גרפיטי בבודפשט: תעלומת רנה נדלר

טרגדיה הנחשפת מתוך כתב ידה של ילדה קטנה ומנציחה את קורבנות השואה, עשויה להיות תיעוד נדיר שיימחק בחלוף השנים

ביוני 2018 השקתי את הפרויקט "הלִבְנים של בודפשט" (Budapest Téglái) מתוך כוונה לתעד את כתובות הגרפיטי הישנות הפזורות על קירותיה של בירת הונגריה. כמו היום, כך גם בעבר, אנשים נהגו לכתוב את שמותיהם על גבי הבניינים שבהם התגוררו, עבדו או סתם ביקרו. השמות לפעמים לוו בתאריכים ואף באנקדוטות קצרות – שברי אינפורמציה שפתחו צוהר לסיפורי חייהם של אותם אנשים.

בראשית 1900, עסקים יהודיים רבים נפתחו באזור כיכר ברלין, שמוכרת כיום ככיכר המערב

אני אוהב במיוחד לאתר כתובות גרפיטי המתוארכות לפני מלחמת העולם השנייה. אחד מאתרי הגרפיטי החביבים עליי הוא ארמון אנקר (Anker-palota), מבנה אדיר מימדים הממוקם בטרזווארוס (Terézváros), הרובע השישי של בודפשט. ארמון אנקר תוכנן ב-1908 על ידי האדריכל איגנאץ אלפר. יהודים רבים קנו או שכרו דירה בבניין זה, הממוקם במרכז העיר. מבין האנשים שהתגוררו בו בשנים שלפני המלחמה, המפורסם ביותר היה קרוב לוודאי לאופולד סונדי, הפסיכיאטר היהודי המוכר בעיקר בזכות מבחן סונדי ואנליזת הגורל.

ארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

 

מבט מלמעלה על ארמון אנקר (צילום: וינסנט ויצקלטי)

כשאני מתבונן בכתובת גרפיטי ישנה, אני תוהה לגבי זהותם וגורלם של האנשים שמאחוריה. בביקורי האחרון בארמון אנקר, מצאתי כתובת גרפיטי שנכתבה על ידי ילדה שהתגוררה שם, בשם רנה נדלר.

כתובת ה"גרפיטי" של רנה נדלר בארמון אנקר בבודפשט (צילום: וינסנט ויצקלטי)

אחרי שערכתי עבודת מחקר מסוימת, תוך שנעזרתי במאגרי מידע שונים, הצלחתי לחלץ מעט מידע על אותה ילדה. כמו רוב דיירי אנקר, הנדלרים היו יהודים. אביה של רנה, יצחק, עבד בייצור ומכירת מזוודות, ונפטר ב-1935. אימה, רוזה אכט, הייתה בתו של לזאר אכט, חייט מלֶמבֶּרג (כיום לבוב שבאוקראינה), שהיגר לבודפשט ב-1902. לרנה היו שישה אחים ואחיות: גיזלה, אמה, רוזליה, הנריק, אילש וברטלן.

מצאתי תמונה של רנה מ-1932, שפורסמה במגזין הונגרי ישן בשם "חיי התיאטרון" Szinházi Élet)). לתמונה זו צרפה רנה ברכות חמות מהעיירה הוויז לחבריה שבעיר פשט.

רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה
רנה נדלר שולחת ברכות לחבריה

לרנה היה אח בשם הנריק. כינויו היה "פובי" והוא היה שחקן כדורגל מפורסם במועדון הכדורגל מ.ט.ק. בודפשט, שזכה באליפות הונגריה שבע פעמים. המ.ט.ק. נחשב בעבר ל"מועדון כדורגל יהודי", שכן רוב חבריו היו יהודים. הקבוצה קיימת עד היום.

