מרסל מרסו: הפנטומימאי האגדי שהציל ילדים יהודים ונלחם בנאצים

מרסל התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים כשברחו

מרסל מרסו. מתוך ארכיון יוסי אלפי

הוא נולד בשם מרסל מאנגל ב-23 במרץ, 1922, בשטרסבורג, צרפת, למשפחה יהודית. הוריו היו אנה ורצברג מנגל וצ'ארלס (קלמן) מנגל, קצב כשר. מרסל מנגל הצעיר גילה את צ'ארלי צ'פלין בגיל חמש, כשאימו לקחה אותו לקולנוע, ומאותו רגע הוא נעשה מעריץ נלהב. הוא שעשע את חבריו בחיקויים של צ'פלין וחלם לככב בסרטים אילמים.

כהצטרפה צרפת למלחמת העולם השנייה, מרסל בן השש עשרה נמלט עם משפחתו ללימוז' שבצרפת. בשנת 1944, אביו של מרסל נתפס ונשלח לאושוויץ, ושם הוא נרצח. אימו של מרסל ניצלה.

כשהנאצים כבשו את צרפת, מרסל ואחיו הצעיר, אלן, אימצו את שם המשפחה "מרסו", כדי שלא יזהו אותם כיהודים. השם נבחר כמחווה לפרנסואה סוורין מרסו-דסגרוויארס, גנרל במהפכה הצרפתית. שני האחים הצטרפו למחתרת הצרפתית בלימוז', ששם הצילו מאות ילדים יהודים מחוקי הגזע וממחנות הריכוז. אחרי שחרור פריז, הם הצטרפו לצבא הצרפתי.

הפעם הראשונה שמרסל השתמש בפנטומימה הייתה אחרי הפלישה לצרפת. הוא עשה זאת כדי לעזור לילדים, שלהם עזר לברוח לשוויץ הנייטרלית, לשמור על שקט ולא לדבר.

מתוך ארכיון יוסי אלפי

כשהוא מחופש לנער בתנועת הצופים, מרסל פינה בית יתומים צרפתי במזרח צרפת. הוא סיפר לילדים שהוא לוקח אותם לחופשה באלפים והוביל אותם לאזור מבטחים בשוויץ. מרסל קיים את המסע המסוכן שלוש פעמים והציל מאות יתומים יהודים. הוא הצליח להימנע מגילויים בזמן המסע הודות לפנטומימה, תוך ששיעשע בה את הילדים. פיליפ מורא, הקולנוען הדוקומנטרי, שאביו נלחם לצד מרסל במחתרת הצרפתית, אמר: "מרסו התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים בזמן שהם נמלטו. לא היה לזה כל קשר לעסקי השעשועים. הוא השתמש בפנטומימה כדי להציל חיים". כשנלחמו במחתרת הצרפתית, מרסל נתקל ביחידת חיילים גרמנים. הוא חשב מהר וחיקה את התקדמותו של כוח צרפתי גדול – והגרמנים נסוגו.

השמועה על כשרונו יוצא הדופן של מרסל כפנטומימאי פשטה בין בעלות הברית. בהופעתו הראשונה הגדולה, מרסל הופיע בפני 3,000 חיילים אמריקאים אחרי שחרור פריז, באוגוסט 1944. לאחר מכן, הוא התגאה בכך שהביקורת הראשונה שלו הייתה בעיתון של צבא ארצות הברית, Stars and Stripes. בשל שליטתו המצוינת של מרסל בשפות אנגלית, צרפתית וגרמנית, הוא עבד כקצין קישור עם צבאו של הגנרל ג'ורג' פאטון.

קצין אמריקאי ופרטיזן צרפתי כורעים מאחורי מכונית במהלך קרב רחוב בצרפת, 1944

מרסו הצטרף לקבוצה של ז'אן לואי בארו, ועד מהרה זכה בתפקיד ארלקינו במופע הפנטומימה "בפטיסט" (שבארו העניק לו את הפרשנות שלו בסרט "ילדי גן העדן"). הופעתו של מרסו זיכתה אותו בשבחים רבים כל כך, שבאותה השנה עודדו אותו להציג את ה"מימודרמה" הראשונה שלו – "פראקסיטל ודג הזהב", בתיאטרון ברנהארט. התשבוחות קידמו אותו מאוד, והקריירה שלו כפנטומימאי זינקה.

