רבקה פיינשטיין נולדה בראש פינה. בת לאחת ממשפחות המייסדים של המושבה הגלילית. גם כשבגרה ונישאה, נשארה רבקה בגליל – והקימה משק במשמר הירדן. רבקה מעולם לא סיפרה על כך לבני משפחתה, אך אנו נרשה לעצמנו לדמיין כיצד בכל מסעותיה ליוותה אותה מחברת שחורה, השמורה היום בארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית.

מה היה באותה מחברת שחורה ומרופטת? שירים. מילותיהם של שירים שאהבה או שירים שנהגו לשיר חלוצי העלייה השנייה בגליל בתחילת המאה העשרים. חמישים ושישה שירים כאלו כתובים בכתב ידה של רבקה. בין השירים אפשר למצוא לא מעט משיריו של ביאליק וכמה מלהיטי התקופה כדוגמת "שאו ציונה נס ודגל" ו"חושו אחים חושו".

 

 

בסדר, תגידו, נחמד מאוד. שירון בכתב יד שנותן לנו הצצה למוזיקה הפופולרית של מושבות הגליל באותה תקופה. מרגש, אבל מה לנו ולמחברת שהיא עניינם של מוזיקולוגים או סתם חובבי נוסטלגיה? ובכן, בכך לא תם סיפורה המופלא של המַּחְבֶּרֶת ולא סיפורה המופלא של המְּחַבֶּרֶת.

אולי נתחיל בהתחלה, ברבקה – שכפי שהזכרנו נולדה בראש פינה למשפחת פיינשטיין בשנת 1898. בזיכרונותיה סיפרה על אביה שהיה יהודי, יליד לטביה, שנחטף לשירות בצבא הצאר. הוא הצליח לערוק בזמן מלחמת קרים ועשה את דרכו לטריפולי, בלבנון, שם נשא לאישה אחת מבנות הקהילה היהודית שבמקום והתיישב בביירות. יחד הם עלו לארץ ישראל והיו מראשוני המושבה החדשה שהוקמה סמוך לצפת – ראש פינה. כשבגרה נישאה רבקה לחיים גרבובסקי, גם הוא מבניה של ראש פינה, שאביו היה אחד השומרים האגדיים של המושבה. משק המשפחה במושבה היה צר מלהכיל את המשפחה כולה, והזוג העתיק את מגוריו למשמר הירדן, מושבה קטנה באצבע הגליל.

 

החיים במושבת הסְפר הקטנה, שלצד קשיי ההתיישבות האובייקטיביים סבלה גם ממצב ביטחוני עגום במיוחד, לא היו קלים. אך משפחת גרבובסקי התערתה במקום וחיה את חייה באושר. אך ימי האושר נקטעו באבחה אחת. במהלך המרד הערבי, בקיץ 1938, ירד אב המשפחה חיים גרבובסקי עם בנו הבכור מנחם לשאוב מים ממימי נהר הירדן. קבוצת ערבים ששכבה במארב פתחה באש על עגלתם והשניים נהרגו. כמה חודשים לאחר הירצחם ילדה רבקה בן, שנקרא על שמם: חיים־מנחם.

הביוגרפיה הקשה לא תמה כאן. המושבה משמר הירדן היא הנקודה היחידה בארץ שהוחרבה בזמן מלחמת העצמאות ולא הוקמה מחדש על ידי תושביה. סיפורה של רבקה גרבובסקי שזור גם בנקודת הציון הקשה הזאת בתולדות המושבה. בנה הצעיר, כרמי גרבובסקי, נפל במהלך קרבות ההגנה על המושבה נגד הסורים, ואילו רבקה, שסירבה להתפנות מהמושבה עם שאר הנשים והילדים, נפלה בעצמה בשבי הסורי ושהתה בו עד אמצע 1949. בשובה, רצתה לחזור אל המשק במשמר הירדן, אך ממשלת ישראל החליטה שלא להשיב את האדמות לידי בעליהן מלפני המלחמה, וליישב שם קבוצה אחרת. רבקה גרבובסקי גרה עד סוף ימיה סמוך לבתה ולחתנה בנתניה.

