.

מכתב מספינה מדומה

מאת סיון בסקין

 

תל אביב 1935 / לאה גולדברג
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

 

קשה מאוד לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, אהוב יותר מאחרים. קשה שבעתיים לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, כשאת חולקת עימה, פחות או יותר, את נופי הילדות – הלא רבים כל כך משיריה נושאים בהם את הטבע, הן הפראי והן העירוני, של המקומות ההם. ובכל זאת, אם עליי לבחור, אני בוחרת דווקא ב"מסע הקצר ביותר", כשמו של המחזור שאליו השיר הנבחר משתייך. למעשה, המסע הקצר הוא כל כך קצר, עד שאינני צריכה כלל לצאת מעירי. אפילו לא לעירי הישנה.

אבל רגע. השיר הנבחר לא נקרא סתם "תל אביב", כי אם "תל אביב 1935", והוא נכתב בשנות השישים. גולדברג התגוררה אז בירושלים, אבל המסע הארוך יותר הוא כמובן המסע בזמן. ומכיוון שאני כותבת את הרשימה הזאת בשנת 2020, המסע הזה מתארך בעשרות שנים נוספות. נסיעה, ממשית או מטאפורית, היא מצב עקרוני עבור גולדברג, שתמיד נמצאת בין שתי מולדות או יותר, שספרה הראשון בפרוזה – זה שעלילתו מקדימה באופן מילולי ומיידי את אותה תל אביב 1935 – הוא מכתבים מנסיעה מדומה, עם ובלי מירכאות. והרי מה כל כך מדומה בנסיעתה של רות, כותבת המכתבים, אם לא המרת המסע הממשי במרחב במסע מדומה בזמן, מבלי שהקורא יכול להבדיל ביניהם בביטחון?

ובכן, הלאה הביטחון; איזה ביטחון כבר יכול להיות כשאת מגיעה כל העת למקום חדש, לפעמים לאותו מקום חדש שאינו חדל להיות חדש גם אחרי שנים רבות? איזה ביטחון יכול להיות כשאת מגיעה שוב ושוב לאותה תל אביב 1935, כפי שראית אותה לראשונה? לא בכדי השיר נפתח בתרנים על גגות הבתים – התורן, מתקן שאמור להיתמר על גבי ספינת מפרש חמקמקה, כובש את הדבר הסטטי ביותר בעולם, גגות הבתים.

הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס

השורה השנייה – על פי יוסף ברודסקי, השורה הקריטית ביותר של כל שיר, זו שקובעת את אופי השיר כולו – מציבה את התרנים הללו, ברוחב לב עצום, בתוך המסע הימי הארכיטיפי מכולם – על ספינתו של קולומבוס. (מסע ימי ארכיטיפי אף יותר הוא כמובן האודיסיאה, אבל כיוון תנועתה הפוך, מפני שהאודיסיאה היא מסע הביתה.) העוף היבשתי, עורב, מחליף את העוף הימי – שחף? אלבטרוס? – ומבשר יבשת אחרת. או שמא הוא מחליף את היונה המבשרת יבשה, לא חשוב באיזו יבשת?

וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

גם האנשים המתהלכים ברחובותיה של העיר אינם סתם עוברי אורח כי אם נוסעים. כאילו אותה נסיעה גורלית שעלו עליה פעם אחת – לא בהכרח נסיעה אחת רצופה; מסלוליהם יכלו להיות מורכבים ומפותלים, ללא כל דימיון לטיסותינו הסטריליות בשנות התשעים – דבקה בהם לשארית חייהם. תל אביב, שהפכה לביתם האוהב והמחבק של רבים כל כך, אינה מתפקדת כבית רגיל וסטטי, שהרי גגותיה נושאים תרנים ועורבים ימיים פלאיים. תל אביב עצמה היא ספינה ששטה בים, או לכל היותר עוגנת בנמל. אולי לזה התכוונה אחר כך דליה רביקוביץ, כשקראה לה "עיר ים־תיכונית מכוערת". הלא ספינה אינה מחויבת להיות יפה, להעמיד פסלים, למתוח שדרות ולהקים ארמונות. תצלומי תל אביב משנות השלושים, עם סגנון הבנייה שכל כך מזוהה עם העיר ועם התקופה, רק מחזקים את הדימיון בין העיר לספינה. רגליי מתנדנדות רק מלכתוב את זה.