כוכב הכדורגל הנריק נדלר

הנריק נהרג במאי 1944 בעבודות כפייה באוסטריה או במחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא היה היחיד מבין חברי המ.ט.ק. שנספה בשואה. יוז'ף בראון, אנטל ואגו ואימרה טאוסיג היו גם הם קורבנות.

רנה התעניינה מאוד בכדורגל והייתה אוהדת נלהבת של מ.ט.ק., קבוצתו של אחיה. עיתון הספורטירלאפ (The Sporthirlap), שהתמחה בספורט, דיווח על כך שהנריק, אשתו ואחותו רנה, ניהלו פעם ויכוח סוער בדבר יכולותיהם של שחקני כדורגל מסוימים, בעת נסיעה משותפת ביוני 1933, בקו החשמלית מס' 38.

מותו של הנרי לא היה הטרגדיה היחידה במשפחת נדלר. רנה איבדה אח נוסף, אילש נדלר, שנספה גם הוא בשואה. אחותה של רנה, גיזלה, כתבה ב-1945 לעיתונים המובילים בהונגריה במטרה להשיג מידע נוסף על נסיבות מותם של הנריק ואילש.

למרבה הצער, לא הצלחתי לאתר הרבה מידע נוסף על גורלה של רנה. כפי הנראה שרדה את השואה ונישאה לגבר בשם ארפד וייס, סוחר עור ששינה את שמו ל"ורגה". השניים ככל הנראה עזבו את הונגריה והתיישבו בישראל או בארה"ב.

מדהים לראות כיצד כתובת גרפיטי פשוטה שנכתבה בידי ילדה ב-1920, מובילה אותנו במסדרונות ההיסטוריה ומאפשרת לנו ללמוד על קורבנות השואה ולהנציחם. למרבה הצער, חתימת ידה של רנה אינה חסינה מפגעי הזמן. כתובות רבות כאלה נעלמות מקירות הונגריה בגלל שיפוצים. כל עוד הן כאן, אני עושה את מיטב יכולתי כדי לתעד אותן, ומשתף את תוצאות המחקר שלי בעמודי הפייסבוק שלי, Budapest téglái (העמוד ההונגרי), ו-Buildings Tell Tales (העמוד באנגלית).

 

אם יש לכם מידע על רנה או משפחת נדלר, אתם מוזמנים לשלוח מייל (באנגלית או הונגרית) לכתובת: [email protected].

עולמה הקסום של תמר בורנשטיין-לזר

הסיפורים המוקדמים מארכיונה חושפים פנים חדשות לסופרת שהביאה לנו את קופיקו

גם לסופרת אהובה ומצליחה כתמר בורנשטיין-לזר יש רגע של הולדת. אנחנו לא מדברים על השנה שבאה לעולם (1927), על השכונה שבה גדלה ועליה כתבה יצירות רבות ואהובות (עין גנים), או אפילו על איך נולדה הדמות המזוהה ביותר שלה (על זה כתבנו כאן). אנחנו מדברים על ניסיונות הכתיבה הראשונים של הסופרת.

בתחילת 2020 תרמה משפחתה של תמר את ארכיונה הפרטי לספרייה. אחד התיקים שצד את עינינו הוא התיק "סיפורים מוקדמים: תחילת שנות ה-50".

ביקורת רבה הוטחה בחלוף השנים על המסרים האנטי-חינוכיים שביצירתה של תמר בורנשטיין-לזר. קוף שמקדיש את כולו לתעלולים ילדותיים? ספרים בשפה עממית? תמר בורנשטיין-לזר כתבה בסגנונה הייחודי, ולמבקרים לא חסרו סיבות להתקפה. בטיוטות ראשונות שבתיק אנחנו נתקלים דווקא בנימה הדידקטית של הסופרת, שהביאה לנו, חשוב להזכיר למי ששכח, את קופיקו.

שמות כמו "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול" או "מעשה בצב אשר גבה לבו" עוזרים לקבוע את הטון. בסיפור על שני הפרפרים, מזהיר הפרפר הגדול את הקטן שלא ייתקרב אל הילדים המשחקים למטה: "חלילה לך פרפר קטן לעוף אל הילדים, אל נא תעזוב את מקומך אשר מתחת לעלים. כי אם יראוך הילדים מרה תהיה אחריתך. רעים הם הילדים. מכוונים מקלעים אל הצפ(ו)רים וזורקים כובעיהם על פרפרים".

הפרפר הקטן לא נשמע לאזהרה, וכתוצאה מכך, כמעט ומצא את מותו. בסוף הסיפור הוא מודה לחברו ואומר: "קטן ושוטה הייתי ולא שמעתי בקולך הפרפר הגדול.

לכן באתי על ענשי.

אולם מהיום והלאה תמיד אשמע בקול המבוגרים ממני".

הסיפור "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול"

 

אלו מאיתנו שזוכרים את סיפור הגעתו של קופיקו לשכונת עין גנים יימצאו קווי דמיון לסיפור מוקדם בהרבה, "מעשה בבובה". בסיפור הפותח את סדרת קופיקו, בספר "קופיקו האורח", מביא אברהם המלח – המוצג בסיפור כחבר של אבא של נגה, קוף צעצוע לנגה. הקוף, מסביר אברהם, מגיע ממדינת חונטזה שבאפריקה. "מעשה בבובה" מתחיל בצורה דומה.

תחילה מקדימה הסופרת לתאר את הבובה של מיכל הקטנה: "למיכל הקטנה בובה יפהיפיה, לבושה הבובה שמלת משי ורודה ותלתליה הצהובים הארוכים קשורים בסרט ורוד".

בדומה לקופיקו, הגיעה גם הבובה מארץ רחוקה – אומנם אקזוטית פחות, וגם אותה הביא קרוב משפחה של הגיבורה: "דרך רחוקה עברה הבובה עד אשר הגיעה אל ביתה של מיכל. דודה של מיכל הביא אותה מתנה מאמריקה".

בניגוד לציפיות – גם קוף הצעצוע שהביא אברהם לנגה, וגם הבובה שהביא הדוד מאמריקה למיכל מתנהגים בצורה משונה. בובת הקוף מתגלה כקוף חי ואפילו מדבר. במקרה של מיכל הבובה היא אומנם בובה, אבל יכולותיה מפליאות: "שמחה מיכל לקראת הבובה. כי לא סתם בובה היתה אותה בובה. כאשר השכיבה אותה מיכל עצמה את עיניה. כאשר העמידה אותה על רגליה, התחילה ללכת. וכאשר לחצה לה מיכל בבטנה קראה הבובה, "אמא".

מיד כאשר חזרה מיכל מהגן לקחה את הבבה ושחקה עמה. ואף בשכבה לישון היתה משכיבה את הבובה לצידה וכך היתה נרדמת.

ככל שמתקדמים בסיפור נראה שלא רק את קופיקו חזתה הסופרת, אלא סיפקה לכולנו גרסה ראשונית לצעצוע של סיפור: "בלילה כאשר מיכל נרדמה היתה הבובה עוזבת את מיטת מיכל אל הצעצועים אשר על האצטבא. והשמחה שם הלכה וגדלה. כל הצעצועים יושבים במעגל והבובה מראה להם איך רוקדים באמריקה הרחוקה".

חשוב לא להיסחף בהשערה הזו. את ההשראה לסיפורה שאבה תמר ככל הנראה מסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובהם סיפור בשם "פרחיה של אידה" (בדנית: Idas blomst). שם מסופר על פרחים המתעוררים לתחייה עם שקיעת השמש, וחוגגים יחד עם הצעצועים של אידה לאורך הלילה.

חזרה לסיפור של תמר. הצעצועים שקיבלו תחילה בסבר פנים יפות את הבובה מאמריקה מפנים לה עורף כשהם מגלים – בעידודו של הכלב – שמיכל שכחה מהם לגמרי מאז שהכירה חברה חדשה. כנקמה מחליטים הצעצועים לפצוע את הבובה החדשה, וכשהיא מנסה להצטרף אליהם על האצטבא הם לועגים לה וקוראים לה בובה פיסחת. הסיפור נגמר בסוף עצוב:

"אף אחד לא ראה את דמעותיה.

רק הבמבי הטוב אשר עמד על הארון, הסתכל בעיניו הגדולות הטובות, אל הבובה אשר בהיותה יפה כלם אבוה ועתה הכל שכחוה, ועיניו אף הן התמלאו דמעות והוא אמר:

בששון יש מאה חברים, ובאסון רק אחד מעשרים".

הסיפור "מעשה בבובה"

מעניין לנסות ולשרטט את הדרך שהובילה את הסופרת הצעירה מכתיבת משלים חינוכיים על חיות שונות (שועל, פרפר, אריה וצב) ועד להמצאת קופיקו, הקוף השובב שהרגיז מבקרים ואנשי חינוך רבים. עם פתיחת ארכיונה של הסופרת אולי נזכה לצעוד בה.

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

הרופאה היהודיה שאמרה לא למחוך

היא יצאה נגד המוסכמות בזמנה וסללה את הדרך לנשים שהגיעו אחריה. סיפורה של הרופאה שהתעקשה: רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין

רחל הירש

קורות חייה של ד"ר רחל הירש לא היו מביישות תסריט הוליוודי סוחט דמעות; בשלהי המאה ה-19, אי-שם בממלכת פרוסיה, היא נולדה למשפחה יהודית. בגלל מוצאה, ואולי בשל העובדה שנולדה בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון, נאלצה הירש להתמודד עם קשיים רבים במהלך חייה; תחילה הייתה צריכה להיאבק כדי לעסוק במקצוע הרפואה, ולאחר מכן, במשך שנים רבות, להיאבק על הלגיטימציה שלה כאישה בעולם הזה.

רחל הירש נולדה למנהל בית ספר, ונשלחה ללמוד חינוך; אולם, ליבה תמיד נמשך לתחומי המדע – יותר מכל, היא רצתה להיות רופאה. למרבה הצער, באותם זמנים הרייך הגרמני לא התיר לנשים ללמוד באוניברסיטה. אך מדוע?

גברים באותה התקופה סברו כי אסור לנשים לעסוק במקצוע אקדמי, במיוחד לא ברפואה, כי הן פשוט אינן בנויות לכך – לא פיזית ולא נפשית. לבסוף, הם אפילו הצליחו "להוכיח מדעית" בדרך-לא-דרך שלנשים יש מוח קטן יותר מלגברים.

תחת האיסורים הללו, וכדי להגשים את חלומה, רחל הירש עזבה את ביתה ואת כל שהכירה ונסעה לשוויץ – ושם איפשרו לה ללמוד. בשנת 1903, קיבלה הירש את הרישיון המיוחל לעסוק ברפואה, ומאותו רגע פרצה גבולות מקצועיים ומגדריים. בשנת 1907 היא התקבלה לעבודה בתור מתמחה במרפאה של ה-Charité (שָאריטֶה) – בית חולים ובית הספר לרפואה בברלין – והייתה לאישה השנייה אי פעם שהתמחתה שם.

רחל הירש

היא הייתה הראשונה שמצאה נוכחות גרגירי עמילן בדם ובשתן וכך הפריכה את הדעה הרווחת כי רק חומרים נוזליים יכולים לחדור לכליות; הגילוי שבמצב רפואי לא תקין, תאים זעירים יכולים לחדור את הכליות ועשויים לצאת דרך השתן, היה חשוב מאין כמוהו למדע הרפואה. את ממצאיה היא תיעדה במחקרה על תהליכים מטבוליים ומחלות, אך במקום לזכות לתשבוחות, היא הושמה ללעג מצד עמיתיה בשל היותה אישה;

הייתה זו חברה פטריארכית וסגורה, כך שעל אף הישגיה, כשהציגה הירש את תוצאות המחקר שלה בישיבה של אגודת מנהלי ארגון השָאריטֶה, הרופאים שם התעלמו מהמחקר שלה כי, כאמור, האמינו שנשים אינטיליגנטיות פחות מגברים. למרות זאת, היא הצליחה להתקדם, ובשנת 1908 מונתה לראש הקליניקה הרפואית של השאריטה. למרבה הצער, גם כראש הקליניקה היא לא קיבלה תשלום על שירותיה.

הירש עזבה את השאריטה ופתחה מרפאה פנימית משלה בברלין, שם היא החזיקה ציוד רנטגן מודרני – מה שמשך קהל לקוחות מבוסס שאפשר לה לחיות בנוחות. בשנת 1913 היא אף הייתה לאישה הראשונה שקיבלה את התואר פרופסור בפרוסיה. אולם, לא כאן תמו האתגרים שעימם הייתה צריכה להתמודד;

רחל הירש הייתה אישה יהודייה  – כך שבשנים המדוברות בגרמניה, אסור היה לה ללמד את מקצוע הרפואה. על כן, כדי לחשוף את הקולגות שלה לרעיונותיה על אודות בריאות האישה – רעיונות שלא התקבלו בחוגים האקדמיים – היא כתבה מסה שכותרתה "תרבות גוף האישה".

תרבות גוף האישה

היה זה חיבור שהתמקד בהפרכת הדעות הקדומות הרפואיות באשר לפעילות גופנית בקרב נשים, וכיצד מוטב שיתלבשו; המלצתה: בגדים היושבים על גוף האישה באופן טבעי, ללא מחוכים – כאלה המאפשרים זרימת דם תקינה. הירש ניסתה להפנות את תשומת הלב לבריאות האישה על ידי העלאת המודעות להיגיינה, לתזונה ולפעילות גופנית. אולם, נראה שמטרתו העיקרית של החיבור היה להוכיח שהאינטלקט הנשי לא נופל מזה הגברי. במאמר שפורסם בעיתון הרפואי "מינכן" היא כתבה לעמיתיה הגברים כי אין ממש בתיאוריה שלפיה זכרים אינטיליגנטיים יותר מנקבות, ושכל הבדל ביכולות השכליות בין שני המינים לא נקבע ביולוגית, אלא נובע מחינוך לקוי. היא גם המליצה להם שלא להסתכל על נשים רק מנקודת מבט גניקולוגית, שכן רפואת נשים לא מסתכמת רק באיבר המין.

בעמוד השמאלי: בתמונה השמאלית נראית אישה בתנוחת עמידה לא נכונה. בתמונה הימנית היציבה מתוקנת באמצעות חלוקת העומסים על השלד בעמידה נכונה – הגוף בריא ונראה טוב יותר.
בעמוד הימני: הירש אפילו המליצה כיצד כדאי לבצע את עבודות הבית באופן שמיטיב עם הגוף. משמאל היא מדגימה את הדרך השגויה, ומימין כיצד עדיף לעשות זאת.

 

בעמוד השמאלי: בזמנה של הירש סברו כי התעמלות אינה מתאימה למבנה הגוף הנשי. הירש מחתה על כך והדגימה כיצד הגוף נראה לפני תחילת התרגילים הגופניים שעליהם היא המליצה לנשים, וכיצד הגוף נראה שלושה חודשים לתוך שגרת האימונים.
בעמוד הימני: בתמונה השמאלית מודגמת ישיבה לא נכונה, בעוד שבימנית תנוחת ישיבה נכונה, מחמיאה ופרקטית.

