קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
שובו של עם ישראל לארצו, עליות, אניות מעפילים – מילים טעונות משמעות המעלות באוב תקופה אחרת, הירואית בהרבה, כשהחלוצים היו חלוצים, המאבקים היו על מהות והבריטים היו בעיקר מכשול לעקוף, או – גורם שיש להערים עליו בדרך להגשמת חלום המדינה היהודית. בתוך הנרטיב חמור הסבר הזה שמור מקום של כבוד לעלילותיה של האנייה רוסלאן. הייתה זו האנייה הראשונה, וגם היחידה, שהפליגה מהאימפריה הרוסית לשעבר, הנקרעת עתה במלחמת אזרחים בין הכוחות הלבנים והאדומים, מנמל אודסה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה.
הידיעות על אנייה רשמית שתחזיר את משפחות הפליטים שגירשה האימפריה העות'מאנית מארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, שכנעו משפחות יהודיות רבות מרחבי האימפריה הרוסית לנהור לאודסה בתקווה להצטרף למסע.
כדי לזכות במקום על הסיפון הצטרכו הבאים מרחוק להתחזות לפליטים ארץ-ישראליים. 'ועד פליטי ארץ-ישראל להחזירם הביתה' שהוקם באודסה תדרך את מאות המתחזים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, על נבכי העסקנות הציונית בארץ וגם על פרטים שונים ומשונים שאמור הפליט להכיר ברחובות תל אביב, יפו, חיפה והמושבות. כל פליט – אמתי או מתחזה – צויד ע"י הוועד בתעודה הכתובה רוסית, עברית וצרפתית, המכירה בו כפליט ומאשרת לו להיכנס לארץ ישראל. בזכות תחבולות אלו תפח מספרם של הפליטים מכ-150 פליטים מקוריים לכ-670 איש בסך הכל.
בנובמבר 1919 יצאה האנייה רוסלאן את נמל אודסה בחיפזון, שמא התפתחויות מלחמת האזרחים יגרמו לעיכובים נוספים או לביטול המסע. על סיפונה התקבצה קבוצת אישים שלא הייתה מביישת שום קונגרס ציוני או ערב הוקרה מעונב בתאטרון "הבימה". ד"ר יוסף קלוזנר, הסופר אביגדור המאירי, עורך עיתון הארץ לעתיד משה יוסף גליקסון, המשורר לעתיד יונתן רטוש יחד עם אמו, הפסל משה ציפר, רחל המשוררת ועוד רבים.
על חשיבותה ההיסטורית של ההפלגה או על משמעותה לתנועה הציונית נוכל לקרוא בעיתונות התקופה, בזיכרונותיהם של הנוסעים ובשורה ארוכה של מאמרים היסטוריים מאוחרים. עבור דיווח מבטן האנייה בזמן ההתרחשויות נצטרך לפנות לעיתון מרתק בן 13 עמודים שחיבר העיתונאי ההומוריסט והפעיל הציוני חיים כצנלסון בזמן הפלגתה, דיווח, שלו העניק כצנלסון את השם- תיבת נח: עתון מוקדש לעניני "האסירים" אשר באנית "רוסלן".
זמנים דוחקים מחייבים כתיבה דוחקת
עיתון האנייה שחובר בזמן ההפלגה מוקדש רובו ככולו להפגת המתח העצום של הנוסעים. לאחר עמוד התודות לוועד האנייה, אותו ועד שדאג להנעים את הצפיפות ולבער את המחסור, פנה כצנלסון למלאכה שלשמה הוזעק: גם בלב ים, כשהאנייה מיטלטלת בין גלים גבוהים ונמלים שלא מעוניינים לאשר את עגינתה הזמנית בהם, סירב ועד האנייה לקטוע את צינור החמצן החדשותי והורה על הוצאת "עתון בתוך הספינה. כדי שידעו הפליטים מה שנעשה בעולמנו", וגם, לא פחות חשוב מכך עבור אנייה עמוסה בנוסעים קולניים, "וכדי שידע ישראל מה פעל הועד לטובתו".
הוצאת הקיטור מתכתבת היטב עם הכיוון שהגדיר כצנלסון לעיתון: "העתון ישחה עם הזרם ונגד הזרם, למעלה ולמטה מן הזרם. הכל כפי רצונו של רב החובל." מה שלא היה תלוי ברצון רב החובל הוא דווקא העיכוב ביציאת האנייה מנמל אודסה. בזה יש להאשים את ראש ועד הספינה, "שרוצה שיתם כל אותו 'דור המדבר' המדבר ביידיש."
הקבלת האנייה עם תיבת נוח, כמו עם מאורעות מקראיים אחרים דוגמת יציאת מצרים, מספקת לכצנלסון קרש קפיצה לדיון קצר וממצה בקורות העלייה השלישית – שאליה, בין שידעו זאת הנוסעים ובין שלאו – הם משתייכים. היות שהעיתון נכתב בעברית לקהל מוגדר ומצומצם (=נוסעי האנייה), מרשה לעצמו כצנלסון להתיר במעט את הרסן שהחזיק את ההצגה כולה יחדיו. הוא מציין בכתב עובדה שלא היה מעז להשמיע באוזני זרים, כי "בין העולים", המצטופפים על הסיפון, "היו כמאתים איש פליטים מצפת שבימי-המלחמה הביאה אותם אוניה אוסטרית מא"י לאודסה". בהמשך מדווח כצנלסון על "ידיעה מפתיעה" ומשעשעת. ממחקר שביצע ליקורמן, שהיה ככל הנראה אחד מחברי ועד האנייה המושמץ, התברר "שבין הנוסעים נמצאים אחדים שהיו באמת פעם בארץ ישראל. הדבר עשה רושם גדול על חברי הועד של הפליטים".
מה שהופך את העיתון למהנה כל כך לקריאה גם בימינו הוא המשחק העדין שמשחק כצנלסון בין דאגה לכבודם של חברי ועד האנייה הפועלים בתנאים בלתי אפשריים לבין סאטירה פרועה על החלטותיהם השרירותיות משעה שיצאה הספינה לדרכה. בעמוד התשיעי של העיתון, לדוגמה, מספר כצנלסון על תגובת הוועד לקנאת הסופרים שהתעוררה אצל אחת המשוררות העבריות על הסיפון. הכבוד "היותר גדול" שמפגין קהל הנוסעים לד"ר יוסף קלוזנר כמעט שהעביר אותה על דעתה, עד ש"אמרה לרדת מן האניה באתונה ולהתעסק מעתה רק בספרות יוָנית". חברי הועד לא נרתעו ושלחו למשוררת חיש מהר שליחים "לבקש אותה שתשאר, לטובת הנוסעים, משום שכובד משקלה מעכב את האניה מטלטלה יתרה".
היו לוועד גם עניינים רציניים יותר לטפל בהם, עניינים שהצריכו שימוש בנשק יום הדין של העסקן הציוני – תליית כרוזים. אחד מהכרוזים הללו הופנה "לנשים ההרות אשר באנייה". העילה: הבטחת הוועד לממשלה האנגלית "להביא לא"י את המספר המדויק שעלו לאניה באודיסה". ההבטחה הזאת כמעט שהופרה בגלל נוסעים פוחזים שירדו מהאנייה טרם הגעתה לנמל יפו, "ועל ידי כך העמידו בסכנה את כל הנוסעים". בתגובה "החליט הועד לדחות את הכניסה לחופי הארץ עד אשר יוָלדו באניה מספר ילדים שיוכלו למלא את מספר האנשים שירדו מהאניה." וכמו כדי להנהיר את המסובך, סיים הכרוז, "הועד יכיר תודה מרובה לאלה מן הנשים ההרות, שתמהרנה ללדת ועל ידי כך תקרבנה את הגאולה".
החלק האחרון של העיתון מוקדש ל"פרק שירה", בו שוטחים מצטופפי האנייה וחברי הוועד את דעותיהם המנומקות ביותר בנוגע למצב העניינים אליו נקלעו יחדיו. מחסור בלחם, צפיפות, לכלוך או שעמום – כל נוסע ותלונתו הוא. גם כאן דבריו של ליקורמן הם מאירי העיניים ביותר: "ליקורמן מה הוא אומר? פתי יאמין לכל דבר שאומר הועד".
העותק של עיתון אניית רוסלאן השמור בספרייה הלאומית כתוב כולו בכתב ידו של חיים כצנלסון. לא ברור כיצד נצרך העיתון באנייה עצמה, אך ההשערה שלנו (שאין לנו שום יכולת לבססה) היא שהוא נקרא בקול, אולי בידיי כצנלסון עצמו, על סיפון האנייה. אפשר גם שהועבר מיד ליד בין הנוסעים או שהועתק והופץ ביניהם. במילים אחרות, אין לנו מושג.
כך או כך, כתב יד מרתק זה הוא דוגמה משעשעת מאין כמותה ליכולת הבלתי נלאית של התנועה הציונית להערים לא רק על כל המעצמות הגדולות בדרך להשגת מטרותיה, אלא גם לעודד את רוחם של מאות הפליטים שאינם פליטים (וגם אלה שכן) המיטלטלים בלב ים.
קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"
כתבות נוספות
ביאליק שלנו לא מספיק טוב לנובל?
כששושנה דמארי סירבה לשיר את "כלניות"