אבל ברגע שהוזכרו נוסעים, אין לנו ברירה אלא להתבונן בפניהם ולהאזין לשפתם. ככה זה: כשאתם רואים ציור נוף מרהיב, שאי שם בעומקו פוסעת דמות קטנה של אדם, אתם תעזבו את העצים ואת העננים ותתרכזו באותה דמות, מרכזה ההכרחי של כל קומפוזיציה, ותתאמצו להביט בתווי פניה, גם אם הם אינם נראים. באותו אופן, כשתלכו ברחוב בעיר זרה ותשמעו אי שם את צליליה של שפת אימכם, או שפה קרובה לליבכם – לא תוכלו להתעלם, תלכו שבי אחריה, ולו רק לכמה דקות. אבל מי שעוסק באותו מקצוע שבו עסקה גולדברג, יתעכב שם – בתוך השפה – לתמיד. גולדברג אומרת "שפה של ארץ זרה" ולא "שפה זרה", שהרי העברית אינה זרה לה. אבל היא מפרידה ביושר בין השפה – האישית, הקוסמופוליטית, הלירית – לבין הארץ. לארץ יש זכות קיום מפני שהיא מרכזה של השפה, לא להפך. עד כדי כך, שהשפה יכולה אפילו להתנגד על ידי קרירותה החדה למזג האוויר המקומי.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

הבית השלישי כבר פורט את הספינה הזאת, תל אביב, למה שאפשר לכנות, באופן מטאפורי, תכולת מזוודותיהם (צקלוניהם!) של אותם נוסעים. התמונה שהוא מתאר היא כמעט קפסולת זמן, דימוי שבסך הכול נכון לספינה ששטה בלב ים, מבודדת מסביבתה ונושאת מטען:

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?

אבל לא משוררת כגולדברג תמשיך את הרצף הזה בכיוון של נוסטלגיה וסנטימנטליות. היא לא תניח לנו לטעום את עוגיית המדלן שהיא מחזיקה בכיס. במקום זה היא עושה מהלך נוסף של המרת זמן למרחב – כשם שמתחילת השיר המירה מרחב לזמן – ושולפת זמנים – לילות – אירופיים כנגטיבים של סרטי צילום. אין הפרש שעות בין תל אביב לקובנה (והן גם היו דומות מאוד באותה עת בגודל אוכלוסייתן), אבל המרת הלילות ההם לייצוג ויזואלי הפוך יוצרת סוג של יעפת שנוסעי תל אביב שרויים בה דרך קבע. המצאת הצילום הבסיסית, הקאמרה אובסקורה, הייתה מבוססת על מיקוד האור בנקודה אחת ועל היפוך התמונה; מדוע לא לטעון אותה בזמנים מהמקום הישן, כדי שתמונה מופלאה, state of the art של אמנות הזיכרון, תוטבע על דפנותיה הלבנות של ספינת תל אביב?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

אבל אם תל אביב היא ספינה ואנשיה הם נוסעים, הרי יש לשלם על כך מחיר. והמחיר הוא שספינה אינה יכולה להיות בית של קבע, או בית בכלל ("חדרים שרוקנו" הופיעו כבר בבית השלישי); שתחושת הזרות אינה נעלמת במלואה לעולם. על כך כתבה מרינה צווטאייבה בשירה המפורסם "כמיהה לארץ": "להיות דובה צפונית שלולת / קרחה – אפשר בכל מקום" (תרגום: דורי מנור). לאה גולדברג לא הייתה דמות טראגית כמו צווטאייבה, לא בגורלה, לא בתפיסת עולמה ולא בשירתה, ואת המעבר שלה מקובנה לתל אביב הכתיבה בחירה מודעת ומכוונת בהרבה, לעומת הגירתה (ליתר דיוק, הגירותיה) של צווטאייבה בכוח הנסיבות. אחרי הכול, גולדברג נוסעת בעקבות שפתה הנבחרת, ואילו צווטאייבה נאלצת להתרחק ממחוזות שפתה מלידה (וכאשר חזרה לבסוף לארץ לידתה, היה בכך גזר דין מוות, שלא איחר להתממש). אבל שתי המשוררות נושאות בלבן את הזרות ההכרחית, זרותה של השירה למקום, כל מקום. לכן גם בתל אביב גולדברג שומעת צעדים של "צבא נכר", מפני שכל קול שאינו תואם את נשימתו ואת הליכתו של המקצב הפואטי הנשמע תמיד בראש המשוררת, הוא קולו של צבא נכר כלשהו.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,

וכך אותה הליכה בקצב השיר ברחובותיה הצעירים של תל אביב מביאה את המשוררת לגלות זווית ראייה מופלאה במיוחד, שמציבה לפני מבטה תמונה סימטרית, צלולה ומעוררת השתאות: אם תל אביב שעל החוף היא ספינה, הרי הים שלה נושא עיר שטה שהיא מקדש, כנסייה.

וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

החוף והים, העיר והים, המקדש והחול מחליפים מקומות. ההבדלים ביניהם מיטשטשים, מפני ששניהם מצויים במצב מתמיד של שיט, של תנועה אל העולם הרחב והזר, ובאותה העת הביתה, אל יבשות שלא נודעו ואל איתקה. ים מאחורינו, ים מלפנינו, וכל קרני האור נפגשות במוקד אחד – בעולם האינסופי של המילים העבריות בתוך ראשה של אישה צעירה אחת שעומדת על החוף. אישה מבוגרת ממנה בעשורים אחדים מתבוננת בה מירושלים ומצלמת את סרט המסע למען העתיד.

 

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!".

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר "זכר" מאת חולקט – אוּרי קָרין, מתוך הספר "נסיכת ביטחון"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ליאת מורבצ'יק

שלום כיתה א

וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל הַחֲזִית?
וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל בֵּית הַסֵּפֶר?
וְהוּא מַגִּיר שְׁתִיקוֹת עַל הַכָּרִית

הַלְּבָנָה, רִקְמַת דִּמְעָה טוֹפֶפֶת.
וּמִי יַטְלִיא לוֹ עוֹר מֵעַל כְּוִיַּת
הַשֶּׁקֶט? מִי יַכְלִיב לוֹ תַּךְ אֶל תֶּפֶר?

מוֹרֶה הוּא רַק מוֹרֶה וְלֹא חַיָּט,
מֵבִין (מֻקְדָּם מִדַּי), בֶּן שֵׁשׁ וּקְצָת,
שֶׁיֵּשׁ לְהַחֲרִישׁ אֶת קוֹל חַיַּת

בִּטְנוֹ, שֶׁתִּוָּתֵר כְּמֵהָהּ לָעַד.

 

כּסוּת

"בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ"
לאה גולדברג

בֹּקֶר אָבִיךְ. לֹא לָקוּם. לְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּרְאָה אֲפִלּוּ.
לָצֵאת מִמֵּחִילת הַלַּיְלָה אֶל הָרְחוֹב הַמְּאֻבָּק,
בַּדֶּרֶךְ לְהָבִין אֶת שְׁקִיפוּתִי כְּאִלּוּ,
לְקַבֵּל בְּהַכְנָעָה אֶת כְּסוּת הָעֶצֶב הַנִּדְבָּק.

לְהָבִין שגּוּפִי חוֹלֵף מִמֶּנִּי,
שהוא חוֹמֵק מִבַּעַד כֹּל נֶקֶב קַל.
שְׁרִירֵי חֲלוֹמוֹתַי נִרְפִּים וּכְבָר כִּמְעַט אֵינֶנִּי,
סְבִיבִי תּוֹפֵחַ צֵל עַב־מִשְׁקָל.

וְהַצֵּל הוֹלֵךְ וּמִתְגַּדֵּל וּכְמוֹ חוּט דַּיִג
הוּא נִקְשַׁר וּמִתְלַפֵּף בַּאֲדִיקוּת סְבִיב אֵיבָרַי,
והוּא תּוֹלֵשׁ אֶת בְּשַׂר הָעַפְעַפַּיִם
וְרַק לִבִּי הַחַי קוֹרֵא לִי בְּאַקְרַאי.

 

קומץ שמיים

"עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי"
אברהם חלפי

מִקֹּמֶץ שָׁמַיִם נִבְרֵאתִי,
עֵינֵי מַרְאָה גְּדוֹלוֹת מֵעַל הַיָּם.
בֵּיתִי מַמְלֶכֶת צֶמֶר צָחוֹר
עֲרִיסָתִי מְחוֹשֵׁי עֲנָנִים,
וְהֵם מְנַעְנְעִים אֶת גּוּף הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי
עַד סוֹף כְּאֵבֵי הָרָעָב.

סַבְיוֹנִים, בְּרָאשֵׁיהֶם הַחֲלָבִיִּים
סְבִיב גּוּפִי,
כְּמוֹ בָּלֵרִינוֹת עַל מוֹבַּיְל.

 

ליאת מורבצ'יק היא פסיכותרפיסטית. פרסום הביכורים שלה בשירה היה בגיליון 50 של המוסך. שירים אלה מתוך ספר בכתובים.

.

.

עמרי משורר־הרים

ונציה

בַּעֲרִיסַת גַּלַּיִךְ הַחוֹרֶקֶת
שָׁלְווּ בַּנֶּפֶשׁ יְסוֹדוֹת הָרִיב.
עֵת שִׁירָתָהּ שֶׁל רוּחַ מְזַקֶּקֶת,
פֵּרְקָה תְּהִילָתוֹ שֶׁל יוֹם מַשְׁרִיב.

בִּקְצֵה סִמְטְאוֹתַיִךְ הִשְתַּקַּפְתִּי
בִּרְאִי הַמַּיִם שֶׁל הָאֵין־מוֹצָא.
וְעַל עִקְבוֹת אָחֵר אַחַר כָּךְ שָׁבְתִּי,
זֶה שֶׁבַּגְּבוּל אֶת אוֹת דָּרְכּוֹ מָצָא.

הַאִם צָמַחְתְּ מִמְּצוּל פְּנִינָה וָיֶרֶק
וְנַס הַיָּם מֵהֶדֶף פְּרִיחָתֵךְ?
הַאִם חָלַם הַיָּם לִהְיוֹת לָךְ אֶרֶג,
לָשֵׂאת מִשְׁקָל כֵּלַיִךְ כְּעַבְדֵּךְ?

חִכִּיתִי לְעַצְמִי בְּסוֹף כָּל גֶּשֶׁר.
הֵשַׁטְתִּי אוֹתִי אֶל עוֹלָמִי.
וּכְשֶׁהִגַעְתִּי הִתְאַחָה הַקֶּשֶׁר
בֵּינוֹת דִּמְעַת הָאֵשׁ וִיקוֹד דָּמִי.

אוגוסט 2019

 

יום סתיו

לַקֵּט בִּכְנִיעָה נְדָבוֹת הַשַּׁלֶּכֶת,
לֹא דַּעַת, כִּי אִם עֵת רַפֹה.
אֱרֵה מֵחָגָו הַפְּרֵדָה הַנִּמְשֶׁכֶת,
הַצּוּף שֶׁבֵּין שָׁם וּבֵין פֹּה.

קִבּוּץ הַיָּמִים – לְוָיָה שֶׁל חַיֶּךָ,
עֲרֹב לְכָל יוֹם שֶׁמּוֹעֵד.
תּוֹסִיף לְהַבְשִׁיל מְבוּכַת לְחָיֶךָ,
אַךְ שָׂמְתָּ הַחוֹל לְמוֹעֵד.

11.11.2019, גני לוקסמבורג, פריז

 

עמרי משורר־הרים – שמו המקורי ולא שם עט – בן 26, גדל בירושלים, בשנים האחרונות חי בבזל, שוויץ. עוסק בכתיבה ובתרגום שירה גרמנית. שיריו פורסמו בעבר בגיליונות 32 ו־61 של המוסך.

.

.

מאיה ויינברג

שורש העצב

שורשי העצבים בולטים מחוט השדרה, ומעבירים אותות כמעט מכל חלקי הגוף ואליהם.
(המרכז לניתוחי עמוד שדרה)

מָה נַעֲשֶׂה עִם טַלִּי?
כָּל דָּבָר מַזְכִּיר אֶת טַלִּי
טַלִּי מְסָרֶבֶת לָמוּת
לְהִשְׁתַּתֵּק
כָּל מָקוֹם שֶׁנָּגְעָה בּוֹ
מְהַבְהֵב וְהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ
תְּלוּיוֹת כְּמוֹ זְכוּכִיּוֹת עַל עֵץ
אֲבָל טַלִּי אֵינֶנָּה
רַק הָרוּחַ
לָכֵן שִׁבְרֵי זְכוּכִית
לָכֵן שִׁבְרֵי הַלֵּב
אֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַפֵּשׂ
לְהִתְאַהֵב, לְהֵחָתֵךְ
טַלִּי אֲנִי זְקוּקָה לָךְ
שֶׁתַּגִּידִי לִי אֶת הָאֱמֶת
וְכָל דַּקָּה מֵהַזְּמַן
שֶׁהָיָה לָנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ
כַּמָּה אֲנִי מִתְחָרֶטֶת
כָּעֵת

 

שיר ארגעה קטן

הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן
הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת, הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן
הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת
רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף, נְהָמוֹת מֵאַיָּלוֹן
הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם
הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַמֵּתִים מֵתִים כְּבָר
סָלְחוּ וְאֵינָם סוֹבְלִים עוֹד
הַבִּיטִי סָבִיב, כֻּלָּם בְּסֵדֶר
כֻּלָּם בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר
מֵהָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן
נֶהֱנִים מִמָּה שֶׁיֵּשׁ
מִצְטַלְּמִים הָמוֹן.

 

מטבוליזם של ציפור שיר

אַף פַּעַם לֹא תָּנוּחַ דַּעֲתֵךְ, רְגָלַיִךְ הַכְּפִיסִיּוֹת
אוֹחֲזוֹת עָנָף בְּעֶרְגָּה מְדֻיֶּקֶת, עֲדִינָה עַל סַף לִפֹּל.
לָנֶצַח תְּקַפְּצִי, תַּפְנִי הָרֹאשׁ בְּבֶהָלָה, לְפֹה וְאָז לְפֹה
יָפָה כָּל כָּךְ אֲבָל קְטַנָּה מִכְּדֵי לְהֵרָאוֹת.
רַק קוֹלֵךְ הַמִּתְעַקֵּשׁ וְגַם הוּא, רַק
לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת קְרוֹבוֹת מְאֹד.
נֵס קִיּוּמֵךְ, נוֹצוֹתַיִךְ הַסְּדוּרוֹת
אֵין בָּהֶם כְּדֵי לִשְׂרֹד
לָכֵן כָּל יוֹם הוּא פֶּלֶא
כָּל יוֹם הוּא יוֹם אֶחָד פָּחוֹת.

 

מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הספרים "שטחים פתוחים" (ספרי עיתון 77) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד) שזיכה אותה בפרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, 2018. בימים אלו רואה אור הספר "פליטי אור" בשיתוף עם דרור בורשטיין (אפיק). הספר משלב נקודת מבט זואולוגית עם התבוננות מתחומי האמנות ומזמין להכרות חדשה עם עטלפים. שירים וביקורת פרי עטה התפרסמו במוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא פרל וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "שיווי משקל" / תורוולד סְטֵן

מנורווגית: דנה כספי

 

היא זחלה עד השרפרף הירוק הישן. עיניה הביטו בארבע הרגליים בטרם תפנה את מבטה אל המושב. לפתע הרימה את זרועותיה ומתחה את כפות הרגליים, השוקיים והירכיים. ידיה נשלחו אל המושב. השרפרף לא נפל. זרועותיה שיתפו פעולה עם רגליה בכל סנטימטר של טיפוס. היא משכה את עצמה כלפי מעלה. היא מעולם לא עשתה את זה קודם. היא התנדנדה. היא נעצה את מבטה הישר לעבר הכיור. היא עמדה על שתיים.

.

1.
כרעתי על ארבע, עצרתי את הנשימה והקשבתי. סביבי שרר חושך, חוץ מרצועת אור תחת מה שהנחתי שהוא הדלת.

העברתי את ידיי וברכיי מעט קדימה. רציתי להתקדם בזחילה אל רצועת האור, או קרוב אליה ככל האפשר, ולצעוק שאני חי, שאני לא מפחד מאף אחד, ושאין לי כל כוונה למות.

התחלתי להתנשם ולהתנשף. הצלחתי לזוז כמה סנטימטרים בלי ליפול. ראשי נחבט בדלת. עוד שנייה ואפול. ברכיי כאבו. לא הבנתי איך זה שאני לובש תחתונים בלבד.

ידי הימנית גיששה בחושך אחר נס. אחזתי במה שחשבתי שהוא דופן של ארגז. כעבור זמן־מה הצלחתי לטפס עליו בעזרת הזרועות. בתום מאמצים כבירים התיישבתי. הצלחתי ליישר את הגב ואפשרתי למותניי לייצב את פלג גופי העליון. ליבי הלם. החלקתי באצבעותיי על הארגז המחוספס.

כמה טוב לשבת. אבל אם אירדם, אפול. מוטב שאקום.

כופפתי בזהירות את פלג גופי העליון לעבר רצועת האור וקראתי:

"אני יודע שאתם שם!"

דממה.

"אתם לא יכולים להשאיר אותי פה."

כעבור רגע הוספתי בקול שקט יותר: "לתמיד."