כאשר גברו רדיפות היהודים בידי הנאצים, איבדה הירש לקוחות רבים שחששו להיראות בחברת יהודים. כמו כן, זכויותיה כרופאה נלקחו ממנה בהדרגה – תהליך שהגיע לשיאו בשנת 1938, כשהייתה בת 68, עם ביטול רישיונה לעסוק ברפואה. כשנודע לה שהיא עומדת להיעצר, ברחה הירש לאחת מאחיותיה בלונדון וגרה אצלה. אולם, באנגליה הירש לא יכולה הייתה לעסוק ברפואה – במקום זאת עבדה כספרנית, מתרגמת ועוזרת מעבדה. בזמן המלחמה היא התגוררה ביורקשייר, וחזרה ללונדון לאחריה.

המאורעות במקום הולדתה והזוועות שעברו היהודים, יחד עם האיסור לעסוק בדבר היחיד שבאמת אהבה ושלשמו עבדה כל חייה, הביאו אותה לשיגעון; באחרית ימיה סבלה רחל הירש מדיכאון, הזיות ופרנויה. כתוצאה מכך, היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, ושם נפטרה ב-6 באוקטובר 1953. היא נטמנה באחד מבתי הקברות היהודיים בלונדון כאנונימית.

שנים ספורות אחרי פטירתה, בשנת 1957, עוזר מחקר ב-Charité (ולימים פרופסור) ג'רארד וולהקהיימר, נתקל בעבודתה של הירש ופרסם אותה תחת השם "הירש-אפקט". כארבע שנים לאחר מותה, קיבלה סוף-סוף רחל הירש הכרה על פועלה ותרומתה למדע.

 

כתבות נוספות

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

לוחמות כחול-לבן בשירות המלך

 

מרסל מרסו: הפנטומימאי האגדי שהציל ילדים יהודים ונלחם בנאצים

מרסל התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים כשברחו

מרסל מרסו. מתוך ארכיון יוסי אלפי

הוא נולד בשם מרסל מאנגל ב-23 במרץ, 1922, בשטרסבורג, צרפת, למשפחה יהודית. הוריו היו אנה ורצברג מנגל וצ'ארלס (קלמן) מנגל, קצב כשר. מרסל מנגל הצעיר גילה את צ'ארלי צ'פלין בגיל חמש, כשאימו לקחה אותו לקולנוע, ומאותו רגע הוא נעשה מעריץ נלהב. הוא שעשע את חבריו בחיקויים של צ'פלין וחלם לככב בסרטים אילמים.

כהצטרפה צרפת למלחמת העולם השנייה, מרסל בן השש עשרה נמלט עם משפחתו ללימוז' שבצרפת. בשנת 1944, אביו של מרסל נתפס ונשלח לאושוויץ, ושם הוא נרצח. אימו של מרסל ניצלה.

כשהנאצים כבשו את צרפת, מרסל ואחיו הצעיר, אלן, אימצו את שם המשפחה "מרסו", כדי שלא יזהו אותם כיהודים. השם נבחר כמחווה לפרנסואה סוורין מרסו-דסגרוויארס, גנרל במהפכה הצרפתית. שני האחים הצטרפו למחתרת הצרפתית בלימוז', ששם הצילו מאות ילדים יהודים מחוקי הגזע וממחנות הריכוז. אחרי שחרור פריז, הם הצטרפו לצבא הצרפתי.

הפעם הראשונה שמרסל השתמש בפנטומימה הייתה אחרי הפלישה לצרפת. הוא עשה זאת כדי לעזור לילדים, שלהם עזר לברוח לשוויץ הנייטרלית, לשמור על שקט ולא לדבר.

מתוך ארכיון יוסי אלפי

כשהוא מחופש לנער בתנועת הצופים, מרסל פינה בית יתומים צרפתי במזרח צרפת. הוא סיפר לילדים שהוא לוקח אותם לחופשה באלפים והוביל אותם לאזור מבטחים בשוויץ. מרסל קיים את המסע המסוכן שלוש פעמים והציל מאות יתומים יהודים. הוא הצליח להימנע מגילויים בזמן המסע הודות לפנטומימה, תוך ששיעשע בה את הילדים. פיליפ מורא, הקולנוען הדוקומנטרי, שאביו נלחם לצד מרסל במחתרת הצרפתית, אמר: "מרסו התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים בזמן שהם נמלטו. לא היה לזה כל קשר לעסקי השעשועים. הוא השתמש בפנטומימה כדי להציל חיים". כשנלחמו במחתרת הצרפתית, מרסל נתקל ביחידת חיילים גרמנים. הוא חשב מהר וחיקה את התקדמותו של כוח צרפתי גדול – והגרמנים נסוגו.

השמועה על כשרונו יוצא הדופן של מרסל כפנטומימאי פשטה בין בעלות הברית. בהופעתו הראשונה הגדולה, מרסל הופיע בפני 3,000 חיילים אמריקאים אחרי שחרור פריז, באוגוסט 1944. לאחר מכן, הוא התגאה בכך שהביקורת הראשונה שלו הייתה בעיתון של צבא ארצות הברית, Stars and Stripes. בשל שליטתו המצוינת של מרסל בשפות אנגלית, צרפתית וגרמנית, הוא עבד כקצין קישור עם צבאו של הגנרל ג'ורג' פאטון.

קצין אמריקאי ופרטיזן צרפתי כורעים מאחורי מכונית במהלך קרב רחוב בצרפת, 1944

מרסו הצטרף לקבוצה של ז'אן לואי בארו, ועד מהרה זכה בתפקיד ארלקינו במופע הפנטומימה "בפטיסט" (שבארו העניק לו את הפרשנות שלו בסרט "ילדי גן העדן"). הופעתו של מרסו זיכתה אותו בשבחים רבים כל כך, שבאותה השנה עודדו אותו להציג את ה"מימודרמה" הראשונה שלו – "פראקסיטל ודג הזהב", בתיאטרון ברנהארט. התשבוחות קידמו אותו מאוד, והקריירה שלו כפנטומימאי זינקה.

בשנת 1947 מרסו יצר את "ביפ הליצן," שאותו הציג לראשונה ב"תיאטר דה פוש" בפריז. בהופעתו הוא לבש חולצה מפוספסת ומגבעת משי בלויה, מקושטת פרחים. התלבושת סימלה את שבריריות החיים, וביפ הפך להיות האלטר אגו של מרסו, בדיוק כמו שהנווד הפך להיות זה של צ'ארלי צ'פלין. לא היה גבול לביש המזל של ביפ מול כל דבר, החל מפרפרים ואריות, אוניות ורכבות, וכלה באולמות ריקודים ומסעדות.

תָּכְנִיָּה להופעתו של מרסל מרסו בישראל בשנת 1966. מתוך ארכיון יוסי אלפי

במשך ששת העשורים הבאים היה מרסל המאסטר המוביל באומנות הדממה. כוכב הפופ מייקל ג'קסון סיפר כי קיבל ממרסו את ההשראה להליכת הירח המפורסמת שלו. בשנת 2001 הוענקה למרסל מדליית וולנברג עבור פעילותו האמיצה בשואה. כשהוכרז על הפרס, תהו אנשים אם מרסל יעניק נאום תודה. הוא השיב: "אף פעם אל תעודדו פנטומימאי לדבר, משום שהוא לא יפסיק".

מרסל מרסו נפטר בגיל 84 בקאור בצרפת, ב-22 בספטמבר, 2007, תאריך שנפל במקרה ביום כיפור. בטקס הקבורה שלו התנגן הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 מאת מוצרט (שבו מרסו השתמש לאורך זמן כליווי לקטעי פנטומימה אלגנטיים), והסוויטה החמישית לצ'לו מאת באך.

מרסל מרסו נקבר בבית הקברות פֵּר לָשֵז בפריז.

תודה רבה לאתר JewishGen שאישר לפרסם מחדשה את הכתבה.