​ב-1907 היגר צעיר אוסטרי מפונק מן הפרובינציה אל וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. את המעבר של אדולף היטלר הצעיר אל וינה העיר הגדולה, הניעה תכנית ברורה: להתקבל לאקדמיה לאמנויות ולהגשים את חלומו להיות צייר מקצועי. היטלר אמנם עבר את הסינון הראשוני, אך בבחינה העיקרית קבעו שציוריו אינם ברמה מספיקה. הדחייה הזאת הביאה את היטלר למשבר חיים: לא רק שחלומו היחיד התנפץ, חודשיים אחרי כן מתה אמו היקרה. היטלר הושלך עתה אל עולם הביבים של וינה, לחיים של בטלנות ועליבות שההפוגות היחידות מהם היו ביקורים תכופים באופרה.

הווינה שפגש היטלר לא הייתה אותה וינה המוכרת לחובבי האמנות. העיר אותה עיר אך האזורים שבהם חי הצעיר העני לא היו רובעי התרבות של בירת האמנות המהוללת, אשר הוציאה מתוכה ענקי אמנות ורוח כמו גוסטב קלימט, סטפן צוויג וארתור שניצלר. הווינה שבה חי היטלר הייתה ידועה בתור "וינה של הביבים": עיר שבה משוטטים אלפי צעירים חסרי כל בחיפוש אחר מעט פרנסה, וינה של גברים עלובים הנאבקים לחיות בדירות מתפוררות או בדיור ציבורי על בסיס יומי בחסות הקיסר. היה זה בית הספר לדיקטטור לעתיד: בווינה, הבירה הרב-לאומית של האימפריה האדירה, פגש היטלר שלל תרבויות ו"גזעים". הוא פיתח ושכלל את שנאת הזרים הארסית שהביא עמו עוד מהפרובינציה, ביקר בפרלמנט הרב-לשוני ושאב מהביקור בו סלידה לדמוקרטיה שאותה ראה כשיטת ממשל לא מתפקדת. את וינה ראה בתור אתר שבו הגזע הגרמני המפואר מִידרדר על ידי התערבבות עם גזעים נחותים ממנו, ובראשם כמובן, היהודים שנואי נפשו.

כישלונו להתקבל לאקדמיה לאמנויות והכישלון הכללי שאפיין את חייו הותירו בור עצום בנפשו של הצעיר. מתוך התיעוב העמוק למציאות העלובה שסבבה אותו, נמשך היטלר את חיק הלאומנות הגרמנית, אשר אפשרה לו ולצעירים אוסטרים רבים לראות עצמם כחלק משלם הגדול מהם: הגזע הגרמני העליון שיתעורר וישלוט ביד רמה בעמים הסובבים אותו. בזמנים שבהם לא התפרנס בדוחק ממכירות גלויות שצייר לעוברים ושבים, הוא שִיעשע את עצמו בפנטזיות על תחייתה של גרמניה הגדולה (הכוללת את אוסטריה) ועל התפקיד שישחק בה.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה" בפי בני התקופה) סיפקה לצעיר פתח מילוט מהבירה המחניקה. שנה קודם לכן כבר עבר את הגבול למינכן, וכך התגייס בשנת 1914 לצבא הגרמני. במשך רוב תקופת המלחמה היה רץ בחזית הצרפתית, תפקיד שמילא בנחישות תוך סיכון חיים. הידיעה על תבוסת גרמניה הגיעה לאוזניו בבית החולים שבו התאושש לאחר שנפגע במתקפת גז.

לאחר המלחמה, כאשר חיפש שוב תעסוקה, גילה את כשרונו האמיתי המובהק: לעורר קהלים גדולים לשנאה ולפעולה אלימה. ככל שמשברים קשים פקדו את גרמניה – מדינתו החדשה-ישנה, עלתה המפלגה שהקים לגדולות. בשנת 1933, מונה האיש שהכריז על עצמו כפיהרר (המנהיג) של המפלגה הנאצית לתפקיד קנצלר גרמניה.

הפוליטיקה העממית עם התקפותיה הצרחניות והארסיות, פוליטיקה שהתגלתה להיטלר בזמן שיטוטיו ברחובות וינה, אפיינה את הקריירה המקצועית של הדיקטטור והביאה אותו ב1.9.1939 לכרות ברית אסטרטגית זמנית עם ברית המועצות ולחלק יחד איתה את פולין השכנה. לאחר הפיוס השערורייתי של המערב עם גרמניה במינכן שנה קודם, האמין היטלר שגם כיבוש פולין יעבור ללא תגובה רצינית. הייתה זו הערכה שגויה. ההשתלטות על בעלת בריתה הקרובה של בריטניה וצרפת הביאה לפרוץ המלחמה הנוראית ביותר שידעה האנושות, מלחמה שבמהלכה בוצע רצח העם השיטתי והאכזרי ביותר בהיסטוריה: שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה.

שש שנים חסרות כיוון ועם זאת, אינטנסיביות להפליא, העביר אדולף היטלר בווינה. באוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1924 כתב ש"וינה הייתה ועודנה עבורי בית הספר הקשה ועם זאת המעמיק ביותר שחוויתי."

זה כבר דורות שהיסטוריונים מתחבטים בשאלה: האם ההיסטוריה נוצרת על ידי אישים גדולים או תהליכים היסטוריים גדולים? כך או כך, היו לא מעט היסטוריונים, הוגי דעות ואנשים מן השורה שהעריכו שאם אי אז בווינה של 1907 היה מתקבל אותו צעיר מפונק לאקדמיה לאמנויות, אפשר שהעולם היה זוכה לעוד צייר בינוני ונמנע מהמלחמה הארורה והאיומה מכולן.

נשיא המדינה, ראש(ת) הממשלה, הרב הראשי ושופטי בית המשפט העליון – כולם באו להיפרד מהסופר שמואל יוסף עגנון בהלוויה שנערכה לו ב-18 בפברואר 1970.

מי שבא לכבד בנוכחותו את עגנון המנוח היה גם ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון. אך בשונה משאר הנוכחים בהלוויה, ובניגוד לנהוג בהלוויות, בן גוריון החליט שלא לכסות את ראשו.

מי שהבחין בכך היה הרב מנחם פרוש, שגם הוא הגיע להלוויה. פרוש, מראשי המפלגה החרדית אגודת ישראל, החליט לעשות מעשה וניגש אל דוד בן גוריון. הוא שיער שגילוי הראש של בן גוריון היה בסך הכול בהיסח הדעת, והציע לו כיסוי ראש. ועם זאת, פרוש גילה לתדהמתו כי לא הייתה זו יד המקרה שהותירה את בן גוריון חשוף ראש – היה זה בכוונת מכוון. "יש עמי כובע", גילה בן גוריון, "אך לא אחבוש אותו, משום החלטת הממשלה אשר כפתה את הדת בשאלה מיהו יהודי".

בן גוריון התכוון לתיקון חוק השבות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ימים ספורים קודם לכן – שקבע לראשונה בספר החוקים של מדינת ישראל תשובה לשאלה הניצחת "מיהו יהודי". לאחר אין ספור דיונים, ויכוחים, הפגנות ומאבקים, הכנסת אישרה את תיקון החוק ל"חוק השבות" שקבע כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". בן גוריון דחה מכל וכל את העירוב בין דת למדינה שמאמץ את הקביעה ההלכתית לשאלת יהדותו של אדם.

אך הרב פרוש לא ויתר. "האם אינך חושב שעגנון הדתי היה מצפה ממלוויו לחבוש כובע על ראשם?". גם לשאלה זו הייתה לבן גוריון תשובה: "ביקרתי אצל עגנון לפני זמן קצר, והוא לא אמר דבר כאשר ראה אותי גלוי ראש".

ואם אנו כבר עוסקים בבן גוריון ועגנון, עגנון היה אחד משורה של אנשי דת ורוח שנדרשו על ידי בן גוריון עצמו עוד בשנת 1958 לענות על שאלת השאלות: "מיהו יהודי". עגנון ענה כי התשובה לשאלה כבר נמצאת ב"שולחן ערוך" אבל גם דאג להוסיף: "דת ומדינה לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו. ואתה ששלום המדינה וטובת המדינה תלויים בכך כדאי שתמשוך ידך מלדון בענייני דת בין טוב בין למוטב, כדי שתהא דעתך פנויה לענייני המדינה".

אבל זה לא סוף הסיפור; חדי העין הבחינו כי בשלב מסוים בהלוויה בן גוריון אכן חבש כובע גרב על ראשו. האם שינה את דעתו והחליט לכבד את הרב פרוש ואת המעמד? אז זהו, שלא – הקור בהר המנוחות היה הסיבה היחידה לכך.

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

כשהחזון איש פגש את בן גוריון