זאת ידית שם בדלת מולי? ידי הימנית מיששה את הדלת. לא מצאתי שום ידית.

הנשימה שלי הלכה ונעשתה קלה יותר. ניסיתי לשלב את זרועותיי על חזי כדי ליישר את הגב התחתון. הדבר עשוי להקל את הנוקשות בצוואר.

האם אוכל לקום?

ניסיתי. לא הצלחתי. נפלתי מהארגז ונשארתי שרוע על גבי. הוא כאב. גנחתי.

לו הצלחתי לקום הייתי בוודאי מוצא מתג, נעמד מול מראה ומתחיל לתלוש שערות לבנות מראשי. בטח הייתי מפספס ומורט אחת מהשחורות הבודדות שנשארו.

הרמתי את היד והעברתי את אצבעותיי על עיניי. לחצתי על משהו רגיש ולח. אחת מעיניי הייתה סגורה, כאילו הדביקו אותה. האחרת הייתה נפוחה, אבל הייתי מסוגל לראות בה.

זכרתי את 02125128718. המספר שהוא רק שלי. ראשי וגופי כאבו. הזרועות והרגליים היו שם, גם אצבעות הידיים והרגליים. משהו הלם ברקה. חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?

יש כאלה שלא מסוגלים להזיז אפילו אצבע. אני יכולתי גם למצמץ. פעם, פעמיים. לא ייתכן שיש חלון בחדר. האוויר היה מחניק מדי. שלוש מאצבעות יד ימין מסוגלות להתיישר, וקצותיהן נוגעות בבליטה על העורף. שתי האצבעות האחרות כואבות.

האם השכיבו אותי כאן כי חשבו שאני מת, מוכן להעברה הלאה, למחסן הקירור ולפתולוג?

ניסיתי להרים את ברך ימין, זרוע שמאל, ולסובב את ראשי ימינה, לכיוון הדלת. העקב הימני התנועע. ידעתי מה ההבדל בין ימין ושמאל. לא הייתי בטוח אם אני שוכב על בטון, רצפת עץ או לינולאום, או אם משהו פלילי התרחש.

התחלתי לחשוב עלייך, סלמה. רציתי לנסות שוב לקום. המחשבה עלייך נסכה בי אומץ לנסות. נזכרתי במכתב. מי נתן לי אותו? אחת האחיות. אני לא זוכר את שמה. אני בבית חולים?

לא, זה מוסד סיעודי. גרתי בחדר עם גבר נוסף. היו לנו שני חלונות. כאן אין אף חלון. במכתב שלך היה כתוב שאני עומד להיות סבא, שאת בהיריון בחודש רביעי, ושבעיר שבה את גרה אביב עכשיו.

ראיתי לנגד עיניי את הלידה שלך. נולדת הרבה זמן אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הסתתרת בפינה בבטן של אימך.

צווחת. הצמידו אותך לשד. השתתקת. ניגשתי למיטה, רציתי ללטף את בטנך הרכה באצבעותיי. השלג ירד על בית הקברות מחוץ לחלון. המיילדת הייתה אישה חסונה עם אף גדול, סנטר בולט ושיער ארוך דהוי בצבע חום־אפרפר. הוא היה קלוע כמו חבל. היא דחפה אותי הצידה והרימה אותך. הפנים שלך היו אדומות, ראשך היה מכוסה בהרבה שערות שחורות. אימצנו אותך אל ליבנו לפי התור. רצינו לשמוע את ליבך הולם.

אחרי שחתכו לך את חבל הטבור הכחול וקשרו את קצהו, כוונו כל מאמציך לעבר מטרה אחת: בלי יכולת לדבר או להבין ולו מילה, התחלת לאמן כל אחד מאיבריך, כל שריר, גיד ועצב.

רצית ללכת.

איך לכל הרוחות אצליח אני לקום עכשיו על רגליי? אני כאן כבר כמה ימים? ריח של אבק עלה ממני. הרצפה בפירוש לא הייתה מבטון, אולי לינולאום. אבל למה אף אחד לא בא?

"הלו!" צעקתי.

חזרה לי התחושה בזרוע הימנית כולה. יד ימין אחזה בשמאלית, הרדומה. האצבעות השתלבו זו בזו. הנפתי את זרועותיי ואת ידיי סביב ברך ימין הכפופה. הרמתי את עצמי קצת והרכנתי את הגב.

