דניאל חג'אג': מאחרוני הסופרים של יהדות תוניסיה והמתעד הגדול שלה

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. גל-עד למסורת ספרותית בערבית יהודית בת 100 שנים

"אתנשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתונסייה" מאת הסופר דניאל חג'אג'

הסיפור של הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה הוא סיפור של אכזבה. לא רק בגלל דעיכתה והיעלמותה הסופית של השפה שבה נכתבה הספרות הזאת, תוצאה של ניצחון הצרפתית והעברית עליה. נראה שמעולם לא ניתנה לספרות ייחודית זו הזדמנות אמיתית להיתפתח.

מאה שנים בסך הכול התקיימה הספרות הערבית יהודית בתוניסיה. את ראשית דרכה החלה בשנת 1862, כתוצאה משותפות בין שלושה סופרים יהודים: מרדכי טאביה, בישי שמאמה ואליהו אלמאליח. הספר הראשון שהדפיסו השלושה הודפס בתוניס, שמו 'קאנון אלדולה אלתונסייה' [= חוקת המדינה התוניסאית].

שנה לאחר מכן כבר החלו ספרים עממים יותר לראות אור – תחילה בהעתקות בכתב יד שעליהם פיקד הסופר, מספר הסיפורים ובעל הטברנה חי צרפתי, ולאחר מכן בבתי הדפוס של וזאן וכאסתרו. בשנת 1878 הקים אברהם טייב את העיתון הראשון במדינה, לו קרא בשם 'אלעמאלה אלתונסייה' [= מחוז תוניסיה].

חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על הספרות הזו, אנחנו יודעים בזכות פועלו של דניאל חג'אג'. אחרי אוזיב ואסל הצרפתי (Eusèbe Vassel) חג׳אג׳ הוא המתעד הגדול של ספרות עשירה זו, שהסתכמה במאות סיפורי מקור ותרגום. הוא היה גם אחד מאחרוני סופריה. בשנת 1939 פרסם חג'אג' את הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" (ובתרגום עברי: פרסום הספרים היהודיים הערביים התוניסאיים). מחלק מהספרים שכתב חג'אג' לא נותר כיום כל זכר פיזי, ומידע עליהם נשמר רק בספרו. למידע על פרסומי הסופרים הוא צירף גם ידיעות ביוגרפיות על חייהם ופעילותם הספרותית והמקצועית. הספר ראה אור בבית הדפוס של מכלוף נג'אר.

בזכות הרשימה הביו-ביבליוגרפית המפורטת שהרכיב הסופר, אנו יכולים לקבוע שהספרות בערבית-יהודית שהחלה להיווצר מאמצע המאה ה-19 בתוניסיה היא ספרות של השפעות: ראשית, השפעת הספרות הערבית; היא נכתבה בשפה זו ותובלה במילים עבריות, צרפתיות ואיטלקיות. שנית, רבים מהספרים והסיפורים שהתפרסמו תורגמו מספרות העולם – בייחוד מזו הצרפתית; בהם אפשר למצוא שכיות חמדה כמו 'חכאית רובינסון קרוזו', 'מסתירי פאריז' וגם עיבודים לסיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמו הודות לתרגומו הצרפתי של אנטואן גאלאן.

חכאית רובינסון כרוסוי, מאת דניאל די פ'וא

 

עד שקראנו בתרגום העברי שעשו החוקרים יוסף וצביה טובי מן הספר, שיערנו שחג'אג' כתב את ספרו הביו-ביבליוגרפי משום שביקש להציל ספרות זו מן השכחה שידע שמתקרבת. במבוא לספרו, מיד לאחר חלוקת השבחים "לאל הנעלה, הגיבור הנורא, יוצר הארצות, בשלמות השכלול, בורא האדם, ומנשאֵהוּ על בעל החיים, בשכל ובלשון" הבהיר חג'אג' את שהניע אותו בחיבור הספר. נדמה שהביטחון של הסופר בהישרדות השפה והספרות שבתוכה פעל היה גבוה, וכך הוא כותב: "ואחר זאת מה שיוצג עתה הוא שהשפה 'הערבית-הברברית התוניסאית', שאבותינו ואף אנחנו לא פסקנו עד היום מלדבר בה, היא שפה ככל השפות הנפוצות בכל קצות תבל, ומיום בריאתה עד עתה העמידה מספר רב של מחברים מלומדים, שידעו להשתמש בלשון זו, והוציאו לאור מפרי עטם מספר רב של חיבורים ספרותיים וסיפורי אהבה ועיתונים שבועיים ואפילו יומיים. אנו מקווים איפוא כי חיבורנו ההיסטורי יפיק תועלות רבות ויעניק הערכה וכבוד ללשוננו היהודית הערבית ופרסום לכל רבי העט היהודים התוניסאים".

