על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם חנה סנש? מן הסתם על צניחה נועזת, נאצים, פרטיזנים, ועל שני שירים במיוחד: "הליכה לקיסריה" ו"אשרי הגפרור". שניהם שירים מוכרים מאוד שאף הולחנו, ונעשו נכסי צאן ברזל ופריטי חובה בכל פלייליסט ביום השואה. ובצדק. יכולות הכתיבה של חנה סנש (בעברית! שלא הייתה שפת אימה), ראויות לכבוד ולהנצחה. מותה הטראגי -–המוקדם, מוקדם מדי – הותיר אותנו עם מעט מדי משיריה. אבל עדיין, מספרם גדול משניים, וכמה כתבי יד שלה התגלגלו אל הספרייה הלאומית. על אחד מהם נספר כאן.
ראשית, חשוב להזכיר בקצרה את הביוגרפיה הקצרה של חנה (אניקו) סנש. היא נולדה בבודפשט לאבא בֶּלָה שהיה עיתונאי, סופר ומחזאי לא בלתי ידוע, ולאימא קתרינה, שנאלצה לגדל את חנה ואחיה גיורא (ג'וּרי) לבדה בעקבות מות האב שנפטר כשחנה הייתה רק בת שש. כמו יהודיה-הונגרית מן המעמד הבינוני הלכה חנה לגימנסיה כללית, אך נתקלה גם באנטישמיות שהפכה אותה לציונית נלהבת.
בגיל 18 עלתה לבדה לארץ ישראל והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. בסיום לימודיה שם, עברה לקיבוץ שדות־ים הסמוך לקיסריה. שם כתבה את שירה המוכר ביותר. בסוף 1943 הצטרפה לאימוניהם של צנחני היישוב, ובמחצית מארס 1944 צנחה (עם עוד כמה מבני הקבוצה) ביוגוסלביה. כשלושה חודשים סבבה ביערות קרואטיה, מחכה להזדמנות לחצות את הגבול להונגריה שהייתה היעד שלה. בקרואטיה כתבה את "אשרי הגפרור", שאת הפתק שעליו נכתב נתנה לעמיתה, הצנחן ראובן דפני.
בשבעה ביוני 1944 הצליחה לחצות את הגבול להונגריה, אך נתפסה עוד באותו היום בידי ההונגרים. היא הועברה לבית כלא בבודפשט, שבו שהתה כחמישה חודשים (!), עד להוצאתה להורג בשבעה בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה. אימה, קתרינה, הייתה זו שהביאה לארץ את כתביה, מכתביה ויומניה, למשמורת בספרייה הלאומית.
אם את "אשרי הגפרור" אפשר להציג בתור שיר שחוזה את סופם העגום של כמה מצנחני היישוב, שצנחו בשירות "ההגנה" והצבא הבריטי אל אירופה הכבושה במטרה "להצית להבות", לאסוף מודיעין ולחדש את הקשר עם יהודים מקומיים – אז "למות?" הוא ודאי שיר כזה.
השיר קצר, ובו שני בתים בלבד. חוקרי הספרות יכולים ודאי לשים לב לטביעת אצבעה של חנה סנש המשוררת גם כאן. על הדף הוסיפה סנש בכתב ידה הנאה גם את תאריך ומקום הכתיבה: נהלל, 5 במאי 1941, ככל הנראה סמוך לסיום לימודיה בבית הספר החקלאי שם, ולפני שעברה לשדות־ים. וכך היא כותבת:
"לָמוּת… צְעִירָה… לָמוּת… לֹא, לֹא רָצִיתִי…
אָהַבְתִּי אֶת הַשֶׁמֶשׁ הַחַמָּה,
הָאוֹר, הַשִּׁיר, נִיצוֹץ שֶׁל זוּג עֵינַיִם,
וְלֹא רָצִיתִי הֶרֶס, מִלְחָמָה.
לֹא. לֹא רָצִיתִי".
מה הביא את סנש לכתוב ב-1941, עוד לפני גיל 20, ויותר משלוש שנים לפני מותה, שיר אהבה כזה לחיים? מה גרם לה, אולי, לחשוב שיום מותה קרב?
"אַךְ אִם נִגְזַר עָלַי לִחְיוֹת הַיּוֹם
בְּשֶׁפֶךְ דָּם, בַּהֶרֶס הָאָיֹם,
אַגִּיד: בָּרוּךְ הַשֵּׁם בְּעַד הַזְּכוּת
לִחְיוֹת, וּבוֹא תָבוֹא שָעָה לָמוּת
עַל אַדְמָתֵךְ אַרְצִי, מוֹלַדְתִּי".
האם אלו אימי המלחמה שהשתוללה כבר בעולם? בתקופה שבה נכתב השיר דהר הגנרל הגרמני ארווין רומל בחולות צפון אפריקה עד לשערי מצרים. בארץ ישראל הוכנו תוכניות פינוי והגנה במקרה שתיכבש בידי הגרמנים, חשש שהיה קיים בהחלט בקרב היישוב היהודי.
מה עבר בראשה של סנש הצעירה, לא נדע. אך השורות היפות הללו כורעות תחת רבדי המשמעות שנטענו עליהן בעקבות גורלה העצוב. נוכל למשל להעלות עוד תהיה אחת: מיהי ארצה ומולדתה של סנש? האם קיוותה למות בהגנה על ארץ־ישראל? האם חזתה שתמות לבסוף על אדמת מולדתה הונגריה? כל זה נתון כבר לפרשנות הקוראים.
כמו השירים המפורסמים יותר, גם השיר הזה הולחן, וכנראה שאפילו כמה פעמים. בקישור המצורף תוכלו להאזין לשיר בביצועה של רבקה זֹהר ללחן של שולמית ליפשיץ.