 

 

ועכשיו, מה עם מחברת השירים הנזכרת? למחברת השירים היה מסע משלה, והוא לא פחות מופלא. בתחילת 1983 נערך ערב שירה בציבור בקריית שמונה. אל הבמה עלה חייל ששב מקרבות מלחמת לבנון (הראשונה), נופף במחברת שחורה ומקומטת ושאל: "מי מכיר את רבקה פיינשטיין מראש פינה?". איך הגיעה המחברת לידיו של אותו חייל?

במהלך הלחימה בלבנון נכנסו חיילי צה"ל לעיר החוף צידון. שם, בבית הכנסת של העיר, הכניס אחד החיילים את ידו לארגז שמצא במקום ושלף משם את המחברת. בשערה התנוסס הכיתוב העברי "שייך לרבקה פיינשטיין, ראש פינה". משם החזירו אותה החיילים והיא עשתה את דרכה לידיה של צפורה אדלר, בתה של רבקה. רבקה עצמה כבר לא הייתה בין החיים, וכאמור – מעולם לא סיפרה לבני משפחתה על קיומה של המחברת.

 

 

 

ואיך הגיעה אותה מחברת לצידון? בהקלטה ששמורה גם היא בארכיון הצליל הלאומי, מספר אביב קלר – גם הוא מבני ראש פינה – על הנסיבות האפשריות לכך. קלר סיפר על החיים בגליל בתקופת השלטון העת'מאני ותחילת המנדט הבריטי. באותה התקופה הגבולות בין הגליל לדרום לבנון לא היו נוקשים במידה שאנו מכירים היום. ככל הנראה, ביקרו תושבי ראש פינה בצידון – שבה הייתה קהילה יהודית גדולה – פעמים רבות, וגם להפך. קלר סיפר־שיער שבאחד מביקוריה של רבקה גרבובסקי בצידון, ביקשו ממנה נערי הקהילה היהודית המקומיים להשאיר את המחברת אצלם, כדי שיוכלו ללמוד ממנה את השירים האהובים. כך התגלגלה המחברת לארגז נשכח בבית הכנסת הנטוש.

 

 

את גרסתה של רבקה גרבובסקי לאירועים כבר לא נוכל לשמוע, ואת הסיפור האמיתי לא נדע בוודאות לעולם. מה שכן אפשר לעשות, זה להאזין בקישור הזה לחלק מהשירים המופיעים במחברת השחורה של רבקה גרבובסקי, שירי החלוצים של העליות השנייה והשלישית, בביצועה של בתה, צפורה אדלר, ובאדיבות ארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית – שבו שמור עותק מצולם של החוברת יקרת הערך, שנמצאת ודאי עד היום בידי משפחתה של רבקה.

בהכנת הכתבה סייעה רותי פריד ועל כך אנו מודים לה מאוד.

עדכון: זמן קצר לאחר פרסום הכתבה, פנה אלינו חיים שני והזדהה בתור החייל שמצא את המחברת בלבנון, והביא אותה לקרית שמונה. חיים תיאר את התגלית מנקודת מבטו:

"בצבא הייתי חובש קרבי. במלחמת שלום הגליל שירתתי במילואים, וסופחתי כחובש ליחידת סלקי פצצות של חיל אוויר. זה תפקיד ברמת האוגדה, יש קצין, שני מש"קים, נהג וחובש. זה היה כבר כמה חודשים אחרי שהחלה המלחמה. היינו שם בימים האחרונים לפני שצה"ל פינה את נמל התעופה של ביירות. מומחיותה של היחידה שסופחתי אליה הייתה בנטרול פצצות של רבע טון ומעלה, בדרך כלל נפלים, או מערומי נשק שהתגלו.

יום אחד קיבלנו קריאה, שליד החומה של העיר העתיקה של צידון נפלה פצצה שיש צורך לנטרל אותה, בתוך חצר בית ספר. הקצין של היחידה היה דרוזי והוא זה שאמר לי שיש ליד בית כנסת. אמרתי לו, "וואלה בוא ניכנס". בית הכנסת היה סגור, ואמרו לנו שנשארה במקום משפחה יהודית אחת, משפחת לוי, ולבן שלה יש מפתח לבית הכנסת. הם אחראים על אחזקת המקום.

הבן פתח לנו את בית הכנסת, נכנסנו, זה היה כמובן רגע מאוד מרגש. שם נתקלתי לראשונה בתופעה שמקום התפילה ומקומו של החזן נמוך מהספסלים של המתפללים.

הבן הוביל אותנו לארגז שהיו בו כל מיני ספרים. ספרי קודש, חוברות, וקצת ספרים ללימוד עברית.

בין לבין ראיתי מחברת שחורה, כתובה בעט נובע, וכתוב עליה "רבקה פיינשטין ראש פינה". במחברת היו שירים מפורסמים מאותה תקופה. ככה גיליתי שלהמנון שלנו, "התקווה", יש בעצם תשעה בתים. אמרתי שאני גר ליד ראש פינה, ואני יכול לקחת את זה ולנסות לאתר את הכותבת, או את משפחתה. הבחור שם מבית הכנסת אמר שאין בעיה. הקצין הסב מבטו ואמר "לא ראיתי לא שמעתי". תחבתי את זה לתוך האפוד וזהו. יצאתי, הסתיים שירות המילואים.

באותה תקופה באצבע הגליל היו "חגיגות זמר". כל חודש ביישוב אחר היו חגיגות זמר. אני השתתפתי בחגיגה כזאת, הייתי שותף בהפקה. ניגשתי למנחה, הראיתי לו את המחברת ואמרתי לו בוא נעלה לבמה, אולי נמצא את הבעלים. שם סיפרתי את הסיפור וקמה מישהי בקהל ואמרה "אני מיסוד המעלה ואני קרובת משפחה". כמו אידיוט פשוט נתתי לה את המחברת.

עברו כמה שבועות והתקשר אליי חבר ואמר לי: "תפתח עיתון מעריב מחפשים אותך". הייתה שם כתבה של אהרן אבן חן שהיה אז כתב של מעריב, והוא עצמו גם איש ראש פינה. הוא היה קרוב של רבקה פיינשטין – אבן חן זה שמו המעוברת. והוא כתב שם שהמחברת הגיעה לבתה של רבקה, ציפורה אדלר, והיא מחפשת את החייל שמצא את המחברת. התקשרתי אליה, והיא סיפרה שלא ידעה על המחברת הזאת. היא התרגשה מאוד מהשירים שאמה שרה לה כשהייתה ילדה.

היא סיפרה אז שהיה להם דוד נהג דיליז'אנס בקו ראש פינה-ביירות, והעלתה את הסברה שאולי הוא, באחת מנסיעותיו, לקח את המחברת איתו. אבל מאז עדיין לא יודעים איך בדיוק המחברת הגיעה לשם".

חיים שני עסק עשרות שנים בחינוך, והיה אף מפקח של משרד החינוך. הוא עדיין תושב קרית שמונה. אנו מודים לו על המידע שמסר.

לקריאה נוספת:

"ראש פינה – זכרונות רבקה גרבובסקי", עריכה: מלכה ארגוב, הוצאת ספרים "אח", תש"ס

"שלושה ימים בסיון – סיפורה של איכרה ממשמר הירדן", כינס וערך: אהרן אבן-חן, דפוס שמגר, 1987.

 

כתבות נוספות

החתונה הראשונה של הרפתנית הראשונה

השביל הזה מתחיל כאן: הסיפור מאחורי שיר המסע של אהוד בנאי

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

אספו כוח ובריאות בלבנון: בואו לחופשה בפרברי ביירות