החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

איך מנעימים את זמנם של ענקים (בהווה ובעתיד) כמו רחל המשוררת יוסף קלוזנר, ברוך אגדתי ועוד גדולים וחשובים שמצאו עצמם "תקועים" יחדיו באנייה אחת בדרך לישראל?

האניה רוסלאן עוגנת בנמל איסטנבול (קושטא) בדרכה מהעיר אודסה לארץ-ישראל. מקור: ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

שובו של עם ישראל לארצו, עליות, אניות מעפילים – מילים טעונות משמעות המעלות באוב תקופה אחרת, הירואית בהרבה, כשהחלוצים היו חלוצים, המאבקים היו על מהות והבריטים היו בעיקר מכשול לעקוף, או – גורם שיש להערים עליו בדרך להגשמת חלום המדינה היהודית. בתוך הנרטיב חמור הסבר הזה שמור מקום של כבוד לעלילותיה של האנייה רוסלאן. הייתה זו האנייה הראשונה, וגם היחידה, שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר, הנקרעת עתה במלחמת אזרחים בין הכוחות הלבנים והאדומים, מנמל אודסה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה.

הידיעות על אנייה רשמית שתחזיר את משפחות הפליטים שגירשה האימפריה העות'מאנית מארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, שכנעו משפחות יהודיות רבות מרחבי האימפריה הרוסית לנהור לאודסה בתקווה להצטרף למסע.

כדי לזכות במקום על הסיפון הצטרכו הבאים מרחוק להתחזות לפליטים ארץ-ישראליים. 'ועד פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה' שהוקם באודסה תדרך את מאות המתחזים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, על נבכי העסקנות הציונית בארץ וגם על פרטים שונים ומשונים שאמור הפליט להכיר ברחובות תל אביב, יפו, חיפה והמושבות. כל פליט – אמתי או מתחזה – צויד ע"י הוועד בתעודה הכתובה רוסית, עברית וצרפתית, המכירה בו כפליט ומאשרת לו להיכנס לארץ ישראל. בזכות תחבולות אלו תפח מספרם של הפליטים מכ-150 פליטים מקוריים לכ-670 איש בסך הכל.

 

תעודת ה"ועד של פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה". התמונה לקוחה מתוך הספר במאבק לגאולה: ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו מאת אריה רפאלי (צנציפר)

 

בנובמבר 1919 יצאה האנייה רוסלאן את נמל אודסה בחיפזון, שמא התפתחויות מלחמת האזרחים יגרמו לעיכובים נוספים או לביטול המסע. על סיפונה התקבצה קבוצת אישים שלא הייתה מביישת שום קונגרס ציוני או ערב הוקרה מעונב בתאטרון "הבימה". ד"ר יוסף קלוזנר, הסופר אביגדור המאירי, עורך עיתון הארץ לעתיד משה יוסף גליקסון, המשורר לעתיד יונתן רטוש יחד עם אמו, הפסל משה ציפר, רחל המשוררת ועוד רבים.

על חשיבותה ההיסטורית של ההפלגה או על משמעותה לתנועה הציונית נוכל לקרוא בעיתונות התקופה, בזיכרונותיהם של הנוסעים ובשורה ארוכה של מאמרים היסטוריים מאוחרים. עבור דיווח מבטן האנייה בזמן ההתרחשויות נצטרך לפנות לעיתון מרתק בן 13 עמודים שחיבר העיתונאי ההומוריסט והפעיל הציוני חיים כצנלסון בזמן הפלגתה, דיווח, שלו העניק כצנלסון את השם-  תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן".

 

העמוד הראשון בכתב היד 'תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן"', שחיבר חיים כצנלסון על סיפון האנייה רוסלאן

 

זמנים דוחקים מחייבים כתיבה דוחקת

עיתון האנייה שחובר בזמן ההפלגה מוקדש רובו ככולו להפגת המתח העצום של הנוסעים. לאחר עמוד התודות לוועד האנייה, אותו ועד שדאג להנעים את הצפיפות ולבער את המחסור, פנה כצנלסון למלאכה שלשמה הוזעק: גם בלב ים, כשהאנייה מיטלטלת בין גלים גבוהים ונמלים שלא מעוניינים לאשר את עגינתה הזמנית בהם, סירב ועד האנייה לקטוע את צינור החמצן החדשותי והורה על הוצאת "עתון בתוך הספינה. כדי שידעו הפליטים מה שנעשה בעולמנו", וגם, לא פחות חשוב מכך עבור אנייה עמוסה בנוסעים קולניים, "וכדי שידע ישראל מה פעל הועד לטובתו".

 

 

"הועד של הספינה בדאגתו הגדולה להנוסעים להנעים להם את הנסיעה", העמוד השני של עיתון אניית רוסלאן

 

הוצאת הקיטור מתכתבת היטב עם הכיוון שהגדיר כצנלסון לעיתון: "העתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם. הכל כפי רצונו של רב החובל." מה שלא היה תלוי ברצון רב החובל הוא דווקא העיכוב ביציאת האנייה מנמל אודסה. בזה יש להאשים את ראש ועד הספינה, "שרוצה שיתם כל אותו 'דור המדבר' המדבר ביידיש."

 

"הכוון של העיתון", עמוד חמישי בעיתון אניית רוסלאן

 

הקבלת האנייה עם תיבת נוח, כמו עם מאורעות מקראיים אחרים דוגמת יציאת מצרים, מספקת לכצנלסון קרש קפיצה לדיון קצר וממצה בקורות העלייה השלישית – שאליה, בין שידעו זאת הנוסעים ובין שלאו – הם משתייכים. היות שהעיתון נכתב בעברית לקהל מוגדר ומצומצם (=נוסעי האנייה), מרשה לעצמו כצנלסון להתיר במעט את הרסן שהחזיק את ההצגה כולה יחדיו. הוא מציין בכתב עובדה שלא היה מעז להשמיע באוזני זרים, כי "בין העולים", המצטופפים על הסיפון, "היו כמאתים איש פליטים מצפת שבימי-המלחמה הביאה אותם אוניה אוסטרית מא"י לאודסה". בהמשך מדווח כצנלסון על "ידיעה מפתיעה" ומשעשעת. ממחקר שביצע ליקורמן, שהיה ככל הנראה אחד מחברי ועד האנייה המושמץ, התברר "שבין הנוסעים נמצאים אחדים שהיו באמת פעם בארץ ישראל. הדבר עשה רושם גדול על חברי הועד של הפליטים".

 

קורות העלייה השלישית, עמודים שלוש וארבע בעתון אניית רוסלאן

 

מה שהופך את העיתון למהנה כל כך לקריאה גם בימינו הוא המשחק העדין שמשחק כצנלסון בין דאגה לכבודם של חברי ועד האנייה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים לבין סאטירה פרועה על החלטותיהם השרירותיות משעה שיצאה הספינה לדרכה. בעמוד התשיעי של העיתון, לדוגמה, מספר כצנלסון על תגובת הוועד לקנאת הסופרים שהתעוררה אצל אחת המשוררות העבריות על הסיפון. הכבוד "היותר גדול" שמפגין קהל הנוסעים לד"ר יוסף קלוזנר כמעט שהעביר אותה על דעתה, עד ש"אמרה לרדת מן האניה באתונה ולהתעסק מעתה רק בספרות יוָנית". חברי הועד לא נרתעו ושלחו למשוררת חיש מהר שליחים "לבקש אותה שתשאר, לטובת הנוסעים, משום שכובד משקלה מעכב את האניה מטלטלה יתרה".

 

מעשה במשוררת כבדת משקל, עמוד תשיעי בעתון אניית רוסלאן

 

היו לוועד גם עניינים רציניים יותר לטפל בהם, עניינים שהצריכו שימוש בנשק יום הדין של העסקן הציוני – תליית כרוזים. אחד מהכרוזים הללו הופנה "לנשים ההרות אשר באנייה". העילה: הבטחת הוועד לממשלה האנגלית "להביא לא"י את המספר המדויק שעלו לאניה באודיסה". ההבטחה הזאת כמעט שהופרה בגלל נוסעים פוחזים שירדו מהאנייה טרם הגעתה לנמל יפו, "ועל ידי כך העמידו בסכנה את כל הנוסעים". בתגובה "החליט הועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוָלדו באניה מספר ילדים שיוכלו למלא את מספר האנשים שירדו מהאניה." וכמו כדי להנהיר את המסובך, סיים הכרוז, "הועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות, שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה".

 

כרוז נרגש לנשים ההרות, עמוד עשירי בעתון אניית רוסלאן

 

החלק האחרון של העיתון מוקדש ל"פרק שירה", בו שוטחים מצטופפי האנייה וחברי הוועד את דעותיהם המנומקות ביותר בנוגע למצב העניינים אליו נקלעו יחדיו. מחסור בלחם, צפיפות, לכלוך או שעמום – כל נוסע ותלונתו הוא. גם כאן דבריו של ליקורמן הם מאירי העיניים ביותר: "ליקורמן מה הוא אומר? פתי יאמין לכל דבר שאומר הועד".

 

"פרק שירה": כל נוסע משורר את תלונותיו, העמודים האחרונים בעתון אניית רוסלאן

 

העותק של עיתון אניית רוסלאן השמור בספרייה הלאומית כתוב כולו בכתב ידו של חיים כצנלסון. לא ברור כיצד נצרך העיתון באנייה עצמה, אך ההשערה שלנו (שאין לנו שום יכולת לבססה) היא שהוא נקרא בקול, אולי בידיי כצנלסון עצמו, על סיפון האנייה. אפשר גם שהועבר מיד ליד בין הנוסעים או שהועתק והופץ ביניהם. במילים אחרות, אין לנו מושג.

כך או כך, כתב יד מרתק זה הוא דוגמה משעשעת מאין כמותה ליכולת הבלתי נלאית של התנועה הציונית להערים לא רק על כל המעצמות הגדולות בדרך להשגת מטרותיה, אלא גם לעודד את רוחם של מאות הפליטים שאינם פליטים (וגם אלה שכן) המיטלטלים בלב ים.

 

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?

המסע המופלא בעקבות הקולופון

כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"

 



עלי מוהר – פזמונאי ומבקר מסעדות בפריז

הפזמונאי וכותב הטורים המזוהה ביותר עם תל-אביב בסיבוב מסעדות בעיר אחרת: עיר האורות. אז מה ההמלצה מס' 1 שלו לארוחת ערב בפריז?

עלי מוהר. צילום: תמיר להב, יח"צ

ומול שולחן בית קפה
יהמו צמרותיו
של הרחוב הגדול
המדליק אורותיו
מוקדם,
בסתיו.

(מתוך השיר "יום יפה", מילים: עלי מוהר, לחן: יוני רכטר)

 

על שלושה דברים ידוע עלי מוהר יותר מכל: פזמוניו הנפלאים ("כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק"), טוריו המשובבים על הנעשה בתל אביב (שאוגדו כה בשני כרכים) ונאמנותו (המזוכיסטית, כפי שהעיד לא פעם) לקבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב. בכל אחד מהתחומים האלה ניכרה אהבתו היוקדת של מוהר לתל-אביב.

אך כמו כל מאהבת טוטאלית, לפעמים הרגיש מוהר כי ראוי לקחת זמן ולתפוס מרחק, למצוא מקום חדש להתגעגע בו. את המקום החדש להתגעגע ממנו סיפקה למוהר העיר פריז: ממכתב ששלח מוהר בשנת 1994 לחבריו בבית נדמה שמצא הפזמונאי, כותב הטורים ומבקר המסעדות החובב מתחרה ראויה לאהובה שהשאיר בארץ.

הבשורה הגדולה של מוהר מעיר האורות לא הייתה מצבה של כוכב רוק פותח דלתות בפר לשז, פרח משובב בגני הטיולרי או פסל כזה או אחר במוזיאון הלובר: מוהר הלך שבי אחרי המסעדות, ואלה פקד בשפע.

 

העמוד הראשון של מכתב "המלצות מוהר למסעדות פריז", מתוך ארכיון גנזים

 

הטובה מכולם, "מבחינתי – במקום ראשון", הייתה "אצל רנה (Chez Rene) – מסעדה המתהדרת ב"תפריט קבוע ויציב", שאפשר לסעוד בה במחיר טוב – 200 פרנק לאדם.

לא הרחק משם נמצאת מסעדת "אצל טוטון (Chez Toutoune)". אמנם בעלת יותר טקט והדר מאצל רנה, אבל בעלת תפריט גמיש המשתנה "לפי החשק של הגברת טוטון". מרבית המסעדות הרציניות יותר סגורות בראשון – יום השבתון בצרפת – אך לזה מצא מוהר פתרון: "בראסרי נעימה שאפשר למצוא בה טוקרוט… או כבד עגל טוב".

אחרי שסקר את כל המסעדות שבהן כבר אכל ועליהן הוא ממליץ, פנה לציין גם את אלה "שלא אכלתי בהן (עדיין) ושנראות לי שוות בדיקה".

ומה עם לקנות מצרכים ולשבת לבד? alors…

איך אומרים "הצחקת אותי" בצרפתית?

 

העמוד השני והאחרון של מכתב "המלצות מוהר למסעדות פריז", מתוך ארכיון גנזים

 

מתוך בלוג גנזים אגודת הסופרים.

 

כתבות נוספות

"המוזיקה עצמה תבוא בין כה. משהו יבוא" – ראיון עם יוני רכטר

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

כך הפך שלמה ארצי מחייל לכוכב

 

`;