הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

היא יצאה נגד המוסכמות בזמנה וסללה את הדרך לנשים שהגיעו אחריה. סיפורה של הרופאה שהתעקשה: רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין

שרון כהן
07.07.2020
רחל הירש

קורות חייה של ד"ר רחל הירש לא היו מביישות תסריט הוליוודי סוחט דמעות; בשלהי המאה ה-19, אי-שם בממלכת פרוסיה, היא נולדה למשפחה יהודית. בגלל מוצאה, ואולי בשל העובדה שנולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, נאלצה הירש להתמודד עם קשיים רבים במהלך חייה; תחילה הייתה צריכה להיאבק כדי לעסוק במקצוע הרפואה, ולאחר מכן, במשך שנים רבות, להיאבק על הלגיטימציה שלה כאישה בעולם הזה.

רחל הירש נולדה למנהל בית ספר, ונשלחה ללמוד חינוך; אולם, ליבה תמיד נמשך לתחומי המדע – יותר מכל, היא רצתה להיות רופאה. למרבה הצער, באותם זמנים הרייך הגרמני לא התיר לנשים ללמוד באוניברסיטה. אך מדוע?

גברים באותה התקופה סברו כי אסור לנשים לעסוק במקצוע אקדמי, במיוחד לא ברפואה, כי הן פשוט אינן בנויות לכך – לא פיזית ולא נפשית. לבסוף, הם אפילו הצליחו "להוכיח מדעית" בדרך-לא-דרך שלנשים יש מוח קטן יותר מלגברים.

תחת האיסורים הללו, וכדי להגשים את חלומה, רחל הירש עזבה את ביתה ואת כל שהכירה ונסעה לשוויץ – ושם איפשרו לה ללמוד. בשנת 1903, קיבלה הירש את הרישיון המיוחל לעסוק ברפואה, ומאותו רגע פרצה גבולות מקצועיים ומגדריים. בשנת 1907 היא התקבלה לעבודה בתור מתמחה במרפאה של ה-Charité (שָאריטֶה) – בית חולים ובית הספר לרפואה בברלין – והייתה לאישה השנייה אי פעם שהתמחתה שם.

רחל הירש

היא הייתה הראשונה שמצאה נוכחות גרגירי עמילן בדם ובשתן וכך הפריכה את הדעה הרווחת כי רק חומרים נוזליים יכולים לחדור לכליות; הגילוי שבמצב רפואי לא תקין, תאים זעירים יכולים לחדור את הכליות ועשויים לצאת דרך השתן, היה חשוב מאין כמוהו למדע הרפואה. את ממצאיה היא תיעדה במחקרה על תהליכים מטבוליים ומחלות, אך במקום לזכות לתשבוחות, היא הושמה ללעג מצד עמיתיה בשל היותה אישה;

הייתה זו חברה פטריארכית וסגורה, כך שעל אף הישגיה, כשהציגה הירש את תוצאות המחקר שלה בישיבה של אגודת מנהלי ארגון השָאריטֶה, הרופאים שם התעלמו מהמחקר שלה כי, כאמור, האמינו שנשים אינטיליגנטיות פחות מגברים. למרות זאת, היא הצליחה להתקדם, ובשנת 1908 מונתה לראש הקליניקה הרפואית של השאריטה. למרבה הצער, גם כראש הקליניקה היא לא קיבלה תשלום על שירותיה.

הירש עזבה את השאריטה ופתחה מרפאה פנימית משלה בברלין, שם היא החזיקה ציוד רנטגן מודרני – מה שמשך קהל לקוחות מבוסס שאפשר לה לחיות בנוחות. בשנת 1913 היא אף הייתה לאישה הראשונה שקיבלה את התואר פרופסור בפרוסיה. אולם, לא כאן תמו האתגרים שעימם הייתה צריכה להתמודד;

רחל הירש הייתה אישה יהודייה  – כך שבשנים המדוברות בגרמניה, אסור היה לה ללמד את מקצוע הרפואה. על כן, כדי לחשוף את הקולגות שלה לרעיונותיה על אודות בריאות האישה – רעיונות שלא התקבלו בחוגים האקדמיים – היא כתבה מסה שכותרתה "תרבות גוף האישה".

