חנה סנש חוזה את מותה

חנה סנש – גיבורה, משוררת – לא רצתה למות צעירה. שיר שכתבה עוד לפני גיל 20 חושף את רגש החובה שבער בה

1

חנה סנש. מתוך ארכיון בית חנה, שדות-ים

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.

1
אחד משיריה של חנה סנש בכתב ידה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.

בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.

1

בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.

אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.

1
השיר "למות?" בכתב ידה של סנש, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:

"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…

אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,

הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,

וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.

לֹא. לֹא רָצִיתִי".

מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?

"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם

בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,

אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת

לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת

עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".

האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.

מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.

כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

חנה סנש כותבת לאמא

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

היא יצאה נגד המוסכמות בזמנה וסללה את הדרך לנשים שהגיעו אחריה. סיפורה של הרופאה שהתעקשה: רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין

רחל הירש

קורות חייה של ד"ר רחל הירש לא היו מביישות תסריט הוליוודי סוחט דמעות; בשלהי המאה ה-19, אי-שם בממלכת פרוסיה, היא נולדה למשפחה יהודית. בגלל מוצאה, ואולי בשל העובדה שנולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, נאלצה הירש להתמודד עם קשיים רבים במהלך חייה; תחילה הייתה צריכה להיאבק כדי לעסוק במקצוע הרפואה, ולאחר מכן, במשך שנים רבות, להיאבק על הלגיטימציה שלה כאישה בעולם הזה.

רחל הירש נולדה למנהל בית ספר, ונשלחה ללמוד חינוך; אולם, ליבה תמיד נמשך לתחומי המדע – יותר מכל, היא רצתה להיות רופאה. למרבה הצער, באותם זמנים הרייך הגרמני לא התיר לנשים ללמוד באוניברסיטה. אך מדוע?

גברים באותה התקופה סברו כי אסור לנשים לעסוק במקצוע אקדמי, במיוחד לא ברפואה, כי הן פשוט אינן בנויות לכך – לא פיזית ולא נפשית. לבסוף, הם אפילו הצליחו "להוכיח מדעית" בדרך-לא-דרך שלנשים יש מוח קטן יותר מלגברים.

תחת האיסורים הללו, וכדי להגשים את חלומה, רחל הירש עזבה את ביתה ואת כל שהכירה ונסעה לשוויץ – ושם איפשרו לה ללמוד. בשנת 1903, קיבלה הירש את הרישיון המיוחל לעסוק ברפואה, ומאותו רגע פרצה גבולות מקצועיים ומגדריים. בשנת 1907 היא התקבלה לעבודה בתור מתמחה במרפאה של ה-Charité (שָאריטֶה) – בית חולים ובית הספר לרפואה בברלין – והייתה לאישה השנייה אי פעם שהתמחתה שם.

רחל הירש

היא הייתה הראשונה שמצאה נוכחות גרגירי עמילן בדם ובשתן וכך הפריכה את הדעה הרווחת כי רק חומרים נוזליים יכולים לחדור לכליות; הגילוי שבמצב רפואי לא תקין, תאים זעירים יכולים לחדור את הכליות ועשויים לצאת דרך השתן, היה חשוב מאין כמוהו למדע הרפואה. את ממצאיה היא תיעדה במחקרה על תהליכים מטבוליים ומחלות, אך במקום לזכות לתשבוחות, היא הושמה ללעג מצד עמיתיה בשל היותה אישה;

הייתה זו חברה פטריארכית וסגורה, כך שעל אף הישגיה, כשהציגה הירש את תוצאות המחקר שלה בישיבה של אגודת מנהלי ארגון השָאריטֶה, הרופאים שם התעלמו מהמחקר שלה כי, כאמור, האמינו שנשים אינטיליגנטיות פחות מגברים. למרות זאת, היא הצליחה להתקדם, ובשנת 1908 מונתה לראש הקליניקה הרפואית של השאריטה. למרבה הצער, גם כראש הקליניקה היא לא קיבלה תשלום על שירותיה.