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. בחיבורו נמצאו פרטים ביו־ביבליוגרפיים על 17 מהם, בהם על הסופר עצמו. את פועלו שלו מסכם חג'אג' בכמה משפטי שבח עצמיים, ובסופם רשימת 30 הספרים שהוציא לאור.

העיתונאי דניאל חג'אג', הכותב בעיתון 'אלנג'מה היחידה' מעת ששב לתחייה, נולד בעירנו תוניס ביום 15 ביולי 1892 ובתום לימודיו בבית הספר, כשהוא בוגר שלוש רמות בלימודי היסוד, החל לעבוד בבית הדפוס עם הסופר המהולל המנוח יעקב הכהן בעיתונים 'אלשמס' השבועי ו'אלצבאח' היומי. זה היה בשנת 1904. ביום 21 אוקטובר 1910 נתמנה סופר זה לעורך ראשי בשבועון 'חיאת אלג'ננה' שהתקיים כמה חודשים. ביום אחד באוגוסט 1913 ייסד מגזין בשם 'אלנזהה אלתונסייה' [= הבידור התוניסאי] שהופיע עד שלהי שנת 1915 ואשר שב לחיים בשנת 1933 והופיעו ממנו שבעה גיליונות ולאחר מכן פסק בהוראת הממשלה. בשנת 1914 הוציא לאור חיבור חשוב בשם 'אנואר תונס' [= פרחי תוניס] הכולל את הסיפור 'סבב תכוין חרב אורופא' [= גורמי ההתהוות של מלחמת אירופה] וסיפור 'אלעשק ואלחב מא פיהם טב' וכמה מאמרים מאלפים ושעשועים ערבים. 

פרטים ביו-בבליוגרפיים על דניאל חג'אג' מאת חג'אג', מתוך: אנתשאר אלכתאיב

 

כמו סופרים ועיתונאים יהודים רבים בתוניסיה, מצא חג'אג' את פרנסתו מחוץ לכתיבה הספרותית. החלק המעניין ביותר בביוגרפיה של חג'אג' הוא ציון הכנסתו הצדדית, שלמעשה הייתה פרנסתו העיקרית. "ומחודש אפריל 1924", כתב הסופר על עצמו, "החל לעבוד במשך שנה אחת כמכין תרופות בבית המרקחת של היווני אשר מול סיניגאליה בכיכר. משנת 1926 עד שנת 1930 עבד ב'סוק אלגראנה' עם המנוח אליעזר פרחי הרוקח המפורסם בחכמת הצמחים והתמציות. אחר כך פתח לעצמו חנות ברח' סידי אלסרידך מס' 4 בתוניס. חנות זו התפרסמה בפי כול כשנוכחו לדעת את תועלתה הרבה".

דניאל חג'אג' השתייך לדור האחרון של הסופרים היהודים בתוניסיה. הוא זנח את הכתיבה בערבית יהודית בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בספרו הביו-ביבליוגרפי התרעם על הקוראים, שלא היטיבו להעריך את הטרחה וההוצאות המרובות הכרוכות בהוצאה לאור של עיתונים וספרים בערבית יהודית. הם העדיפו להשיג עותק בהשאלה במקום לקנות. 'אלשארי ואחד ואלקארי עשרה', קרא לכך חג'אג', לאמור: קונה אחד וקוראים עשרה.