תרבות גוף האישה

היה זה חיבור שהתמקד בהפרכת הדעות הקדומות הרפואיות באשר לפעילות גופנית בקרב נשים, וכיצד מוטב שיתלבשו; המלצתה: בגדים היושבים על גוף האישה באופן טבעי, ללא מחוכים – כאלה המאפשרים זרימת דם תקינה. הירש ניסתה להפנות את תשומת הלב לבריאות האישה על ידי העלאת המודעות להיגיינה, לתזונה ולפעילות גופנית. אולם, נראה שמטרתו העיקרית של החיבור היה להוכיח שהאינטלקט הנשי לא נופל מזה הגברי. במאמר שפורסם בעיתון הרפואי "מינכן" היא כתבה לעמיתיה הגברים כי אין ממש בתיאוריה שלפיה זכרים אינטיליגנטיים יותר מנקבות, ושכל הבדל ביכולות השכליות בין שני המינים לא נקבע ביולוגית, אלא נובע מחינוך לקוי. היא גם המליצה להם שלא להסתכל על נשים רק מנקודת מבט גניקולוגית, שכן רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין.

בעמוד השמאלי: בתמונה השמאלית נראית אישה בתנוחת עמידה לא נכונה. בתמונה הימנית היציבה מתוקנת באמצעות חלוקת העומסים על השלד בעמידה נכונה – הגוף בריא ונראה טוב יותר.
בעמוד הימני: הירש אפילו המליצה כיצד כדאי לבצע את עבודות הבית באופן שמיטיב עם הגוף. משמאל היא מדגימה את הדרך השגויה, ומימין כיצד עדיף לעשות זאת.
 
בעמוד השמאלי: בזמנה של הירש סברו כי התעמלות אינה מתאימה למבנה הגוף הנשי. הירש מחתה על כך והדגימה כיצד הגוף נראה לפני תחילת התרגילים הגופניים שעליהם היא המליצה לנשים, וכיצד הגוף נראה שלושה חודשים לתוך שגרת האימונים.
בעמוד הימני: בתמונה השמאלית מודגמת ישיבה לא נכונה, בעוד שבימנית תנוחת ישיבה נכונה, מחמיאה ופרקטית.

כאשר גברו רדיפות היהודים בידי הנאצים, איבדה הירש לקוחות רבים שחששו להיראות בחברת יהודים. כמו כן, זכויותיה כרופאה נלקחו ממנה בהדרגה – תהליך שהגיע לשיאו בשנת 1938, כשהייתה בת 68, עם ביטול רישיונה לעסוק ברפואה. כשנודע לה שהיא עומדת להיעצר, ברחה הירש לאחת מאחיותיה בלונדון וגרה אצלה. אולם, באנגליה הירש לא יכולה הייתה לעסוק ברפואה – במקום זאת עבדה כספרנית, מתרגמת ועוזרת מעבדה. בזמן המלחמה היא התגוררה ביורקשייר, וחזרה ללונדון לאחריה.

המאורעות במקום הולדתה והזוועות שעברו היהודים, יחד עם האיסור לעסוק בדבר היחיד שבאמת אהבה ושלשמו עבדה כל חייה, הביאו אותה לשיגעון; באחרית ימיה סבלה רחל הירש מדיכאון, הזיות ופרנויה. כתוצאה מכך, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נפטרה ב-6 באוקטובר 1953. היא נטמנה באחד מבתי הקברות היהודיים בלונדון כאנונימית.

שנים ספורות אחרי פטירתה, בשנת 1957, עוזר מחקר ב-Charité (ולימים פרופסור) ג'רארד וולהקהיימר, נתקל בעבודתה של הירש ופרסם אותה תחת השם "הירש-אפקט". כארבע שנים לאחר מותה, קיבלה סוף-סוף רחל הירש הכרה על פועלה ותרומתה למדע.   כתבות נוספות לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ לוחמות כחול-לבן בשירות המלך  

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation