הֵאִיר הַשַּׁחַר

רחל המשוררת בעיני זלמן שז"ר ונתן אלתרמן כנושאת בשורת הגאולה של העלייה השנייה

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין

לזכר עליזה אלון,
ספרנית ותיקה ומסורה באולם הקריאה יהדות
אוהבת שירתן של רחל ונעמי שמר
עם שלושים לפטירתה

 

בשנת 1954 צוינה בישראל שנת היובל לעלייה השנייה. בסוף השנה פרסם נתן אלתרמן "טור שביעי" שהוקדש לשנת היובל, וכותרתו: הֵאִיר הַשַּׁחַר. קביעתו של אלתרמן בשיר היא שהזיכרון המתאים ביותר לעלייה השנייה הוא השירה שלה. לאור זאת הוא הקדיש את עיקר השיר לרחל המשוררת (בלובשטיין), המייצגת המובהקת של שירת דור העלייה השנייה.

עבור נעמי שמר שימשה דמותה של רחל כמופת, ושירתה כמקור השראה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר ביניהן היה זיקתן האישית לכנרת – החווה והקבוצה, והערגה המתמדת אליה. בסוף שנות השבעים נטלה נעמי שמר את שירו של אלתרמן, והלחינה מתוכו את הבתים העוסקים ברחל והמתמקדים בכנרת. בשנת 1981 היא הקליטה אותו בעצמה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", ובכך היא יצרה מעין "חַג חֲמִשִּׁים" אחר – שנת היובל לפטירתה של רחל.

פרקי רחל שבשירו של אלתרמן מבוססים בעיקרם על דברי הזיכרון שכתב זלמן שז"ר על רחל בשנת 1946 בעיתון "דבר", לציון 15 שנה למותה, וקטעים מהם מובאים כמוטו לשיר. במאמר זה תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שבה ראה את רחל, בחוות כנרת, ואת הרושם העמוק שהותיר בו הרגע הזה. כותרת רשימתו של שז"ר היא "אוֹרָהּ הַזָרוּעַ", והיא מבוססת על השורה "לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו", מתוך השיר "לֵילוֹת מִקֶּדֶם" שכתבה רחל בחודשי חייה האחרונים, והמתאר חלום שחלמה על ימיה בכנרת.

רחל – יושבת מימין
רחל – יושבת משמאל. מתוך אוסף "ביתמונה", הספרייה הלאומית

וזוהי חתימת מאמרו של שז"ר "אורה הזרוע" (דבר, 30.4.1946):

עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפני החצר של כנרת – האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כחולתה השלווה; החצר הייתה מוקפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת אל הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפה עברית צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה – נאלמתי דום. והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאילה ויפה ככנרת; בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר הכנרת אל המרעה.

עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני.

זאת הרועה הייתה המשוררת רחל.

תיאורה של רחל בכנרת בשירו של אלתרמן מתמקד בתיאורו של שז"ר את פגישתו עימה. הוא אורך שניות אחדות המתחילות ביָד המַסִּיעָה את הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר, ומסתיימות כשמאחוריו מתגלה רוֹעָה תִּימוֹרָה היוֹצֵאת מֵחָצֵר ובעקבותיה להקת האווזים של חוות הנערות של כנרת, היוצאת אחריה למרעה.

בשיר שיבץ אלתרמן גם צירופי מילים הרומזים לשורות מפורסמות בשירת רחל, כמו: כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן מתוך "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("אורי"); או: כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם מתוך "וְאוּלַי"; וכן: הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק הרומזים ל"כִּנֶּרֶת" (או "שם הרי גולן"). אלה ורבים אחרים הם שהביאו לכך שנִשְׁתַּלְבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

כאמור, אלתרמן ביקש לקבע את רחל ושירתה כמורשת העלייה השנייה, ובשירו הוא מנמק זאת יפה. אך מתחת לפני השטח, בין שורות מאמרו של שז"ר, ובעקבותיו גם בין שורות השיר, רוחשת מגמה עמוקה הרבה יותר בקיבוע מורשתה ההיסטורית של העלייה השנייה, שעם יוצאיה נמנה אז רובה המכריע של הנהגת המדינה.

שז"ר מיקד את דבריו על רחל ברושם שהותירה בו דמותה כרועת אווזים בחוות כנרת, ובקסם שהילך עליו המפגש המפתיע איתה. בעיני זהו מפתח להבנת המסר של דבריו על רחל, ושל אלתרמן בעקבותיו.

השיר "בגני נטעתיך", בכתב ידה של רחל המוקדש לשז"ר. אוספי הספרייה הלאומית

בתיאורים רבים בספרות העולם העממית והיפה, רועת האווזים היא דמות המזוהה מאוד עם דמותה של איכרה גסה ובורה. בסיפור העממי היהודי, וגם בספרות העברית החדשה, רועת האווזים היא סמל לאותה "גויה" מן הגולה. לעניין זה ראוי להזכיר את שירו של נתן אלתרמן עצמו "רועת האווזים", בספרו "כוכבים בחוץ". לכן, כאשר עם עלייתו ארצה פגש זלמן שז"ר בחורה יהודייה עדינה ומשכילה הרועה אווזים ב"עברית רוננת" בארץ ישראל, הייתה זו בעיניו התגלמות המהפכה הציונית. גם אלתרמן מתאר לנו את רגע הגילוי של היהודי החדש, את הנערה עם הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל כניגוד גמור לחיי היהודים בגולה. בבית מהשיר שלא הולחן על ידי נעמי שמר הוא עומד על כך בפירוש: כֵּן הָיָה זֶה זְמַנָּם שֶׁל מִפְנֶה וְשֶׁל פֶּרֶךְ, וְשֶׁל קְרָב בּוֹ כָּרְעוּ אַמִּיצִים וְעַזִּים; אַךְ מֵאָז עַד הַיּוֹם בּוֹ קְשׁוּרָה וְנִשְׁזֶרֶת, גַּם שַׁחֲרוּת רִחוּפָן שֶׁל רוֹעוֹת אֲוָזִים.

יתרה מכך. זלמן שז"ר, שהיה חסיד חב"ד, הכיר היטב את סיפורי החסידים. בסיפורים אלה מואצלת על רועי האווזים הפשוטים הילה של קדושה פוטנציאלית, של מי שעשויים להפוך עם השנים לצדיקים גדולים ורועים רוחניים.

השם שבו הכתיר נתן אלתרמן את שירו הוא הֵאִיר הַשַּׁחַר, כמילות הפתיחה הדרמטיות של שז"ר לרגע הפגישה עם רחל. המילים האלה אינן מופיעות בשיר, אף כי השַׁחֲרִית או השַׁחֲרוּת חוזרות בו שלוש פעמים. ייתכן שבכך ביקש אלתרמן, מלבד להדגיש את הזיקה לדברי שז"ר, גם לשייך את השיר כולו לרגע שבו מאיר השחר.

זמן עלות השחר טעון במשמעות מובהקת במחשבת ישראל, ועיקרו במדרש הידוע מן התלמוד הירושלמי, המספר על שני אמוראים שראו את "איילת השחר שבקע אורה", ומסקנתם: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ארבע שנים לפני כן, ביובל הארבעים של דגניה, העלה אלתרמן על נס את שַׁחֲרִיתֵךְ הַפִּלְאִית, עֲלִיָּה שְׁנִיָּה. גם בסיום המחזה "כנרת כנרת" על העלייה השנייה הוא הביא את רגע השחר המאיר כמטפורה לרגע של תקווה לתחילת הגאולה: אֲנִי אֶתְפֹּס אֶתְכֶם בְּרֶגַע שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם יַעֲלֶה הַיְשֵׁר אֶל מוּל פְּנֵיכֶם. זֶה טוֹב מִצַּד הַסֵּמֶל…

א"מ ליליין, איור לרגל הקונגרס הציוני החמישי 1901

העלייה השנייה היא בעיני נתן אלתרמן לא פחות מראשיתה של הגאולה. בעניין זה הוא הולך בעקבות זלמן שז"ר – איש העלייה השנייה בעצמו – אשר מצא את עקבות הגאולה הזו בדמותה של רחל בכנרת. כל ישותה של רחל אמרה בעיניו מרד באורחות החיים היהודיים בגולה. היא חקלאית עובדת כפיים, דוברת עברית, והיא אישה.

הציונות הביטה באיכר ובאיכרה הגויים מבט דו-ערכי. מצד אחד שאיפה לחדש את המעמד החקלאי היהודי כמו בכל עם, ומצד שני רתיעה מהגסות והקיבעון שבחיי האיכרות. הופעתה של רחל, האישה התרבותית והעדינה ועם זאת מלאת חיים, כדברי שז"ר: "ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף", מסמלת את הסיכוי להצלחת הטיפוס האיכרי היהודי המודרני והמתקדם, כשהיא "משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת". זהו רגע עלות השחר על חיי העם היהודי, התמורה המהפכנית הנכספת בהיסטוריה היהודית.

ייתכן שבמילים האחרונות של השיר כרך אלתרמן את היפוכה של רועת האווזים הגויה בדמותה של רחל המשוררת, עם תקוות הגאולה שעורר הרגע שבו האיר השחר: כְּמוֹ אָז, עִם שַׁחֲרִית מֵאָחֲרֵי הַגָדֵר. האם לא נכרכים אותו שחר ואותה גדר עם דמות היהודי והגויה של ח"נ ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר"? הנער היהודי נֹח בורח מן ה"חדר" ומנסה לברוח גם מגורלו, ממסלול החיים הקבוע לו מראש על ידי הוריו. מאחורי הגדר, שאותה הוא מבקש לפרוץ, חיה הנערה הגויה מארינקה, העובדת בגן ובשדה וגידוליה מצליחים בדרך הטבע, לעומת מאמציו החקלאיים המגושמים של נח העולים בתוהו.

רחל, חניכת החווה בכנרת, היא חקלאית טבעית ובוטחת כמו מארינקה, וזאת בעברית "צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה" כלשונו של שז"ר. כל מה שחסרו בגולה הנער נח ובני דמותו, שלא לומר בנות דמותו. לעומתם, יום הופעתה של העלייה השנייה – הצעירים אשר הפכו במו ידיהם את גורלם הקבוע מראש בגולה, ועימם גאלו את העם כולו – הוא שעת התמורה: מָה בָּרָא הוּא? אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי, וְאֶת צְלִיל הָעִבְרִית.

בסיום השיר מופיעה רמיזה נוספת לממד המשיחי של הופעת העלייה השנייה בעיני נתן אלתרמן. לאחר שמיקם אותנו בשדה הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ (שם נקברה לימים גם נעמי שמר), הוא מתאר את רחל הרוֹעה התִּימוֹרָה הָעוֹלָה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם. ללא ספק, אלתרמן מפנה אותנו כאן למדרש נוסף שמוכר לכל בזכות ציטוטו בפירוש רש"י שהיה שגור על פיו של כל ילד ב"חדר". זהו המדרש על רחל אמנו, רועה בזכות עצמה, העולה מקברה בבית לחם ללוות את בניה הגולים לאחר החורבן ובזכות זה זוכה לנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" בשעת הגאולה.

רחל המשוררת עצמה זיהתה את גורלה עם זה של רחל אמנו, בשיר קנוני נוסף שלה – "רחל": הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן; רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל – אֵם הָאֵם. נתן אלתרמן רואה אפוא ביום שהחל עם העלייה השנייה את התגשמות נבואת הנחמה המלווה את עם ישראל כל הדורות. דמותה של רחל המשוררת היא בעיניו, וגם בעיני זלמן שז"ר, תמציתה של אותה גאולה.

 

וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד
לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר
הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר
וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר.

יוֹם מֵאִיר אֲלֻמּוֹת, עֲגָלָה מִתְרַחֶקֶת
וְקוֹרוֹת הָעִתִּים מַשִּׁירוֹת זִקְנָתָן
וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת
כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן.

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ
הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק
כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי – הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ
מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר, נִזְכְּרֶנָּה
וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל
נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן
מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל.

הוּא נִצָּב עִם רוֹעה תִּימוֹרָה בְּמִטְפַּחַת
הָעוֹלה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם
"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ אִתָּהּ יַחַד,
"הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם".

כִּצְלִיל נֵבֶל…

 

שירה | מה נעשה עם טלי?

שירים מאת ליאת מורבצ'יק, עמרי משורר־הרים ומאיה ויינברג

יעל סקליה, טבע דומם עם שולחן חדש, שמן על פשתן, 30X22 ס"מ, 2018

.

ליאת מורבצ'יק

שלום כיתה א

וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל הַחֲזִית?
וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל בֵּית הַסֵּפֶר?
וְהוּא מַגִּיר שְׁתִיקוֹת עַל הַכָּרִית

הַלְּבָנָה, רִקְמַת דִּמְעָה טוֹפֶפֶת.
וּמִי יַטְלִיא לוֹ עוֹר מֵעַל כְּוִיַּת
הַשֶּׁקֶט? מִי יַכְלִיב לוֹ תַּךְ אֶל תֶּפֶר?

מוֹרֶה הוּא רַק מוֹרֶה וְלֹא חַיָּט,
מֵבִין (מֻקְדָּם מִדַּי), בֶּן שֵׁשׁ וּקְצָת,
שֶׁיֵּשׁ לְהַחֲרִישׁ אֶת קוֹל חַיַּת

בִּטְנוֹ, שֶׁתִּוָּתֵר כְּמֵהָהּ לָעַד.

 

כּסוּת

"בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ"
לאה גולדברג

בֹּקֶר אָבִיךְ. לֹא לָקוּם. לְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּרְאָה אֲפִלּוּ.
לָצֵאת מִמֵּחִילת הַלַּיְלָה אֶל הָרְחוֹב הַמְּאֻבָּק,
בַּדֶּרֶךְ לְהָבִין אֶת שְׁקִיפוּתִי כְּאִלּוּ,
לְקַבֵּל בְּהַכְנָעָה אֶת כְּסוּת הָעֶצֶב הַנִּדְבָּק.

לְהָבִין שגּוּפִי חוֹלֵף מִמֶּנִּי,
שהוא חוֹמֵק מִבַּעַד כֹּל נֶקֶב קַל.
שְׁרִירֵי חֲלוֹמוֹתַי נִרְפִּים וּכְבָר כִּמְעַט אֵינֶנִּי,
סְבִיבִי תּוֹפֵחַ צֵל עַב־מִשְׁקָל.

וְהַצֵּל הוֹלֵךְ וּמִתְגַּדֵּל וּכְמוֹ חוּט דַּיִג
הוּא נִקְשַׁר וּמִתְלַפֵּף בַּאֲדִיקוּת סְבִיב אֵיבָרַי,
והוּא תּוֹלֵשׁ אֶת בְּשַׂר הָעַפְעַפַּיִם
וְרַק לִבִּי הַחַי קוֹרֵא לִי בְּאַקְרַאי.

 

קומץ שמיים

"עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי"
אברהם חלפי

מִקֹּמֶץ שָׁמַיִם נִבְרֵאתִי,
עֵינֵי מַרְאָה גְּדוֹלוֹת מֵעַל הַיָּם.
בֵּיתִי מַמְלֶכֶת צֶמֶר צָחוֹר
עֲרִיסָתִי מְחוֹשֵׁי עֲנָנִים,
וְהֵם מְנַעְנְעִים אֶת גּוּף הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי
עַד סוֹף כְּאֵבֵי הָרָעָב.

סַבְיוֹנִים, בְּרָאשֵׁיהֶם הַחֲלָבִיִּים
סְבִיב גּוּפִי,
כְּמוֹ בָּלֵרִינוֹת עַל מוֹבַּיְל.

 

ליאת מורבצ'יק היא פסיכותרפיסטית. פרסום הביכורים שלה בשירה היה בגיליון 50 של המוסך. שירים אלה מתוך ספר בכתובים.

.

.

עמרי משורר־הרים

ונציה

בַּעֲרִיסַת גַּלַּיִךְ הַחוֹרֶקֶת
שָׁלְווּ בַּנֶּפֶשׁ יְסוֹדוֹת הָרִיב.
עֵת שִׁירָתָהּ שֶׁל רוּחַ מְזַקֶּקֶת,
פֵּרְקָה תְּהִילָתוֹ שֶׁל יוֹם מַשְׁרִיב.

בִּקְצֵה סִמְטְאוֹתַיִךְ הִשְתַּקַּפְתִּי
בִּרְאִי הַמַּיִם שֶׁל הָאֵין־מוֹצָא.
וְעַל עִקְבוֹת אָחֵר אַחַר כָּךְ שָׁבְתִּי,
זֶה שֶׁבַּגְּבוּל אֶת אוֹת דָּרְכּוֹ מָצָא.

הַאִם צָמַחְתְּ מִמְּצוּל פְּנִינָה וָיֶרֶק
וְנַס הַיָּם מֵהֶדֶף פְּרִיחָתֵךְ?
הַאִם חָלַם הַיָּם לִהְיוֹת לָךְ אֶרֶג,
לָשֵׂאת מִשְׁקָל כֵּלַיִךְ כְּעַבְדֵּךְ?

חִכִּיתִי לְעַצְמִי בְּסוֹף כָּל גֶּשֶׁר.
הֵשַׁטְתִּי אוֹתִי אֶל עוֹלָמִי.
וּכְשֶׁהִגַעְתִּי הִתְאַחָה הַקֶּשֶׁר
בֵּינוֹת דִּמְעַת הָאֵשׁ וִיקוֹד דָּמִי.

אוגוסט 2019

 

יום סתיו

לַקֵּט בִּכְנִיעָה נְדָבוֹת הַשַּׁלֶּכֶת,
לֹא דַּעַת, כִּי אִם עֵת רַפֹה.
אֱרֵה מֵחָגָו הַפְּרֵדָה הַנִּמְשֶׁכֶת,
הַצּוּף שֶׁבֵּין שָׁם וּבֵין פֹּה.