בשנת 1959 היגר חג'אג' לפריז. בשנת 1976 הוא נפטר. בהתאם לצוואתו, אחרון הסופרים היהודים בתוניסיה הובא למנוחות בירושלים.

מקבץ מתוך 30 הספרים שחיבר חג'אג', מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" תורגם לעברית ופורסם בשנת 2000 על ידי צביה ויוסף טובי כחלק ממחקרם על הספרות התוניסאית בערבית יהודית.

 

לקריאה נוספת:

מיכל שרף, ‏דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, 1939-1862, פעמים 30, עמ' 41-59.

יוסף טובי וצביה טובי, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850, אורות יהדות המגרב, 2000.

אברהם הטל, 'רשימת הפיליטונים של דניאל חג'אג' שהופיעו בעיתון אלצבאח בתוניס', פעמים 114-115 (חורף-אביב תשס"ח).

אהובה הסודי של רחל המשוררת

שלושה שירים עדינים, כתובים רוסית בכתב ידה של רחל המשוררת, הסתתרו במשך שנים. באילו נסיבות נכתבו? ומי הוא "יבניה" שלו הוקדשו?

1

בְּעֶשֶׂר בַּבֹּקֶר, לֹא יְאֻחָר

הַיּוֹם, אֶתְמוֹל,

מָחָר – אַעִיף מַבָּט מֵעַל

סְפָרַי, וּמִיָּד יַכְמִיר אֵלַי

חִיּוּך אֲפֹר-עֵינַיִם.

השורות האלה, כאן בתרגום עברי מפרי עטה של רנה ליטוין שפורסם בעיתון "הארץ", נכתבו במקור ברוסית. הן נכתבו על דפים בגדלים שונים, בדיו שחור, בשורות מסודרות. הן נכתבו בידי רחל בלובשטיין, המוכרת בשם רחל המשוררת.

זהו קטע קצר בלבד מתוך שיר שנקרא "חיוך אפור עיניים", אחד מתוך שלושה שירים קצרים שנמצאו בארכיונו של יוחנן רטנר. כתב ידם המקורי עדיין שמור אצל מיכאל רטנר, בנו של יוחנן. השירים נכתבו ככל הנראה בראשית שנות העשרים, לאחר שובה של רחל ארצה בפעם השנייה, זמן מה אחרי שסיימה את לימודיה באירופה. דבר קיומם היה ידוע במשך שנים רבות רק למתי מעט, עד שתרגומם העברי בידי ליטוין פורסם במוסף הספרים של עיתון "הארץ" בשנת 2006. כעת נספר כאן גם מי היה האיש אשר לו הם הוקדשו.

1
השירים בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

קצת רקע: רחל בלובשטיין הגיעה לראשונה לארץ ישראל בשנת 1909. בתחילה התגוררה ברחובות, ולאחר מכן הצטרפה לחוות כנרת, על יד האגם שעימו היא מזוהה, ושהופיע בכמה משיריה המפורסמים. ב-1913 עזבה את הארץ לטובת לימודי חקלאות בצרפת. משהסתיימו הלימודים כבר פרצה מלחמת העולם הראשונה, והקשר בין צרפת לישראל נותק. רחל עשתה את דרכה לרוסיה, ושם שהתה בקרב קרובי משפחה ולימדה ילדי פליטים יהודים.

בסופו של דבר, לאחר המלחמה, יצאה מנמל אודסה ב-1919 על סיפון אוניית המעפילים "רוסלאן", שרבים מנוסעיה נעשו לאחר מכן דמויות בולטות בחיי התרבות והאומנות של ארץ ישראל העברית. הבקיאים בביוגרפיה של רחל כבר יודעים – היא שבה לאזור הכנרת והצטרפה לדגניה, אך משאובחנה כחולת שחפת גירשוה חברי הקבוצה, והיא עברה לגור למשך תקופה קצרה בפתח תקווה, ולאחר מכן בירושלים ובתל אביב. בתל אביב התגוררה במשך כשש שנים עד למותה ב-1931, בגיל 41 בלבד.

1
רחל בלובשטיין. צילום: אברהם סוסקין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

עוד כששהתה באודסה, פגשה בבית מכרתה, רחל כגן, גבר גבוה ונאה, בערך בן גילה, בשם יבגני רטנר. מזיכרונותיו שכתב בדיעבד, לא ניכר שהתרשם ממנה יתר על המידה: "בחורה גרמית, גבוהה, כבדת תנועה, לא צעירה ביותר, בעלת חזה שקוע במקצת וזוג עינים נהדרות… במבט ראשון נראתה כעוף־מים חולני שהוטל ליבשה שלא־בטובתו, והריהו נע על פניה בגלמיות וברוח נכאה".

האיש הזה מוכר יותר בשמו העברי: יוחנן רטנר. רטנר נולד באודסה ב-1891. הוא למד בגרמניה, ובשובו לרוסיה התגייס לצבא הצאר. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה, ולאחר המהפכה הבולשביקית אירגן את כוחות ההגנה העצמית היהודיים באודסה. לאחר מכן השלים בגרמניה לימודי אדריכלות, וב-1923 הגיע גם הוא לארץ ישראל.

1
יוחנן רטנר

רטנר, שעברו הצבאי הרם כולל דרגת אלוף משנה בצבא הרוסי, מיהר להצטרף לכוחות "ההגנה". על אף ניסיונו, הצטרף לארגון כטירון פשוט על מנת להכיר מקרוב את דרכי פעולת "ההגנה", אך עד מהרה עלה במעלה ההיררכיה הארגונית. את פעילותו הביטחונית קיים במקביל לעבודתו כאדריכל, שבמסגרתה תכנן מבנים רבים, ובהם בית המוסדות הלאומיים בירושלים. רטנר הוביל את הפיכת "ההגנה" מאוסף מיליציות שהתמקד בהגנה על יישובים, לארגון צבאי בהתהוות, כזה שיכול להיות בסיסו של צבא סדיר עבור היישוב העברי – לכשיתאפשר התסריט הדמיוני הזה, כפי שנראה היה תסריט כזה באותה עת. כל זאת בתנאי מחתרת תחת שלטון מנדטורי עוין למחצה.

1
יוחנן רטנר (מימין) במדי צבא רוסיה, מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

במהלך המרד הערבי הגדול מונה רטנר לראש המפקדה הארצית של "ההגנה". זה היה גוף הניהול של "ההגנה" באותה עת, שהתבסס על יחסי כוחות פוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל. במסגרת תפקידו קידם רטנר את הקמתו של מטכ"ל מקצועי עבור "ההגנה", כחלק משאיפתו להפוך את הארגון לארגון צבאי מסודר. ב-1947 מונה ליועצו הביטחוני של דוד בן גוריון, בשעה שהאחרון לקח על עצמו את "תיק הביטחון". הקריירה הביטחונית של רטנר ידעה עוד עליות ומורדות: שיאן היה בפרשת סירובו להמשיך ולכהן כממלא מקום רמטכ"ל צה"ל בעת מלחמת השחרור, בשעה שמחזיק התפקיד, יעקב דורי, היה חולה. במקום זאת, שירת במהלך המלחמה כראש אגף התכנון בדרגת אלוף. בזמן המלחמה ריכז צוות אלופים שניהלו את השלבים המכריעים של המלחמה וההתמודדות עם פלישת צבאות ערב. מאוחר יותר עוד כיהן כנספח הצבאי של ישראל במוסקבה, ובחלוף השנים לימד פרופ' רטנר ועבד בטכניון (וגם שם הצטלבה דרכו עם זו של דורי).

1
יוחנן רטנר (יושב בשורה האמצעית, שני מימין) עם דוד בן גוריון, פולה בן גוריון, והסגל הפיקודי הבכיר של צה"ל ביום הקמתו. ניתן לראות בתמונה גם את יגאל אלון, מרדכי מקלף, יצחק שדה, לוי אשכול, יגאל ידין ועוד. הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, אינו מופיע בתמונה משום שהתאושש מניתוח. מתוך ארכיון יוחנן רטנר.

 

1
יעקב דורי, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

פרשת שירותו של רטנר ב"הגנה" מרתקת, ואפשר לקרוא עוד מזיכרונותיו של רטנר מן התקופה באוטוביוגרפיה שחיבר, "חיי ואני". אנו, מצידנו, נשוב קצת אחורה, אל ירושלים בשנת 1924. יבגני רטנר, באמצע שנות השלושים לחייו, הגיע לא מכבר לארץ ישראל. הוא החל לעבוד כפועל בניין בירושלים, מהפועלים שהקימו את הבניין הראשון של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בזמן שהיה בירושלים, התגורר בביתה של ד"ר הלנה כגן, רופאת הילדים המיתולוגית של ירושלים – וגיסתה של ידידתו הקרובה משכבר הימים, רחל כגן.

1
רחל כהן-כגן, מתוך אתר הכנסת

שם, באביב ובקיץ של שנת 1924, נערכת פגישה מפתיעה: רטנר פוגש שוב את רחל בלובשטיין, רחל המשוררת, שהתגוררה גם היא בירושלים לאחר שסולקה מדגניה בשל מחלתה. רטנר הופתע ככל הנראה ממראה הטוב של רחל, שאותה זכר כאישה חולנית במידת מה. רחל, מצידה, הופתעה ככל הנראה לגלות איך איש הצבא שפגשה באודסה בקי כל כך בכתביהם של פושקין ולרמונטוב, המשוררים הרוסיים הגדולים.

הקרבה הספרותית יצרה כנראה גם קרבה אישית. רחל הציעה ללמד את רטנר עברית בזמן ששהו יחד בירושלים, והוא הסכים. מיכאל רטנר, בנו של יוחנן, משער שהיא גם הכירה בפני אביו את שירתה של המשוררת הרוסיה אנה אחמטובה, שסגנון שירתה היה כנראה השראה לאותם שלושה שירים שהזכרנו בפתיחת הכתבה. כן, שלושת שירי האהבה האלה, שהיו שמורים במשך שנים אצל משפחת רטנר, הוקדשו ליוחנן, ואפשר רק לשער מתוכנם על עוצמת הרגשות שחשה רחל כלפי האיש שלו הם הוקדשו.

1
שיר בכתב ידה של רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

בגב אחד הדפים כתבה בעברית רחל המשוררת את ההקדשה: "ליִבְנִיָה, אם יֵדַע את שֵעוּרוֹ". במה מדובר? יבניה הוא שם תנ"כי המופיע פעם אחת בספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק ח'. רחל בחרה את השם הזה כתחליף עברי לשם הרוסי יבגני: שם שגם שמר על המצלול וגם התאים במיוחד לאדריכל־בנאי־אומן. והתוספת? זהו האתגר שמציבה רחל המורה לעברית לרטנר תלמידהּ, האם יוכל לקרוא את הכתובת ולפרש את משמעות השם? בסופו של דבר, כפי שהקוראים השמים ליבם לפרטים כבר יודעים, יבגני רטנר ידוע בישראל בשם הפרטי יוחנן. נראה, שהשם התנ"כי הנדיר לא נקלט, ורטנר בחר לאמץ לעצמו, כמו רבים אחרים באותה תקופה, את שמו המחתרתי – כפי שקראו לו חבריו ב"הגנה".

1
ההקדשה העברית שכתבה רחל, מתוך ארכיון יוחנן רטנר. צילום: ורד ליון-ירושלמי

הקשר בין רחל בלובשטיין ליוחנן רטנר התרופף בשנים הבאות. רחל, שמצבה הדרדר, עברה לחדר קטן ברחוב בוגרשוב בתל אביב, שבו גם נפטרה ממחלת השחפת, בת 41. רטנר עבר לחיפה לטובת משרה בטכניון, שם גם הצטרף אל כוחות "ההגנה" המקומיים, והמשיך בקריירה הצבאית־ביטחונית שהזכרנו רק שבריר ממנה בפסקאות שלעיל. עם זאת, רטנר היה בין חבריה הבודדים של רחל שהמשיך לבקרה בביתה בתל אביב. לאחר מותה, השתתף רטנר בעיצוב קברה המפורסם, שניצב עד היום בבית הקברות כנרת, מעל האגם שהופיע פעמים רבות בשיריה.

אנו מוסיפים כאן לעיונכם את שלושת השירים שהקדישה רחל ליוחנן רטנר, כפי שתורגמו לעברית בידי רנה ליטוין, ופורסמו במוסף הספרות של עיתון "הארץ" בתאריך 19 בספטמבר 2006. תוכלו לקרוא אותם גם בקישור המצורף כאן. על אחד השירים מופיע תאריך: 14 ביולי 1924. זה היה – במקרה, או שלא – יום הולדתו ה-33 של יוחנן רטנר.

 

 

כתבות נוספות

האדריכל שסירב להיות רמטכ"ל

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשו

אלבום עצורי ההגנה של הבריטים נחשף

חידת האביב של רחל

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם ויודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש"

הלן קלר מחזיקה תינוקת בבית הילדים בכפר העיוורים אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

הלן קלר ידועה ברחבי העולם בזכות התמודדותה עם עיוורון וחירשות – יחד. היא הפכה לפעילה חברתית, החלה לקדם את המודעות בנושא ונרתמה לשילוב שוויוני של אנשים עם מוגבלות בחברה. בתחילת שנות החמישים היא אפילו טסה למדינתנו החדשה והצעירה במסגרת סיור מטעם 'הקרן האמריקנית למען העיורים'.

הביקור של הלן קלר בישראל בחודש מאי 1952 לא נועד רק להיפגש עם פוליטיקאים בכנסת או עם רוה"מ דוד בן-גוריון בביתו; קלר יצאה לסייר בשטח ולפגוש מקרוב את חברי קהילתה בישראל. "אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם", היא מסרה בחיבוק לילדי קיבוץ דגניה שהתאספו סביב מכוניתה. "אני יודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש".

הלן קלר (משמאל) בפגישה עם שרת העבודה גולדה מאיר, צילום: דוד אלדן, לע"מ

כשעלתה לירושלים הייתה להלן קלר הזדמנות להתרשם מהרפואה היהודית ב'מרכז בריינדיס' שבו הוסברו לה השיטות החדשות ללימוד עיוורים, וגם בבית ספר לאחיות של 'הדסה'. הרושם שנוצר היה טוב והלן קלר קבעה: "ישראל מתקדמת יותר מארה"ב בפעולות להקלת סבלותיהם של מוכי הגורל".

ב'בית חינוך לעוורים' בעיר תועד רגע מרגש מאוד כשהלן קלר נכנסה בשער. "בכניסה לבית מסרו לה תלמידי המוסד את עשרות מכתבי הברכה בכתב ברייל, והגב' קלר קיבלה את הברכות כשהיא מחבקת ומנשקת את התלמידים בהתרגשות". בסיום המסיבה שנערכה עבורה הלן קלר לא יכלה להסתיר את התרגשותה: "הטיפול המסור והעבודה הרבה הנעשית לעזרת העוורים והחרשים בארץ משמשת לי עידוד רב לעבודתי למען אנשים אלה".

מכוניתה של הלן קלר מגיעה לכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

מפגש מעניין במיוחד התרחש בכפר אוריאל ליד גדרה, שהיה למעשה פרויקט נסיוני לשילוב עיוורים בעבודות שונות. הלן קלר ראתה את בית המלאכה בכפר שבו עמלו בין השאר גם עולים מתימן ומשפחותיהם, והתרשמה מאוד מהמלאכה שנעשית במקום. היא נהנתה לפגוש ולשוחח עם העולים התימנים העיוורים ועודדה אותם. בביקור בגן הילדים נחזה רגע מתוק שבו הזאטוטים שרו לה את 'סלינו על כתפינו'. כתב מעריב שנכח במקום תיאר את הסצינה הנוגעת ללב: "ידי החירשת נעות בקצב המנגינה והנך מאמין, כי היא שומעת. מניחה את ידה על גרון תימניה פעוטה ו"מאזינה" לשירה. הילדה אינה נבהלת. זאטוט אחד מגיש לה צרור פרחי חרציות, מקבל נשיקה מהישישה ומסמיק בבושה".

