הֵאִיר הַשַּׁחַר

רחל המשוררת בעיני זלמן שז"ר ונתן אלתרמן כנושאת בשורת הגאולה של העלייה השנייה

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין

לזכר עליזה אלון,
ספרנית ותיקה ומסורה באולם הקריאה יהדות
אוהבת שירתן של רחל ונעמי שמר
עם שלושים לפטירתה

 

בשנת 1954 צוינה בישראל שנת היובל לעלייה השנייה. בסוף השנה פרסם נתן אלתרמן "טור שביעי" שהוקדש לשנת היובל, וכותרתו: הֵאִיר הַשַּׁחַר. קביעתו של אלתרמן בשיר היא שהזיכרון המתאים ביותר לעלייה השנייה הוא השירה שלה. לאור זאת הוא הקדיש את עיקר השיר לרחל המשוררת (בלובשטיין), המייצגת המובהקת של שירת דור העלייה השנייה.

עבור נעמי שמר שימשה דמותה של רחל כמופת, ושירתה כמקור השראה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר ביניהן היה זיקתן האישית לכנרת – החווה והקבוצה, והערגה המתמדת אליה. בסוף שנות השבעים נטלה נעמי שמר את שירו של אלתרמן, והלחינה מתוכו את הבתים העוסקים ברחל והמתמקדים בכנרת. בשנת 1981 היא הקליטה אותו בעצמה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", ובכך היא יצרה מעין "חַג חֲמִשִּׁים" אחר – שנת היובל לפטירתה של רחל.

פרקי רחל שבשירו של אלתרמן מבוססים בעיקרם על דברי הזיכרון שכתב זלמן שז"ר על רחל בשנת 1936 בעיתון "דבר", לציון 15 שנה למותה, וקטעים מהם מובאים כמוטו לשיר. במאמר זה תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שבה ראה את רחל, בחוות כנרת, ואת הרושם העמוק שהותיר בו הרגע הזה. כותרת רשימתו של שז"ר היא "אוֹרָהּ הַזָרוּעַ", והיא מבוססת על השורה "לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו", מתוך השיר "לֵילוֹת מִקֶּדֶם" שכתבה רחל בחודשי חייה האחרונים, והמתאר חלום שחלמה על ימיה בכנרת.

רחל – יושבת מימין
רחל – יושבת משמאל. מתוך אוסף "ביתמונה", הספרייה הלאומית

וזוהי חתימת מאמרו של שז"ר "אורה הזרוע" (דבר, 30.4.1946):

עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפני החצר של כנרת – האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כחולתה השלווה; החצר הייתה מוקפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת אל הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפה עברית צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה – נאלמתי דום. והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאילה ויפה ככנרת; בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר הכנרת אל המרעה.

עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני.

זאת הרועה הייתה המשוררת רחל.

תיאורה של רחל בכנרת בשירו של אלתרמן מתמקד בתיאורו של שז"ר את פגישתו עימה. הוא אורך שניות אחדות המתחילות ביָד המַסִּיעָה את הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר, ומסתיימות כשמאחוריו מתגלה רוֹעָה תִּימוֹרָה היוֹצֵאת מֵחָצֵר ובעקבותיה להקת האווזים של חוות הנערות של כנרת, היוצאת אחריה למרעה.

בשיר שיבץ אלתרמן גם צירופי מילים הרומזים לשורות מפורסמות בשירת רחל, כמו: כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן מתוך "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("אורי"); או: כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם מתוך "וְאוּלַי"; וכן: הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק הרומזים ל"כִּנֶּרֶת" (או "שם הרי גולן"). אלה ורבים אחרים הם שהביאו לכך שנִשְׁתַּלְבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

כאמור, אלתרמן ביקש לקבע את רחל ושירתה כמורשת העלייה השנייה, ובשירו הוא מנמק זאת יפה. אך מתחת לפני השטח, בין שורות מאמרו של שז"ר, ובעקבותיו גם בין שורות השיר, רוחשת מגמה עמוקה הרבה יותר בקיבוע מורשתה ההיסטורית של העלייה השנייה, שעם יוצאיה נמנה אז רובה המכריע של הנהגת המדינה.

שז"ר מיקד את דבריו על רחל ברושם שהותירה בו דמותה כרועת אווזים בחוות כנרת, ובקסם שהילך עליו המפגש המפתיע איתה. בעיני זהו מפתח להבנת המסר של דבריו על רחל, ושל אלתרמן בעקבותיו.

השיר "בגני נטעתיך", בכתב ידה של רחל המוקדש לשז"ר. אוספי הספרייה הלאומית

בתיאורים רבים בספרות העולם העממית והיפה, רועת האווזים היא דמות המזוהה מאוד עם דמותה של איכרה גסה ובורה. בסיפור העממי היהודי, וגם בספרות העברית החדשה, רועת האווזים היא סמל לאותה "גויה" מן הגולה. לעניין זה ראוי להזכיר את שירו של נתן אלתרמן עצמו "רועת האווזים", בספרו "כוכבים בחוץ". לכן, כאשר עם עלייתו ארצה פגש זלמן שז"ר בחורה יהודייה עדינה ומשכילה הרועה אווזים ב"עברית רוננת" בארץ ישראל, הייתה זו בעיניו התגלמות המהפכה הציונית. גם אלתרמן מתאר לנו את רגע הגילוי של היהודי החדש, את הנערה עם הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל כניגוד גמור לחיי היהודים בגולה. בבית מהשיר שלא הולחן על ידי נעמי שמר הוא עומד על כך בפירוש: כֵּן הָיָה זֶה זְמַנָּם שֶׁל מִפְנֶה וְשֶׁל פֶּרֶךְ, וְשֶׁל קְרָב בּוֹ כָּרְעוּ אַמִּיצִים וְעַזִּים; אַךְ מֵאָז עַד הַיּוֹם בּוֹ קְשׁוּרָה וְנִשְׁזֶרֶת, גַּם שַׁחֲרוּת רִחוּפָן שֶׁל רוֹעוֹת אֲוָזִים.

יתרה מכך. זלמן שז"ר, שהיה חסיד חב"ד, הכיר היטב את סיפורי החסידים. בסיפורים אלה מואצלת על רועי האווזים הפשוטים הילה של קדושה פוטנציאלית, של מי שעשויים להפוך עם השנים לצדיקים גדולים ורועים רוחניים.

השם שבו הכתיר נתן אלתרמן את שירו הוא הֵאִיר הַשַּׁחַר, כמילות הפתיחה הדרמטיות של שז"ר לרגע הפגישה עם רחל. המילים האלה אינן מופיעות בשיר, אף כי השַׁחֲרִית או השַׁחֲרוּת חוזרות בו שלוש פעמים. ייתכן שבכך ביקש אלתרמן, מלבד להדגיש את הזיקה לדברי שז"ר, גם לשייך את השיר כולו לרגע שבו מאיר השחר.

זמן עלות השחר טעון במשמעות מובהקת במחשבת ישראל, ועיקרו במדרש הידוע מן התלמוד הירושלמי, המספר על שני אמוראים שראו את "איילת השחר שבקע אורה", ומסקנתם: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ארבע שנים לפני כן, ביובל הארבעים של דגניה, העלה אלתרמן על נס את שַׁחֲרִיתֵךְ הַפִּלְאִית, עֲלִיָּה שְׁנִיָּה. גם בסיום המחזה "כנרת כנרת" על העלייה השנייה הוא הביא את רגע השחר המאיר כמטפורה לרגע של תקווה לתחילת הגאולה: אֲנִי אֶתְפֹּס אֶתְכֶם בְּרֶגַע שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם יַעֲלֶה הַיְשֵׁר אֶל מוּל פְּנֵיכֶם. זֶה טוֹב מִצַּד הַסֵּמֶל…

א"מ ליליין, איור לרגל הקונגרס הציוני החמישי 1901

העלייה השנייה היא בעיני נתן אלתרמן לא פחות מראשיתה של הגאולה. בעניין זה הוא הולך בעקבות זלמן שז"ר – איש העלייה השנייה בעצמו – אשר מצא את עקבות הגאולה הזו בדמותה של רחל בכנרת. כל ישותה של רחל אמרה בעיניו מרד באורחות החיים היהודיים בגולה. היא חקלאית עובדת כפיים, דוברת עברית, והיא אישה.