קִבּוּץ הַיָּמִים – לְוָיָה שֶׁל חַיֶּךָ,
עֲרֹב לְכָל יוֹם שֶׁמּוֹעֵד.
תּוֹסִיף לְהַבְשִׁיל מְבוּכַת לְחָיֶךָ,
אַךְ שָׂמְתָּ הַחוֹל לְמוֹעֵד.

11.11.2019, גני לוקסמבורג, פריז

 

עמרי משורר־הרים – שמו המקורי ולא שם עט – בן 26, גדל בירושלים, בשנים האחרונות חי בבזל, שוויץ. עוסק בכתיבה ובתרגום שירה גרמנית. שיריו פורסמו בעבר בגיליונות 32 ו־61 של המוסך.

.

.

מאיה ויינברג

שורש העצב

שורשי העצבים בולטים מחוט השדרה, ומעבירים אותות כמעט מכל חלקי הגוף ואליהם.
(המרכז לניתוחי עמוד שדרה)

מָה נַעֲשֶׂה עִם טַלִּי?
כָּל דָּבָר מַזְכִּיר אֶת טַלִּי
טַלִּי מְסָרֶבֶת לָמוּת
לְהִשְׁתַּתֵּק
כָּל מָקוֹם שֶׁנָּגְעָה בּוֹ
מְהַבְהֵב וְהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ
תְּלוּיוֹת כְּמוֹ זְכוּכִיּוֹת עַל עֵץ
אֲבָל טַלִּי אֵינֶנָּה
רַק הָרוּחַ
לָכֵן שִׁבְרֵי זְכוּכִית
לָכֵן שִׁבְרֵי הַלֵּב
אֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַפֵּשׂ
לְהִתְאַהֵב, לְהֵחָתֵךְ
טַלִּי אֲנִי זְקוּקָה לָךְ
שֶׁתַּגִּידִי לִי אֶת הָאֱמֶת
וְכָל דַּקָּה מֵהַזְּמַן
שֶׁהָיָה לָנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ
כַּמָּה אֲנִי מִתְחָרֶטֶת
כָּעֵת

 

שיר ארגעה קטן

הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן
הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת, הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן
הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת
רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף, נְהָמוֹת מֵאַיָּלוֹן
הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם
הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַמֵּתִים מֵתִים כְּבָר
סָלְחוּ וְאֵינָם סוֹבְלִים עוֹד
הַבִּיטִי סָבִיב, כֻּלָּם בְּסֵדֶר
כֻּלָּם בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר
מֵהָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן
נֶהֱנִים מִמָּה שֶׁיֵּשׁ
מִצְטַלְּמִים הָמוֹן.

 

מטבוליזם של ציפור שיר

אַף פַּעַם לֹא תָּנוּחַ דַּעֲתֵךְ, רְגָלַיִךְ הַכְּפִיסִיּוֹת
אוֹחֲזוֹת עָנָף בְּעֶרְגָּה מְדֻיֶּקֶת, עֲדִינָה עַל סַף לִפֹּל.
לָנֶצַח תְּקַפְּצִי, תַּפְנִי הָרֹאשׁ בְּבֶהָלָה, לְפֹה וְאָז לְפֹה
יָפָה כָּל כָּךְ אֲבָל קְטַנָּה מִכְּדֵי לְהֵרָאוֹת.
רַק קוֹלֵךְ הַמִּתְעַקֵּשׁ וְגַם הוּא, רַק
לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת קְרוֹבוֹת מְאֹד.
נֵס קִיּוּמֵךְ, נוֹצוֹתַיִךְ הַסְּדוּרוֹת
אֵין בָּהֶם כְּדֵי לִשְׂרֹד
לָכֵן כָּל יוֹם הוּא פֶּלֶא
כָּל יוֹם הוּא יוֹם אֶחָד פָּחוֹת.

 

מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הספרים "שטחים פתוחים" (ספרי עיתון 77) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד) שזיכה אותה בפרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, 2018. בימים אלו רואה אור הספר "פליטי אור" בשיתוף עם דרור בורשטיין (אפיק). הספר משלב נקודת מבט זואולוגית עם התבוננות מתחומי האמנות ומזמין להכרות חדשה עם עטלפים. שירים וביקורת פרי עטה התפרסמו במוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא פרל וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | היעלמותו של 02125128718

"חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?" שני פרקים מתוך הרומן "שיווי משקל" מאת הסופר הנורווגי תורוולד סטן, בתרגומה של דנה כספי

יוסי מרק, אבונא, שמן על בד, 42.1X31.5 ס"מ, 2004

.

מתוך "שיווי משקל" / תורוולד סְטֵן

מנורווגית: דנה כספי

 

היא זחלה עד השרפרף הירוק הישן. עיניה הביטו בארבע הרגליים בטרם תפנה את מבטה אל המושב. לפתע הרימה את זרועותיה ומתחה את כפות הרגליים, השוקיים והירכיים. ידיה נשלחו אל המושב. השרפרף לא נפל. זרועותיה שיתפו פעולה עם רגליה בכל סנטימטר של טיפוס. היא משכה את עצמה כלפי מעלה. היא מעולם לא עשתה את זה קודם. היא התנדנדה. היא נעצה את מבטה הישר לעבר הכיור. היא עמדה על שתיים.

.

1.
כרעתי על ארבע, עצרתי את הנשימה והקשבתי. סביבי שרר חושך, חוץ מרצועת אור תחת מה שהנחתי שהוא הדלת.

העברתי את ידיי וברכיי מעט קדימה. רציתי להתקדם בזחילה אל רצועת האור, או קרוב אליה ככל האפשר, ולצעוק שאני חי, שאני לא מפחד מאף אחד, ושאין לי כל כוונה למות.

התחלתי להתנשם ולהתנשף. הצלחתי לזוז כמה סנטימטרים בלי ליפול. ראשי נחבט בדלת. עוד שנייה ואפול. ברכיי כאבו. לא הבנתי איך זה שאני לובש תחתונים בלבד.

ידי הימנית גיששה בחושך אחר נס. אחזתי במה שחשבתי שהוא דופן של ארגז. כעבור זמן־מה הצלחתי לטפס עליו בעזרת הזרועות. בתום מאמצים כבירים התיישבתי. הצלחתי ליישר את הגב ואפשרתי למותניי לייצב את פלג גופי העליון. ליבי הלם. החלקתי באצבעותיי על הארגז המחוספס.

כמה טוב לשבת. אבל אם אירדם, אפול. מוטב שאקום.

כופפתי בזהירות את פלג גופי העליון לעבר רצועת האור וקראתי:

"אני יודע שאתם שם!"

דממה.

"אתם לא יכולים להשאיר אותי פה."

כעבור רגע הוספתי בקול שקט יותר: "לתמיד."

זאת ידית שם בדלת מולי? ידי הימנית מיששה את הדלת. לא מצאתי שום ידית.

הנשימה שלי הלכה ונעשתה קלה יותר. ניסיתי לשלב את זרועותיי על חזי כדי ליישר את הגב התחתון. הדבר עשוי להקל את הנוקשות בצוואר.

האם אוכל לקום?

ניסיתי. לא הצלחתי. נפלתי מהארגז ונשארתי שרוע על גבי. הוא כאב. גנחתי.

לו הצלחתי לקום הייתי בוודאי מוצא מתג, נעמד מול מראה ומתחיל לתלוש שערות לבנות מראשי. בטח הייתי מפספס ומורט אחת מהשחורות הבודדות שנשארו.

הרמתי את היד והעברתי את אצבעותיי על עיניי. לחצתי על משהו רגיש ולח. אחת מעיניי הייתה סגורה, כאילו הדביקו אותה. האחרת הייתה נפוחה, אבל הייתי מסוגל לראות בה.

זכרתי את 02125128718. המספר שהוא רק שלי. ראשי וגופי כאבו. הזרועות והרגליים היו שם, גם אצבעות הידיים והרגליים. משהו הלם ברקה. חייב להיות מסדרון בחוץ, שממנו בוקע האור. האם זרקו אותי לתא? על כל פנים, כנראה נפלתי נפילה רצינית. נפלתי מהמיטה?

יש כאלה שלא מסוגלים להזיז אפילו אצבע. אני יכולתי גם למצמץ. פעם, פעמיים. לא ייתכן שיש חלון בחדר. האוויר היה מחניק מדי. שלוש מאצבעות יד ימין מסוגלות להתיישר, וקצותיהן נוגעות בבליטה על העורף. שתי האצבעות האחרות כואבות.

האם השכיבו אותי כאן כי חשבו שאני מת, מוכן להעברה הלאה, למחסן הקירור ולפתולוג?

ניסיתי להרים את ברך ימין, זרוע שמאל, ולסובב את ראשי ימינה, לכיוון הדלת. העקב הימני התנועע. ידעתי מה ההבדל בין ימין ושמאל. לא הייתי בטוח אם אני שוכב על בטון, רצפת עץ או לינולאום, או אם משהו פלילי התרחש.

התחלתי לחשוב עלייך, סלמה. רציתי לנסות שוב לקום. המחשבה עלייך נסכה בי אומץ לנסות. נזכרתי במכתב. מי נתן לי אותו? אחת האחיות. אני לא זוכר את שמה. אני בבית חולים?

לא, זה מוסד סיעודי. גרתי בחדר עם גבר נוסף. היו לנו שני חלונות. כאן אין אף חלון. במכתב שלך היה כתוב שאני עומד להיות סבא, שאת בהיריון בחודש רביעי, ושבעיר שבה את גרה אביב עכשיו.

ראיתי לנגד עיניי את הלידה שלך. נולדת הרבה זמן אחרי תאריך הלידה המשוער, כאילו הסתתרת בפינה בבטן של אימך.

צווחת. הצמידו אותך לשד. השתתקת. ניגשתי למיטה, רציתי ללטף את בטנך הרכה באצבעותיי. השלג ירד על בית הקברות מחוץ לחלון. המיילדת הייתה אישה חסונה עם אף גדול, סנטר בולט ושיער ארוך דהוי בצבע חום־אפרפר. הוא היה קלוע כמו חבל. היא דחפה אותי הצידה והרימה אותך. הפנים שלך היו אדומות, ראשך היה מכוסה בהרבה שערות שחורות. אימצנו אותך אל ליבנו לפי התור. רצינו לשמוע את ליבך הולם.

אחרי שחתכו לך את חבל הטבור הכחול וקשרו את קצהו, כוונו כל מאמציך לעבר מטרה אחת: בלי יכולת לדבר או להבין ולו מילה, התחלת לאמן כל אחד מאיבריך, כל שריר, גיד ועצב.

רצית ללכת.

איך לכל הרוחות אצליח אני לקום עכשיו על רגליי? אני כאן כבר כמה ימים? ריח של אבק עלה ממני. הרצפה בפירוש לא הייתה מבטון, אולי לינולאום. אבל למה אף אחד לא בא?

"הלו!" צעקתי.

חזרה לי התחושה בזרוע הימנית כולה. יד ימין אחזה בשמאלית, הרדומה. האצבעות השתלבו זו בזו. הנפתי את זרועותיי ואת ידיי סביב ברך ימין הכפופה. הרמתי את עצמי קצת והרכנתי את הגב.

הראש הוא מֵכָל לכל הלָבָה בעולם. התגלגלתי על צידי, שמטתי את ידי השמאלית והצלחתי לתחוב את המרפק השמאלי אל מתחת לפלג גופי העליון. לבסוף הצלחתי להניח את שני המרפקים תחת בית החזה. את רגל ימין הצלחתי לכופף. בידי הימנית דחפתי את רגל שמאל תחתיי. כעבור זמן־מה הצלחתי, בזרועות מושטות, להרים את פלג גופי העליון. כל משקלי נשען על זרועי הימנית. השמאלית עלולה לבגוד בי בכל רגע. פישקתי את אצבעותיי כדי לשפר את שיווי המשקל. ברכיי היו כפופות, גבי מקומר. המותניים היו ממוקמות היטב מעל הברכיים. במשך זמן־מה, אולי כמה דקות, עמדתי על ארבע כשפניי לעבר האבק והחושך.