הראש הוא מֵכָל לכל הלָבָה בעולם. התגלגלתי על צידי, שמטתי את ידי השמאלית והצלחתי לתחוב את המרפק השמאלי אל מתחת לפלג גופי העליון. לבסוף הצלחתי להניח את שני המרפקים תחת בית החזה. את רגל ימין הצלחתי לכופף. בידי הימנית דחפתי את רגל שמאל תחתיי. כעבור זמן־מה הצלחתי, בזרועות מושטות, להרים את פלג גופי העליון. כל משקלי נשען על זרועי הימנית. השמאלית עלולה לבגוד בי בכל רגע. פישקתי את אצבעותיי כדי לשפר את שיווי המשקל. ברכיי היו כפופות, גבי מקומר. המותניים היו ממוקמות היטב מעל הברכיים. במשך זמן־מה, אולי כמה דקות, עמדתי על ארבע כשפניי לעבר האבק והחושך.

ההרגשה בוודאי אינה שונה מאוד מזו שהייתה לך כשזחלת לעבר השרפרף במטבח, סלמה. עברו מאז שלושים שנה.

נאחזת בשרפרף, הזדקפת ונעמדת על שתיים בפעם הראשונה. הבטת בתמיהה היישר קדימה, כאילו את שואלת את עצמך בשביל מה לך לעמוד.

נינה ואני צהלנו. את נבהלת. ונפלת.

ראשי היה מורכן. אם אזקוף אותו התחושה הלא נעימה בצוואר רק תגבר. נפלתי הצידה.

.

2.

מישהו מחוץ לדלת. קולות. פי היה יבש. רצועת האור תחת הדלת נחסמה. הם עמדו ממש מעבר לדלת.

היא נפתחה. האור חדר פנימה. אני הייתי מאחורי הדלת. הם לא ראו אותי.

"מצאת את המתג?" אמר קול גברי מחוספס.

"לא ייתכן שהוא כאן," אמרה אישה. "היינו שומעים משהו."

היה משהו מוכר בקולה.

הם יצאו למסדרון. מאחורי הדלת הסגורה שמעתי אותם מדברים.

הדלת נפתחה בשנית. נבהלתי.

"אין כאן אף אחד," אמר הגבר בקול.

לא היה לי מושג מה יעשו אם יגלו אותי. עצרתי את הנשימה.

"כדאי ללכת להביא פנס?" שאלה.
"בשביל מה?"

קל היה לשמוע שהוא רוצה להמשיך הלאה.

"אבל…" אמרה ברכות.

"את לא מריחה משהו?" קטע אותה.

היא רחרחה באוויר.

"המחסן הזה כבר הרבה זמן לא בשימוש, אז ברור שקצת מחניק פה… כל כך מרגיז, אני לא זוכרת איפה המתג."

שמעתי שהיא מאבדת את הסבלנות.

"יכול להיות שהנורה נשרפה?"

"עכשיו אני יודעת," אמרה במהירות.

"לאן את חושבת שהוא נעלם?"

נשמע שהוא מאבד את הסבלנות.

"זה אמוניה," אמרה בפסקנות.

"ככה קוראים לו? הוא פולני?"

"יש כאן ריח של אמוניה," אמרה.

"אה, את מתכוונת שתן. אני רץ להביא פנס. אל תזוזי. אני כבר חוזר."

"אני פוחדת."

"תישארי כאן, הכול יהיה בסדר."

כעבור זמן קצר שמעתי את הצעדים הכבדים מתרחקים ונעלמים. נשמתי לרווחה. כשהשתרר שקט מוחלט שמעתי אותה ממלמלת משהו שלא הבנתי, עד שלבסוף פענחתי את המילים: "אני לא מעיזה." ואז סגרה את הדלת, ואני שוב מצאתי את עצמי בחושך.

הצעדים שבו והתקרבו.

הדלת נפתחה. אור הפנס הכה בעיניי. מישהו מהם צעק. כיסיתי את פניי בידיי. הייתי כל כך מבולבל, סלמה. נשמתי נשימה עמוקה.

מנורת התקרה נדלקה.

"חארות, תגמרו עם זה כבר!"

שמעתי עד כמה אני מתקשה לנשום.

"הוי, תודה לאל, אתה חי."

האיש תחב את ידו לכיסו ושלף את הטלפון הנייד.

"מצאנו אותו."

"איזו הקלה," אמרה. "טוב לראות אותך."

זיהיתי את קולה. הוא היה נעים. עיניה היו ירוקות, סנטרה מחודד. ראיתי שיש לה כמה נמשים על שורש האף.

"הוא נראה מבולבל," אמר האיש.

הוא היה גדול וחסון, שערו בהיר, לבוש בסרבל עבודה כחול ורחב. מתוך הכיס שעל ירכו הימנית הציץ פטיש.

הבחנתי בחטף במיטה לאורך אחד הקירות. על רצפת הלינולאום הירוקה היה דם. ראיתי כתם כהה בין רגליי. ניסיתי לכסות את עצמי.

"זה שום דבר," אמרה, ועטפה אותי בשמיכה.

"איפה אני?" שאלתי.

ראיתי כמה מיטות ריקות סביבי.

"אתמול באו הצבעים לשפץ את החדר שלך. אתה זוכר? אריק הנסן, השותף שלך לחדר, יצא לבקר את הבן שלו והמשפחה."

"הנסן," אמרתי בהיסוס.

"רַנדי הייתה לבד במשמרת, עם אחריות לשלוש הקומות. היא כנראה שמה אותך כאן כדי שלא תשאף את ריח הצבע. בערב היא חלתה פתאום. היא לא הספיקה לכתוב עליך ביומן. הנסן שאל איפה אתה…"

היא השתתקה לרגע.

פתאום ראיתי את הנסן לנגד עיניי: שיער לבן, גובה ממוצע. חולה במחלת ריאות. מודד מוסמך לשעבר שתחביבו תשבצים. פניו היו בצורת ביצה, אוזניו גדולות. שערו סורק לאחור. אף פעם לא ראיתי אותו לא מגולח אחרי ארוחת הבוקר.

"… היום. חשבנו שרנדי העבירה אותך למוסד סיעודי אחר שאנחנו עובדים איתו."

האיש הניד בראשו.

"אתה השָרָת?" שאלתי והנהנתי לעבר האיש.

"כן, כאן ובעוד כמה בתי חולים ובתי אבות."

"אתה רואה, אתה כבר מתאושש. אתה זוכר איך קוראים לי?"

"את אֶלסֶה," אמרתי.

עד אותו הרגע מוחי היה כמו מחט שהרימו אותה מהתקליט המסתובב על הפטפון, אם את מבינה למה אני מתכוון. העולם כמנהגו נהג בלי שאהיה מסוגל לומר מהם הזמן והמקום.

"אלסה," חזרתי ואמרתי. "את זו שהבאת לי לפני כמה חודשים את המכתב מהבת שלי, נכון?"

היא לקחה את ידי בידה ולחצה אותה.

"היא אמורה ללדת בעוד כמה שבועות. אתה שמח?"

"זאת הפעם הראשונה שאהיה סבא."

"אז אתה לא בדיוק רגיל לתפקיד?"

"זה מה שהתכוונתי להגיד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.

הסבתי את ראשי הצידה כדי שלא תראה את עיניי.

 

.

תורוולד סְטֵן (Thorvald Steen) נולד בנורווגיה ב־1954 ובשנות השמונים החל לפרסם יצירות במגוון ז'אנרים: שירה, רומנים ורומנים היסטוריים, מחזות, ספרי ילדים ומאמרים. כתב רומנים מקוריים על דמויות היסטוריות ובהן ריצ'רד לב־ארי, אלכסנדר הגדול, צלאח א־דין ודמויות מרכזיות בתרבות הסקנדינבית: סנורי סטורלסון וסיגורד יורסלפר. בה בעת כתב סדרת ספרים סמי־אוטוביוגרפיים על נער המצטיין בקפיצות סקי וחולם על קריירה אולימפית, אך נאלץ להתמודד עם מחלה ניוונית שהולכת ומצמצמת את יכולת התנועה שלו עד שהוא נעשה מרותק לכיסא גלגלים.

הקטע המתפרסם כאן לקוח מהרומן "שיווי משקל" (2012), שבו המספר מביט קדימה ומדמיין את השלב הבא במחלתו: הוא כבר אינו מסוגל לשאת את משקל את גופו, ומאושפז במוסד סיעודי. הוא חולק שם חדר עם קשיש פטפטן, ואחרי מות שותפו לחדר מתברר שהוא הוריש למספר ולחבריו לשולחן האוכל במוסד – גיבור מלחמה ורקדנית לשעבר – סכום כסף, והשלושה מנצלים אותו להרפתקה אחרונה מופלאה. הדמויות וקורותיהן מתוארות בספר ברוב אמפתיה והומור.

 

דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לפעמים גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן