האיש שנבחר למלא תפקיד מכריע זה היה פרופ' יוחנן רטנר: אדריכל, איש צבא ומפקד, אשר שירת ב"הגנה" עוד מימי מאורעות תרפ"ט. תעודות נדירות מאותם ימים, השמורות באוסף יוחנן רטנר בספרייה הלאומית, שופכות אור חדש על מאבקי הכוחות שהתחוללו בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" ועל עיצוב הזיכרון ההיסטורי של אותם מאורעות בשנים שלאחר מכן.
על פרופ' יוחנן רטנר (1965-1891) נכתב מעט מאוד: חלקו בתולדות ה"הגנה" וצה"ל בראשיתו עומדים, לרוב, בצילה של פעילותו הענפה כאדריכל, אשר תכנן ובנה בנייני ציבור רבים בישראל (ובכלל זה את בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים) ואף עמד בראש הטכניון. בשנותיו האחרונות עסק רטנר בכתיבת זיכרונותיו, שאותם התעתד, ככל הנראה, לפרסם באופן נרחב בספר. פטירתו הפתאומית, בינואר 1965, קטעה תכניות אלה, וקטעי הזיכרונות שכתב נותרו גנוזים ברשות בני משפחתו. רק לאחר מלחמת יום כיפור, החליטה משפחתו של רטנר להוציא לאור את זיכרונותיו, בספר "חיי ואני". בפתח הספר, הובאו דברי ההסבר של המחבר לשם היומרני, במקצת, שניתן לו:
"תכופות חשתי בקיומו של פער בין ה'אני' שלי לבין ה'עובדות' של חיי – היותי לאדריכל, לפרופסור, לאיש מלחמה. עימות זה, שנראה לי לעתים כניגוד, אך מעולם לא כ'פיצול אישיות' – היה לבעיה מרכזית בחיי, לעתים בעיה מְענה. הוא הדבר אשר אותו מנסה אני להבהיר בדרכים שונות בזיכרונות אלה, ומכאן גם שם הספר".
כתב היד של אותם זיכרונות, השמור באוסף יוחנן רטנר במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, מגלה כי הזיכרונות נכתבו כמעט כולם בלשון הגרמנית. על אף שרטנר עצמו שהה בגרמניה רק פרק זמן קצר בנעוריו – הוא הגיע לשם מרוסיה מולדתו בגיל ארבע עשרה ושב לרוסיה בשנת 1910, בגיל תשע עשרה – תקופה זו עיצבה את דמותו האינטלקטואלית במידה מרובה. חמש השנים שעשה, לאחר מכן, בבית הספר לאדריכלות בקרלסרוהה, בגרמניה, השפיעו גם הן על יכולת הביטוי הרהוטה שלו בגרמנית. רטנר, כך יש לשער, ראה בפעילותו הציבורית למען היישוב העברי בארץ ישראל את עיקר חייו, והדבר ניכר מן המקום המרכזי שתופסת פעילותו ב"הגנה" בתוך זיכרונותיו. פרשת שירותו בצה"ל, והקרע שחל בינו לבין דוד בן גוריון, בעקבות סירובו למלא את תפקיד הרמטכ"ל, הסבה לו כאב רב. רטנר הקפדן והדעתן, שמר כל פיסת תיעוד שנגעה לאותה פרשייה, והתכונן, כך נראה, לפרסם תעודות אלו כנספח לזיכרונותיו.
"דן [יעקב דורי] הועבר לבית החולים, וכנראה ינותח ביום ב'" – כך נפתח המכתב הדרמטי שנשלח אל רטנר ב-26 במארס 1948, בחתימת "הלל" [ישראל גלילי] ו"ידין" – יגאל ידין. בהמשך לדברים אלה, מבקשים השניים מרטנר "להיענות לדרישתו של אמיתי [דוד בן גוריון] וליטול על עצמך את התפקיד למלא את תפקידו של הרמטכל".
עשרה ימים קודם לכן, כבר חיבר רטנר בן ה-57 תזכיר ארוך שנשלח אל בן גוריון וישראל גלילי, ובו פרט מדוע הוא מסרב לקחת על עצמו את התפקיד שהוצע לו:
"מראש אמרתי לאמיתי [בן גוריון] שלדעתי נחוץ לתפקיד זה ובשעה כזאת איש יותר צעיר. בכל אופן לא התחשבתי בשאלות של מקצוע או של משפחה […]"
מן הדברים בהמשך מסתבר, כי בצמרת הפיקוד העליון של ה"הגנה" באותם ימים, שררו תככים לא-מעטים, מאבקי כוחות על רקע מפלגתי ומתחים בינאישיים רבים, שרטנר המבוגר, המקצועי והשקול, לא יכול היה להתמודד עמם. "לכן החלטתי שלא לקבל את המינוי", הוא מסיים מכתב ארוך זה, שהקפיד לשמור לעצמו את העתקו, "אני גם לא אבוא יותר לתל אביב. זאת אכילת עצבים ללא כל תועלת לעניין. עכשיו לא הזמן לסידור חשבונות אישיים ולא זאת הייתה מטרת מכתבי."
רטנר הקפיד לשמור יחד עם מכתב זה גם את מכתבי התשובה הבהולים ששיגרו לו בן-גוריון וגלילי, שהפצירו בו לפחות לנסות למשך ימים אחדים להיכנס לתפקיד, מתוך תקווה שכובד האחריות יסחף אותו וישכך את התנגדותו. מן הטיוטות הכתובות בעפרון, בכתב יד ישר וזוויתי של פרופסור לאדריכלות, ניכר זעמו של רטנר, שגילה אי-סדרים רבים בעבודתה של צמרת הצבא, בלי כל יכולת להביא לתיקונם.
אוסף התעודות של רטנר השמור במחלקת הארכיונים מביא לפנינו את סיפורן של שתי פרשיות נוספות בחייו הציבוריים של האיש שלא נואש מלהטיח בחבריו את ביקורתו על דרך פעולתם.
תיק ובו תעודות על פעילותו של רטנר כנספח הצבאי הראשון של צה"ל בברית המועצות, מגלה את חריצותו באיסוף מידע מודיעיני וקשירת קשרים דיפלומטיים עם ראשי הצבא הסובייטי, סמוך לחתימת הסכמי הפסקת האש עם צבאות ערב. דו"חות מפורטים על שיחות עם קציני צבא בכירים, רשימות של ספרות מקצועית צבאית ברוסית, שנשלחה על ידו לישראל ואפילו דין וחשבון ("סודי!") על יחס הסובייטים לערבים, מגלים כי רטנר התייחס ברצינות תהומית גם לתפקיד זה. למגינת לבו, גם השליחות ההיסטורית במוסקבה נסתיימה בצרימה, כאשר פורסמה ידיעה בעתון "הבוקר" על אדישות צמרת השלטון בישראל לחזרתו ארצה, עטור הישגים. הכחשותיהם של ראשי משרד החוץ, שפורסמו כמעט מיד, כנראה לא הצליחו להפיג את הטעם המריר שנותר לאחר שליחות זו, שאותה ביצע רטנר בהתנדבות מלאה.
מכתביהם של שמעון פרס, משה שרת, ישראל גלילי ואורי ברנר, השמורים גם הם באוסף רטנר, מעלים פרשיות נוספות של עלבונות מצד צמרת מערכת הביטחון הישראלית, אשר ניזונה, כך יש לשער, מן הטינה ששמר לו בן גוריון על סירובו לעמוד בראשות צה"ל. בזיכרונותיו כתב רטנר, כי לפי השערתו של בן-גוריון "התפטרתי כדי שלא איאלץ, בתוקף תפקידי כרמטכ"ל, לפרק את הפלמ"ח או לפחות את מטהו – כלומר, לתקוע פגיון בלב ידידיי הטובים." אך רטנר שולל מיד את הדבר: "השערה זו מוטעית מטעם פשוט: אז, לפני התחלת הקרבות הממשיים, כלל לא עלתה על דעתי אפשרות כזאת […]"
אחת התעודות החשובות ביותר באוסף זה, נושאת עליה את התאריך ההיסטורי: 14 במאי 1948 – יום הכרזת המדינה. באותו יום, שיגר בן-גוריון לרטנר כתב פקודה-מינוי, מנוסח בלשון לקונית וקולעת, שתכנו אינו משתמע לשני פנים:
"ליוחנן –
כל כוחות המדע, הפלוגה של עובדי המדע, המסתערבים – עומדים לפקודתך, ואתה אחראי ישר לפני.
עזרא [עזרא דנין – ראש המחלקה הערבית בשירות הידיעות של ההגנה] יהיה קצין המבצעים שלך.
אתה מוסמך למנות לכל יחידה הפועלת בשטחים אלה ולכל סוג פעולה קצין מיוחד האחראי באופן ישיר לפניך."
מכתב קצר זה, מסתיר מאחוריו תכנית לפעילות מבצעית-מודיעינית נועזת, שיצאה לפועל ביום הכרזת המדינה, ואשר על ביצועה הופקד יוחנן רטנר, בהמשך לתכניותיו להקמתו של אגף תכנון ליד המטה הכללי של הצבא.
מכתבי ההערכה הרבים של בן-גוריון לרטנר, ובכלל זה מכתב ארוך שכתב לו בשנת 1951, עם שחרורו הסופי מצה"ל (בגיל 60!) מוסיפים ממד נוסף למערכת היחסים המורכבת והמרתקת בין שני אישים אלה, בתקופה המכרעת של הקמת המדינה.
קרוב לעשור לאחר שרטנר סרב לתפוס את מקומו של יעקב דורי כרמטכ"ל, הוא היה לממלא מקומו בחיים האזרחיים. רטנר ודורי נפגשו בראשית שנות החמישים בטכניון, שם היה רטנר לדיקן הפקולטה לאדריכלות ומשנה לנשיא הטכניון, ואילו דורי היה נשיא הטכניון עצמו. בשנת 1957, כאשר נתבקש רטנר למלא את מקומו של דורי בראשות הטכניון, הוא דווקא נענה ברצון…