ההרגשה בוודאי אינה שונה מאוד מזו שהייתה לך כשזחלת לעבר השרפרף במטבח, סלמה. עברו מאז שלושים שנה.

נאחזת בשרפרף, הזדקפת ונעמדת על שתיים בפעם הראשונה. הבטת בתמיהה היישר קדימה, כאילו את שואלת את עצמך בשביל מה לך לעמוד.

נינה ואני צהלנו. את נבהלת. ונפלת.

ראשי היה מורכן. אם אזקוף אותו התחושה הלא נעימה בצוואר רק תגבר. נפלתי הצידה.

.

2.

מישהו מחוץ לדלת. קולות. פי היה יבש. רצועת האור תחת הדלת נחסמה. הם עמדו ממש מעבר לדלת.

היא נפתחה. האור חדר פנימה. אני הייתי מאחורי הדלת. הם לא ראו אותי.

"מצאת את המתג?" אמר קול גברי מחוספס.

"לא ייתכן שהוא כאן," אמרה אישה. "היינו שומעים משהו."

היה משהו מוכר בקולה.

הם יצאו למסדרון. מאחורי הדלת הסגורה שמעתי אותם מדברים.

הדלת נפתחה בשנית. נבהלתי.

"אין כאן אף אחד," אמר הגבר בקול.

לא היה לי מושג מה יעשו אם יגלו אותי. עצרתי את הנשימה.

"כדאי ללכת להביא פנס?" שאלה.
"בשביל מה?"

קל היה לשמוע שהוא רוצה להמשיך הלאה.

"אבל…" אמרה ברכות.

"את לא מריחה משהו?" קטע אותה.

היא רחרחה באוויר.

"המחסן הזה כבר הרבה זמן לא בשימוש, אז ברור שקצת מחניק פה… כל כך מרגיז, אני לא זוכרת איפה המתג."

שמעתי שהיא מאבדת את הסבלנות.

"יכול להיות שהנורה נשרפה?"

"עכשיו אני יודעת," אמרה במהירות.

"לאן את חושבת שהוא נעלם?"

נשמע שהוא מאבד את הסבלנות.

"זה אמוניה," אמרה בפסקנות.

"ככה קוראים לו? הוא פולני?"

"יש כאן ריח של אמוניה," אמרה.

"אה, את מתכוונת שתן. אני רץ להביא פנס. אל תזוזי. אני כבר חוזר."

"אני פוחדת."

"תישארי כאן, הכול יהיה בסדר."

כעבור זמן קצר שמעתי את הצעדים הכבדים מתרחקים ונעלמים. נשמתי לרווחה. כשהשתרר שקט מוחלט שמעתי אותה ממלמלת משהו שלא הבנתי, עד שלבסוף פענחתי את המילים: "אני לא מעיזה." ואז סגרה את הדלת, ואני שוב מצאתי את עצמי בחושך.

הצעדים שבו והתקרבו.

הדלת נפתחה. אור הפנס הכה בעיניי. מישהו מהם צעק. כיסיתי את פניי בידיי. הייתי כל כך מבולבל, סלמה. נשמתי נשימה עמוקה.

מנורת התקרה נדלקה.

"חארות, תגמרו עם זה כבר!"

שמעתי עד כמה אני מתקשה לנשום.

"הוי, תודה לאל, אתה חי."

האיש תחב את ידו לכיסו ושלף את הטלפון הנייד.

"מצאנו אותו."

"איזו הקלה," אמרה. "טוב לראות אותך."

זיהיתי את קולה. הוא היה נעים. עיניה היו ירוקות, סנטרה מחודד. ראיתי שיש לה כמה נמשים על שורש האף.

"הוא נראה מבולבל," אמר האיש.

הוא היה גדול וחסון, שערו בהיר, לבוש בסרבל עבודה כחול ורחב. מתוך הכיס שעל ירכו הימנית הציץ פטיש.

הבחנתי בחטף במיטה לאורך אחד הקירות. על רצפת הלינולאום הירוקה היה דם. ראיתי כתם כהה בין רגליי. ניסיתי לכסות את עצמי.

"זה שום דבר," אמרה, ועטפה אותי בשמיכה.

"איפה אני?" שאלתי.

ראיתי כמה מיטות ריקות סביבי.

"אתמול באו הצבעים לשפץ את החדר שלך. אתה זוכר? אריק הנסן, השותף שלך לחדר, יצא לבקר את הבן שלו והמשפחה."

"הנסן," אמרתי בהיסוס.

"רַנדי הייתה לבד במשמרת, עם אחריות לשלוש הקומות. היא כנראה שמה אותך כאן כדי שלא תשאף את ריח הצבע. בערב היא חלתה פתאום. היא לא הספיקה לכתוב עליך ביומן. הנסן שאל איפה אתה…"

היא השתתקה לרגע.

פתאום ראיתי את הנסן לנגד עיניי: שיער לבן, גובה ממוצע. חולה במחלת ריאות. מודד מוסמך לשעבר שתחביבו תשבצים. פניו היו בצורת ביצה, אוזניו גדולות. שערו סורק לאחור. אף פעם לא ראיתי אותו לא מגולח אחרי ארוחת הבוקר.

"… היום. חשבנו שרנדי העבירה אותך למוסד סיעודי אחר שאנחנו עובדים איתו."

האיש הניד בראשו.

"אתה השָרָת?" שאלתי והנהנתי לעבר האיש.

"כן, כאן ובעוד כמה בתי חולים ובתי אבות."

"אתה רואה, אתה כבר מתאושש. אתה זוכר איך קוראים לי?"

"את אֶלסֶה," אמרתי.

עד אותו הרגע מוחי היה כמו מחט שהרימו אותה מהתקליט המסתובב על הפטפון, אם את מבינה למה אני מתכוון. העולם כמנהגו נהג בלי שאהיה מסוגל לומר מהם הזמן והמקום.

"אלסה," חזרתי ואמרתי. "את זו שהבאת לי לפני כמה חודשים את המכתב מהבת שלי, נכון?"

היא לקחה את ידי בידה ולחצה אותה.

"היא אמורה ללדת בעוד כמה שבועות. אתה שמח?"

"זאת הפעם הראשונה שאהיה סבא."

"אז אתה לא בדיוק רגיל לתפקיד?"

"זה מה שהתכוונתי להגיד," אמרתי, והכרחתי את עצמי לחייך.

הסבתי את ראשי הצידה כדי שלא תראה את עיניי.

 

.

תורוולד סְטֵן (Thorvald Steen) נולד בנורווגיה ב־1954 ובשנות השמונים החל לפרסם יצירות במגוון ז'אנרים: שירה, רומנים ורומנים היסטוריים, מחזות, ספרי ילדים ומאמרים. כתב רומנים מקוריים על דמויות היסטוריות ובהן ריצ'רד לב־ארי, אלכסנדר הגדול, צלאח א־דין ודמויות מרכזיות בתרבות הסקנדינבית: סנורי סטורלסון וסיגורד יורסלפר. בה בעת כתב סדרת ספרים סמי־אוטוביוגרפיים על נער המצטיין בקפיצות סקי וחולם על קריירה אולימפית, אך נאלץ להתמודד עם מחלה ניוונית שהולכת ומצמצמת את יכולת התנועה שלו עד שהוא נעשה מרותק לכיסא גלגלים.
הקטע המתפרסם כאן לקוח מהרומן "שיווי משקל" (2012), שבו המספר מביט קדימה ומדמיין את השלב הבא במחלתו: הוא כבר אינו מסוגל לשאת את משקל את גופו, ומאושפז במוסד סיעודי. הוא חולק שם חדר עם קשיש פטפטן, ואחרי מות שותפו לחדר מתברר שהוא הוריש למספר ולחבריו לשולחן האוכל במוסד – גיבור מלחמה ורקדנית לשעבר – סכום כסף, והשלושה מנצלים אותו להרפתקה אחרונה מופלאה. הדמויות וקורותיהן מתוארות בספר ברוב אמפתיה והומור.

 

דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לפעמים גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

 

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שני שירים מאת תדיאוש רוז'ביץ'. תרגמו מפולנית מינה ועוזי פריידקין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | המשוטטת

"היא משליכה את עצמה על המדרכות שעליהן היא דורכת, מספיגה את גופה בבניינים שעל פניהם היא עוברת, ואת כל הזֹהר שהיא פיזרה על פני הבטון, האספלט וכלי התחבורה שבעיר, היא אוספת בחזרה אל הדף." דורית שילה על "בית הנתיבות" מאת זהר אלמקייס

מרב שין בן אלון, ברבי אדומה, טושים ועטים על נייר, 30X21 ס"מ, 2015

.

המשוטטת

מאת דורית שילה

 

שוטטות בעיר היא כורח; החוֹרשוֹת את מדרכות הכרך הגדול פועלות מתוך דחף שאין לעמוד בפניו, והכניעה לו היא ודאית. לא טיפוס על גבעות מוריקות או טיול על גדות נהרות שוצפים יסעירו את נפש האמנית או את רוחה של הסופרת המשוטטת, אלא דווקא הבטון, האספלט, הבניינים, הברים, הכיכרות, השווקים, ההמון והלכלוך יניעו את היצירה, את הכתיבה. הצרפתים הביאו לנו את הפְלָנֵר (משוטט, בצרפתית) והפלנר הגדול מכולם היה המשורר שארל בודלר, שנהג לשוטט ברחבי פריז, בימים אך בעיקר בלילות, ולהפוך את שיטוטיו, את המגע עם הרחוב, עם ההמון, עם התפאורה האפורה ואף עם הזוהמה – לשירה גדולה. בחיבורו צייר החיים המודרניים כתב בודלר, "עבור הפלנר המושלם, המתבונן חדור התשוקה, תענוג עצום הוא להתגורר בהמון, בתנודה, בתנועה, בבריחה, באינסוף. לשהות מחוץ לבית אך להיות בן־בית בכל מקום; לראות את העולם, להימצא במרכז העולם, ובה בעת להסתתר מפני העולם." (התרגום שלי, ד"ש)

וולטר בנימין היה בין הראשונים שפיתחו את מושג הפלנר. הוא קישר אותו למודרניות, לאורבניזם ולקוסמופוליטיות, ואף חיבר בין השוטטות בעיר לאמנות. יותר מכך, בעיניו השוטטות עצמה היא מעשה אמנות, משום שהיא מאפשרת לאמן להתבונן במצוי באופן אחר ומקורי, וככל שהאמן סופג לתוכו את מראות שיטוטיו ופחות מרוכז בעצמו וביצירתו, כך יוכל לנסוק לגבהים נשגבים יותר. בחיבורו על בודלר – הפלנר האולטימטיבי בעיניו – קבע בנימין: "אין זה עיסוק השווה לכל נפש לטבול במרחץ ההמון: היכולת להתענג על האספסוף, אמנות היא לכל דבר." (בודלייר, ספריית פועלים, 1989; תרגם דוד ארן)

זהר אלמקייס היא משוטטת עכשווית. היא לא גנדרנית כמו בודלר, ליבה לא נוהה אחר תכשיטים ומתכות, אך הממואר הפיוטי והמהורהר שכתבה, בית הנתיבות, הוא תוצר של שוטטות אורבנית מובהקת. אולם בכתיבתה, אלמקייס לא רק סופגת אל תוכה את תל אביב, יפו, ואחר כך את עיר מגוריה בניכר ומפיקה מהן את תוצרי אמנותה, היא גם משליכה את עצמה בחזרה על המדרכות שעליהן היא דורכת, מספיגה את גופה בבניינים שעל פניהם היא עוברת, מותירה את חותמה בקירות ובאנשים הנקרים על דרכה (אלמקייס לא באמת פוגשת או נפגשת, היא בגדר נוכחת/נפקדת באינטראקציות שלה עם בני אדם). ואת כל הזֹהר שפיזרה על פני הבטון, האספלט וכלי התחבורה שבעיר, היא אוספת בחזרה אל הדף.

ובכן מה אישה רואה ברחובות? זאת שאלה שמעניין לתת עליה את הדעת, שכן כפי שציינה יערה שחורי במאמרה "הקרנף של אסף" שהתפרסם בגיליון 67 של המוסך, "במשך מאות שנים סיפורי חיים של נשים, שכתבו נשים, הוסטו אל השוליים וסומנו כחסרי חשיבות … אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה." בהקשר של בית הנתיבות ראוי לשאול מה מרגישה אישה ברחובות, משום שאלמקייס, במקום לצרוב את קורותיה על הנפש, צורבת אותם בחוצות העיר או בין כותלי הבתים: "השקר המוחלט הוא כי הנפש מסוכנת רבת־רבדים אפלה. הגוף אפל כל כך הרי ואיזה דבר נועז זה להתהלך איתו ברחוב כל העור מקופל החוצה (החוץ אינו מוגן, זו טעות) והתשוקות תשוקות גלויות וחשוכות מן השמש שהן נשרפות בה כל יום ונולדות ברחוב הצורב ובחדר המואר בשעות הבוקר של אוגוסט".

"רואה", "מרגישה", "כותבת" הם שלושה פעלים סינונימיים ביצירה של אלמקייס. השפעתו של החוץ עליה ורצונה לגלות לאן היא שייכת הופכים אנשים למקומות, ומקומות לזיכרונות: "לתת לאהוב מיליון שמות, למשוח אותו בכל מילה בשפה, לברוא אותו בכל מילה בשפה, לקרוא לו המקום. לשרטט בשפה את המפה הגיאולוגית שהיא לבו … ההליכות הרגליות המתישות, הכוויות מן התה הרותח, האצבעות הקטנות שנחבטות בפינות, כל אלה ללמדני את מקצוע הקרטוגרפיה שאדע להתמצא במרחקים ובקִרבות בינינו, שאדע לבטל את הקְרָבות בינינו במדע, להבדיל בין גוףמים שלי לגוףמים שלך. לקרוא לו המקום."

ויש השפה. יש העברית שאלמקייס שולטת בה כבמטה קסמים. היא יודעת על אילו כפתורים ללחוץ במנגנוני השפה כדי לקבל תוצרים מדויקים. עם זאת, קשה לי לדמיין אותה מכנה את העברית שפת־אם, כי מהמשפט הראשון של החיבור ועד סופו באה והולכת דמותה של השפה הערבית ומרחפת על פני הדפים כמו רוח רפאים. יותר מכך, אם הערבית, שפת הוריה של אלמקייס, ילידי מרוקו, מצטיירת כסינדרלה שאלמקייס ועוד רבים מבני דורה עמלים להצילה, להחזירה לחייהם כפי שנכחה בחיי הוריהם, הרי העברית שבה היא דווקא מצטיינת מתוארת כ"נכה" ו"מטופשת". אמנם אלו תיאורים של האם, שמתקשה בלמידת השפה (עוד סיבה שהעברית אינה שפת־אם), אבל נדמה שאלמקייס בהחלט נהנית מהלך הרוח הזה של אמהּ. היא לומדת ערבית. האם משום שבערביוּת מסתתרת השייכות שהיא מחפשת? "המרוקאיות היא מצב תמידי של געגוע," היא כותבת ומקמטת את ליבי, משום שאין מקום זר יותר בעולם מחיים בשפה שאינה שלך או געגוע לארץ שהייתה ולא תהיה עוד לעולם.

ויש הגוף. כמעשה מרגריט דיראס אלמקייס עוברת בכתיבתה מגוף ראשון לשני לשלישי במרווחים של שורה או שתיים ובאותה הפסקה. במחיר של בלבול הקוראת, ולחלופין במחיר כישופה במערבולות הגופים, אלמקייס חושפת את הסכסוך עם הגוף: גוף השפה, גוף האישה, הגוף שלה, שאיתו היא מבקשת להתפייס במהלך החלק השני והמצמית של הממואר, שנקרא "בגוף שני". גופה הכאוב החלים, אך השאיר אחריו שובל של מקומות־זיכרונות־איברים פצועים וקשה לה להתחבר אליו, "אבל זה לא הגוף שלה … הוא לא הגוף הראשון האמיתי הקלוקל." החיבור שאלמקייס עושה בין הגוף הפיזי הפגום לגופים בשפה יפה ועדין, וייתכן שהוא משרטט בדרכו את המפה הגאולוגית של המקום שהיא מחפשת עבור עצמה.

אלמקייס מעידה על עצמה שמיום היוולדה היא נועדה "לספר את עצמה לדעת." אך מה קורה כאשר סופרת מבקשת לספר ובה בעת להסתיר? זו התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה. אין ספק שבממואר הזה היא מגלה באומץ לב יותר מטפח, אך גם מכסה במילים יפות ובמשפטים מעגליים טפחיים. אמנם לעיתים כדי להצליח לספר את הכאב יש לייפות אותו, כביכול אם נעטוף את הטראומה ביופי ובצחות השפה, מקומה בעולם יהיה נסבל יותר, היא תתקבל ביתר פתיחות והבנה. המחשבה הזאת מובנית לי, וגם נהניתי לאפשר לשפה הייחודית של אלמקייס לחדור אליי בעת הקריאה. אך בשעה שבממואר זה היא הוכיחה מעל לכל ספק את שליטתה בשפה ובמידה מסוימת העמידה אותה במרכזו, אצפה לצאת ספרה הבא כדי לקרוא עוד מהמעמקים החבויים. או אם לעשות שימוש מניפולטיבי מעט (אני מודה) באתגר שהציבה לעצמה אלמקייס בסוף החיבור: "בואי נראה מי את מחוץ לשפה."

 

זהר אלמקייס, "בית הנתיבות", הקיבוץ המאוחד, 2020.

.

 

 

» מאמרה של יערה שחורי, "הקרנף של אסף", המוסך, גיליון 67

 

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי על "נבדה" מאת מיטל זהר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן