לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

הנשים העבריות נלחמו על זכותן להתנדב לצבא הבריטי. הכרזות מאותה תקופה נותנות מבט מיוחד על הפרק הזה בהיסטוריה הציונית, ולא פחות חשוב מכך – על פמיניזם ארץ ישראלי

כרזה לגיוס נשים. אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

חדרי-אוכל: אם אוהבת את סדר ונקיון ומוכנה לכל תפקיד – ובחרת בשרות זה, הקובע את מצב רוחם של החיילים במחנות האימונים ובשירות.

זהו ציטוט מטופס משנות ה-40 (שסגנונו די מצחיק בראייה עכשווית), שדרכו מתבקשות נערות עבריות להתגייס לצבא הבריטי. לא מדובר רק בתפקידי "סדר ונקיון" – אלפי נשים השתלבו בתפקידים תומכי לחימה במסגרת הצבא: חלקן הוצבו בארץ, וחלקן בבסיסים שונים במזרח התיכון ואפילו באירופה, ועסקו ברפואה, בחימוש ובמגוון תחומים נוספים.

ללא ספק, שירות נשים עבריות בצבא הבריטי לא נתפס כדבר מובן מאליו. הבריטים עצמם לא ממש התלהבו מהרעיון, וגם בתוך היישוב היהודי לא חסרו מתנגדים.

כרזות ותמונות נדירות (שרבות מהן נמצאות במאגרי הספרייה הלאומית) נותנות זווית מיוחדת מאוד לפרק החשוב כל כך בהיסטוריה שלנו – ויש שיגידו גם בהיסטוריה של הפמיניזם בארץ ישראל.

באמצע שנת 1941 פנו ארגוני נשים ובהם נציגות ויצ"ו, מועצת הפועלות (היום נעמ"ת) ו"הדסה" אל הבריטים, בבקשה לפתוח את חיל העזר לנשים, ה-ATS, Auxiliary Territorial Service (תורגם לא.ט.ס), בפני מתנדבות יהודיות מארץ ישראל.

היישוב ראה עצמו חלק מן המאבק של בעלות הברית נגד הנאצים, והקריאה לנשים להתגייס ולשרת, כשם שרבים מן הגברים התגייסו, נשמעה החל מתחילת המלחמה – על אף התנגדותם של גורמים דתיים.

לפנייה זו הצטרפה הסוכנות היהודית. באוקטובר 1941 התקבלה התשובה כי ניתן לגייס 5,000 נשים, מהן 2,000 באופן מיידי.

בדצמבר 1941 התפרסמה הקריאה הרשמית לנשים להתגייס. בעיתונים ובלוחות המודעות פורסמו קריאות רבות לנשים לעשות את הצעד הזה, לעזוב הכול ולהתנדב לצבא. הסוכנות היהודית עצמה הפעילה חלק גדול ממרכזי הגיוס והייתה בראש הקוראים לנשים העבריות למלא את זכותן וחובתן ולצאת לחזית:

מאז פרוץ המלחמה תבעה האישה העבריה את זכותה לעמוד במערכה נגד הצר. תביעה זו נתמלאה. על האישה למלא עכשו את חובתה. מראשית מפעל תקומתנו בארץ עמדה האשה בחזית הבנין שכם אחד עם הגבר. בכל מאמץ. קרבן והישג היה חלקה כחלקו. כעת ניתן לה לתרום את תרומתה, במדי צבא, למאמץ הישוב במלחמה. זכות הכבוד של התנדבות לצבא היא עכשו גם נחלתה

בינואר 1942 התגייס מחזור ראשון של 60 נשים, שיועדו להיות קצינות ומש"קיות ואומנו במחנה סרפנד.

למתגייסות חובר המנון עברי. ביוני 1942 הכריזו המוסדות הלאומיים על חובת גיוס לכל הנשים בין הגילאים 20 ל-30, שאין להן ילדים. עקב ההתנגדות בחוגים דתיים לגיוס הבנות, לא הביא צו זה לגיוס מלא לשורות ה-ATS.