הלן קלר מגיעה לביקור בכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

תחנה חשובה נוספת עבור הלן קלר הייתה העיר נתניה, שאליה הגיעה לביקור מיוחד בספרייה המרכזית לעיוורים. לאחר שנשאה דברי ברכה לכל הנוכחים, ניגשה קלר להרגיש את הספרים ועלעלה בספר גרמני של סטפן צוויג. כשמיששה את שמו של הסופר, הפטירה: 'חבל שסיים את חייו בצורה כה טראגית'".

אבל חלקו העסיסי של האירוע הגיע בעת ששוחחה עם ראש עיריית נתניה ע. בן עמי. במהלך השיחה תבעה לפתע מראש העירייה להעסיק עיוורים במפעלי התעשייה, ולנצל את הכישרון והדייקנות שלהם: "בארצות הברית יש 257 מקצועות שבהם מעסיקים עיוורים!" דרשה מראש העירייה.

הלן קלר מקבלת פרחים מילדה בכפר אוראיל. צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

את המסע בן חמישה עשר הימים בארץ הקודש סיכמה הלן קלר במילים מעוררות השראה ותקווה לאזרח הישראלי: "אני עוזבת את ישראל מלאה רשמים מכל מה שנעשה כאן. הערים, הכפרים והקיבוצים הנבנים ופורחים, מפעלי התעשייה ופניהם המאושרים והבריאים של הילדים והנוער – כל אלה נוטעים בלבי את האמונה בסיכויי ישראל להתפתחות בעתיד".

כל חייה פעלה הלן קלר בזירה הציבורית למען העיוורים, החירשים והאילמים. ביקורה בישראל הוא רק סיפור מרגש אחד מיני רבים על נשים מדהימות שמחכים לכן ולכם בקבוצה שלנו – גיבורות.

 

כתבות נוספות

לילי הנוך המופלאה: הסיפור העצוב של שיאנית העולם

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשאריק איינשטיין הפסיק לצאת מהבית

הסיפור מאחורי "שביר", האלבום היחיד שאת כל מילותיו כתב הזמר

אריק איינשטיין. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מַעֲמִיס עַל עַצְמוֹ אֶת כָּל הָעוֹלָם,

נוֹשֵׁר כְּמוֹ עָלָה לְמַשַּׁב כָּל רוּחַ קַלָּה,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מתפורר בְּקַלּוּת.

שָׁבִיר, מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמוֹ, מְחַפֵּשׂ כָּל הַזְּמָן,

לוֹקֵחַ כָּבֵד, חוֹשֵׁב זֶה סוֹף הָעוֹלָם,

בְּקִצּוּר, שָׁבִיר מִתְפּוֹרֵר בְּקַלּוּת

 

"התאונה קטעה לנו, כמובן, הרבה תוכניות", סיפר אמרגנו של אריק איינשטיין, מיכאל תפוח, לעיתון מעריב, " קשה לתכנן עכשיו מי – מתי ומה – אבל כשאריק יבריא אין ספק שנוכל לחזור לתוכניות שהפסקנו לעבוד עליהן. בינתיים הכי חשוב זה שיהיה בריא".

לפנות בוקר ה-23 באוגוסט 1982 חזרו אריק איינשטיין, זוגתו סימה אליהו, נורית בורנשטיין והציירת רבקה רובינשטיין מבילוי בפאב "הסניף". היה זה ערב לכבוד עזיבתו של הכדורסלן היהודי-אמרקאי בארי לייבוביץ את קבוצת הפועל תל אביב. בפינת הרחובות פרישמן-ריינס בתל אביב פגע אוטובוס ברכב הרנו הקטנה. שלוש הנוסעות הוצאו מהרכב המרוסק, בעוד שכוחות ההצלה התקשו לחלץ את איינשטיין מן המושב האחורי. הם הצליחו רק באמצעות ניסור דלתות המכונית המעוכה.

בתאונה הקטלנית נהרגה רבקה רובינשטיין. שאר הנוסעים יצאו בשן ועין. סימה אליהו אושפזה כשהיא מחוסרת הכרה. הנהגת נורית נפגעה באורח בינוני ואריק איינשטיין נפגע קשה בראשו, צלעותיו נשברו ורשתית חדשה הושתלה בעינו.

התאונה קטעה את השנה המוצלחת של איינשטיין ושלחה את הזמר לשיקום ממושך. את שיתוף הפעולה הפורה של איינשטיין עם יצחק קלפטר היא לא קטעה. בתחילת השנה (1982) הוציאו איינשטיין וקלפטר את האלבום "יושב על הגדר". שלושה מתוך עשרת שירי האלבום כתב איינשטיין. בדומה לאלבומיו הקודמים, שילב איינשטיין בין שירי משוררים (נתן אלתרמן ואברהם חלפי) לבין שירים שחיבר עם שותפו לאלבום.

עתה, בשנת 1983, ובזמן שהוא מתאושש מהתאונה, החל איינשטיין באיסוף חומרים לאלבום חדש. יהיה זה שיתוף הפעולה המלא השני והאחרון של איינשטיין וקלפטר (זאת למרות שקלפטר ניגן בגיטרות באלבומים אחרים של איינשטיין). התקליט שהפיקו השניים זכה לשם "שביר", היחיד שאת כל מילותיו כתב אריק איינשטיין בעצמו. זהו תקליט של עצירה וחשבון נפש.

בעשירי בינואר 83' נצפה איינשטיין במשחק כדורסל של קבוצתו, עיתון מעריב הכניס ידיעה זו לשער העיתון

 

שיר הנושא שהעניק את שמו לתקליט מפרק את שניגלה לו בעקבות התאונה. בן האדם השביר, המתפורר בקלות נוטה להעמיס על עצמו את כל העולם – לדאוג לדברים שאינם בשליטתו ושאינם קשורים ישירות לחייו, ושאין לו יכולת לשנותם.

באוגוסט 83' – בדיוק שנה מתאונת הדרכים בפרישמן-ריינס – נכנס השיר "שביר" למצעד הפזמונים של רשת ג', והאלבום הגיע לחנויות התקליטים. בספר "זו אותה האהבה: ביוגרפיה בראשי פרקים" מתייחס איינשטיין לאלבום מבלי להזכיר ולו במילה את התאונה: "ב'שביר' כתבתי את כל הטקסטים, דבר די נדיר אצלי. זה תקליט מאוד מאוד אהוב עליי. מסחרית הוא פחות הצליח, אבל בעיניי הוא אחד היפים שלי".

על שיתוף הפעולה עם יצחק קלפטר סיפר: "בשני התקליטים שעשינו יחד הקסים אותי הדיאלוג שנוצר בין הגיטרה שלו לשירה שלי, דיאלוג מאוד מיוחד ומאוד אהוב עלי. מאוד".

למרות שאיינשטיין עצמו מעולם לא עשה את הקישור, מאז החלמתו הוא כמעט וחדל להעניק ראיונות ומיעט יותר ויותר – עד שחדל לחלוטין – להופיע בפני קהל. הזמר שהעיד על עצמו כמי שאוהב להיות בבית, הסתגר מעתה בדירתו התל-אביבית.

בשנת 2016, שלוש שנים מפטירתו של אריק איינשטיין, חידש קלפטר את השיר "שביר" עם פרויקט המוח הכחול. בריאיון לידיעות סיפר קלפטר על הגעגוע לחברו: "אני מתגעגע אליו כל הזמן והוא חסר לי כל הזמן. אבל זה לא רק לי, אריק חסר לכל המדינה מאז שהלך".

 

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות של כוכב הבמה אריק איינשטיין

אריק איינשטיין בן העשרים שר על השעות הקטנות של הלילה

נדיר: אריק איינשטיין מצייר ומסכם את שירותו בלהקת הנח"ל

למי נכתב "עָטוּר מִצְחֵךְ"?