הירש עזבה את השאריטה ופתחה מרפאה פנימית משלה בברלין, שם היא החזיקה ציוד רנטגן מודרני – מה שמשך קהל לקוחות מבוסס שאפשר לה לחיות בנוחות. בשנת 1913 היא אף הייתה לאישה הראשונה שקיבלה את התואר פרופסור בפרוסיה. אולם, לא כאן תמו האתגרים שעימם הייתה צריכה להתמודד;

רחל הירש הייתה אישה יהודייה  – כך שבשנים המדוברות בגרמניה, אסור היה לה ללמד את מקצוע הרפואה. על כן, כדי לחשוף את הקולגות שלה לרעיונותיה על אודות בריאות האישה – רעיונות שלא התקבלו בחוגים האקדמיים – היא כתבה מסה שכותרתה "תרבות גוף האישה".

תרבות גוף האישה

היה זה חיבור שהתמקד בהפרכת הדעות הקדומות הרפואיות באשר לפעילות גופנית בקרב נשים, וכיצד מוטב שיתלבשו; המלצתה: בגדים היושבים על גוף האישה באופן טבעי, ללא מחוכים – כאלה המאפשרים זרימת דם תקינה. הירש ניסתה להפנות את תשומת הלב לבריאות האישה על ידי העלאת המודעות להיגיינה, לתזונה ולפעילות גופנית. אולם, נראה שמטרתו העיקרית של החיבור היה להוכיח שהאינטלקט הנשי לא נופל מזה הגברי. במאמר שפורסם בעיתון הרפואי "מינכן" היא כתבה לעמיתיה הגברים כי אין ממש בתיאוריה שלפיה זכרים אינטיליגנטיים יותר מנקבות, ושכל הבדל ביכולות השכליות בין שני המינים לא נקבע ביולוגית, אלא נובע מחינוך לקוי. היא גם המליצה להם שלא להסתכל על נשים רק מנקודת מבט גניקולוגית, שכן רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין.

בעמוד השמאלי: בתמונה השמאלית נראית אישה בתנוחת עמידה לא נכונה. בתמונה הימנית היציבה מתוקנת באמצעות חלוקת העומסים על השלד בעמידה נכונה – הגוף בריא ונראה טוב יותר.
בעמוד הימני: הירש אפילו המליצה כיצד כדאי לבצע את עבודות הבית באופן שמיטיב עם הגוף. משמאל היא מדגימה את הדרך השגויה, ומימין כיצד עדיף לעשות זאת.

 

בעמוד השמאלי: בזמנה של הירש סברו כי התעמלות אינה מתאימה למבנה הגוף הנשי. הירש מחתה על כך והדגימה כיצד הגוף נראה לפני תחילת התרגילים הגופניים שעליהם היא המליצה לנשים, וכיצד הגוף נראה שלושה חודשים לתוך שגרת האימונים.
בעמוד הימני: בתמונה השמאלית מודגמת ישיבה לא נכונה, בעוד שבימנית תנוחת ישיבה נכונה, מחמיאה ופרקטית.

כאשר גברו רדיפות היהודים בידי הנאצים, איבדה הירש לקוחות רבים שחששו להיראות בחברת יהודים. כמו כן, זכויותיה כרופאה נלקחו ממנה בהדרגה – תהליך שהגיע לשיאו בשנת 1938, כשהייתה בת 68, עם ביטול רישיונה לעסוק ברפואה. כשנודע לה שהיא עומדת להיעצר, ברחה הירש לאחת מאחיותיה בלונדון וגרה אצלה. אולם, באנגליה הירש לא יכולה הייתה לעסוק ברפואה – במקום זאת עבדה כספרנית, מתרגמת ועוזרת מעבדה. בזמן המלחמה היא התגוררה ביורקשייר, וחזרה ללונדון לאחריה.