בשנת 1947 מרסו יצר את "ביפ הליצן," שאותו הציג לראשונה ב"תיאטר דה פוש" בפריז. בהופעתו הוא לבש חולצה מפוספסת ומגבעת משי בלויה, מקושטת פרחים. התלבושת סימלה את שבריריות החיים, וביפ הפך להיות האלטר אגו של מרסו, בדיוק כמו שהנווד הפך להיות זה של צ'ארלי צ'פלין. לא היה גבול לביש המזל של ביפ מול כל דבר, החל מפרפרים ואריות, אוניות ורכבות, וכלה באולמות ריקודים ומסעדות.

תָּכְנִיָּה להופעתו של מרסל מרסו בישראל בשנת 1966. מתוך ארכיון יוסי אלפי

במשך ששת העשורים הבאים היה מרסל המאסטר המוביל באומנות הדממה. כוכב הפופ מייקל ג'קסון סיפר כי קיבל ממרסו את ההשראה להליכת הירח המפורסמת שלו. בשנת 2001 הוענקה למרסל מדליית וולנברג עבור פעילותו האמיצה בשואה. כשהוכרז על הפרס, תהו אנשים אם מרסל יעניק נאום תודה. הוא השיב: "אף פעם אל תעודדו פנטומימאי לדבר, משום שהוא לא יפסיק".

מרסל מרסו נפטר בגיל 84 בקאור בצרפת, ב-22 בספטמבר, 2007, תאריך שנפל במקרה ביום כיפור. בטקס הקבורה שלו התנגן הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 מאת מוצרט (שבו מרסו השתמש לאורך זמן כליווי לקטעי פנטומימה אלגנטיים), והסוויטה החמישית לצ'לו מאת באך.

מרסל מרסו נקבר בבית הקברות פֵּר לָשֵז בפריז.

תודה רבה לאתר JewishGen שאישר לפרסם מחדשה את הכתבה.

רומנטיקה גורלית: על המכתבים ב"מינוטאור"

בנימין תמוז, אוֹמן של כתיבת מכתבים בחייו האישיים, ידע לשבות גם את הדמויות בספרו בחבלי קסם, בסיפור המערב ריגול מסוכן והתכתבות מלאת רגש

כמה זמן אמורה להימשך כתיבת ספר? הסופר בנימין תמוז תהה על שאלה זו במכתב אישי לחברו הצייר, אביגדור אריכא. המכתב, לבבי ומלא הומור, נכתב בספטמבר 1953 ומשקף את היחסים החמים ששררו בין שני החברים. תמוז משתף בו את אריכא בייסורי הכתיבה של רומן חדש פרי עטו ובגורלה של הדמות הראשית.

התחלתי לכותבו לפני 11 שנים. וכתבתי למעלה מחציו. כמובן שאין אני משתמש באף שורה אחת מאז… אבל מאחר שזהו גורלן של מרבית היצירות, מתנחם אני חצי נחמה.

… מתחילה עשיתי עמו הכרות אינטימית, כדי שנוכל לחיות בצוותא. עתה נכנסתי, בכתיבתי, לשלב שאין נפלא ממנו בעולם: שוב אין אני מחבר הספר אלא קורא צנוע, המניח יום יום את המחברת מידו, כאילו חדור ציפייה סקרנית למחר: מה יהיה הלאה על הגיבורים של הספר? כיצד יתרחשו פני הדברים?

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

באותה תקופה התגורר תמוז עם רעייתו מרים בצפת, ואילו אריכא שהה תקופה ממושכת בפריז וזכה שם להצלחה אומנותית. המכתב של תמוז נשלח בסוף ביקור של אריכא בארץ, לאחר שלא הצליחו להיפגש, והוא מבטא רוב געגועים וחיבה.

"אביגדור יקירי, מכתבך הראשון, תערוכתך ומכתבך השני היו לי הפתעה מרעננת ונעימה, ונסכו בי הרגשת המשכיות להוויה שנפסקה לחלוטין עם בואי לצפת…

אם לא כתבתי, הרי זה, בראש ובראשונה, מפני העצלות. כמו כן סבור הייתי שתקיים הבטחתך ותבוא אלינו. מקווה אני לראותך בעתיד הקרוב ביותר וסבורני שתיהנה, לפחות מן האוויר… אינני מתכוון להטיף לך שתישאר בארץ, על כן אל תחשוש ובוא".

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

*

מכתבים הנשלחים אל עיר אירופית הם גם נקודת הפתיחה של "מינוטאור", הנובלה של תמוז שראתה אור ב-1980. "מינוטאור" אינו רומן מכתבים מובהק, אך המסרים והרמזים שבני אדם ממענים זה לזה הם נושא מרכזי בספר. המכתב הוא דרך לְקַבֵּעַ קשר אינטימי עם אדם מבלי לפגוש בו, ורומנטיקה זו של היעדר וחמקמקות מגיעה לשיא בספר. כך, למשל, נפתח מכתבו הראשון של גיבור הנובלה אל תיאה, נערה המתגוררת בספרד:

"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי".

הכותב, סוכן חשאי בשם אלכס, מזהה בתיאה את האישה הנכספת מחלומותיו. אלא שיש בין השניים פער גילאים ורקעים תרבותיים, ומעל כל אלה מרחפת סכנה – אסור לתיאה לדעת את זהותו של אלכס בגלל הסיכון הביטחוני הנלווה לכך. אולי דווקא בשל האתגר הזה תיאה עונה לו ובהמשך אף נקשרת אליו. הקשר ביניהם נמשך באמצעות חליפת המכתבים בלבד, ודרכם – באמצעות פנטזיות ומשאלות לב.

"…אני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשיו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי", כותבת אליו תיאה.

כריכת "מינוטאור" (1980). מס' מערכת 990008418120205171

מכאן ואילך מתגלגל הסיפור בערוצים מקבילים על פני שנים, ארצות ונקודות מבט. אנחנו למדים על קורות חייו של אלכס כנער יתום ובודד שגדל במושבה ארץ ישראלית, כאדם שנישואיו נטולי אהבה, וכמי שסודות קשים מלווים אותו. חומרי חייו עזים ומסוכנים, הוא מוּנע על ידי כמיהה שלעולם אינה ממומשת, וקשר המכתבים של תיאה אינו יוצא דופן מבחינה זו.

תיאה הצעירה, נגנית מחוננת המתכננת את עתידה, ממשיכה את הקשר בערוץ מקביל לחייה הממשיים ואינה משתפת איש בסודה. התוצאה רומנטית ומעוררת רגשית, אך דנה את השניים לחיים של אומללות והיאחזות בסימני סרק. כך כותבת לו תיאה:

"שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך… כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשיו אני רוצה שלעולם לא תפסיק".

השנים עוברות, ומאות מכתבים נשמרים אצל תיאה בארגז למרות גברים ממשיים שהופיעו בחייה. בשלב מסוים היא מאפשרת לאחד ממחזריה להעיף מבט בהם.

"יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר נפץ מוסתר בארון המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל."

כרזת הסרט "מינוטאור". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001760200405171

בעולם של "מינוטאור" מכתבים אינם אות חיים, אלא גזר דין מוות – הם מגדירים מסגרת שהאדם אינו יכול לפרוץ; הם יוצרים ציפייה מתמשכת למפגש בלתי אפשרי; והם מאפשרים להשתקע בתוך עולם דמיון מקובע שאין בו קשר לשגשוג החיים עצמם. כל ניסיון להפסיק את ההתכתבות או להמשיך בה מעצים את המלכוד הזה.

כאשר נפסקת חליפת המכתבים והסוכן יושב בבית הסוהר, כותבת לו תיאה:

"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב… אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות".

חוסר ההיתכנות של המפגש הפך את תיאה לכלואה בזמן, תחת עינו הפקוחה של הכותב אליה, כמו פיסת תיעוד השמורה בארכיון. את הקשר העקר הזה אי אפשר להפסיק אלא בחיתוך מכאיב – אלכס יודע זאת, ולכן מתמהמה ככל יכולתו ומנסה לא ליזום פגישה בינו לבין תיאה. בינתיים נמשכות המזימות הבין-לאומיות שהוא מעורב בהן, והמלכודת הולכת ונסגרת עליו.

כרזת הסרט "מבצע בלדי מרי". מס' מערכת 997001013830405171

"הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ".

רגע הגילוי, הרגע שבו מצטלבים מבטיהם של תיאה והסוכן, נמשך הרף עין, והוא גם רגע הפרידה. זו תכונה נוספת של הרומן: המעגליות של הזמן, התערבבות המאוחר והמוקדם, שכן כאשר הגורל מוכתב מראש, אין משמעות רבה להתפתחות שהרי כל המאורעות מוליכים לאותו מקום. האירועים מסופרים שוב ושוב מכמה נקודות מבט, שבכולן הדמויות נותרות חסרות אונים.

בנימין תמוז האדם היה אוֹמן של כתיבת מכתבים: הוא ידע ליצור לבביות גדולה במכתביו, להגדיר באמצעותם העמקה של קשר, לשתול בהם רמזים אישיים ולפתח אותם לכדי יצירה משותפת. בכל המיומנויות הללו עשה תמוז שימוש מזהיר ב"מינוטאור", אך זאת תוך ניצול הקסם וההבטחה שבמכתבים להובלת הדמויות אל גורל קשה שנקבע מראש.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

אהובה הסודי של רחל המשוררת

שלושה שירים עדינים, כתובים רוסית בכתב ידה של רחל המשוררת, הסתתרו במשך שנים. באילו נסיבות נכתבו? ומי הוא "יבניה" שלו הוקדשו?

1

בְּעֶשֶׂר בַּבֹּקֶר, לֹא יְאֻחָר

הַיּוֹם, אֶתְמוֹל,

מָחָר – אַעִיף מַבָּט מֵעַל

סְפָרַי, וּמִיָּד יַכְמִיר אֵלַי

חִיּוּך אֲפֹר-עֵינַיִם.

השורות האלה, כאן בתרגום עברי מפרי עטה של רנה ליטוין שפורסם בעיתון "הארץ", נכתבו במקור ברוסית. הן נכתבו על דפים בגדלים שונים, בדיו שחור, בשורות מסודרות. הן נכתבו בידי רחל בלובשטיין, המוכרת בשם רחל המשוררת.

זהו קטע קצר בלבד מתוך שיר שנקרא "חיוך אפור עיניים", אחד מתוך שלושה שירים קצרים שנמצאו בארכיונו של יוחנן רטנר. כתב ידם המקורי עדיין שמור אצל מיכאל רטנר, בנו של יוחנן. השירים נכתבו ככל הנראה בראשית שנות העשרים, לאחר שובה של רחל ארצה בפעם השנייה, זמן מה אחרי שסיימה את לימודיה באירופה. דבר קיומם היה ידוע במשך שנים רבות רק למתי מעט, עד שתרגומם העברי בידי ליטוין פורסם במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בשנת 2006. כעת נספר כאן גם מי היה האיש אשר לו הם הוקדשו.

1
השירים בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

קצת רקע: רחל בלובשטיין הגיעה לראשונה לארץ ישראל בשנת 1909. בתחילה התגוררה ברחובות, ולאחר מכן הצטרפה לחוות כנרת, על יד האגם שעימו היא מזוהה, ושהופיע בכמה משיריה המפורסמים. ב-1913 עזבה את הארץ לטובת לימודי חקלאות בצרפת. משהסתיימו הלימודים כבר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והקשר בין צרפת לישראל נותק. רחל עשתה את דרכה לרוסיה, ושם שהתה בקרב קרובי משפחה ולימדה ילדי פליטים יהודים.

בסופו של דבר, לאחר המלחמה, יצאה מנמל אודסה ב-1919 על סיפון אוניית המעפילים "רוסלאן", שרבים מנוסעיה נעשו לאחר מכן דמויות בולטות בחיי התרבות והאומנות של ארץ ישראל העברית. הבקיאים בביוגרפיה של רחל כבר יודעים – היא שבה לאזור הכנרת והצטרפה לדגניה, אך משאובחנה כחולת שחפת גירשוה חברי הקבוצה, והיא עברה לגור למשך תקופה קצרה בפתח תקווה, ולאחר מכן בירושלים ובתל אביב. בתל אביב התגוררה במשך כשש שנים עד למותה ב-1931, בגיל 41 בלבד.

1
רחל בלובשטיין. צילום: אברהם סוסקין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

עוד כששהתה באודסה, פגשה בבית מכרתה, רחל כגן, גבר גבוה ונאה, בערך בן גילה, בשם יבגני רטנר. מזיכרונותיו שכתב בדיעבד, לא ניכר שהתרשם ממנה יתר על המידה: "בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעלת חזה שקוע במקצת וזוג עינים נהדרות… במבט ראשון נראתה כעוף־מים חולני שהוטל ליבשה שלא־בטובתו, והריהו נע על פניה בגלמיות וברוח נכאה".

האיש הזה מוכר יותר בשמו העברי: יוחנן רטנר. רטנר נולד באודסה ב-1891. הוא למד בגרמניה, ובשובו לרוסיה התגייס לצבא הצאר. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המהפכה הבולשביקית אירגן את כוחות ההגנה העצמית היהודיים באודסה. לאחר מכן השלים בגרמניה לימודי אדריכלות, וב-1923 הגיע גם הוא לארץ ישראל.

1
יוחנן רטנר

רטנר, שעברו הצבאי הרם כולל דרגת אלוף משנה בצבא הרוסי, מיהר להצטרף לכוחות "ההגנה". על אף ניסיונו, הצטרף לארגון כטירון פשוט על מנת להכיר מקרוב את דרכי פעולת "ההגנה", אך עד מהרה עלה במעלה ההיררכיה הארגונית. את פעילותו הביטחונית קיים במקביל לעבודתו כאדריכל, שבמסגרתה תכנן מבנים רבים, ובהם בית המוסדות הלאומיים בירושלים. רטנר הוביל את הפיכת "ההגנה" מאוסף מיליציות שהתמקד בהגנה על יישובים, לארגון צבאי בהתהוות, כזה שיכול להיות בסיסו של צבא סדיר עבור היישוב העברי – לכשיתאפשר התסריט הדמיוני הזה, כפי שנראה היה תסריט כזה באותה עת. כל זאת בתנאי מחתרת תחת שלטון מנדטורי עוין למחצה.

1
יוחנן רטנר (מימין) במדי צבא רוסיה, מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

במהלך המרד הערבי הגדול מונה רטנר לראש המפקדה הארצית של "ההגנה". זה היה גוף הניהול של "ההגנה" באותה עת, שהתבסס על יחסי כוחות פוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל. במסגרת תפקידו קידם רטנר את הקמתו של מטכ"ל מקצועי עבור "ההגנה", כחלק משאיפתו להפוך את הארגון לארגון צבאי מסודר. ב-1947 מונה ליועצו הביטחוני של דוד בן גוריון, בשעה שהאחרון לקח על עצמו את "תיק הביטחון". הקריירה הביטחונית של רטנר ידעה עוד עליות ומורדות: שיאן היה בפרשת סירובו להמשיך ולכהן כממלא מקום רמטכ"ל צה"ל בעת מלחמת השחרור, בשעה שמחזיק התפקיד, יעקב דורי, היה חולה. במקום זאת, שירת במהלך המלחמה כראש אגף התכנון בדרגת אלוף. בזמן המלחמה ריכז צוות אלופים שניהלו את השלבים המכריעים של המלחמה וההתמודדות עם פלישת צבאות ערב. מאוחר יותר עוד כיהן כנספח הצבאי של ישראל במוסקבה, ובחלוף השנים לימד פרופ' רטנר ועבד בטכניון (וגם שם הצטלבה דרכו עם זו של דורי).

1
יוחנן רטנר (יושב בשורה האמצעית, שני מימין) עם דוד בן גוריון, פולה בן גוריון, והסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל ביום הקמתו. ניתן לראות בתמונה גם את יגאל אלון, מרדכי מקלף, יצחק שדה, לוי אשכול, יגאל ידין ועוד. הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, אינו מופיע בתמונה משום שהתאושש מניתוח. מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

 

1
יעקב דורי, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

פרשת שירותו של רטנר ב"הגנה" מרתקת, ואפשר לקרוא עוד מזיכרונותיו של רטנר מן התקופה באוטוביוגרפיה שחיבר, "חיי ואני". אנו, מצידנו, נשוב קצת אחורה, אל ירושלים בשנת 1924. יבגני רטנר, באמצע שנות השלושים לחייו, הגיע לא מכבר לארץ ישראל. הוא החל לעבוד כפועל בניין בירושלים, מהפועלים שהקימו את הבניין הראשון של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בזמן שהיה בירושלים, התגורר בביתה של ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים המיתולוגית של ירושלים – וגיסתה של ידידתו הקרובה משכבר הימים, רחל כגן.

1
רחל כהן-כגן, מתוך אתר הכנסת

שם, באביב ובקיץ של שנת 1924, נערכת פגישה מפתיעה: רטנר פוגש שוב את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, שהתגוררה גם היא בירושלים לאחר שסולקה מדגניה בשל מחלתה. רטנר הופתע ככל הנראה ממראה הטוב של רחל, שאותה זכר כאישה חולנית במידת מה. רחל, מצידה, הופתעה ככל הנראה לגלות איך איש הצבא שפגשה באודסה בקי כל כך בכתביהם של פושקין ולרמונטוב, המשוררים הרוסיים הגדולים.

הקרבה הספרותית יצרה כנראה גם קרבה אישית. רחל הציעה ללמד את רטנר עברית בזמן ששהו יחד בירושלים, והוא הסכים. מיכאל רטנר, בנו של יוחנן, משער שהיא גם הכירה בפני אביו את שירתה של המשוררת הרוסיה אנה אחמטובה, שסגנון שירתה היה כנראה השראה לאותם שלושה שירים שהזכרנו בפתיחת הכתבה. כן, שלושת שירי האהבה האלה, שהיו שמורים במשך שנים אצל משפחת רטנר, הוקדשו ליוחנן, ואפשר רק לשער מתוכנם על עוצמת הרגשות שחשה רחל כלפי האיש שלו הם הוקדשו.

1
שיר בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

בגב אחד הדפים כתבה בעברית רחל המשוררת את ההקדשה: "ליִבְנִיָה, אם יֵדַע את שֵעוּרוֹ". במה מדובר? יבניה הוא שם תנ"כי המופיע פעם אחת בספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק ח'. רחל בחרה את השם הזה כתחליף עברי לשם הרוסי יבגני: שם שגם שמר על המצלול וגם התאים במיוחד לאדריכל־בנאי־אומן. והתוספת? זהו האתגר שמציבה רחל המורה לעברית לרטנר תלמידהּ, האם יוכל לקרוא את הכתובת ולפרש את משמעות השם? בסופו של דבר, כפי שהקוראים השמים ליבם לפרטים כבר יודעים, יבגני רטנר ידוע בישראל בשם הפרטי יוחנן. נראה, שהשם התנ"כי הנדיר לא נקלט, ורטנר בחר לאמץ לעצמו, כמו רבים אחרים באותה תקופה, את שמו המחתרתי – כפי שקראו לו חבריו ב"הגנה".

1
ההקדשה העברית שכתבה רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

הקשר בין רחל בלובשטיין ליוחנן רטנר התרופף בשנים הבאות. רחל, שמצבה הדרדר, עברה לחדר קטן ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שבו גם נפטרה ממחלת השחפת, בת 41. רטנר עבר לחיפה לטובת משרה בטכניון, שם גם הצטרף אל כוחות "ההגנה" המקומיים, והמשיך בקריירה הצבאית־ביטחונית שהזכרנו רק שבריר ממנה בפסקאות שלעיל. עם זאת, רטנר היה בין חבריה הבודדים של רחל שהמשיך לבקרה בביתה בתל אביב. לאחר מותה, השתתף רטנר בעיצוב קברה המפורסם, שניצב עד היום בבית הקברות כנרת, מעל האגם שהופיע פעמים רבות בשיריה.

אנו מוסיפים כאן לעיונכם את שלושת השירים שהקדישה רחל ליוחנן רטנר, כפי שתורגמו לעברית בידי רנה ליטוין, ופורסמו במוסף הספרות של עיתון "הארץ" בתאריך 19 בספטמבר 2006. תוכלו לקרוא אותם גם בקישור המצורף כאן. על אחד השירים מופיע תאריך: 14 ביולי 1924. זה היה – במקרה, או שלא – יום הולדתו ה-33 של יוחנן רטנר.

 

 

כתבות נוספות

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשו

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

חידת האביב של רחל

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם ויודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש"

הלן קלר מחזיקה תינוקת בבית הילדים בכפר העיוורים אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

הלן קלר ידועה ברחבי העולם בזכות התמודדותה עם עיוורון וחירשות – יחד. היא הפכה לפעילה חברתית, החלה לקדם את המודעות בנושא ונרתמה לשילוב שוויוני של אנשים עם מוגבלות בחברה. בתחילת שנות החמישים היא אפילו טסה למדינתנו החדשה והצעירה במסגרת סיור מטעם 'הקרן האמריקנית למען העיורים'.

הביקור של הלן קלר בישראל בחודש מאי 1952 לא נועד רק להיפגש עם פוליטיקאים בכנסת או עם רוה"מ דוד בן-גוריון בביתו; קלר יצאה לסייר בשטח ולפגוש מקרוב את חברי קהילתה בישראל. "אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם", היא מסרה בחיבוק לילדי קיבוץ דגניה שהתאספו סביב מכוניתה. "אני יודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש".

הלן קלר (משמאל) בפגישה עם שרת העבודה גולדה מאיר, צילום: דוד אלדן, לע"מ

כשעלתה לירושלים הייתה להלן קלר הזדמנות להתרשם מהרפואה היהודית ב'מרכז בריינדיס' שבו הוסברו לה השיטות החדשות ללימוד עיוורים, וגם בבית ספר לאחיות של 'הדסה'. הרושם שנוצר היה טוב והלן קלר קבעה: "ישראל מתקדמת יותר מארה"ב בפעולות להקלת סבלותיהם של מוכי הגורל".

ב'בית חינוך לעוורים' בעיר תועד רגע מרגש מאוד כשהלן קלר נכנסה בשער. "בכניסה לבית מסרו לה תלמידי המוסד את עשרות מכתבי הברכה בכתב ברייל, והגב' קלר קיבלה את הברכות כשהיא מחבקת ומנשקת את התלמידים בהתרגשות". בסיום המסיבה שנערכה עבורה הלן קלר לא יכלה להסתיר את התרגשותה: "הטיפול המסור והעבודה הרבה הנעשית לעזרת העוורים והחרשים בארץ משמשת לי עידוד רב לעבודתי למען אנשים אלה".

מכוניתה של הלן קלר מגיעה לכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

מפגש מעניין במיוחד התרחש בכפר אוריאל ליד גדרה, שהיה למעשה פרויקט נסיוני לשילוב עיוורים בעבודות שונות. הלן קלר ראתה את בית המלאכה בכפר שבו עמלו בין השאר גם עולים מתימן ומשפחותיהם, והתרשמה מאוד מהמלאכה שנעשית במקום. היא נהנתה לפגוש ולשוחח עם העולים התימנים העיוורים ועודדה אותם. בביקור בגן הילדים נחזה רגע מתוק שבו הזאטוטים שרו לה את 'סלינו על כתפינו'. כתב מעריב שנכח במקום תיאר את הסצינה הנוגעת ללב: "ידי החירשת נעות בקצב המנגינה והנך מאמין, כי היא שומעת. מניחה את ידה על גרון תימניה פעוטה ו"מאזינה" לשירה. הילדה אינה נבהלת. זאטוט אחד מגיש לה צרור פרחי חרציות, מקבל נשיקה מהישישה ומסמיק בבושה".

הלן קלר מגיעה לביקור בכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

תחנה חשובה נוספת עבור הלן קלר הייתה העיר נתניה, שאליה הגיעה לביקור מיוחד בספרייה המרכזית לעיוורים. לאחר שנשאה דברי ברכה לכל הנוכחים, ניגשה קלר להרגיש את הספרים ועלעלה בספר גרמני של סטפן צוויג. כשמיששה את שמו של הסופר, הפטירה: 'חבל שסיים את חייו בצורה כה טראגית'".

אבל חלקו העסיסי של האירוע הגיע בעת ששוחחה עם ראש עיריית נתניה ע. בן עמי. במהלך השיחה תבעה לפתע מראש העירייה להעסיק עיוורים במפעלי התעשייה, ולנצל את הכישרון והדייקנות שלהם: "בארצות הברית יש 257 מקצועות שבהם מעסיקים עיוורים!" דרשה מראש העירייה.

הלן קלר מקבלת פרחים מילדה בכפר אוראיל. צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

את המסע בן חמישה עשר הימים בארץ הקודש סיכמה הלן קלר במילים מעוררות השראה ותקווה לאזרח הישראלי: "אני עוזבת את ישראל מלאה רשמים מכל מה שנעשה כאן. הערים, הכפרים והקיבוצים הנבנים ופורחים, מפעלי התעשייה ופניהם המאושרים והבריאים של הילדים והנוער – כל אלה נוטעים בלבי את האמונה בסיכויי ישראל להתפתחות בעתיד".

כל חייה פעלה הלן קלר בזירה הציבורית למען העיוורים, החירשים והאילמים. ביקורה בישראל הוא רק סיפור מרגש אחד מיני רבים על נשים מדהימות שמחכים לכן ולכם בקבוצה שלנו – גיבורות.

 

כתבות נוספות

לילי הנוך המופלאה: הסיפור העצוב של שיאנית העולם

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)