בסך הכול שירתו במהלך המלחמה ב-ATS כ-3,500 נשים מארץ ישראל, בנוסף ל-700 ששירתו ב-WAAF, עזר נשים לחיל האוויר. החיילות שירתו כנהגות ואחיות, ובתפקידי פקידוּת וחימוש.

בתקופת קרב אל-עלמיין השני הובילו הנהגות היהודיות מן ה-ATS חיילים וחימוש עד לעמדות הצבא הקדמיות.

כמובן שגם היישוב העברי הרוויח מזה הרבה. רבות מהמתנדבות לקחו חלק גם במחתרות העבריות, ולמעשה דרך התנדבותן התמקצעו במקצועות הצבא השונים וסיפקו תרומה אדירה למאבק היומיומי מול האויב הערבי, ובסופו של דבר גם למאבק במנדט הבריטי עצמו.

בראייה היסטורית גם אפשר לראות בצעד זה דחיפה אמיתית למעמד האישה ביישוב, שהוכיחה שהיא יכולה לתרום לא פחות מהגבר המקביל לה.

במחתרות, דרך אגב, נשים רבות לקחו חלק פעיל של ממש בלחימה, ולא הסתפקו במקצועות תומכי לחימה, מדיניות שהשתנה כידוע לקראת הקמת המדינה. עם הקמת צה"ל בימי מלחמת העצמאות השתלבו בשורותיו רבות מבוגרות ה-ATS בתפקידי פיקוד.

הכרזות הן מאוסף האחים שמיר, הספרייה הלאומית

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

חנה סנש כותבת לאמא

גבורתה של גיזי פליישמן

כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה

איך קרה שדווקא הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד הציונות הדתית, תמך בתכנית אוגנדה?

עמית נאור | 02.01.20

בנימין זאב הרצל ציונות

הרב יצחק יעקב ריינס. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המולה מילאה את האולם הגדול בעיר באזל השווייצרית. צעקות, קריאות ומחוות דרמטיות היו מנת חלקם של הצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903, הקונגרס שנודע בדיעבד בכינוי "קונגרס אוגנדה". קשה להמעיט בעוצמת הדרמה שהתחוללה בכינוס ההיסטורי שבו נקרע קרע לא מבוטל בתנועה הצעירה. אומנם הצעתו של בנימין זאב הרצל להקים מקלט (זמני!) ליהודים באפריקה התקבלה, אך בעקבות אותה הצבעה נטשו את האולם קבוצת צירים מציוני רוסיה והסתגרו בחדר אחר ובו נהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים. על פי אחד התיאורים, כשהרצל ביקש להיכנס לחדרם ולשוחח איתם, המתבצרים סירבו, ואחד הנוכחים אף קרא לעברו "בוגד". את הקונגרס נעל הרצל בהבטחה כי מדובר בפתרון זמני ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

בנימין זאב הרצל בנאום פתיחה של אחד הקונגרסים הציוניים. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ראוי להזכיר את הרקע להחלטתו של הרצל למהר ולקדם את הרעיון המפוקפק של יישוב יהודים בלב המאפליה. בחג הפסחא 1903 פשטו המונים מתושבי קישינב, באימפריה הרוסית דאז, על בתי היהודים בעיר, ומבלי שרוסנו על ידי כוחות הצבא והמשטרה שבעיר. אלפי חנויות נבזזו או נהרסו, בתים הועלו באש, ועל תיאורי הזוועה עדיף שלא לחזור. כ-50 יהודים נרצחו, וכ-600 נפצעו פציעות אכזריות. המאורע הותיר רושם בל ימחה על האוכלוסיה היהודית ברחבי העולם – וגם על הרצל, שהחליט להאיץ את ניסיונותיו להשיג אישור מעצמתי ליישוב יהודים במקום כלשהו על פני הגלובוס. בראייתו, היה זה שלב ביניים שבו יוקמו כמה מושבות יהודיות בעולם ובהן יוכשרו היהודים להקמת מדינתם בארץ ישראל.

תוכנית אוגנדה עברה באותו קונגרס ציוני הרבה בזכות תמיכת אחת הסיעות הגדולות בו: סיעת "המזרחי", הציונים הדתיים. מנהיג התנועה ומאבות הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס היה ממקורביו של הרצל ותמך בתקיפות בתוכניתו. רבים ההיסטוריונים שתהו על פשר תמיכה זו, שנראית כחורגת מן השורה כאשר עוסקים בציונות הדתית. אך למעשה, וכך סבור למשל ההיסטוריון ד"ר משה ברנט, עמדתו של ריינס תאמה את עקרונות הציונות הדתית המוקדמת. אותם ציונים דתיים של ראשית התנועה הציונית פתרו את הסתירה לכאורה של מטרות הציונות עם האיסור הדתי "לדחוק את הקץ", בטענה שמטרת הציונות לספר גאולה מיידית, חומרית ומדינית בלבד. לתפיסתם של אנשי "המזרחי", אין בין הציונות לבין הגאולה הרוחנית של העם היהודי דבר וחצי דבר. הגאולה הרוחנית שבוא תבוא בארץ ישראל תתרחש רק ברצותו של האל ולא במעשי אדם.

מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ריינס סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי בקרב היהודים – ואחת היא היכן תקום אותה אוטונומיה. בניגוד לטענה המתחרה שהיהדות תינצל רק אם הבית הלאומי היהודי יוקם בארץ ישראל, ריינס טען שעל מנת שתהיה יהדות צריכים להיות גם יהודים – ועל כן צריך לדאוג בראש ובראשונה להצלתם. ריינס האמין בפתרון דחוף לבעיית היהודים באירופה, כי המצוקה החומרית מונעת עיסוק ב"רוחניות". לא זאת אף זו, בוודאי שאם המצוקה נגרמת בשל יהדותו של אדם הוא יתפתה להשליך אותה. כך מנומקת עמדתו של ריינס דווקא כמלחמה בהתבוללות.

אין בכך כדי לרמוז שריינס לא שאף לתקומה יהודית בארץ ישראל כאידאל. אך הוא הדגיש את מניעיו המעשיים ואמר: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ".

כאמור, באותו "קונגרס אוגנדה" נתקבלה ההצעה הבריטית לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה. אולם כפי שאתם ודאי יודעים, היא לא יצאה לפועל. קבלת ההחלטה והדרמה שהתחוללה בבאזל רק פתחה חודשים ארוכים של פולמוס סוער בתנועה הציונית. בעקבות הצעת פשרה נשלחה למזרח אפריקה משלחת חקר שתבחן את האזור ואת התאמתו להקמת מושבה יהודית. הדו"ח שהציגה לקונגרס הציוני השביעי היה שלילי ובעקבותיה החליט הקונגרס לדחות את ההצעה. גם בקרב הבריטים פחתה ההתלהבות מההצעה לאחר שהוחלף שר המושבות.

פחות משנה לאחר משבר "קונגרס אוגנדה" נפטר הרצל בדמי ימיו. הרב ריינס המשיך להנהיג את תנועת "המזרחי" עד מותו ב-1915.

בונוס לסיום:

המתנגדים הידועים ביותר לתוכנית אוגנדה היו קבוצת "ציוני ציון", שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן. לצידו של הרצל התייצבו ידידו מקס נורדאו, הפעיל הציוני הבריטי ישראל זנגוויל, וכפי שהוזכר לעיל גם מנהיגי תנועת "המזרחי". אולם בכך לא נסתיימה רשימת התומכים המפתיעים ב"תוכנית האפריקנית" כפי שהיא כונתה. אחד ממחויביה הקולניים ביותר היה פעיל ציוני בולט אחד שישב כבר זמן רב בירושלים ושמו אליעזר בן־יהודה. לצד מאמרים נלהבים בעד התוכנית שהתפרסמו בעיתונו "הצבי", בן־יהודה הגדיל לעשות ופרסם חוברת בשם "המדינה היהודית" ובה פירט את הנימוקים שעמדו עימו לצדד ברעיון. כך הוא כתב בפרק הראשון: "האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שינינו אנו קהות מהבוסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד ליבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שיני בנינו אחרינו מהבוסר שנאכל אנו הפעם?".

לקריאה נוספת:

ד"ר ברנט משה, "עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת", עמ' 196-234, הוצאת כרמל, תשע"ט 2019

אילון עמוס, "הרצל", עמ' 410-427, הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977

כתבות נוספות

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

שמים, בקשו רחמים עליו

"האנדל ערליך" – מונופול אליבא דסאטמר

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות

הספרייה הלאומית | 02.01.20

מונופול

הם אף פעם לא האמינו בך באמת. תייגו אותך מההתחלה כסתם עוד ילדה ששקועה בהזיות על אימפריות נוצצות, מנסה לצוף באוקיינוס מלא כרישי נדל"ן. אז את עושה מה שמוטל עלייך, מוכנה לסכן הכול עם כל זריקת קובייה. מתפללת לא לגמור את הלילה בתא מעופש בלי זכות לעבור בדרך צלחה.

דווקא כשנראה שזה מצליח לך, את מגלה שיש דרך אחרת לחלוטין לשחק "מונופול": דרך שבה הכסף והנכסים הגשמיים חשובים הרבה פחות.

כשרשמה מגי ליזי בשנת 1903 פטנט על משחק הקופסה שהמציאה, משאת נפשה הייתה ללמד ילדים רכים בשנים על זוועות הקפיטליזם. בתור תומכת נלהבת של הכלכלן והפוליטיקאי הפרוגרסיבי הנרי ג'ורג', ניצלה מגי כל דקה שלא הוקדשה לעבודה או לשינה כדי לייצר את המשחק. מי ששיחקו בו גילו במהרה שממציאת המשחק כלל לא ניסתה להחביא את דעותיה. היו שתי דרכים אפשריות לשחק: האחת – חתירה להקמת מונופול שיחסל את כל המתחרים, והשנייה – יצירת שיתופי פעולה כך שכל השחקנים ירוויחו.

בשנת 1935 קנו האחים פרקר את הפטנט על המשחק ובתוך שנה השתנה המשחק מן הקצה אל הקצה וה"מונופול" המוכר והאהוב יצא לאור. מעתה הייתה רק דרך אחרת לנצח במשחק: הקמת מונופול מצליח שיביא את המתחרים האחרים לפשיטת רגל. המשחק הישן באריזה החדשה הפך לסנסציה אדירה: בתקופת "השפל הגדול" שבה נפגעה פרנסתם של מיליוני אמריקנים, האפשרות להפוך לבעל קרקעות אמיד ולו על גבי לוח המשחק, קסמה כנראה לשחקנים רבים. המשחק האנטי-קפיטלסטי נעשה עתה לסמל הקפטיליזם האמריקני.

שלל גרסאות ומהדורות של מונפול ראו אור במהלך השנים, אך את אחת הפרשנויות המעניינות ביותר למשחק, העניקו לנו חסידי סאטמר בארה"ב כשיצרו את הגרסה שלהם למשחק הקלאסי וקראו לו "האנדל ערליך", או בעברית – "סחור בהגינות!"

משחק קופסה למספידי היידיש

באמצע שנות התשעים זכה המונופול לתרגום מספר 27 והפעם ליידיש! היה זה הרבה יותר מתרגום משפה לשפה: ב"האנדל ערליך" החליף עולם הערכים של קהילת סאטמר את שיר ההלל לקפיטליזם. את הכיף שבדחיפת המתחרים אל סף פשיטת רגל (ואולי עם קצת מזל ותכנון נכון, גם הרבה מעבר לשם) החליפה הדבקות בחוקים ובמנהגים של חסידות סאטמר.

קהל היעד של המונופול של סאטמר היו ילדות מגיל שמונה ומעלה. המטרה הייתה לחנך ולהדריך את האמהות לעתיד לאור הערכים, האיסורים והמנהגים של החסידות. המשחק כוון אל הילדות ולא אל הילדים כי אלה היו פטורים ממשחקי קופסה והוטל עליהם לעסוק בלימוד תורה.

נדל"ן בקרקוב, קופת צדקה וטיול לגהנום

כבר ממבט ראשון ניכרים ההבדלים בין המונופול המוכר והאהוב לגרסתו הסאטמרית: אם בגרסה הישראלית יזכו השחקניות והשחקנים לרכוש נדל"ן מובחר באזורים כמו תל אביב, ירושלים וחיפה, המקומות הניתנים להשכרה ולקנייה ב"האנדל ערליך" הם מעוזי העבר של חסידות סאטמר – קרקוב ולובלין – הקהילות שחרבו בזמן השואה, או אנטוורפן, לונדון ומונטריאול – מקיבוצי החסידות הגדולים ביותר בזמן הזה. בת המזל שתנחת על המשבצת הנכונה תוכל לרכוש אפילו את השטריימל היחיד במשחק – חנות לממכר כובעי השטריימל הייחודים של הגברים בקהילה.

קרקוב, לובלין, הכנסת אורחים, חשבון נפש וצדקה

את הרכישות המסחררות שלהן תבצענה הנערות באמצעות שטרות כסף ייחודיים: כל שטר מכיל משפט ביידיש המלמד את השחקנית אחד מערכי הקהילה. בתרגום לעברית: "חיי חיים של אדיקות ותצליחי", "עם אמון באל כל הדאגות נעלמות" או "אל תדאגי, תאמיני ותהיי שמחה".

במשחק יש הרבה צדדים חיוביים כמו "עשיית צדקה" – המשחק חוזר ומורה לנערות לתרום חלק מהכנסתן לעזרה לנזקקים: 200 דולר מהאלפיים שמקבלות השחקניות מועברים אוטומטית ל"קופת הצדקה". כך גם לגבי כל מעבר ב"דרך צלחה" – 25 דולר מתוך ה-250 שמקבלת כל שחקנית הם קודש לעניים. אין זה מפתיע בהתחשב בעובדה שהמשחק נועד לנערות החברות בקהילה הנסמכת רבות על עזרה הדדית.

אך לא הכל חיובי ב"האנדל ערליך": התיאולוגיה והמסורת הסאטמרית משתקפת בצורה הטובה ביותר במיקום מרכזי על הלוח: "הגי-הנם". אם בגרסה המוכרת יישלח השחקן לכלא בלי הזכות לעבור בדרך צלחה, בגלל שדרך על משבצת הכלא או כי הרים כרטיס המורה לו על כך, השחקנית חסרת המזל של "האנדל ערליך" תשלח לגיהינום, שבו תאלץ לחכות שני תורות בזמן שהיא מתבשלת בלהבות בגלל שהפרה (לפי הכרטיס שאיתרע מזלה והרימה) שלל איסורים בתקנון החסידי: לא הקפידה על הכשר מחמיר בארוחת השבת שבישלה, דיברה אנגלית או עברית מודרנית – שפתם השנואה של הציונים – ועוד כהנה וכהנה איסורים.

מה קורה למשל, אם שחקנית מוצאת את עצמה חסרה במזומנים? ב"האנדל ערליך" היא יכולה ללוות 300 דולר מקופת הגמ"ח שהוקמה לשם כך. זה אולי ההבדל הבולט והמרתק ביותר בין ה"מונופול" המוכר לבין "האנדל ערליך" – משחק שבו עשיית כסף היא מטרה משנית לחלוטין.

מי היה וולתר רתנאו?

מי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

הספרייה הלאומית | 02.01.20

וולתר רתנאו בהיותו שר החוץ, מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון

יום שבת, ה-24 ביוני 1922, ברלין, שכונת גרונוולד, שדרות המלכים (Königsallee): שר החוץ של רפובליקת וויימר, המשמש גם מנכ"ל של חברת AEG, ד"ר וולתר רתנאו, יוצא מביתו המפואר ומתיישב במכוניתו בדרכו ליום עבודה עמוס באירועים. כהרגלו, נוסע רתנאו רק עם נהגו האישי ובלי שומרי ראש. מאות מטרים לאחר תחילת הנסיעה, מתפוצץ רימון יד ונשמע צרור יריות. במקום נותרים רתנאו, מוטל ללא רוח חיים, ולצדו נהגו, רכב אחר בורח ובו שלושת הרוצחים מהארגון הימני המיליטריסטי הקיצוני הנקרא "קונסול".