הציונות הביטה באיכר ובאיכרה הגויים מבט דו-ערכי. מצד אחד שאיפה לחדש את המעמד החקלאי היהודי כמו בכל עם, ומצד שני רתיעה מהגסות והקיבעון שבחיי האיכרות. הופעתה של רחל, האישה התרבותית והעדינה ועם זאת מלאת חיים, כדברי שז"ר: "ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף", מסמלת את הסיכוי להצלחת הטיפוס האיכרי היהודי המודרני והמתקדם, כשהיא "משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת". זהו רגע עלות השחר על חיי העם היהודי, התמורה המהפכנית הנכספת בהיסטוריה היהודית.

ייתכן שבמילים האחרונות של השיר כרך אלתרמן את היפוכה של רועת האווזים הגויה בדמותה של רחל המשוררת, עם תקוות הגאולה שעורר הרגע שבו האיר השחר: כְּמוֹ אָז, עִם שַׁחֲרִית מֵאָחֲרֵי הַגָדֵר. האם לא נכרכים אותו שחר ואותה גדר עם דמות היהודי והגויה של ח"נ ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר"? הנער היהודי נֹח בורח מן ה"חדר" ומנסה לברוח גם מגורלו, ממסלול החיים הקבוע לו מראש על ידי הוריו. מאחורי הגדר, שאותה הוא מבקש לפרוץ, חיה הנערה הגויה מארינקה, העובדת בגן ובשדה וגידוליה מצליחים בדרך הטבע, לעומת מאמציו החקלאיים המגושמים של נח העולים בתוהו.

רחל, חניכת החווה בכנרת, היא חקלאית טבעית ובוטחת כמו מארינקה, וזאת בעברית "צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה" כלשונו של שז"ר. כל מה שחסרו בגולה הנער נח ובני דמותו, שלא לומר בנות דמותו. לעומתם, יום הופעתה של העלייה השנייה – הצעירים אשר הפכו במו ידיהם את גורלם הקבוע מראש בגולה, ועימם גאלו את העם כולו – הוא שעת התמורה: מָה בָּרָא הוּא? אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי, וְאֶת צְלִיל הָעִבְרִית.

בסיום השיר מופיעה רמיזה נוספת לממד המשיחי של הופעת העלייה השנייה בעיני נתן אלתרמן. לאחר שמיקם אותנו בשדה הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ (שם נקברה לימים גם נעמי שמר), הוא מתאר את רחל הרוֹעה התִּימוֹרָה הָעוֹלָה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם. ללא ספק, אלתרמן מפנה אותנו כאן למדרש נוסף שמוכר לכל בזכות ציטוטו בפירוש רש"י שהיה שגור על פיו של כל ילד ב"חדר". זהו המדרש על רחל אמנו, רועה בזכות עצמה, העולה מקברה בבית לחם ללוות את בניה הגולים לאחר החורבן ובזכות זה זוכה לנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" בשעת הגאולה.

רחל המשוררת עצמה זיהתה את גורלה עם זה של רחל אמנו, בשיר קנוני נוסף שלה – "רחל": הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן; רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל – אֵם הָאֵם. נתן אלתרמן רואה אפוא ביום שהחל עם העלייה השנייה את התגשמות נבואת הנחמה המלווה את עם ישראל כל הדורות. דמותה של רחל המשוררת היא בעיניו, וגם בעיני זלמן שז"ר, תמציתה של אותה גאולה.

 

וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד
לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר
הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר
וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר.

יוֹם מֵאִיר אֲלֻמּוֹת, עֲגָלָה מִתְרַחֶקֶת
וְקוֹרוֹת הָעִתִּים מַשִּׁירוֹת זִקְנָתָן
וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת
כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן.

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ
הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק
כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי – הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ
מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר, נִזְכְּרֶנָּה
וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל
נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן
מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל.

הוּא נִצָּב עִם רוֹעה תִּימוֹרָה בְּמִטְפַּחַת
הָעוֹלה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם
"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ אִתָּהּ יַחַד,
"הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם".

כִּצְלִיל נֵבֶל…

 

תגיות

ד"ר חזי עמיאור

חזי הוא חוקר היסטוריה יהודית מודרנית, ומתמחה בהתיישבות הציונית ובימי העלייה השנייה והשלישית. ספרו "משק בית האיכר" העוסק במשק המעורב במחשבה הציונית, יצא לאור בשנת 2016.

לכתבות נוספות של ד"ר חזי עמיאור >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו