי).

1
יוחנן רטנר (יושב בשורה האמצעית, שני מימין) עם דוד בן גוריון, פולה בן גוריון, והסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל ביום הקמתו. ניתן לראות בתמונה גם את יגאל אלון, מרדכי מקלף, יצחק שדה, לוי אשכול, יגאל ידין ועוד. הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, אינו מופיע בתמונה משום שהתאושש מניתוח. מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

 

1
יעקב דורי, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

פרשת שירותו של רטנר ב"הגנה" מרתקת, ואפשר לקרוא עוד מזיכרונותיו של רטנר מן התקופה באוטוביוגרפיה שחיבר, "חיי ואני". אנו, מצידנו, נשוב קצת אחורה, אל ירושלים בשנת 1924. יבגני רטנר, באמצע שנות השלושים לחייו, הגיע לא מכבר לארץ ישראל. הוא החל לעבוד כפועל בניין בירושלים, מהפועלים שהקימו את הבניין הראשון של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בזמן שהיה בירושלים, התגורר בביתה של ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים המיתולוגית של ירושלים – וגיסתה של ידידתו הקרובה משכבר הימים, רחל כגן.

1
רחל כהן-כגן, מתוך אתר הכנסת

שם, באביב ובקיץ של שנת 1924, נערכת פגישה מפתיעה: רטנר פוגש שוב את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, שהתגוררה גם היא בירושלים לאחר שסולקה מדגניה בשל מחלתה. רטנר הופתע ככל הנראה ממראה הטוב של רחל, שאותה זכר כאישה חולנית במידת מה. רחל, מצידה, הופתעה ככל הנראה לגלות איך איש הצבא שפגשה באודסה בקי כל כך בכתביהם של פושקין ולרמונטוב, המשוררים הרוסיים הגדולים.

הקרבה הספרותית יצרה כנראה גם קרבה אישית. רחל הציעה ללמד את רטנר עברית בזמן ששהו יחד בירושלים, והוא הסכים. מיכאל רטנר, בנו של יוחנן, משער שהיא גם הכירה בפני אביו את שירתה של המשוררת הרוסיה אנה אחמטובה, שסגנון שירתה היה כנראה השראה לאותם שלושה שירים שהזכרנו בפתיחת הכתבה. כן, שלושת שירי האהבה האלה, שהיו שמורים במשך שנים אצל משפחת רטנר, הוקדשו ליוחנן, ואפשר רק לשער מתוכנם על עוצמת הרגשות שחשה רחל כלפי האיש שלו הם הוקדשו.

1
שיר בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

בגב אחד הדפים כתבה בעברית רחל המשוררת את ההקדשה: "ליִבְנִיָה, אם יֵדַע את שֵעוּרוֹ". במה מדובר? יבניה הוא שם תנ"כי המופיע פעם אחת בספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק ח'. רחל בחרה את השם הזה כתחליף עברי לשם הרוסי יבגני: שם שגם שמר על המצלול וגם התאים במיוחד לאדריכל־בנאי־אומן. והתוספת? זהו האתגר שמציבה רחל המורה לעברית לרטנר תלמידהּ, האם יוכל לקרוא את הכתובת ולפרש את משמעות השם? בסופו של דבר, כפי שהקוראים השמים ליבם לפרטים כבר יודעים, יבגני רטנר ידוע בישראל בשם הפרטי יוחנן. נראה, שהשם התנ"כי הנדיר לא נקלט, ורטנר בחר לאמץ לעצמו, כמו רבים אחרים באותה תקופה, את שמו המחתרתי – כפי שקראו לו חבריו ב"הגנה".

1
ההקדשה העברית שכתבה רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

הקשר בין רחל בלובשטיין ליוחנן רטנר התרופף בשנים הבאות. רחל, שמצבה הדרדר, עברה לחדר קטן ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שבו גם נפטרה ממחלת השחפת, בת 41. רטנר עבר לחיפה לטובת משרה בטכניון, שם גם הצטרף אל כוחות "ההגנה" המקומיים, והמשיך בקריירה הצבאית־ביטחונית שהזכרנו רק שבריר ממנה בפסקאות שלעיל. עם זאת, רטנר היה בין חבריה הבודדים של רחל שהמשיך לבקרה בביתה בתל אביב. לאחר מותה, השתתף רטנר בעיצוב קברה המפורסם, שניצב עד היום בבית הקברות כנרת, מעל האגם שהופיע פעמים רבות בשיריה.

אנו מוסיפים כאן לעיונכם את שלושת השירים שהקדישה רחל ליוחנן רטנר, כפי שתורגמו לעברית בידי רנה ליטוין, ופורסמו במוסף הספרות של עיתון "הארץ" בתאריך 19 בספטמבר 2006. תוכלו לקרוא אותם גם בקישור המצורף כאן. על אחד השירים מופיע תאריך: 14 ביולי 1924. זה היה – במקרה, או שלא – יום הולדתו ה-33 של יוחנן רטנר.

 

 

כתבות נוספות

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשו

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

חידת האביב של רחל