המאורעות במקום הולדתה והזוועות שעברו היהודים, יחד עם האיסור לעסוק בדבר היחיד שבאמת אהבה ושלשמו עבדה כל חייה, הביאו אותה לשיגעון; באחרית ימיה סבלה רחל הירש מדיכאון, הזיות ופרנויה. כתוצאה מכך, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נפטרה ב-6 באוקטובר 1953. היא נטמנה באחד מבתי הקברות היהודיים בלונדון כאנונימית.

שנים ספורות אחרי פטירתה, בשנת 1957, עוזר מחקר ב-Charité (ולימים פרופסור) ג'רארד וולהקהיימר, נתקל בעבודתה של הירש ופרסם אותה תחת השם "הירש-אפקט". כארבע שנים לאחר מותה, קיבלה סוף-סוף רחל הירש הכרה על פועלה ותרומתה למדע.

 

כתבות נוספות

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

 

מרסל מרסו: הפנטומימאי האגדי שהציל ילדים יהודים ונלחם בנאצים

מרסל התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים כשברחו

מרסל מרסו. מתוך ארכיון יוסי אלפי

הוא נולד בשם מרסל מאנגל ב-23 במרץ, 1922, בשטרסבורג, צרפת, למשפחה יהודית. הוריו היו אנה ורצברג מנגל וצ'ארלס (קלמן) מנגל, קצב כשר. מרסל מנגל הצעיר גילה את צ'ארלי צ'פלין בגיל חמש, כשאימו לקחה אותו לקולנוע, ומאותו רגע הוא נעשה מעריץ נלהב. הוא שעשע את חבריו בחיקויים של צ'פלין וחלם לככב בסרטים אילמים.

כהצטרפה צרפת למלחמת העולם השנייה, מרסל בן השש עשרה נמלט עם משפחתו ללימוז' שבצרפת. בשנת 1944, אביו של מרסל נתפס ונשלח לאושוויץ, ושם הוא נרצח. אימו של מרסל ניצלה.

כשהנאצים כבשו את צרפת, מרסל ואחיו הצעיר, אלן, אימצו את שם המשפחה "מרסו", כדי שלא יזהו אותם כיהודים. השם נבחר כמחווה לפרנסואה סוורין מרסו-דסגרוויארס, גנרל במהפכה הצרפתית. שני האחים הצטרפו למחתרת הצרפתית בלימוז', ששם הצילו מאות ילדים יהודים מחוקי הגזע וממחנות הריכוז. אחרי שחרור פריז, הם הצטרפו לצבא הצרפתי.

הפעם הראשונה שמרסל השתמש בפנטומימה הייתה אחרי הפלישה לצרפת. הוא עשה זאת כדי לעזור לילדים, שלהם עזר לברוח לשוויץ הנייטרלית, לשמור על שקט ולא לדבר.

מתוך ארכיון יוסי אלפי

כשהוא מחופש לנער בתנועת הצופים, מרסל פינה בית יתומים צרפתי במזרח צרפת. הוא סיפר לילדים שהוא לוקח אותם לחופשה באלפים והוביל אותם לאזור מבטחים בשוויץ. מרסל קיים את המסע המסוכן שלוש פעמים והציל מאות יתומים יהודים. הוא הצליח להימנע מגילויים בזמן המסע הודות לפנטומימה, תוך ששיעשע בה את הילדים. פיליפ מורא, הקולנוען הדוקומנטרי, שאביו נלחם לצד מרסל במחתרת הצרפתית, אמר: "מרסו התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים בזמן שהם נמלטו. לא היה לזה כל קשר לעסקי השעשועים. הוא השתמש בפנטומימה כדי להציל חיים". כשנלחמו במחתרת הצרפתית, מרסל נתקל ביחידת חיילים גרמנים. הוא חשב מהר וחיקה את התקדמותו של כוח צרפתי גדול – והגרמנים נסוגו.

השמועה על כשרונו יוצא הדופן של מרסל כפנטומימאי פשטה בין בעלות הברית. בהופעתו הראשונה הגדולה, מרסל הופיע בפני 3,000 חיילים אמריקאים אחרי שחרור פריז, באוגוסט 1944. לאחר מכן, הוא התגאה בכך שהביקורת הראשונה שלו הייתה בעיתון של צבא ארצות הברית, Stars and Stripes. בשל שליטתו המצוינת של מרסל בשפות אנגלית, צרפתית וגרמנית, הוא עבד כקצין קישור עם צבאו של הגנרל ג'ורג' פאטון.

קצין אמריקאי ופרטיזן צרפתי כורעים מאחורי מכונית במהלך קרב רחוב בצרפת, 1944

מרסו הצטרף לקבוצה של ז'אן לואי בארו, ועד מהרה זכה בתפקיד ארלקינו במופע הפנטומימה "בפטיסט" (שבארו העניק לו את הפרשנות שלו בסרט "ילדי גן העדן"). הופעתו של מרסו זיכתה אותו בשבחים רבים כל כך, שבאותה השנה עודדו אותו להציג את ה"מימודרמה" הראשונה שלו – "פראקסיטל ודג הזהב", בתיאטרון ברנהארט. התשבוחות קידמו אותו מאוד, והקריירה שלו כפנטומימאי זינקה.

בשנת 1947 מרסו יצר את "ביפ הליצן," שאותו הציג לראשונה ב"תיאטר דה פוש" בפריז. בהופעתו הוא לבש חולצה מפוספסת ומגבעת משי בלויה, מקושטת פרחים. התלבושת סימלה את שבריריות החיים, וביפ הפך להיות האלטר אגו של מרסו, בדיוק כמו שהנווד הפך להיות זה של צ'ארלי צ'פלין. לא היה גבול לביש המזל של ביפ מול כל דבר, החל מפרפרים ואריות, אוניות ורכבות, וכלה באולמות ריקודים ומסעדות.

תָּכְנִיָּה להופעתו של מרסל מרסו בישראל בשנת 1966. מתוך ארכיון יוסי אלפי

במשך ששת העשורים הבאים היה מרסל המאסטר המוביל באומנות הדממה. כוכב הפופ מייקל ג'קסון סיפר כי קיבל ממרסו את ההשראה להליכת הירח המפורסמת שלו. בשנת 2001 הוענקה למרסל מדליית וולנברג עבור פעילותו האמיצה בשואה. כשהוכרז על הפרס, תהו אנשים אם מרסל יעניק נאום תודה. הוא השיב: "אף פעם אל תעודדו פנטומימאי לדבר, משום שהוא לא יפסיק".

מרסל מרסו נפטר בגיל 84 בקאור בצרפת, ב-22 בספטמבר, 2007, תאריך שנפל במקרה ביום כיפור. בטקס הקבורה שלו התנגן הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 מאת מוצרט (שבו מרסו השתמש לאורך זמן כליווי לקטעי פנטומימה אלגנטיים), והסוויטה החמישית לצ'לו מאת באך.

מרסל מרסו נקבר בבית הקברות פֵּר לָשֵז בפריז.

תודה רבה לאתר JewishGen שאישר לפרסם מחדשה את הכתבה.

דניאל חג'אג': מאחרוני הסופרים של יהדות תוניסיה והמתעד הגדול שלה

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. גל-עד למסורת ספרותית בערבית יהודית בת 100 שנים

"אתנשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתונסייה" מאת הסופר דניאל חג'אג'

הסיפור של הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה הוא סיפור של אכזבה. לא רק בגלל דעיכתה והיעלמותה הסופית של השפה שבה נכתבה הספרות הזאת, תוצאה של ניצחון הצרפתית והעברית עליה. נראה שמעולם לא ניתנה לספרות ייחודית זו הזדמנות אמיתית להיתפתח.

מאה שנים בסך הכול התקיימה הספרות הערבית יהודית בתוניסיה. את ראשית דרכה החלה בשנת 1862, כתוצאה משותפות בין שלושה סופרים יהודים: מרדכי טאביה, בישי שמאמה ואליהו אלמאליח. הספר הראשון שהדפיסו השלושה הודפס בתוניס, שמו 'קאנון אלדולה אלתונסייה' [= חוקת המדינה התוניסאית].

שנה לאחר מכן כבר החלו ספרים עממים יותר לראות אור – תחילה בהעתקות בכתב יד שעליהם פיקד הסופר, מספר הסיפורים ובעל הטברנה חי צרפתי, ולאחר מכן בבתי הדפוס של וזאן וכאסתרו. בשנת 1878 הקים אברהם טייב את העיתון הראשון במדינה, לו קרא בשם 'אלעמאלה אלתונסייה' [= מחוז תוניסיה].

חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על הספרות הזו, אנחנו יודעים בזכות פועלו של דניאל חג'אג'. אחרי אוזיב ואסל הצרפתי (Eusèbe Vassel) חג׳אג׳ הוא המתעד הגדול של ספרות עשירה זו, שהסתכמה במאות סיפורי מקור ותרגום. הוא היה גם אחד מאחרוני סופריה. בשנת 1939 פרסם חג'אג' את הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" (ובתרגום עברי: פרסום הספרים היהודיים הערביים התוניסאיים). מחלק מהספרים שכתב חג'אג' לא נותר כיום כל זכר פיזי, ומידע עליהם נשמר רק בספרו. למידע על פרסומי הסופרים הוא צירף גם ידיעות ביוגרפיות על חייהם ופעילותם הספרותית והמקצועית. הספר ראה אור בבית הדפוס של מכלוף נג'אר.

בזכות הרשימה הביו-ביבליוגרפית המפורטת שהרכיב הסופר, אנו יכולים לקבוע שהספרות בערבית-יהודית שהחלה להיווצר מאמצע המאה ה-19 בתוניסיה היא ספרות של השפעות: ראשית, השפעת הספרות הערבית; היא נכתבה בשפה זו ותובלה במילים עבריות, צרפתיות ואיטלקיות. שנית, רבים מהספרים והסיפורים שהתפרסמו תורגמו מספרות העולם – בייחוד מזו הצרפתית; בהם אפשר למצוא שכיות חמדה כמו 'חכאית רובינסון קרוזו', 'מסתירי פאריז' וגם עיבודים לסיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמו הודות לתרגומו הצרפתי של אנטואן גאלאן.

חכאית רובינסון כרוסוי, מאת דניאל די פ'וא

 

עד שקראנו בתרגום העברי שעשו החוקרים יוסף וצביה טובי מן הספר, שיערנו שחג'אג' כתב את ספרו הביו-ביבליוגרפי משום שביקש להציל ספרות זו מן השכחה שידע שמתקרבת. במבוא לספרו, מיד לאחר חלוקת השבחים "לאל הנעלה, הגיבור הנורא, יוצר הארצות, בשלמות השכלול, בורא האדם, ומנשאֵהוּ על בעל החיים, בשכל ובלשון" הבהיר חג'אג' את שהניע אותו בחיבור הספר. נדמה שהביטחון של הסופר בהישרדות השפה והספרות שבתוכה פעל היה גבוה, וכך הוא כותב: "ואחר זאת מה שיוצג עתה הוא שהשפה 'הערבית-הברברית התוניסאית', שאבותינו ואף אנחנו לא פסקנו עד היום מלדבר בה, היא שפה ככל השפות הנפוצות בכל קצות תבל, ומיום בריאתה עד עתה העמידה מספר רב של מחברים מלומדים, שידעו להשתמש בלשון זו, והוציאו לאור מפרי עטם מספר רב של חיבורים ספרותיים וסיפורי אהבה ועיתונים שבועיים ואפילו יומיים. אנו מקווים איפוא כי חיבורנו ההיסטורי יפיק תועלות רבות ויעניק הערכה וכבוד ללשוננו היהודית הערבית ופרסום לכל רבי העט היהודים התוניסאים".

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. בחיבורו נמצאו פרטים ביו־ביבליוגרפיים על 17 מהם, בהם על הסופר עצמו. את פועלו שלו מסכם חג'אג' בכמה משפטי שבח עצמיים, ובסופם רשימת 30 הספרים שהוציא לאור.

העיתונאי דניאל חג'אג', הכותב בעיתון 'אלנג'מה היחידה' מעת ששב לתחייה, נולד בעירנו תוניס ביום 15 ביולי 1892 ובתום לימודיו בבית הספר, כשהוא בוגר שלוש רמות בלימודי היסוד, החל לעבוד בבית הדפוס עם הסופר המהולל המנוח יעקב הכהן בעיתונים 'אלשמס' השבועי ו'אלצבאח' היומי. זה היה בשנת 1904. ביום 21 אוקטובר 1910 נתמנה סופר זה לעורך ראשי בשבועון 'חיאת אלג'ננה' שהתקיים כמה חודשים. ביום אחד באוגוסט 1913 ייסד מגזין בשם 'אלנזהה אלתונסייה' [= הבידור התוניסאי] שהופיע עד שלהי שנת 1915 ואשר שב לחיים בשנת 1933 והופיעו ממנו שבעה גיליונות ולאחר מכן פסק בהוראת הממשלה. בשנת 1914 הוציא לאור חיבור חשוב בשם 'אנואר תונס' [= פרחי תוניס] הכולל את הסיפור 'סבב תכוין חרב אורופא' [= גורמי ההתהוות של מלחמת אירופה] וסיפור 'אלעשק ואלחב מא פיהם טב' וכמה מאמרים מאלפים ושעשועים ערבים. 

פרטים ביו-בבליוגרפיים על דניאל חג'אג' מאת חג'אג', מתוך: אנתשאר אלכתאיב

 

כמו סופרים ועיתונאים יהודים רבים בתוניסיה, מצא חג'אג' את פרנסתו מחוץ לכתיבה הספרותית. החלק המעניין ביותר בביוגרפיה של חג'אג' הוא ציון הכנסתו הצדדית, שלמעשה הייתה פרנסתו העיקרית. "ומחודש אפריל 1924", כתב הסופר על עצמו, "החל לעבוד במשך שנה אחת כמכין תרופות בבית המרקחת של היווני אשר מול סיניגאליה בכיכר. משנת 1926 עד שנת 1930 עבד ב'סוק אלגראנה' עם המנוח אליעזר פרחי הרוקח המפורסם בחכמת הצמחים והתמציות. אחר כך פתח לעצמו חנות ברח' סידי אלסרידך מס' 4 בתוניס. חנות זו התפרסמה בפי כול כשנוכחו לדעת את תועלתה הרבה".

דניאל חג'אג' השתייך לדור האחרון של הסופרים היהודים בתוניסיה. הוא זנח את הכתיבה בערבית יהודית בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בספרו הביו-ביבליוגרפי התרעם על הקוראים, שלא היטיבו להעריך את הטרחה וההוצאות המרובות הכרוכות בהוצאה לאור של עיתונים וספרים בערבית יהודית. הם העדיפו להשיג עותק בהשאלה במקום לקנות. 'אלשארי ואחד ואלקארי עשרה', קרא לכך חג'אג', לאמור: קונה אחד וקוראים עשרה.

בשנת 1959 היגר חג'אג' לפריז. בשנת 1976 הוא נפטר. בהתאם לצוואתו, אחרון הסופרים היהודים בתוניסיה הובא למנוחות בירושלים.

מקבץ מתוך 30 הספרים שחיבר חג'אג', מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" תורגם לעברית ופורסם בשנת 2000 על ידי צביה ויוסף טובי כחלק ממחקרם על הספרות התוניסאית בערבית יהודית.

 

לקריאה נוספת:

מיכל שרף, ‏דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, 1939-1862, פעמים 30, עמ' 41-59.

יוסף טובי וצביה טובי, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850, אורות יהדות המגרב, 2000.

אברהם הטל, 'רשימת הפיליטונים של דניאל חג'אג' שהופיעו בעיתון אלצבאח בתוניס', פעמים 114-115 (חורף-אביב תשס"ח).