מה היו הנסיבות הפוליטיות של גרמניה בשנת 1922 ומי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

בעת הירצחו של רתנאו גרמניה הייתה שקועה בבעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות קשות ביותר. ארבע שנים קודם לכן היא הובסה במלחמת העולם הראשונה ועברה זעזוע פוליטי עם התפטרותו של הקיסר האחרון, ווילהלם השני, בעקבות סיומה המביש של המלחמה. חלקים ניכרים של האוכלוסייה היו נתונים בבלבול פוליטי, נקרעים בין המונרכיה ובין הדמוקרטיה החדשה.

זאת ועוד, העול הכלכלי של שנות המלחמה הכביד על כל הגרמנים: אבטלה, רעב ואינפלציה. זמנים כאלו אינם זמנים של איזון ורוגע, אלא זמנים של האשמה ושל חיפוש אחרי האחראי, הבוגד. לא בכדי, התחזקה האנטישמיות באותן שנים ומפלגות קיצוניות ושוביניסטיות רשמו מספר עולה של חברים בפנקסי הפעילים; בין היתר נבנתה מן המצב גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. בתוכניותיהן התוקפניות, הסיתו מפלגות אלו את הקהל נגד יהודים, וכמובן נגד הבולטים ביניהם. בעיניים אנטישמיות, היהודים היו העשירים בחברה הגרמנית ומי שעשו את רווחיהם על גבהּ ועל חשבונה של האוכלוסייה הרחבה שנשארה ענייה. אל הקלחת הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית הזאת נקלע וולתר רתנאו, פוליטיקאי, תעשיין וסופר יהודי.

וולתר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו, אמיל רתנאו, ייסד את חברת AEG, ולימים ירש וולתר חלקים ניכרים של החברה וגם תפקיד ראשי בהנהלתה. עקב חשיבותה של אותה חברה בכלכלת גרמניה, מונה רתנאו לאחראי בתחום המשאבים וחומרי הגלם בתעשיית המלחמה. יחסו של רתנאו לכיוונים הפוליטיים השונים לא היה נקי מתפניות מעוררות מחלוקת: בימי המלחמה הוא תמך במטרות הגרמניות במלחמה ואף המליץ על הפצצת לונדון באמצעות צפלינים, ואילו לאחר המלחמה הביע ביקורת חריפה על הקיסר שהתפטר. לאחר מינויו לשר החוץ של רפובליקת וויימר, בינואר 1922 (עד כה, הוא היהודי היחיד שהגיע לתפקיד כה בכיר בפוליטיקה הגרמנית), פעל רתנאו להתקרבות זהירה בין גרמניה ורוסיה, והצליח לגבש את הסכם רפאלו עם רוסיה הסובייטית. הצלחתו בגיבוש ההסכם הניבה הקלה משמעותית בלחץ הכלכלי על קופות גרמניה שהיו באותה עת ריקות.

בנוסף לכך, היה רתנאו איש ספרות, כתב וצייר וגם אסף דברי אומנות. הוא היה בקשר מכתבים עם אנשי תרבות רבים והיה מוכר בנדיבותו כלפי אמנים עניים. הסופר האקספרסיוניסטי הצעיר קרל ארנשטיין פנה אל רתנאו בבקשה לתמוך בו. רתנאו, על אף שטרם הכיר את ארנשטיין, ענה בחיוב והעניק לו מלגה למהלך שנה. מקרה זה הוא רק אחד ממקרים רבים מהסוג הזה.

באוספים הארכיוניים של הספרייה הלאומית נמצאים מספר מכתבים מאת רתנאו אל אנשים שונים, אל אלברט ארנשטיין, קרל ארנשטיין, אל מרטין בובר וכן לסטפן צווייג. התכתבות זו עם הסופר האוסטרי היהודי צווייג מעידה על הקשרים הלבביים של רתנאו עם אנשי ספרות.